רב אחא סבא
דור שישי לאמוראים. ר' אחא סבא בנו של רב מרי בר רחל בת שמואל, אביו איסור גיורא. אחיו מר זוטרא. היה נושא ונותן עם רב אשי.
חלוקת הירושה
מעשה במר זוטרא בריה דרב מרי ורב אחא סבא, בניו של רב מרי בנו של איסור גיורא, שחילקו ירושת נכסים ביניהם.
באו לשאול את רב אשי: כתוב: "על פי שני עדים יקום דבר". דברים יט, טו
האם מה שאמרה תורה בדיני ממונות: "על פי שני עדים יקום דבר", משמע: אין הדבר מתקיים אלא רק בנוכחות שני עדים, ואין זה משום שדיני ממונות צריכים "עדי קיום" אלא משום שאם לא יהיו עדים נוכחים, שמא יחזור בו אחד מהם ואין מי שיעיד בדבר.
אם כן, אנו אין אנו צריכים לעדים כי איננו חוששים שאחד ממנו יחזור בו?
או אולי כוונת התורה לומר: שאין קיום לכל פעולה ממונית אלא בנוכחות שני עדים לקיום הדבר. אם כן, אף חלוקתנו אין לה תוקף בלי שני עדים?
השיב להם רב אשי: לא נבראו עדים אלא כנגד השקרנים ויש קיום לחלוקתכם אף בלי שני עדי קיום. קידושין סה:
אימרותיו
נשאלה שאלה לחכמים בענין תדיר ושאינו תדיר: היו עומדין שניהם להקריב, וקדם ושחט לקרבן שאינו תדיר, מה הוא הדין?
אמר רב אחא בנו של רב אשי לרבינא: בוא ושמע מכך ששנינו: שחטו לקרבן פסח קודם חצות של יום של ארבעה עשר בניסן, פסול הקרבן, מפני שנאמר בו "בין הערבים".
אבל אם שחטו לקרבן פסח אחר חצות היום, אך קודם לתמיד של בין הערביים, כשר הקרבן. רק שיהיה מערבב את דמו של קרבן הפסח עד שיזרוק את דם התמיד, מכיון שלכתחילה מצוה להקדים קרבן התמיד לקרבן פסח.
הרי לנו, שאם קדם לשחוט את המאוחר שהוא קרבן פסח, משהין את זריקת דמו עד שישחוט ויזרוק את הראוי להיות קודם שהוא קרבן התמיד, פטרנו את הבעיה, תדיר קודם.
דוחים את ראייה זו: מכיון שכאן מדובר ששחט את קרבן הפסח ואחר כך את קרבן התמיד ושניהם שחוטין ועומדים, לכן מקדים לזרוק את דם התמיד, אבל אם לא שחט עדיין את קרבן התמיד, אפשר לומר, שיזרוק את דמו של קרבן הפסח אפילו שדינו להיות אחרי התמיד! וכן הדין יהיה בתדיר ושאינו תדיר.
אמר רב אחא סבא לרב אשי: במשנה מדיוק כך, שמדובר באופן ששחט כבר את התמיד. ששנינו: "עד שיזרוק דם התמיד" משמע שכבר נשחט ולכן מקדים דם התמיד!
ולא שנינו, "עד שישחוט ויזרוק דם התמיד" שמשמעותו היא שצריך לשחוט ולזרוק ורק אחר כך שוחט הפסח, והמסקנה היא אכן כך שמע מינה. זבחים צא.
מקורות מדויקים
לדף המקורות המלא של החכם (4)- קידושין סה ע"ב ↗“אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד, הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה. וּמוֹדִים וַדַּאי בְּנִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵירוּסִין, דְּלָא אָמְרִינַן הֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִיאָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ.”
- זבחים צא ע"א ↗“הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דִּקְדֵים שַׁחְטֵיהּ לְתָמִיד בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא סָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא – דְּקָתָנֵי ״עַד שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם״ (תָּמִיד), וְלָא קָתָנֵי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט וְיִזְרֹק דָּם״. שְׁמַע מִינַּהּ.”
- דברים יט, טו ↗“לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכׇל־עָוֺן֙ וּלְכׇל־חַטָּ֔את בְּכׇל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃”
- פסחים עד ע"א ↗“מַתְנִי׳ כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, וְתוֹחֲבוֹ לְתוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּמִין בִּישּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ. אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא…”