שולחן ערוך חושן משפט · סימן רכ״ב

שנים חלוקים על המקח ושאד טענות שבין המוכר והלוקח. ובו ד סעיפים:
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד א' בלבד ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו (לא שנא נקט זוזי מחד לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו (טור) ולפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים בו אין כאן עדות כלל וכל אחד מהם נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים:

הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהם תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח והוא אינו יודע ממי מהם לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים בבית דין עד שיודו או עד שיבא אליהו ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים:

לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל א' ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת על שקר והוא אומר איני יודע חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה:

הרי שטען על חבירו ואמר מכרת לי והוא אומר לא מכרתי או מכרתי ולא נתת לי הדמים או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך או משכתי ולא ראיתי חפץ זה והמוכר אומר לו הודעתיו לך או שאמר אחד מהם תנאי היה בינינו והאחד אומר לא היה תנאי כלל בכל אלו הטענות וכיוצא בהם המוציא מחבירו עליו הראי' לא היתה שם ראיה נשבע הכופר שמבקשים להוציא מידו שבועת היסת ואם הודה במקצת הטענה ישבע או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן: הגה יש מי שכתב האומר שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן (הגהות מיימוני פ' ט' מאישות):