שולחן ערוך, אורח חיים סימן ע״ד

<b>שלא לברך כשאבריו רואין את הערוה. ובו ו סעיפים:</b><br>היה ישן ערום בטליתו צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא משום דלבו רואה את הערוה אסו': הגה וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו אסור (טור):

הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות יכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך ודוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי: הגה וה"ה אם מכסה ראשו בידיו לא מקרי כיסוי הראש וע"ל סי' צ"א (תרומת הדשן בשם א"ז) ואם היו המים עכורים שאין איבריו נראין בהם מותר לקרות והוא בתוכן והוא שלא יהא ריחן רע: ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולים שרי (ד"ע):

אם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינין ליה כהפסקה:

יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אע"פ שאינם מפסיקות למטה מהלב: הגה ואם הן ערומות צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבת על שאר דבר דאז אין לבן רואה ערוה שלהן מה שאין כן באיש (ב"י בשם א"ח) ועיין לקמן סימן ר"ו ס"ג:

שאר אבריו רואים את הערוה מות' אבל אם איזה מאיבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו אסו' לקרות ק"ש או להתפלל ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע הגיד בהם:

היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום מות' לקרות ק"ש אבל להתפלל אסו' עד שיכסה לבו: