שמות פרק כ״ט

לקח — כמו קח, ושתי גזרות הן, אחת של קיחה, ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד:

פר אחד — לכפר על מעשה העגל שהוא פר:

ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות — הרי אלו שלשה מינין רבוכה, וחלות ורקיקים לחם מצות, היא הקרויה למטה בענין (פסוק כג) חלת לחם שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין, וכל המינין באים עשר עשר חלות:

בלולת בשמן — כשהן קמח יוצק בהן שמן ובוללן:

משחים בשמן — אחר אפייתן מושחן כמין כי יונית, שהיא עשויה כנו"ן שלנו:

והקרבת אתם — אל חצר המשכן ביום הקמתו:

ורחצת — זו טבילת כל הגוף:

ואפדת — קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו:

נזר הקדש — זה הציץ:

על המצנפת — כמו שפרשתי למעלה (שמות כח לז) על ידי הפתיל האמצעי ושני פתילין שבראשו הקשורין שלשתן מאחורי העורף, הוא נותנו על המצנפת כמין כובע:

ומשחת אותו — אף משיחה זו כמין כי יונית, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו:

והיתה להם — מלוי ידים זה לכהנת עולם:

ומלאת — על ידי הדברים האלה:

יד אהרן ויד בניו — במלוי ופקדת הכהונה:

פתח אהל מועד — בחצר המשכן שלפני הפתח:

על קרנות — למעלה בקרנות ממש:

ואת כל הדם — שירי הדם:

אל יסוד המזבח — כמין בליטת בית קבול עשוי לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ:

החלב המכסה את הקרב — הוא הקרום שעל הכרס שקורין טייל"א:

ואת היתרת — הוא טרפשא דכבדא שקורין איבדי"ש [סרעפת]:

על הכבד — אף מן הכבד יטול עמה:

תשרף באש — לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו:

וזרקת — בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק:

סביב — כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אלך ואלך, נמצא הדם נתן בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב:

על נתחיו — עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים:

ריח ניחוח — נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

אשה — לשון אש, והיא הקטרת איברים שעל האש:

תנוך — הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן שקורין טנדרו"ם:

בהן ידם — הגדל ובפרק האמצעי:

החלב — זה חלב הדקים או הקיבה:

והאליה — מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא (ג ט) שנאמר לעמת העצה יסירנה, מקום שהכליות יועצות, ובאמורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונים אליה:

ואת שוק הימין — לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד:

כי איל מלאים הוא — שלמים, לשון שלמות שמשלם בכל מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששמש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין:

וככר לחם — מן החלות:

וחלת לחם שמן — ממין הרבוכה:

ורקיק — מן הרקיקין, אחד מעשרה שבכל מין ומין ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד:

על כפי אהרן וגו' והנפת — שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן הא כיצד, כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן:

תנופה — מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו, ותנופה מעכבת רוחות רעות תרומה מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו, ומעכבת טללים רעים:

על העולה — על האיל הראשון שהעלית עולה:

לריח ניחוח — לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:

אשה — לאש נתן:

לה' — לשמו של מקום:

וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו' — קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים, אבל לא להקטרה, אלא והיה לאהרן ולבניו לאכול:

תנופה — לשון הולכה והבאה, וינטילי"ר בלעז:

הורם — לשון מעלה ומוריד:

לחק עולם מאת בני ישראל — שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:

כי תרומה הוא — החזה ושוק הזה:

לבניו אחריו — למי שבא בגדלה אחריו:

למשחה — להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה, (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי:

ולמלא בם את ידם — על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהנה גדולה:

שבעת ימים — רצופין:

ילבשם הכהן — אשר יקום מבניו תחתיו לכהנה גדולה, כשימנוהו להיות כהן גדול:

אשר יבא אל אהל מועד — אותו כהן המוכן לכנס לפני ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול, שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:

