יחזקאל פרק כ״ד

התשיעית — לצדקיהו:

סמך מלך בבל — היום צר עליה:

שפות הסיר — ע"פ הכירה במקום מושבה היא קרויה שפיתה בלשון המשנה שאמרו רבותינו מקום שפיתת שתי קדירות ועוד שנינו אחד שופת את הקדירה ואחד נותן לתוכה מים ואחד נותן לתוכה תבלין למדנו שהשפיתה היא הושבתה על פי הכירה עד שלא יתנו לתוכה כלום והדוגמא זו על ירושלים שאמרתם (לעיל) עליה היא הסיר עתה בא העת שתהיה לסיר ואתם בתוכה לבשר יבא נבוכדנצר ויתננה על האור, ומנחם פירש לשון שימה:

וגם יצוק בו מים — הם צרכי המצור, יצוק כמו שפוך:

אסוף נתחיה אליה — מיראת המצור אספו לתוכה כל ראשיה ושריה:

כל נתח טוב — כל גבר גיבר אימתן וגבר עביד קרב כן ת"י:

מבחר הצאן לקוח — קח אתה נבוכדנצר את מבחר חייליך סביבותיה כן ת"י ואינו מיושב על ענין הסיר וכן צריך לפותרו מבחר ישראל יבאו ויכנסו בתוכה:

וגם דור העצמים תחתיה — סדר וערך העצמים תחת שאר האיברים כלומר ילחמו הגבורים בשביל החלשים ויסמכו אלו עליהן, דור לשון עריכה וכן יצנפך צנפה כדור (ישעיהו כ״ב:י״ח) שורות היקף גייסות וכן שורה תרגום דרא מנחם פירש כמו אני אגדיל המדורה:

רתח רתחיה — ואחר שיהו כולם לתוכה יקרבו כלי המצור והמלחמה אל העיר:

חלאתה — זוהמתה שמוציאין מעל פיה על ידי הרתחתה שקורין אשקומ"א בלע"ז כלומר לא יצאו ממנה רשעים שבה:

לנתחיה לנתחיה — גלות אחר גלות היוצא ונפל אל הכשדים איש איש לבדו:

לא נפל עליה גורל — לא כשאר קדירות שמוציאין נתחיהן יחד לתתה לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו ויונתן תרגם מדלא יתעביד בה תיובא לא נפל עליה גורלו של מקום:

צחיח — שעיעות:

לא שפכתהו על הארץ וגו' — ת"י בזידו ובדרע מרומם שפכתיה לא שפכתיה בשלו למיעבד עלוהי תיובא, ורבותינו פירשוהו בדמו של זכריה בן יהוידע לא נהגו בו לא כדם הצבי ולא כדם האיל:

להעלות חמה — לפני צויתי לאותו דם שלא יבלע בקרקע כדי שיזכר לנקום נקמתו:

המדורה — הסק גדולה פואיא"ה בלע"ז:

הרבה העצים הדלק האש — להרבות העצים ולהדליק האש:

התם הבשר והרקח המרקחה — כשהבשר חם מעל העצמות והוא מצטמק ומעורב ברוטב ומגיס בכף דומה למרקחת פטום סממנין שמערבין אותה יפה יפה ומתוך צימוק הבשר עשנה נהפך לתוכה שקורין אאורש"יר בלע"ז וזהו שאמר והעצמות יחרו יבשו ויעשנו לשון חרה מני חורב (איוב כ"ט) וכן למען תחם וחרה נחשתה כדרך קדירה שתמו מימיה ברתיחתה מתחממת ונשרפין חרסיה והתבשיל מתקלקל:

תתום חלאתה — תכלה זוהמתה ותבלע בנחשתה סיר של נחשת היא:

תאונים הלאת — בתואנה ותרמית הלאת את העניים לכן לא יצאו ממנה רשעי' שבתוכה אלא באש פורענותה יכלו:

בטומאתך — בטומאה של זמה תכלה:

יען טיהרתיך — להוכיח ע"פ הנביאים ולא טהרת וגו':

לא אפרע — לא אבטל גזירתי:

ולא אנחם — לשוב ממחשבתי הרעה אשר דברתי לעשות לך:

מחמד עיניך — אשתך כמו שהענין מוכיח בסופו:

האנק — התמקמק בשתיקה שוא"ש דמוני"ץ בלע"ז:

פארך — תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים:

כאשר צויתי — שלא לנהוג אבילות:

מה אלה לנו — מה הרמזים הללו עלינו:

אשר עזבתם — בירושלים כשיצאתם בגולה:

ועשיתם כאשר עשיתי — לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם אחד שלא יהיה אבל ואין אבילות אלא במקום מנחמים, ד"א שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם:

שפם — גרינו"ן בלע"ז:

ונמקותם — אישרויי"ץ דמוני"ץ בלע"ז:

בבואה — באה הרעה הזאת:

משא נפשם — שנפשם מתנשאה בהם:

ביום ההוא — א"א לבא הפליט ביום החורבן וכן פתרונו ביום ההוא שיבא הפליט אליך להשמיע אזנך ביום ההוא יפתח פיך:

להשמעות אזנים — לבשר בשורה שהוכתה העיר:

את הפליט — עם הפליט:

ותדבר ולא תאלם — לפי שאמרתי לך ונאלמת ולא תהיה להם וגו' מעתה יראו שדבריך אמת ולא תאלם עוד מהתנבאות להם:

את שם היום פי מהרי"א שר"ל שם היום מימי השבוע למשל יום הראשון בשבוע, ומ"ש את עצם היום רצה לומר בכמה בחדש, והטעם מה שצוה לכתוב שעל ידי כך נודע להם אמיתת נבואתו שכיון היום בצמצום שסמך על ירושלים, עוד כתב כי מאז עד ט' לחדש הרביעי שהבקעה העיר ההיו תתקי"ד יום, כמספר השנים שהיו חפשים מיום צאתם מארץ מצרים שהיו בשנת ב' אלפים תמ"ח עד שנחרב הבית בשנת ג' אלפים שנ"ח לחשבון של סדר עולם, וארבעה ימים הנותרים היו לשנות המקוטעים, והיה מכוון יום לשנה, גם י"ל דרך רמז וביחוד מ"ש כאן ירושלים חסר יו"ד שא"ל שיכתוב לסימן שם היום ועצם היום, ששם היום הוא מלת עשור ועצם היום הוא מספר עשרה, שעשור עולה בחשבונו תקע"ו ועם מספר עשרה שהוא עצם היום הוא תקפ"ו כמספר ירושלים שנכתב פה חסר י' להיות לזכרון שסמך מלך בבל על ירושלים, וכפי מספר הכשדים שאצלם הלילה שייך אל היום שעבר חשבו אז יום י"א בטבת ובלשון כשדים נקרא שם החדש טבת כמ"ש חז"ל דשמות החדשים עלו עמהם מבבל, ושם י"א בטבת שהוא שם היום ועצם היום לבני בבל עולה כמספר נבוכדנצר, וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל, בעצם היום הזה ר"ל בכח היום והרמז שבו:

ומשל אל בית המרי משל המשל הזה מתיחס להם כי הם חדשו המשל הזה כמ"ש (למעלה י"א) האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר, היינו שהיו אומרים שחומת ירושלים הבצורה תגן עליהם כמו שתגן הסיר על הבשר בל תחרך ותשרף מן האש, שהגם שהאש סביב סביב אין הבשר נשרף מפני שהסיר מגין עליו, ובסיר שופכים מים והם מגינים על הבשר בל יחרך ויהיו בסיר עד גמר בשולו, וע"כ אמרו שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה היינו שלא יהיה הבשר בקרוב אל הסיר בלא אמצעי כי אז ישרף מקודם זמן בשולו, ובטחו בהסיר שהוא החומה והמים שהוא כלי מלחמתם שלא תשרוף אותם אש המצור, ויהיו בירושלים עד גמר בשולם שהוא יום מותם, לכן נשא משל כפי דרכם, ואמר שפות הסיר היינו שישפות אותו אל הכירה היטב, שהוא הדבוק שמדביקו אל הכירה שלא תבא האש תחתיו רק בצדדים בל יחרך ברוב האש, והיינו שיעריכו את החומה בכל חזקה, וגם יצוק בו מים להגן על הבשר שהוא כלי הנשק שיגן בעדם מאש האויב:

אסף נתחיה ושיאסוף הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים שלא יצאו חלקים מהם למעלה מן הסיר וישרפו מן האש, היינו שכולם יהיו תוך החומה ולא יצאו משם, ובאר כי יאסוף כל נתח טוב שהם השרים והחכמים, וימלא גם מבחר עצמים שהם אנשי החיל:

מבחר הצאן שיקח הבשר מן הצאן המובחרים שיהיה בשר שמן, בלתי מקבל החירוך כבשר כחוש, וגם משיב ואומר כל זה לא יועיל שהגם שלקחו מבחר עצמים אל תוך הסיר, הלא גם דור עצמים תחתיה, הלא לקחו הרבה מן העצמים ועשו מהם מדורה והיסק תחת הסיר, עד שהעצמים שתחת הסיר רתח רתחיה היינו שהם הרתיחו את הסיר יותר מן הראוי עד שבשלו עצמיה אשר בתוכה שהעצמים שתחת הסיר שנעשה מהם מדורה בשלו את העצמים שבתוך הסיר, שזה סימן שהמוקד הוא יותר מדאי כי העצמות אין מתבשלות וכשנתבשלו העצמות הקשות, כבר נתקלקל הבשר ע"י רוב הבישול:

לכן כה אמר ה', סיר אשר חלאתה בה, שמלאה חלאה ורק חלאתה לא יצאה ממנה, רק החלאה לבדה תשאר, אבל הנתחים הטובים לא ישארו הוציאה לנתחיה לנתחיה נתח אחר נתח, שהטובים יהרגו רבים מהם ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים, לא נפל עליה גורל פי' המפ' שאינו דומה כסיר שנתבשל שמוציאים כל הבשר ומחלקים הנתחים ע"פ גורל לאיש חלקו, רק הוציאו ע"פ המקרה אחד אחד, ויל"פ שאמר בתמיה וכי לא נפל הגורל של נ"נ עליו ולא על רבת בני עמון שהוא הגורל שהגריל לאן ילך שהיו תוצאותיו מאת ה' להחריבה:

כי דמה מפרש מ"ש גם דור העצמים תחתיה שהוא הדם שהיה בתוכה ששפכו דם בפרהסיא, ושמחו על צחיח סלע שיהיה לנגד עיניהם תמיד, ר"ל שלא עשו תשובה על מעשיהם לכסות על פשעיהם:

ולכן כדי להעלות חמה נתתי גם אני את דמה על צחיח סלע וזה היו העצמים שהיו תחת הסיר שהגדילו המדורה:

לכן כה אמר ה' שעי"ז גם אני אגדיל המדורה שחוץ מן האש שבחוץ אגדיל אני המדורה תחת הסיר שהוא החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים, כמ"ש (בירמיהו כ״א:ד׳) הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם וכו' ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת:

הרבה העצים אני אשתדל להרבות העצים ולהדליק האש בפנים עד שיתום הבשר כי יתבשל עד שיאבד צורת בשר ויהיה כמרקחה ודבר דק הנרקח בחום האש עד שגם העצמות יחרו ע"י שיכלו המים ישרף הכל וגם העצמות יחרו מן האש שישלוט בתוך הסיר:

והעמידה עד שאחר שתהיה רקה מבשר וממים (ר"ל שימותו כל בעלי המלחמה) אז תעמוד הסיר על הגחלים שתחתיה שהם מן דור העצמים שתחתיה למען תחם וחרה נחשתה שהוא משל על הבקעת החומה, ואז ונתכה בתוכה טמאתה ר"ל שאז יקבלו עונש על עונותיהם ויטהרו מפשעיהם וגם תתם חלאתה ר"ל שהרשעים ימותו:

תאנים חלאת באוני ובאבל חלאת לסיר להתיך החלאה והטומאה, כי לא תצא ממנה חלאתה, מפני שרבת חלאתה מאד, עד שגם באש נמצא חלאתה ואין האש שולט בו, ר"ל הרשעים רבים ולא כלו לגמרי:

וכן בטמאתך זמה בהטומאה שלך נמצא זמה, שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות שזה לא יוסר גם ע"י האש (וכבר בארנו למעלה (סי' ט"ז מ"ג) שתקנת הזמה הוא באש, כמ"ש בחמותו זמה הוא באש ישרפו אותו ואתהן) וא"כ יען טהרתיך ולא טהרת, ידעתי כי לא תטהרי עוד עד הניחי חמתי בך להענישך עוד בשבי וגלות ופזור:

אני ה' דברתי, א — שאני הוא שגזרתי את הגזרה, ב. שבאה, ג. ועשיתי שכבר נעשה מעשה, ונגד מ"ש אני דברתי אמר לא אפרע שלא יבטל את הגזרה, ונגד מ"ש שבאה אמר ולא אחוס שהחסה תהיה מפני שיש לו צורך בדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, כי אין בכם שום צורך, ונגד ועשיתי אמר ולא אנחם לא יהיה לי חרטה על המעשה, כי כדרכיך וכעלילותיך שפטוך, שהיה העונש כפי החטא:

ויהי אחר שהודיע לו ממצור ירושלים הודיע לו מחורבן בהמ"ק (ובאו פה ג"כ ג' נבואות, מכוונות נגד ג' נבואות שאמר בסי' כ"א), שים פניך דרך תימנה שהיה על ירושלים שהיא הנבואה של שפות הסיר, שע"ז אמר שם לא נפל עליה גורל, ונגד הנבא אל אדמת ישראל היה הנבואה של סי' כ"ג, ונגד הטף אל מקדשים באה הנבואה הזאת, ותחלה התחיל שם לדבר במשל והנביא אמר כי יאמרו ממשל משלים הוא ונבא בלא משל, ושוב חזר לאמר המשלים על כאו"א:

הנני לקח הודיעו שאשתו תמות במגפה, וצוהו שלא יספד, ואף לא יבכה, ואף שלא יבואו דמעותיו כלל :

האנק דם האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם, מתים אבל ר"ל אבל של מתים, לא תעשה וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים, ולא יעטה על שפם ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות:

ואדבר יחזקאל אמר זה אל העם בבקר ובערב מתה אשתו, ובבקר בעת הקבורה והתחלת האבילות עשה כציוי ה', ומה שדבר תחלה היה כדי לאמת נבואתו שידעו שידע מיתת אשתו תחלה, וגם היה למשל שכן היה עם הפליט כמו שית':

ויאמרו מה אלה לנו כי אתה עשה בודאי אינך עושה כזאת רק להראות איזה אותו ונבואה לנו ומה יורו אלה הדברים לנו:

הנני מחלל את מקדשי שזה הנמשל של מיתת אשת יחזקאל, וכי כן התדבקה השכינה במקדש באהבה כאהבת איש לאשתו:

ועשיתם כאשר עשיתי וכו' שלא תספידו אם מיראת הכשדים, אם מצד שמי יספיד ומי ינחם אחר שכולם אבלים, שזה משל המגפה:

(כה-כו) ואתה בן אדם באר לו הנמשל מה שאמר זה אל העם בבקר לפני מות אשתו, כי כן יהיה גם בבשורת המקדש, שבעת בא הפליט יד ה' היתה אליו בערב לפני בא הפליט והוא הודיע י"ב שעות קודם, כמ"ש ויפתח את פי כמ"ש לקמן (סי' ל"ג), וז"ש ביום ההוא אשר יבוא הפליט אליך להשמיע הבשורה באזניך :

ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ר"ל אז יפתח פיך י"ב שעות קודם, ותגד ויהיה למופת ומאז תדבר ולא תאלם עוד וכן הגדת מיתת האשה שמרמזת על חורבן המקדש י"ב שעות קודם: