שולחן ערוך, אורח חיים סימן נ״ו

<b>דין עניית הקדיש על ידי הקהל. ובו ה סעיפים:</b><br>יש לכוין בעניית הקדיש: הגה ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך [הגהות אשר"י בשם א"ז כתב דלפי' ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא ולפירוש ר"י אין להפסיק בין רבא למברך] ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש: הגה ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה ומי שבא לב"ה ושומע הקהל עונין קדיש עונ' עמהם אע"פ שלא שמע ש"צ שאמר יתגדל וכו' [הגהות חדשים במרדכי דברכות] וגם הש"צ צריך לומר יהא שמיה רבא וכשמתחיל יתגדל י"ל ועתה יגדל נא כח וגו' זכור רחמיך וגו':

כששליח צבור אומר יתברך כל העם עונין אמן וכן כשאומר בריך הוא וכן כשאומר ואמרו אמן: ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך ולא אחר בריך הוא ולא יפסיק בין בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו':

העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך:

כשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן:

לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו':