שולחן ערוך, חושן משפט סימן תי״ד

<b>אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות הרבים. ובו ב סעיפים:</b><br>לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו זבל ואם הוציאם קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהם זכה מעת שנידושו והשביחו (מיהו יש אומרים דאין מורין לו לכתחלה להחזיק רק בשבח אבל לא בגופו ואם התרו בבעלים ולא סלקו מפקירין אותו לכל (טור ס"ד) ואם קדם אדם וזכה בהם משעת הוצאה לרשות הרבים אין מוציאין מידו (וי"א דלא מהני תפיסה) (ר"י ורא"ש וטור שם) (וע"ל סי' שפ"ח) ואע"פ שהם כהפקר אם הוזק בהם אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם:

יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים (אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציאו כדי להניחו שם אבל מוציאו כדי לפנותו לאלתר (טור ס"א) וכל שכן מים נקיים ושופכין שלו שאין שוהין ומתעכבים ברשות הרבים שמותר לשפכן אפי' בימות החמה ואפי' מים סרוחין כל שדעתו לפנותו לאלתר ואפילו מתקן בור פחות משלשה טפחים אין בני רשות הרבים יכולים לעכב) (מרדכי סוף ב"מ בשם מהר"מ) ולצבור אותם שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם וחייבים על זה הגלל משום גזל כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו: הגה וי"א דלאחר שהוזק כל הקודם בהם זכה (טור ס"ב):