שולחן ערוך, אורח חיים סימן ש״ט

<b>טלטול ע"י דבר אחר אם מותר בשבת. ובו ה סעיפים:</b><br>נוטל אדם את בנו והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו געגועין [פי' בן שיש לו עצבון כשאינו עם אביו] עליו שאם לא יטלנו יחלה אבל אם אין לו געגועין עליו לא ואפי' כשיש לו געגועין עליו לא התירו אלא באבן אבל אם דינר בידו אפי' לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי אבוה לאתויי וי"א שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו אבל לאחוז התינוק בידו אע"פ שדינר ביד התינוק אין בכך כלום:

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן מותר לטלטלה שהרי נעשה כדופנה וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכביד למלאת בה מים אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאות בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה ואם לאו אסור:

כלכלה מליאה פירות ואבן בתוכה אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים יטול אותה כמו שהיא שאם ינער הפירו' מתוכה יפסדו אבל אם הם פירות שאינם נפסדים ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם וה"מ כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה אבל אם היה צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא:

שכח אבן על פי חבית או מעות על הכר מטה חבית על צדה והאבן נופלת ומנער הכר והמעות נופלים ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה ואם הניחם עליה מדעתו על דעת שישארו שם בכניסת שבת אסור להטות ולנער וי"א דאפילו הניחם שם על דעת שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת מותר להטות ולנער בשבת ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת: הגה ואז אפי' נטל האיסור משם אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת אסור כל השבת כולה וכן בכל מוקצה וכן לקמן סי' ש"י אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האיסור דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו [א"ז]:

הא דלא שרי אלא להטות ולנער דוקא בצריך לגוף החבית והכר אבל אם צריך למקום החבית והכר ולא תספיק לו הטייה והניעור יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומן [וכן הוא לקמן סימן ש"י ס"ז]: