בוני התלמוד

    דף ביאור

    שולחן ערוך, חושן משפט סימן שצ״ב

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    שולחן ערוך · ניתוח מקור

    שולחן ערוך חושן משפט סימן 392

    שולחן ערוך חושן משפט סימן 392 הוא יחידת מקור מתוך השולחן ערוך ובה 1 סעיפים. מפת הקריאה מפרידה בין הדין המעשי, התנאים שלו והנקודות שדורשות השוואה להמשך המקור.

    מה לסמן בלימוד

    קראו כל סעיף כשלב נפרד. זהו את המעשה, את התנאי שמגביל אותו ואת ההבדל בין המקרים לפני המעבר לסעיף הבא.

    מפתח ללימוד

    קראו את הקטע פעם אחת כדי לזהות את רצף הרעיונות, ולאחר מכן חזרו למילים שמחזיקות את הטיעון או את התמונה המרכזית. הטקסט המקורי הוא הראיה המרכזית; הביאור מציע דרך מסודרת להיכנס אליו ואינו מחליף עיון מדויק במקור.

    מפת סעיף אחר סעיף של כל 1 הסעיפים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו סעיף במקור.

    1. סעיף 1158 מילים

      נפתחת ב״דין כלב שנטל חררה ואכל חררה והדליק…״

    לשון המקור

    <b>דין כלב שנטל חררה ואכל חררה והדליק הגדיש. ובו סעיף אחד:</b><br>כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש (של בעל החררה טור ס"א) אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נזק שלם ועל מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור (וי"א דמשלם על כל הגדיש חצי נזק) (טור שם וב"י בשם הרשב"א) בד"א כששמר בעל הגחלת את אשו וסגר הדלת ובא הכלב וחתר ונטל את החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה (וכ"כ הטור בשם הרמ"ה): הגה ויש אומרים דעל מקום החררה משלם כל אחד החצי ועל שאר הגדיש בעל הכלב נותן רביע ובעל הגחלת שלש' חלקים ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע אפי' על מקום החררה ובעל הגחלת שלשה חלקים (טור שם):