תחתיו מבניו — מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו:

הכהן תחתיו מבניו — מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש, לפיכך נגון תביר נמשך לפניו:

במקום קדוש — בחצר אהל מועד, שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:

פתח אהל מועד — כל החצר קרוי כן:

ואכלו אתם — אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:

אשר כפר בהם — כל זרות ותיעוב:

למלא את ידם — באיל ולחם הללו:

לקדש אתם — שעל ידי המלאים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהנה:

כי קדש הם — קדשי קדשים, ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קדש קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם:

ועשית לאהרן ולבניו ככה — שנה הכתוב וכפל לעכב, שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה:

אתכה — כמו אותך:

שבעת ימים תמלא וגו' — בענין הזה ובקרבנות הללו בכל יום:

על הכפרים — בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב ולפי שנאמר (פסוק לה) שבעת ימים תמלא ידם, אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו, לכך הצרך מקרא זה. ומדרש תורת כהנים אומר כפרת המזבח הצרך, שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח:

וחטאת — ותדכי, לשון מתנת דמים הנתונים באצבע קרוי חטוי:

ומשחת אתו — בשמן המשחה וכל המשיחות כמין כי יונית:

והיה המזבח קדש — ומה היא קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש, אפלו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש, כגון הרובע והנרבע ומקצה ונעבד והטרפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי, שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן:

ועשרון סולת — עשירית האיפה, ארבעים ושלש ביצים וחמש ביצה:

בשמן כתית — לא לחובה נאמר כתית אלא להכשיר, לפי שנאמר (לעיל כז כ) כתית למאור, ומשמע למאור ולא למנחות, יכול לפסלו למנחות, תלמוד לומר כאן כתית, ולא נאמר (שמות כז כ) כתית למאור אלא למעט מנחות שאין צריך כתית, שאף הטחון בריחים כשר בהן:

רבע ההין — שלשה לוגין:

ונסך — לספלים, כמו ששנינו במסכת סכה (מח א) שני ספלים של כסף היו בראש המזבח, ומנקבים כמין שני חטמין דקים, נותן היין לתוכו והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח, ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ:

לריח ניחח — על המנחה נאמר, שמנחת נסכים כלה כליל, וסדר הקרבתן האיברים בתחלה ואחר כך המנחה, שנאמר (ויקרא כג לז) עולה ומנחה:

תמיד — מיום אל יום, ולא יפסיק יום בנתים:

אשר אועד לכם — כשאקבע מועד לדבר אליך שם אקבענו לבא ויש מרבותינו למדים מכאן, שמעל מזבח הנחשת היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה משהוקם המשכן, ויש אומרים מעל הכפרת, כמו שנאמר (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת, ואשר אועד לכם האמור כאן אינו אמור על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא:

ונועדתי שמה — אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם:

ונקדש — המשכן:

בכבודי — שתשרה שכינתי בו ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [במכבדי], במכבדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי:

לשכני בתוכם — על מנת לשכון אני בתוכם:

וזה הדבר, כ"ז יעשה בעת יקים המשכן, ובא כל ענין זה כפול בעת העשיה (בפרשת צו), ושם דרשו חז"ל פ' זו בספרא מכלתא דמלואים, שע"פ דרשותיהם יתישבו כל השנוים הבאים בין הפרשיות, ושם פרשתי הכל על מכונו, דרשהו משם כי אין לכפול הדברים רק אציין לעיין שם. פסוק א-ג התבאר שם (סימן קסו):

ורחצת אותם במים שם (סימן קס"ט):

את הכתנת, ודלג את האבנט רק אמר אח"כ וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, עמש"ש (סימן קע"ב): ואת האפד ואת החשן, עמש"ש (סימן קע"א):

ולקחת את שמן המשחה, ושם משמע שהמשכן נמשח קודם לאהרן, עמש"ש (סימן קעד):

וחגרת אותם אבנט, עמש"ש (סימן תע"ב), ויתר הדברים עיי"ש מן (סימן קפ"ו עד סימן קפ"ח):

על תנוך אזן אהרן, עמש"ש (סימן קפ"ח):

ולקחת מן הדם, עמש"ש (וסימן קכ"ט):

מאיל המלואים אשר לאהרן — ר"ל שהיה ראוי שיקחנו אהרן רק שמשה היה אז כ"ג במקום אהרן ונטל חלקו של אהרן, אבל במ"ש וקדשת את חזה התנופה שיוקדש להיות לעולם מתנת הכהנים, שזה זכו הבאים אחריהם מאהרן ומבניו, שזכותם נשאר לבניהם אחריהם, לכן אמר מאשר לאהרן ומאשר לבניו, ומ"ש אשר הונף ואשר הורם מוסב על שתיהם ומלמד שכל מי שטעון תנופה טעון הרמה כמו שלמד בספרא צו (סימן קמ"ח) ומ"ש חזה התנופה ואת שוק התרומה התבאר היטב צו (סימן קג"ו) ועיי"ש (סימן קמ"ח), דריש על כפל הלשון כי תרומה הוא ותרומה יהיו :

ובגדי הקדש, ר"ל וכן לבישת הבגדים יזכו הדורות הבאים מזכות אהרן שנמשח ונתרבה שבעה. ורש"י פי' למשחה מענין גדולה, והרמב"ן כתב שפירושו מענין משיחה שיקבל המשיחה וילבש הבגדים למילוי ידים לחינוך, וכן דעת חז"ל ביומא (דף ה'), ומפרש שבעת ימים ילבשם הכהן, שהכ"ג צריך ריבוי שבעה ואיתקש משיחה לריבוי, ובמ"ש שבעת ימים ילבשם וכו' יש שני זריות בלשון ונדרש לשני דרשות כמ"ש בהתו"ה צו (סימן נ ) עיי"ש:

ובשלת, ובפ' צו אמר בשלו הבשר, ונתבאר שם (סימן ק"צ):

ואכלו אתם, הוא מיותר שכבר אמר ואכל אהרן ובניו, ופי' חז"ל שבא לומר הטעם למה יאכלו אותם אהרן ובניו הנ"ל מפני שע"י האכילה יכופרו, כי הם הבעלים והכהנים, וע"י אכילתם בשהם כהנים יכופרו מצד שהם בעלים, ועל מה כפרו למלא את ידם שע"י האכילה כופר להם כל שמץ ותיעוב כפרש"י, ומצד זה האכילה מ"ע כמו שלמדו בפסחים (דף נ"ט) ובכ"מ, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וחשבה הרמב"ם (בסי' פ"ט) למ"ע [והרמב"ן אין חולק עליו כמו שחשב החינוך דהא לא סלק מ"ע זו מחשבונו של הרמב"ם בסוף הספר], וזר לא יאכל כי קדש הם הוא קדשי קדשים, ומכאן אזהרה לזר האוכל ק"ק [רש"י]. וכמ"ש במכות (דף י"ח) וגם בזה תימה על החינוך שהשמיט מצוה זאת:

לא יאכל כי קדש הוא, עמ"ש צו (סי' ע"ו) — (לו-לז) ופר חטאת, היה הציווי לעשות פר חטאת הנזכר בכל יום מימי המלואים, וכבר בארתי צו (סימן קפ"ח) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם ד' מתנות על ד' קרנות, וחטוי, שהוא לדעת הספרא מ"ש ויחטא את המזבח שהיא זריקה מיוחדת על גופו של מזבח, שלמד ממה שנאמר לו כאן וחטאת את המזבח בכפרך עליו, ויציקה על היסוד ויקדשהו לכפר, שמתן סביב ויציקת היסוד קורא בשם כפרה, והחטוי בגוף המזבח קורא בשם חיטוי, ועז"א וחטאת את המזבח בכפרך שבעת הכפרה תעשה גם החיטוי בכל ז' ימים, ואמר עוד שבעת ימים תכפר על הכפרה שהוא מתן סביב ויציקה על היסוד, ובספרא צו (סי' ק"פ) פי' שהכפרה על המזבח היה אם הביא איש נדבתו שלא ברצון עיי"ש. כל הנגע במזבח יקדש, מלמד שהפסולים אם עלו לא ירדו, ודבר זה התבאר היטב צו (סי' ב' ג') בארך, וה"ה בכלים דכתיב בהו לקמן כל הנגע בהם יקדש מקדשים את הראוי להם, ושם בארתי הכרח הדרוש הזה להוציא מדעת הראב"ד, עיי"ש:

וזה אשר תעשה על המזבח, פ' זו הוכפלה בפרשת פינחס, ופה מדבר מעת החינוך שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר, והתחילו תיכף בהקרבת התמידין, ועז"א בפ' פינחס עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי אז התחילו בעולה זו ראשונה:

את הכבש האחד, אמרו במנחות (דף נ') לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים בד"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערבים, וזה מבואר. בספרי פינחס (פ' קמ"ג) שזה נלמד ממ"ש שנית ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ולפ"ד הכל נלמד מכאן שתחלה אמר תנאי אם את הכבש האחד תעשה בבקר אז תעשה השני בין הערבים, כי פה מדבר בעת החינוך, שבזה אם לא הקדים לחנך את המזבח בתמיד השחר אין להקריב בין הערבים, ואח"כ אמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה עולת תמיד לדורותיכם, ר"ל לעולת תמיד של דורות תעשה תמיד כבש של בין הערבים אף שלא הקריבו בבקר כיון שכבר נתחנך המזבח, וע"כ אמר כנסכה תעשה לה בלשון נקבה והיל"ל כנסכו על הכבש שהוא זכר כמ"ש בפרשת פינחס, ללמד שמוסב על שם עולת תמיד הנזכר למטה, כנסכה של העולה תעשה לה להעולה, ומשרש לעולת תמיד שהיא לדורותיכם, ועי' ברש"י מנחות שם מביא מפ' פינחס, וזה נלמד בטוב מכאן:

אשר אועד, באר הטובות שיישיגו — ע"י עבודתם בקדש. א) שעי"ז יושפע שפע הנבואה שיתמיד ביניהם, שעז"א אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, שמשם ידבר עם משה מבין שני הכרובים מה שיצוה אותו אל ב"י, כי כל הדברות היו בשבילם, שלכן אמר אשר אועד לכם היינו בשבילכם:

ונועדתי, ב) מה שיגלה כבוד ה' אל העדה כמ"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (שמיני ט"י), וכתוב בסוף מעשה הקרבנות וירא כבוד ה' אל כל העם, ושיעור הכתוב ונועדתי שמה לב"י בכבודי ונקדש בכבודי, שע"י הגלות כבוד ה' נקדש המקדש לעיניהם, וחז"ל אמרו שאז גלה לו ענין נדב ואביהוא שאמר בקרובי אקדש, שבעת התגלות הכבוד וירד האש היה ענין נדב ואביהוא:

וקדשתי, ענין (ג) שע"י העבודות יוקדש האהל וכליו שהוא מקום העבודה ואהרן ובניו המזומנים לכהן בכהונת הקדש, ר"ל שיתקדש מקום העבודה והעובדים:

ושכנתי, ענין ד) שעי"ז תתפשט שכינת השכינה בתוך העם כולו עד שיהיה להם לאלהים בשישרה שכינתו ביניהם:

וידעו, ועי"כ ישיגו בידיעה ברורה שהוא אלהיהם שהוציא אותם מאמ"צ על תכלית שישכון בתוכם ושיהיו מרכבה לשכינת עוזו, וע"י ידיעה והשגה זו יהיה ה' אלהיהם ויתחזק הקשר והדבוק בינו ובין ישראל עם קרובו: