שמות פרק ט״ו

אז ישיר משה — אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה, וכן (יהושע י יב) אז ידבר יהושע, וכן (מלכים א' ז ח) ובית יעשה לבת פרעה, חשב בלבו שיעשה לה, אף כאן ישיר, אמר לו לבו שישיר, וכן עשה, ויאמרו לאמר אשירה לה' וכן ביהושע, כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה (יהושע י יב) ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה (במדבר כא יז) אז ישיר ישראל, פרש אחריו עלי באר ענו לה. (מלכים יא ז) אז יבנה שלמה במה, פרשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה, זהו לישב פשוטו. אבל מדרשו אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן בכלן חוץ משל שלמה, שפרשוהו, בקש לבנות ולא בנה. ואין לומר ולישב הלשון הזה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד, כגון (איוב א ה) ככה יעשה איוב, (במדבר ט כג) על פי ה' יחנו, (שם כ) ויש אשר יהיה הענן, לפי שהן דבר ההוה תמיד, ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר, אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הזה:

כי גאה גאה — שנתגאה על כל גאה כתרגומו דבר אחר בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו מפילו מן הסוס וכאן סוס ורוכבו רמה בים וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו (ישעיה יב ה) כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה (פסוק ב) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (פסוק ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כלם. דבר אחר כי גאה גאה על כל השירות, וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת, ולא כמדת מלך בשר ודם שמקלסין אותו ואין בו:

סוס ורכבו — שניהם קשורין זה בזה והמים מעלין אותם לרום ומורידין אותם לעמק ואינן נפרדין:

רמה — השליך וכן (דניאל ג ו) יתרמא לגוא אתון נורא ומדרש אגדה כתוב אחד אומר רמה, וכתוב אחד אומר (פסוק ד) ירה, מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו (איוב לח ו) מי ירה אבן פנתה, מלמעלה למטה:

עזי וזמרת יה — אונקלוס תרגם תוקפי ותושבחתי עזי כמו עזי בשור"ק, וזמרת כמו וזמרתי. ואני תמה על לשון המקרא שאין לך כמוהו בנקדתו במקרא אלא בשלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת, וכל שאר מקומות נקוד שור"ק, (ירמיה טז יט) ה' עזי ומעזי, (תהלים נט י) עזו אליך אשמרה. וכן כל תבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשו"א בחטף, הראשונה נקודה בשור"ק כגון עז עזי, רק רקי, חק חקי, על עלו, יסור עלו (ישעיה י כז), כל כלו ושלישים על כלו (לעיל יד ז). ואלו שלושה עזי וזמרת של כאן, ושל ישעיה (ישעיה יב ב) ושל תהלים (תהלים קיח יד) נקודים בחטף קמ"ץ, ועוד אין באחד מהם כתוב וזמרתי אלא וזמרת, וכלם סמוך להם ויהי לי לישועה, לכך אני אומר לישב לשון המקרא, שאין עזי כמו עזי, ולא וזמרת כמו וזמרתי, אלא עזי שם דבר הוא, כמו (שם קכג א) היושבי בשמים, (עובדיה א ג) שוכני בחגוי סלע, (דברים לג טז) שוכני סנה. וזהו השבח עזי וזמרת יה הוא היה לי לישועה, וזמרת דבוק הוא לתיבת ה', כמו (שופטים ה כג) לעזרת ה', (ישעיה ט יח) בעברת ה', (קהלת ג יח) על דברת בני האדם. ולשון וזמרת לשון (ויקרא כה ד) לא תזמר, (ישעיה כה ה) זמיר עריצים, לשון כסוח וכריתה. עזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה. ואל תתמה על לשון ויהי שלא נאמר היה, שיש לנו כמה מקראות מדברים בלשון זה, וזה דגמתו (מלכים א ו ה) את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב, היה לו לומר עשה צלעות סביב, וכן בדברי הימים (דברי הימים ב' י יז) ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלך עליהם רחבעם, היה לו לומר מלך עליהם רחבעם, (במד' יד טז) מבלתי יכולת ה' וגו' וישחטם, היה לו לומר שחטם, (שם לו. לז) והאנשים אשר שלח משה וגו' וימתו, מתו היה לו לומר, (שמות ט כא) ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב, היה לו לומר עזב:

זה אלי — בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים:

ואנוהו — אנקלוס תרגם לשון נוה, (ישעיה לג כ) נוה שאנן, (שם סה י) לנוה צאן דבר אחר ואנוהו לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון (שיר השירים ה ט. י) מה דודך מדוד דודי צח ואדום, וכל הענין:

אלהי אבי — הוא זה וארוממנהו. אלהי אבי, לא אני תחלת הקדשה, אלא מחזקת ועומדת לי הקדשה ואלהותו עלי מימי אבותי:

ה' איש מלחמה — בעל מלחמות, כמו (רות א ג) איש נעמי, וכל איש ואישך מתרגמין בעל, וכן (מלכים א' ב ב) וחזקת והיית לאיש לגבור:

ה' שמו — מלחמותיו לא בכלי זין, אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד (שמואל א' יז מה) ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות דבר אחר ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם, ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקיו, ואין בו כח לעשות זו וזו:

ירה בים — שדי בימא שדי לשון יריה, וכן הוא אומר (שמות יט יג) או ירה יירה או אשתדאה ישתדי, והתי"ו משמשת באלו במקום יתפעל:

ומבחר — שם דבר, כמו (ויקרא טו ט) מרכב, (שם ד) משכב, (שמות יב טז) מקרא קדש:

טבעו — אין טביעה אלא במקום טיט, כמו (תהלים סט ג) טבעתי ביון מצולה, (ירמיה לח ו) ויטבע ירמיהו בטיט, מלמד שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם, ששעבדו את ישראל בחומר ובלבנים:

יכסימו — כמו יכסום, והיו"ד האמצעית יתרה בו, ודרך המקראות בכך, כמו (דברים ח יג) ובקרך וצאנך ירבין, (תהלים לו ט) ירוין מדשן ביתך, והיו"ד ראשונה שמשמעה לשון עתיד כך פרשהו, טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן יכסימו אין דומה לו במקרא בנקדתו, ודרכו להיות נקוד יכסימו במלאפו"ם:

כמו אבן — ובמקום אחר (פסוק י) צללו כעופרת, ובמקום אחר (פסוק ז) יאכלמו כקש, הרשעים כקש הולכים ומטרפין עולין ויורדין, בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד:

ימינך ימינך — שתי פעמים, כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין:

ימינך ה' נאדרי בכח — להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב ולי נראה אותה ימין עצמה תרעץ אויב, מה שאי אפשר לאדם לעשות שתי מלאכות ביד אחת. ופשוטו של מקרא ימינך הנאדרת בכח מה מלאכתה, ימינך היא תרעץ אויב, וכמה מקראות דגמתו (תהלים צב י) כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, (תהלים צד ג) עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו, (תהלים צג ג) נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם, (תהלים קטו א) לא לנו ה' לא לנו, (הושע ב כג) אענה נאם ה' אענה את השמים, (שופטים ה ג) אנכי לה' אנכי אשירה, (תהלים קכד א. ב) לולי ה' וכו' לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, (שופטים ה יב) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, (ישעי' כו ו) תרמסנה רגל רגלי עני, (תהלים קלו כא, כב) ונתן ארצם לנחלה וכו' נחלה לישראל:

נאדרי — היו"ד יתרה, כמו (איכה א א) רבתי עם שרתי במדינות, (בראשית לא לט) גנבתי יום:

תרעץ אויב — תמיד היא רועצת ומשברת האויב, ודומה לו (שופטים י ח) וירעצו וירוצצו את בני ישראל, בשופטים דבר אחר ימינך הנאדרת בכח היא משברת ומלקה אויב:

וברב גאונך — אם היד בלבד רועצת האויב, כשהוא מרומם ברוב גאונו, אז יהרס קמיו, ואם ברוב גאונו לבד אויביו נהרסים, קל וחומר כששלח בם חרון אף יאכלמו:

תהרס — תמיד אתה הורס קמיך הקמים נגדך, ומי הם הקמים כנגדו, אלו הקמים על ישראל, וכן הוא אומר (תהל' פג ג) כי הנה אויביך יהמיון, ומה היא ההמיה, (שם ב) על עמך יערימו סוד, ועל זה קורא אותם אויביו של מקום:

וברוח אפיך — היוצא משני נחירים של אף דבר הכתוב כביכול בשכינה דגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אזן הבריות כפי ההוה שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן (תהלים יח ט) עלה עשן באפו, וכן (איוב ד ט) ומרוח אפו יכלו, וזהו שאמר (ישעיה מח ט) למען שמי אאריך אפי, כשזעפו נח נשמתו ארכה, וכשהוא כועס, נשמתו קצרה, (שם) ותהלתי אחטם לך, ולמען תהלתי אשים חטם באפי לסתום נחירי בפני האף והרוח שלא יצאו, לך בשבילך. אחטם כמו נאקה בחטם במסכת שבת (דף נא ב) כך נראה בעיני. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן, (דברים ז ד) חרה אף, כמו (איוב ל ל) ועצמי חרה מני חרב, לשון שרפה ומוקד, שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף, וחרון מגזרת חרה, כמו רצון מגזרת רצה, וכן חמה לשון חמימות, על כן הוא אומר (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, ובנוח החמה אומר נתקררה דעתו:

נערמו מים — אנקלוס תרגם לשון ערמימות ולשון צחות המקרא, כמו (שיר השירים ז ג) ערמת חטים, ונצבו כמו נד יוכיח נערמו מים. ממוקד רוח שיצא מאפיך יבשו המים והם נעשו כמין גלים וכריות של ערמה שהם גבוהים:

כמו נד — כתרגומו כשור, כחומה:

נד — לשון צבור וכנוס, כמו (ישעיה יז יא) נד קציר ביום נחלה, (תהלים לג ז) כונס כנד, לא כתיב כנאד אלא כנד, ואלו היה כנד כמו כנאד וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב מכנס כבנאד מי הים, אלא כונס לשון אוסף וצובר הוא, וכן (יהושע ג טז) קמו נד אחד, (שם יג) ויעמדו נד אחד, ואין לשון קימה ועמידה בנאדות אלא בחומות וצבורים, ולא מצינו נאד נקוד אלא במלאפו"ם, כמו (תהלים נו ט) שימה דמעתי בנאדך, (שופטים ד יט) את נאד החלב:

קפאו — כמו (איוב י י) וכגבנה תקפיאני, שהקשו ונעשו כאבנים והמים זורקים את המצרים על האבן בכח ונלחמים בם בכל מיני קושי:

בלב ים — בחזק הים, ודרך המקראות לדבר כן (דברים ד יא) עד לב השמים, (שמואל ב' יח יד) בלב האלה, לשון עיקרו ותקפו של דבר:

אמר אויב — לעמו כשפיתם בדברים, ארדוף ואשיגם ואחלק שלל עם שרי ועבדי:

תמלאמו — תתמלא מהם נפשי. רוחי ורצוני ואל תתמה על תבה המדברת בשתים. תמלאמו תמלא מהם, יש הרבה כלשון הזה (שופטים א טו) כי ארץ הנגב נתתני, כמו נתת לי. (בראשית לז ד) ולא יכלו דברו לשלום, כמו דבר עמו. (ירמיה י כ) בני יצאוני, כמו יצאו ממני. (איוב לא לז) מספר צעדי אגידנו, כמו אגיד לו, אף כאן תמלאמו. תמלא נפשי מהם:

אריק חרבי — אשלוף, ועל שם שהוא מריק את התער בשליפתו ונשאר ריק נופל בו לשון הרקה, כמו (בראשית מב לה) מריקים שקיהם, (ירמיה מח יב) וכליו יריקו ואם תאמר אין לשון ריקות נופל על היוצא, אלא על התיק ועל השק ועל הכלי שיצא ממנה, אבל לא על החרב ועל היין, ולדחוק ולפרש אריק חרבי, כלשון (בראשית יד יד) וירק את חניכיו. אזדיין בחרבי, מצינו הלשון מוסב אף על היוצא (שיר השירים א ג) שמן תורק, (ירמיה מח יא) ולא הורק מכלי אל כלי, לא הורק הכלי אין כתיב כאן אלא לא הורק היין מכלי אל כלי, מצינו הלשון מוסב על היין. וכן (יחזקאל כח ז) והריקו חרבותם על יפי חכמתך, דחירם:

תורישמו — לשון רישות ודלות, כמו (שמואל א' ב ז) מוריש ומעשיר:

נשפת — לשון הפחה, וכן (ישעיה מ כד) וגם נשף בהם:

צללו — שקעו, עמקו, לשון (תהלים סט ג) מצולה:

כעופרת — אבר פלו"ם בלעז:

באלם — בחזקים, כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, (תהלים כב כ) אילותי לעזרתי חושה:

נורא תהלת — יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו שכתוב (שם סה ב) לך דמיה תהלה:

נטית ימינך — כשהקדוש ברוך הוא נוטה ידו הרשעים כלים ונופלים, לפי שהכל נתון בידו נופלים בהטיתה וכן הוא אומר (ישעיה לא ג) וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזר משל לכלי זכוכית הנתונים בידי אדם, מטה ידו מעט והן נופלין ומשתברין:

תבלעמו ארץ — מכאן שזכו לקבורה בשכר שאמרו (לעיל ט כז) ה' הצדיק:

נהלת — לשון מנהל, ואונקלוס תרגם לשון נושא וסובל, ולא דקדק לפרש אחר לשון העברית:

ירגזון — מתרגזין:

ישבי פלשת — מפני שהרגו את בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים (דברי הימים א' ז כא) והרגום אנשי גת:

אלופי אדום אילי מואב — והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל:

נמגו — נמסו, כמו (תהלים סה יא) ברביבים תמגגנה אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו:

תפל עליהם אימתה — על הרחוקים:

ופחד — על הקרובים, כענין שנאמר (יהושע ב י) כי שמענו את אשר הוביש וגו':

עד יעבר עד יעבר — כתרגומו:

קנית — חבבת משאר אמות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם:

תבאמו — נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו:

מכון לשבתך — מקדש של מטה מכון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת:

מקדש — הטעם עליו זקף גדול להפרידו מתבת השם של אחריו המקדש אשר כוננו ידיך ה' חביב בית המקדש שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר (ישע' מח יג) אף ידי יסדה ארץ, ומקדש בשתי ידים. ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלך לעלם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו:

לעלם ועד — לשון עולמות הוא והוי"ו בו יסוד לפיכך היא פתוחה, אבל (ירמיה כט כג) ואנכי היודע ועד, שהוי"ו בו שמוש, קמוצה היא:

כי בא סוס פרעה — כאשר בא:

ותקח מרים הנביאה — היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קדם שנלד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה (דף יג א) דבר אחר אחות אהרן לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו:

את התף — כלי של מיני זמר:

בתפים ובמחלת — מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תפים ממצרים:

ותען להם מרים — משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים:

ויסע משה — הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה בזת הים מבזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף, לפיכך הצרך להסיען בעל כרחם:

ויבאו מרתה — כמו למרה, ה"א בסוף תבה במקום למ"ד בתחלתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א, שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תהפך הה"א של שרש לתי"ו, וכן כל ה"א שהיא שרש בתבה, תתהפך לתי"ו בסמיכתה, כמו (ישעיה כז ד) חמה אין לי, (אסתר א יב) וחמתו בערה בו, הרי ה"א של שרש נהפכת לתי"ו, מפני שנסמכת אל הו"ו הנוספת, וכן (ויקרא כה מד) עבד ואמה, (בראשית ל ג) הנה אמתי בלהה, (שם ב ז) לנפש חיה, (איוב לג כ) וזהמתו חיתו לחם, (שופטים ד ה) בין הרמה, (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה:

וילנו — לשון נפעל הוא וכן התרגום לשון נפעל הוא ואתרעמו כן דרך לשון תלנה להסב הדבור אל האדם מתלונן מתרועם, ולא אמר, לונן, רועם, וכן יאמר הלועז דיקומפליינש"ט שי"י, מוסב הדבור אליו באמרו שי"י [עצמו]:

שם שם לו — במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדמה ודינין:

ושם נסהו — לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה, בקש עלינו רחמים שיהיה לנו מים לשתות, אלא נתלוננו:

אם שמוע תשמע — זו קבלה שיקבלו עליהם:

תעשה — היא עשיה:

והאזנת — תטה אזנים לדקדק בהם:

כל חקיו — דברים שאינן אלא גזרת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם מה אסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדמה וכיוצא בהם:

לא אשים עליך — ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאך, זהו מדרשו ולפי פשוטו כי אני ה' רופאך ומלמדך תורה ומצות למען תנצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי זה וכן הוא אומר (משלי ג ח) רפאות תהי לשרך:

שתים עשרה עינת מים — כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם:

ושבעים תמרים — כנגד שבעים זקנים:

אז ישיר — מודיע מעלת השירה הזאת: א] מצד המשורר שהיה משה ובני ישראל, ב] מצד השירה עצמה אמר את השירה הזאת, ג] מצד מי שאליו נתקנה השירה אמר לה':

חלק א — אשירה לה'. תחלה ספר עקר הפלא, איך בתחבולות עשה לו מלחמה, ושם דרך אויביו חשך וחלקלקות עד שהיה פרעה כיונה פותה לכנוס תוך הים, שכבר בארנו שזה היה ע"י התחבולות מה שעמקי מצולה והתהום התנשא והיה כמסלה כבושה רמה ונשאה באמצע הים עד שחשב פרעה שהוא ארץ מישור ויבשה, ויש גבור ויש איש מלחמה, הגבור מנצח ע"י גבורתו, והאיש מלחמה הוא היודע תכסיסי מלחמה, שמעקרי תכסיסי מלחמה הוא לרמאות את האויב בתחבולות עד שילכד בפח יקוש, [וכמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיהו מ״ב:י״ג) כמ"ש בפי' שמה], ופה במה שהונה את המצריים לכנוס אל הים הראה שהוא איש מלחמה, וז"ש אשירה לה', כי גאה גאה, ר"ל במה שעשה תחבולה עד שנתגאה פרעה לרדוף בים סוף, וזה היה ע"י התחבולה שסוס ורוכבו של פרעה רמה בים שהלכו בדרך רם ונשא מן המים וחשבו שהוא יבשה, [ויל"פ ג"כ כפי' הת"א אתגאי על גיותניא, שה' גאה על פרעה שגאה ע"י שסוס ורוכבו רמה בים, מלשון רם ונשא]:

עזי — זה היה ע"י עוז ה' וזמרתו, שעי"כ היה לי לישועה, כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים:

זה אלי — מצד שהוא אליי שהכרתיו בחוש ובהכרה ע"י הנסים שעשה עמנו שראיתי בעיר כמראה עליו באצבע כי זה הוא, עי"כ ואנוהו, ישכן בתוכנו קדוש בנוה קדשו, ושכינתו תהיה בתוכנו. עד שכולם ידעו אותו ויראו הנהגהו והשגחתו, משא"כ מצד שהוא אלהי אבי, שעם האבות התנהג בנסים נסתרים מעוטפים בדרכי הטבע, וגם אנחנו אין לנו מצד זה ידיעה ברורה ממנו רק קבלה מהאבות, עי"כ ארוממנהו, כאלו הוא רם מאתנו ומנהיג ע"י אמצעים כמלך השוכן ברחוק ובמקום רם ונשא שא"א לקרב אליו, אבל עתה שהוא אלי אנוהו:

ה' — בזה חתם דבריו שבמה שסוס ורוכבו רמה בים, ועי"כ נכנסו מצרים אל הים בזה הראה שהוא איש מלחמה, ר"ל שיודע תכסיסי מלחמה ותחבלותיה, אולם הכלי זיין אשר בידו שבה נצח אינו ע"י מסובבי הטבע [שהנהגתו ע"י אמצעים יכונה בשמות אלהים שדי צבאות וכדומה] רק ה' שמו ע"י שם הויה שבו יעשה נסים גלוים ונפלאות אשר לא נבראו:

חלק ב — מרכבות. עתה יספר איך נטבעו בים, והנה מרכבות פרעה הלכו בראש, ושלישיו וגבוריו הלכו אחריו, וידוע ששפת הים אינו עמוק כ"כ כמו אמצע הים, ועל שפה הים גדל הסוף ולכן נקרא ים סוף, נמצא שפרעה עמד באמצע הים ששם נקרא ים, ע"כ אמר מרכבות פרעה ירה בים. ושלישיו עמדו בשפת הים ששם נקרא ים סוף, ע"כ אמר שמבחר שלישיו טבעו בים סוף. והנה בשפת הים שם הלא רפש וטיט היון, והנופל שם נטבע בטיט היון, שע"ז יפול לשון טביעה כמו טבעתי ביון מצולה, אבל התהום שבאמצע הים אין שם היה ואין הנופל נטבע שם, לכן אמר טבעו ביה סוף והעל ירה בא על המשליך חץ ממקום רחוק בכח, וכן על המשליך דבר מלמעלה למטה ממקום גבוה אל מקום עמוק מאד שנופל בכח גדול ע"י כח הכובד, ולכן על מרכבות פרעה שעמדו באמצע הים ששם המקום עמוק מאד אבל אין שם טיט היון, אמר ירה בים, ועל מבחר שלישיו שהיה קרובים לשפת הים שאין המקום עמוק שם ואין שייך לשון יריה אבל שם נטבע בטיט, אמר טבעו בים סוף :

תהומות — כבר בארנו שהתהום שהוגבה למעלה נפל למטה ונתפוצץ לאבנים והם נפלו על ראשי המצרים ושברו ראשי הגיגים וע"כ לא יכלו להמלט ע"י שישוטו ע"פ המים הגם שהסוסים קלי המשוט כי נפלו תחת האבנים, וז"ש תהומות שהוא קרקע היה שנפלו עליהם יכסיומו, ועי"כ ירדו במצולות כמו אבן שאינו יכול לשוט על פני המים. וגם יל"פ שמוסב על התהומות שהתהומות ירדו במצולות כאבנים ושברו את ראשיהם:

ימינך — הייה החלק הזה כמ"ש כי ימין ה' הרוממה לפעמים היא נאדרי בכח, הכה הציין הכח הפנימי טרם יתגלה לעשות פעולה, ואצל ה' יצייר בעת שהוא ארך אפים וכובש כעסו שהוא הגבורה הפנימית כמ"ש טוב ארך אפים מגבור, שזה מראה כחו לכבוש מדותיו כמ"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים, וימינך הזאת עצמה תרעץ אויב שאחר הממתין לו עד שנתמלא סאתו ישבר ואין מרפא:

וברוב גאונך תהרוס קמיך — הקמים הם הקמים למלחמה, ומחנה הערוכה בקשר אמיץ למלחמה תצויר כבנין שהאבנים מתלכדים ומחוברים, ואם תתפרד המחנה בשיגפו ויתחילו לנוס, יומלץ שנהרס הבנין, וז"ש תהרוס קמיך, וזה היה בעת שאמר מצרים אנוסה מפני ישראל אז נהרס בנין החיל וקשורם, ובזה הלא כבר נפלו ולא קמו להלחם עם ב"י, אבל באשר אז נתעורר עליהם חרון אף ה' על כל הרעות אשר עשו לישראל שהשליכו את בניהם ליאור וכדומה, שע"א תשלח חרונך, וע"כ לא היה די בהיחוס הזה לבד רק תאכלמו כקש, היה החרון כאש ומצרים לקש, ודלקה בם אש חרון ה' ואכלום:

חלק ג — וברוח אפיך. עתה יודיע בפרטות התחבולה שעשה ה' שיכנסו מצרים לתוך הים, שהלא היה ראוי שיחרדו מפחד ה' שראו שבוקע מים לפני עמו, אמר וברוח אפיך נערמו מים, שע"י הרוח שנשב בחזקה נעשו המים כערמות, ונצבו כמו נד שהוא החומה שעמדה משני הצדדים, ואם היו המצריים רואים את החומה של מים שמשני הצדדים, היו יודעים שבכאן הוא מקום הים, וכן אם לא היו התהומות עולים מן המצולה אל פני הים לעמוד שם כארץ מישור של יבשה, היו מרגישים שיורדים לעומק מצולה מקום שהיה שם הים, נהיה התחבולה שהמים שנערמו ושנצבו כמו נד וחומה משני הצדדים נוזלים ונמסים, שתיכף כשעברו ישראל משם נזלו המים ונמסו ולא היו שם הנד והחומה התהומות קפאו וצפו למעלה בלב ים ועמדו כארץ מישור וכאי על הים, עד שלא עלה על לב המצריים שבמקום זה היה שם ים, ובת"א נערמו מים חכימו מיא, מענין ערמה, כאלו המים עשו ערמה מה שהנצבים כמו נד היו נוזלים ונמסו, ובערמה זו חשבו המצריים שהוא יבשה וארץ מישור:

אמר אויב — וע"י תחבולה זו שנדמה למצרים שהוא מקום יבשה אמר אויב ארדוף וגם אשיג וגם אחלק שלל. גדר שם שלל הוא הרכוש הנשאר מן הנופלים במלחמה, ר"ל שהגם שכלי זהב וכלי כסף שנמצאו ביד ישראל הם שאולים ממצרים, לא אמר להשיבם לבעליהם שכבר התיאשו מהם, וחשבו כשלל שיתחלק בין אנשי הצבא, ואחר אשר תמלאמו נפשי, שגם נפשי ותאותי תמלא מן השלל, ר"ל שאקח ממנו כפי תאות נפשי, אז אריק חרבי להרגם ולהורישה ע"י מכת ידי:

נשפת — אולם אתה נשפת ברוחך שעי"כ שבו המים על מצרים, ועי"כ כסמו ים, והאדירים שהם פרעה ושלישיו צללו כעופרת במים ולא יכלו לשוט ע"פ המים כעופרת:

מי כמכה באלם ה' — אלים הם כחות הטבע החזקים כמו הבו לה' בני אלים, אומר אתה ה': בכל כחות הטבע לא נמצא כמוך, כי מי כמכה נאדר בקדש, הקדושה מציין ההבדל וההתנשאות על חוקיה טבע והעולם, שאתה נבדל מכל העולמות, ובכ"ז אתה נורא תהלות, שהפילוסופים היו אומרים וכשהוא מובדל ונשא מכל העולמות, אבל מהתפלספותם בזה הוציאו, שאינו משגיח על העולמות, ולא יאות לו רק הכבוד על שהוא הסבה הראשונה, אבל לא התהלה, כי הוא אינו המנהיג והמשגיח [כמ"ש בפי' ישעיה (סי' מג) עמ"ש ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו], כי אתה המנהיג והמחיה את כולם, ואתה מנהיג בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט, ולא לבד שיאתה לך התהלה, כי גם אתה נורא תהלות, ע"י שאתה עושה פלא ויכול לשדד ולהרוס חוקי הטבע ולהנהיג בדרך הפלאיי, שעי"ז אתה נורא, באשר תוכל להרוס ולהחריב כל סדר העולם וההנהגה הטבעיית:

חלק ד — נטית. אח"כ נטית ימינך והפליט אותם הים לחוץ ומצאו קבר על שפת הים ששם בלעה אותם הארץ:

נחית — ובנסים האלה הראה ה' מדת החסד וגם מדת העוז והגבורה נגד אויביו, והנה בחסדך שעשית לישראל נחית עם זו גאלת, [הנחה הוא ההנהגה ברצון ובנחת] שבחסדך נחית אותם במדבר וכלכלתם בנחת, ובעזך שבו נטבעו המצריים נהלת אותם אל נוה קדשך [המנהל הוא שמנהיג את החלש והחסר כח ללכת בעצמו כמ"ש בפי' התנ"ך שכ"מ] שישראל היו חדלי כח מלכת לא"י כי עז העם היושב בארץ, אולם ע"י שהראית עוזך במצרים נפל פחד על העמים וכמו שיבאר, ועי"כ נלהתם אל הארץ שהיא נוה לקדשו, ששם שכנה קדושתך, שהיא ההנהגה הפלאיית, ושם נוהו, שבו ישכון הקדש וינוה:

שמעו — מפרש שע"י העוז של ה' שהראה על הים שמעו עמים ירגזון, ויראו לעמוד נגד ישראל, וחיל אחז יושבי פלשת, ואלופי אדום ואילי מואב שהיו בגבול א"י אחזם חיל ורעדה, וגם כל יושבי כנען נמוגו:

תפול — וכן תפול עליהם אימתה ופחד בעתיד, כשיכנסו ישראל לארץ כנען, והאימה הוא מצד גדולת הדבר המאוים, והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק, כמ"ש ובי נפלה אימתכם ענינו. ומפרש כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי, ואח"ז בגדול זרועך ידמו כאבן, ומפרש נגד מ"ש אז נבהלו אלופי אדום ואילי מואב זה יהיה בעת שעברו ישראל בגבול ארצה יאחזם חיל ורעדה עד יעבר עמך ה'. ונגד מ"ש נמוגו כל כיושבי כנען אמר עד יעבר עם זו קנית, שלא יצאו לקראתם למלחמה בעת שיעברו את הירדן, שאז יתיחסו שהם קרן ה', ונותן להם את א"י שהוא קנינו, כמ"ש חמשה קנינים קנה ה':

תבאמו — ונגד מ"ש בגדול זרועך ידמו כאבן זה יהיה בעת שתבאמו ותטעמו בהר נחלתך בשבע שכבשו ושבע שחלקו ומצייר במליצתו כמי שי"ל נטיעה טובה ומשובחת, שהולך ונוטע אותה בקרן בן שמן, ששם יצלח ויעש פרי הלולים, כן ראה ה' לנטוע גפן זאת בהר נחלתו, שהוא מקום מוכן אל הקדושה והנבואה ורוה"ק. מכון לשבתך, הנה השמים נקראים מכון שבתו של ה' כמ"ש בתפלת שלמה כ"פ ושמעת השמים מכון שבתך, וגם את המקדש קורא פה מכון לשבתו, רק שיש הבדל ביניהם, שהשמים הם המכון ששם יושבים ומנהיג את הנהגת השבע והמערכת הסדורה מששת ימי בראשית, והבהמ"ק הוא המכון ששם יושב ומנהיג הנהגה הנסיית והפלאיית המתחדשת לפי זכות הדור, ומבואר אצלי בכ"מ שיש הבדל בין עשה ומעשה ובין פעל ופעולה, שמעשה, היה העשיה הנגמרת, ופעל, הוא העסק שעוסק עדיין בדבר הבלתי נגמר רק מתחדש עתה בפעולתו וההנהגה הקבועה הטבעיית נקרא מעשה, כי הנהגה זו קבועה ונגמרת מששת ימי בראשית וזה קבועה בשמים, וההנהגה הנסיית שיוצא מן המחדש נקרא פעולה, כי הנסים אינם קבועים רק מתחדשים לפי שעה, ועז"א מכון לשבתך פעלת ה', שעד עתה לא היה מכון לשבתך רק אל מה שעשית, ועתה יש מכון לשבתך אל מה שפעלת ה', כי בו תשב לפעול חדשות הבלתי תלויות בשבות ומסובבים של חוקי הטבע, ומפרש שזה הוא מקדש ה ' מקדש אל שם אדני, שמורה שהוא אדון העולם לשנותו כחפצו, ומקדש זה כוננו וידיך, כי מכון שבתו בשמים ובהנהגת המערכת ינהיג רק ביד אחת ובהנהגה קבועה, אבל הנהגה זו ינהיג בשתי ידים, כי תלוי לפי מעשה במ אדם הבחיריים, שלהם שתי ידים ימין ושמאל לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וכן ינהג ה' בשתי ידיו לפי הכנת המונהגים, ועז"א חז"ל גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ ששמים וארץ ביד אחת ופה כתיב כוננו ידיך:

ה' ימלך — המלוכה אצל ה' תציין שמנהיג בהנהגה השגחייה שלא לפי חוקי הטבע הקבועים רק לפי רצונו, וזה יפעל המקדש ששם ימלוך ה' על ברואיו:

כי בא — וכ"ז יהיה ע"י שנפתח המקור לכל הנסים בעת קי"ס שמאז יזל מים מדליו, וה' ימלוך, וחושב נסי הים בג' ענינים: א] מה שבא סוס פרעה, שהיו בזה כמה נסים להטעות את פרעה שיחשוב ששם הוא יבשה כנ"ל, ב] וישב ה' עליהם את מי הים, שגם בזה היו כמה נסיה כנ"ל, ג] ובני ישראל שבעוד שבצד שהלכו המצריים שב הים למקומו בצד ישראל הלכו ביבשה, כנ"ל:

ותקח — כבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, שנשי הדור ההוא היה להם זכות יותר מן האנשים, כמ"ש על גן נעול אחותי כלה, ועל כרחך נמצא אז נבואה בה מן הנשים, וקראה אחות אהרן כמו שפי' חז"ל שנבאה בעוד שהיתה אחות אהרן לפני לידה משה, היולד בן שיהיה הגואל והמושיע, ועתה שנתקיים נבואתה לקחה התוף בידה:

ותען להם מרים — הם אמרו שכ"ז נעשה בזכותן וע"כ שרו ביחוד, כי היה להם חלק בנסים אלה:

שאלות — למה היה הדבר הזה מחסרון מים, ולמה נעשו המים מרים לדעת ר"י במכלתא שעד עתה היו מתוקים. ומז"ש ושם נסהו, ומ"ש אם תשמעו בקולי כל המחלה וכו' לא אשים עליך. מה זה רבותא למה ישים עליהם, ואם לא ישים עליהם את המחלה למה צריך שירפא אותם, ולמה לא אמר ויסעו ממרה ויחנו באילם כמ"ש בכ"מ:

ויסע משה — פי' חז"ל שלא רצו ללכת משם כי היה העלה בכל יום פגרי מצרים, ועליהם כלי זהב ופנינים והסיעם בע"כ, וי"ל שלא היה בדעתם לכנוס אל המדבר, רק רצו לעשות להם מושבות אצל הים וחופי אניות ומרעה צאן, והסיעם בע"כ, ויצאו אל מדבר שור הוא המדבר שבאו משם לים סוף, וילכו שלשת ימים במדבר, ממ"ש שלשת בסמיכות שמציין ימים ידועים כמ"ש בס' התו"ה תזריע (סי' י"ד), מבואר שידעו בתחלה שהיא דרך שלשת ימים, וכן בפ' מסעי אמר וילכו שלשת ימים במדבר איתם, וגם ידעו שאין מים במקום הזה ובודאי לקחו עמם מים על ג' ימים בנאדות, רק שהם חשבו שימצא להם מים בנס, דהא בים הוציא להם מים מתוקים נוזלים מן הים בנס וכ"ש במדבר, והם לא מצאו מים בנס, כי בים נפתח המקור של הנסים והשער של הפלאות והיה הכל נסים ופליאות, ועתה נסגר השער הזה, והם לא היה להם זכות מיוחד שיחדש להם נסים חדשים, בפרט שימים אלה היו ימי הספירה שהכין אותם אל קבלת התורה, ורצה להביאם בבחינה ונסיון ולהשכילם כי צריכים בכל רגע אל השגחת ה', וע"כ הניחם על הטבע ולא מצאו מים:

ויבאו מרתה — ששם היו עד עתה מיה מתוקים רק עתה נתהפכו להיות הרים, ולא יכלו לשתות מים ממרה, וזה היה נסיון חדש כמו שיתבאר, על כן קרא שמה מרה, עתה נתחדש זה השם עפ"י דבר החדש שנתהוה שם, וכ"ד ר' יהושע במכילתא שעתה נהיו מרים:

וילונו — היה ראוי שיתפללו אל ה' שיתן להה מים, והם באו בתרעומות על משה, שזה סימן שלא היה לבבם שלם עדיין:

ויצעק — ויורהו ה' עץ, אמרו חז"ל שהיה עץ מר, הראה כי הנס הוא הפך הטבע, שהטבע לא יעשה דבר רק ע"י הסבות והאמצעיים הנכונים לזה עפ"י הטבע, וכ"ש שלא יושג דבר ע"י אמצעיים המתנגדים אל התכלית, אבל בדרך הנסיי הוא בהפך, שבמה שהוא מכה, בו הוא מרפא, כמו שרפא שחין חזקיה בדבלת תאנים, ומי יריחו ע"י צלוחית מלח, ונשיכת הנחשים השרפים ע"י נחש הנחשת וכמ"ש חז"ל, וע"כ רפא מי מרה בעץ מר, וחז"ל אמרו במכילתא ובב"ק וילכו שלשת ימים שהלכו ג' ימים בלא תורה, באור הדבר שהנביאים יכנו מי החכמה והדעת בשם מים חיים, כמ"ש והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, שהיא מליצה על מי ההשגה והמושכלות שיתרבו בעת ההיא מידיעת האלהות ודרכיו, וישראל אחרי שראו כל הגדולות האלה היה ראוי שיקנו לב טהור ורוח משכיל וישתו מי החכמה ודעת אלהים ממקור מים חיים, והם בנסעם מים סוף לא שמו לב לדרכי ה' ולא שתו מי הדעת, וילכו בלא תורה ויראת ה', וכן נמנע מהם מים הגשמיים לרוות צמאונם, ועת באו מרתה התחילו להתמוטט ולן האמונה ולחשוב מחשבת און, וכמ"ש במדרש שהשטן התעם שם במחשבות רעות, וזה מליצה על המים הרעים והמרים, וכמ"ש באבות שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וכן נעשו מי מרה מרים בפועל וקרא שמה מרה, כי שם שלט השטן ומרורת פתניו, ועי"ז התחילו להתלונן על משה, ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ הוא עץ החיים, שהוא מה שנתן להם מצות וכמ"ש במכילתא רשב"י אומר דבר מן התורה הראהו, דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ ונרפאו המים וימתקו, ומפרש מהו העץ שם שם לו רק ומשפט, וכמו שנמתקו מי הדעות כן נמתקו המים הגשמיים, ושם נסהו כי כ"ז היה לנסותם ולהוציא שלמותם מכח אל הפועל, וכ"ז היה הכנה אל מתן תורה שהיו מוכנים אליו אז, ובאשר האדם מרכב משני עולמות, הנפש היא מעולם הרוחני והגוף מעולם הגשמי, ותהלוכות הגוף נתון תחת הטבע, ותהלוכות הנפש תחת הנס ולמעלה מן הטבע, ומי מרה נעשו מרים עפ"י הנס, כי זה היה ע"י חטא הנפש בדעות ואמונות, הומתקו ע"י מרירות טבעי מעץ מר, שהוא משל על מרירות הגוף בהכנעה ובצום ובתשובה, עד שהגוף שהוא עץ השדה ונמשל לצומח, המר לו מאד, עי"כ המתיק מרירות הנפש ויהי לה למרפא, כמו שמרירות העץ המתיק את המים:

ויאמר אם שמוע תשמע וכו' כל המחלה וכו', כי המחלה ששם במצרים לא היתה מחלה טבעיית רק נסיית שבא בסבת חולי נפשם, שע"י חולי נפשם במעשים רעים ומשוקצים, הכה ה' אותם בתחלואים יוצאים מגדר הטבע שאין להם רפואה, כי תחלואים טבעיים רובם יש להם רפואה, ואם ישמעו לקול ה' ולמצותיו וחוקיו שהודיע להם, שהוא העץ שהורהו ה', ימתקו המים הרעים, ר"ל חולי נפשם, ולא יוכו עוד בתחלואי מצרים, שעד עתה דבקו בם מדוי מצרים הרעים ע"י שהלכו בדרכם הנשחת ולא היתה רפואה לחלים בדרך הטבע, כי אני ה' רפאך, ברפואה שלמעלה מן הטבע כמו שנרפאו המים ע"י עץ מר. והנה מדוי מצרים אין להם רפואה כמ"ש יככה ה' בשחין במצרים אשר לא תוכל להרפא, אבל בישראל הקב"ה מקדים תמיד רפואה למכה, שזה נכלל במ"ש כי אני ה' רופאך, ר"ל שלפני המכה אקדים תמיד הרפואה, והטעם בזה כשהשם מכה את מצרים תכלית המכה הוא כדי להכות לא כדי לרפאות, אבל כשמכה את ישראל, אין המכה למען הכות, רק כדי לרפאות חולי נפשם, וה"ז דומה כרופא הבא להקיז דם שמכין תחלה הסממנים והתרופות לעצור את הדם, כן יקדים ה' תמיד רפואה למכה, וז"ש שכל המחלה אשר שמתי במצרים שהיה תכליתה כדי להכות, לא אשים עליך, כי אם אכה אותך, יהיה זה מצד שאני ה' רופאך, יהיה זה לרפואה אל חלי הנפש. והנה הודיע להם שהתורה והמצוה שצוה ה' לבני ישראל לא היו הצורה כדרך האדון המצוה אל עבדו, רק כדרך הרופא המצוה את החולה, רצוני שהאדון המצוה אל עבדו באו הצווים לצורך האדון המצוה שיעבוד עבודתו, ואם יעבור על פקודתו ויעניש אותו, אין העונש מקושר עם חטאו, רק העונש תלוי ברצון האדון וחרון אפו בו על שלא עבד עבודתו כראוי, אבל הרופא המצוה את החולה באו הצווים לצורך החולה שנצטוה, ואם יעבור על פקודתו העונש רצוף בהחטא עצמו לא בהרופא, וכן המצות שצוה ה' אותנו אינם לצרכו רק לצרכנו לרפאות חולי נפשנו, ואם נעבור על מצותיו העונש רצוף בהעברה עצמה, וז"ש אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, [שכבר בארתי שיש הבדל בין שמע בקול ובין שמע לקול, ששמע בקול הוא קבלת הדברים, ושמע לקול מרין ששומע לשכל מליו], ר"ל שתשמע מצד שתראה שהמצות הם להנאתך ולטובתך, ותעשה הישר בעיניו מצד שהוא הישר והטוב, ובזה תאזין למצותיו, שהם המצות שיש להן פעם, ושמרת כל חקיו הם אלה שאין להם טעם, אז תרויח כי כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי המנות והמקים הם ארוכה ומרפא שלא ידבקו בך מדו מצרים הרעים שהיית עלול להם, כי אני ה' רופאך, במצות שאני נותן לפניכם איני כאדון המצוה אל עבדו לצרכו. רק כרופא שצווייו בהנהגת החולה הם לצורך החולה, וכששומע אל הרופא יהיה בריא אולם, וכשממרה עצותיו הכין לו כלי מות:

ויבאו אילמה, אלים היה קרוב למרה ולא היה ראוי לחנות שם, לכן כתיב ויבאו ולא כתיב ויחנו, וכן בפ' מסעי אמר ויבאו אילמה, כי לא באו שם ע"ע לחנות, רק ששם מצאו י"ב עינות מים ושבעים תמרים, לכן חנו בשביל המים, והיה בזה רמז כי אחר ששם לו במרה חק ומשפט, יסד להם באילם שבעים זקנים כמספר ע' תמרים, וי"ב נשיאי השבטים כמספר העינות מים, וכמ"ש חז"ל שבמדבר שור נתאוו שיהיו דגלים, ועז"א אח"ז ויסעו מאילם ויבאו כל עדת ב"י, זה הפעם הראשון קראם בשם עדה, שכבר בארתי בס' התו"ה ויקרא (סי' רסא) שלא נקראו בשם עדה רק כשזקניהם בראשיהם, ומבואר בכתבי האריז"ל ששורש נשמת ישראל התפלגו תחלה לשנים עשר אח"כ לשבעים נפש ומשם הסתעפו לששים רבוא ושם חנו על מי החכמה והדעת: