Song of Songs Chapter 3

על משכבי בלילות — בצר לי שישבתי אפילה כל שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים:

בקשתיו ולא מצאתיו — (שמות) כי אינני בקרבכם (שם) כי לא אעלה בקרבך:

אקומה נא — ואבקשה (שמות לג) ויחל משה (שם לב) אעלה אל ה':

מצאוני השומרים — משה ואהרן:

את שאהבה נפשי ראיתם — מה מצאתם בפיו:

כמעט שעברתי מהם — קרוב לפרישתם ממני לסוף ארבעים שנה:

עד שמצאתי — שהיה עמי בימי יהושע לכבוש שלשים ואחד מלכים:

אחזתיו ולא ארפנו — לא נתתי לו רפיון עד שהביאותיו אל משכן שילה בשביל כל זאת שעשה לי

השבעתי אתכם — האומות בהיותי גולה ביניכם:

אם תעירו ואם תעוררו — אהבת דודי ממני על ידי פתוי והסתה לעוזבו לשוב מאחריו:

עד שתחפץ — בעוד שאהבתו חפץ עלי

מי זאת עלה מן המדבר — כשהייתי מהלכת במדבר והיה עמוד האש והענן הולכים לפני והורגים נחשים ועקרבים ושורפין הקוצים והברקנים לעשות הדרך מישור והיה הענן והעשן עולין ורואין אותן האומות ומתמיהות על גדולתי ואומרות מי זאת כלומר כמה גדול' היא זאת העולה מן המדבר וגומר

כתימרות עשן — גבוה וזקוף כתמר:

מקטרת מר — על שם ענן הקטורת שהיה מתמר מעל מזבח הפנימי:

רוכל — בשם המוכר כל מיני בשמים:

אבקת — על שם שכותשין אותו ושוחקין הדק כאבק:

הנה מטתו שלשלמה — אהל מועד והארון שהיו נושאין במדבר:

ששים גברים סביב לה — ששים רבוא סביב לה:

מגבורי ישראל — מיוצאי הצבא לבד פחותים מבן עשרים והיתרים על בני ששים:

מלמדי מלחמה — מלחמתה של תורה וכן הכהנים הסובבים אותה החונים סביבות המשכן מלמדי סדר עבודתם:

איש חרבו — כלי זיינו הן מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא והמסרה שלא תשכח:

מפחד בלילות — פן ישכחוה ויבואו עליהם צרות וכן הוא אומר (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך:

אפריון עשה לו — זה אהל מועד שנקבע במשכן שילה עשה לו אפריון חופת כתר לכבוד:

רפידתו — משכבו ומשכנו על הכפרת שהוא זהב:

מרכבו ארגמן — זה הפרכת שהיה תלוי ורוכב על כלונסות מעמוד לעמוד:

תוכו רצוף — סדור ברצפת אהבה ארון וכפרת וכרובים ולוחות:

מבנות ירושלם — אלו ישראל יריאים ושלמים להקב"ה:

בנות ציון — בנים שמצויינין לו במילה ובתפילין ובציצית:

בעטרה שעטרה לו אמו — אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני אמר רבי נחוניא שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבו אלעזר ברבי יוסי אי איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא) שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו וכו':

ביום חתונתו — יום מתן תורה שעטרוהו להם למלך וקבלו עולו:

וביום שמחת לבו — זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר:

משל — השיר השלישי: אחר ימים רבים והרעיה סגורה בחדרי שלמה זכרה את דודה ואהבתו על משכבה בלילות. ותצא ממטתה לבקשו בעיר ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר אל המדבר. שם נתחברה עמו עד שרדפו אחריה בנות ירושלים, אמנם גם אח"כ נמשך החבור ביניהם ודבר עמה בכל לשון של חיבה ובסיפור זה יספר איך יצאה ממטת שלמה, ואיך לא הפרידו בנות ירושלים ביניהם גם אחרי זאת, והשיר הזה נמשך עד אני ישנה (ה' ב):

על — הרעיה התחילה לזכור בדודה ולבקשו על משכבה לילה אחר לילה ולא מצאה אותו:

מליצה — השיר השלישי: אחרי ימים רבים והרעיה האלהית היתה סגורה בגויה זכרה את דודה שבשמים ותצא ממטתה ר"ל מגויתה שנפרדה מן החומריות ותשקוד לבקש את ה' ולדרשו. וזה היה בשנת אחת עשרה למלך שלמה שאז כלה בנין בית ה' והרבה בתפלות ובתחנונים ובזבחים רבים במ"א ח' ובדה"ב ד'] ולא מצאה את דודה עד שיצאה מן העיר אל המדבר ר"ל עד שהתפשטה מן הגויה להתחבר עם הקדש שאז נראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון [כנז' במ"א ט' ובדהב"ז] והיה נבואה גמורה ודבור ארוך באהבה וחבה. וגם אחר שהשביתו כחות החומר את החבור הזה בכל זאת דבק רוח ה' בנפש שלמה גם אח"ז ע"י המקדש אשר בנה אשר ה' אמר לשכון בערפל. ויספר איך התפשטה הנפש מן הגויה ואיך לא יכלו בנות ירושלים שהם כחות החומר להשבית את קדושת שלמה ודבוקו באלהים גם אח"ז. והשיר הזה נמשך עד אני ישנה ולבי ער [ה' ב']:

על — הרעיה נפש שלמה התחילה לזכור אהבת דודה העליון ב"ה ולבקשו על משכבה בלילות כי לפני הלילה ההוא שנגלה ה' אל שלמה במחזה שנית היה מכין א"ע לנבואה לילה אחר לילה (אחר שהקדים לקדם פניו בתפלה ובזבחים) ועז"א בלילות לשון רבים שהתמיד בזה לילות רבים, ולא מצאה אותו ר"ל שלא השיג הנבואה [כי מעת שהרבה בתפלה ובזבחים עברו י"ד ימי החנוכה ששמחו בשמחת הבית ועדיין לא הופיע דבר ה' אליו]:

משל — אקומה, עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר ומשם לשוקים ולרחובות ובכ"ז לא מצאה אותו:

מליצה — אקומה. עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר וגם בשוקים וברחובות ולא מצאה אותו. ר"ל שכבר בארנו כי העיר ירושלים המוזכרת בספר הזה היא משל אל קבוץ כל כחות הגויה שהיא העיר הקטנה המליציית, וכל אנשיה היינו כל כחותיה יש להם דירות ובתים מיוחדים שכל אחד פועל באבר ומקום מיוחד ומתגלה במקום זולת מקום. למשל נמצא בגויה איש חכם איש מבין איש בעל דעה איש מצייר איש חושב מחשבות איש שומר איש זוכר ר"ל כח החכמה כח הבינה כח הדעת כח המצייר כח המחשב כח השומר כח הזוכר. וכן נמצא איש רואה איש שומע איש מריח איש טועם מטעמים איש ממשש ר"ל חוש הראות והשמע והריח והטעם והמשוש וכל אלה יוצאים משורש הנפש המשכלת שמושבה במוח ומתפשטים באיברים ובמקומות מיוחדים, וכן נמצא בגויה איש מקנא איש מתגאה איש מתאכזר איש גבור איש עז פנים איש עניו איש בעל רחמים איש רך הלבב איש ביישן רצוני מדת הקנאה והגאוה והאכזריות והגבורה והעזות והענוה והרחמים והבושת וכל אלה שרשם מנפש החיונית שמשכנה בלב. וכן נמצא איש אוכל איש טוחן המזון איש מוציא הזבל רצוני כח הזן והמעכל והדוחה ששרשם מנפש הצומחת שמשכנה בכבד וכל כח וכח מתראה ופועל במקום מיוחד. והנה כמו שנמצא בעיר מקום השוק והרחוב ששם יתקבצו כל אנשי העיר בצאתם מן חדריהם המיוחדים לסחור ולדבר איש אל אחיו עד שהמקום הזה הוא רשות הרבים כן יש גם בגויה שוקים ורחובות ששם יתקבצו הכחות כלנה שהוא הכח המדמה שם יתקבץ הרואה והשומע והמריח והטועם והממשש והכח המתעורר שם יתקבצו האנשים בעלי הגאוה והקנאה והעזות והענוה והרחמים והגבורה והמורך וכח המתאוה שם יתעוררו האוכלים והשותים והטוחנים וכו', עפ"ז יצייר המליץ כי הרעיה נפש שלמה יצאה לבקש את דודה העליון וסבבה בעיר היינו שרצתה להשיג ההשגה הגדולה הזאת באמצעות כחותיה הגופניות וגם עברה אל השוקים והרחובות ר"ל הכחות הכוללים אשר בגויה ובכל זאת לא מצאה אותו כי לא יושג בכח חומרי ולא תדבק הנפש ברוחניות בעודה בעיר ובגויה הגם שיצאת מן החדרים והיא מתעסקת עם הכחות הכוללים שהם השוקים והרחובות א"א שתשיג ההשגה הנבואיית בעוד שלא עברה מן העיר ולא נפרדה מן החומר לגמרי:

משל — מצאוני, עד שהתחילה לצאת מן העיר ובאת עד מקום השומרים סביב לעיר, העומדים בשער העיר ושם שאלה שנית אם ראו את שאהבה נפשה:

מליצה — מצאוני ואז ברוב תשוקת הנפש אחרי דודה התחילה לצאת מן העיר ר"ל להתפשט מן החומר ולעזוב את אנשיה וגם את הכחות הכוללים שבה שעברה והתפשטה גם מן המתעורר והמדמה עד שמצאוה השומרים לעיר סביבותיה בסוף העיר והוא ציור הגדר האחרון שבו היא העמדת החי עד שאם תצא הנפש מגדר הזה ותעבור את הגבול הזה האחרון תהיה חוץ לעיר והוא משל שכמעט יצאה מן הגויה ושם דרשה שנית על הדוד העליון אהבת נפשה:

משל — כמעט שהיתה עוברת מן השומרים עד חוץ לעיר מצאה שאהבה נפשה, והיא גומרת בדעתה כי עתה לא תרפה אותו עד תביאהו אל בית אמה, להיות אתה במקום קבוע ולא ידלג עוד על הררי בתר:

מליצה — כמעט שעברה את השומרים כי לא עברה משם לגמרי שאז היתה נשמתו יצאה בנשיקה אבל כמעט שעברה מהם כי כבר עמדה הנפש על המפתן קרובה יותר אל העליונים ורחוקה מן העיר שהיא הגויה חוץ לגבולה עד שנבטלו כל כחות הגוף כי יצאה הנפש ונפרדה מהם ואז מצאה את שאהבה נפשי וחל עליה הנבואה ע"י ביטול כחות הגוף שכמעט לא נותרה בו נשמה. אחזתיו יספר כי הרעיה בת מרום הסכימה. כי עתה לא תרף את דודה עד תביאהו אל בית אמה, ר"ל שמעתה לא יהיה כמו בפעמים הקודמים שאחרי כלות הנבואה שב הדוד הנשגב אל מעון קדשו בשמים יען שאז לא נבנה המקדש עדיין ולא היה לשכינה מקום לשכון בתחתונים בקביעות אבל אחר שנבנה המקדש החל ה' לשכון כבוד בתוך בני ישראל כמ"ש בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים ובאמצעות מקדש ה' דבק רוח קדשו על הבונים אותו שזה היה עקר הכוונה בבנין המקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן אמר שעתה לא תרף ממנו עד תביאהו אל בית אמה שהוא הגוף ואל חדר הורתה שהוא בית קדשי הקדשים על כנפי הכרובים:

משל — השבעתי. בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים והיא משבעת אותנה בל ישביתו את האהבה כנ"ל [ב' ז]:

מליצה — השבעתי. בתוך כך התעוררו כחות הגויה מתרדמת הנבואה והיא משבעת אותן בל ישביתו את האהבה כנ"ל ב' ז' וכמו שפרשתי שם:

משל — מי זאת וכו' הנה מטתו וכו' [דבר המשורר] עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה, וז"ש מי זאת עולה מן המדבר והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה, ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר? (ומ"ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מן דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ"ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו'), ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד עד עברה בלא עיכוב:

מליצה — מי זאת שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה ר"ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר ר"ל חוץ לגויה בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרת החומר והגשם ( כתימרות עשן ר"ל כמו שהעשן בא ע"י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד ע"י יסוד האש המפריד בין המורכבים ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה כן ע"י האש האלהי ושלהבת אהבת ה' שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה: והיא מקטרת מר ולבונה ר"ל כי הקיטור בא ע"י החלקים המריחים הנפרדים מן הגשם המורח ע"י יסוד האש [שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים] כאילו ע"י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה. והנה כבר בארנו (א' י"ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המריח והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית והלבונה היא חלקים המריחים בעצי לבונה והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת ר"ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע"י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים עד שגם הם שבו אל הקדושה גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם שכולם הזדככו לריח טוב והיה קודש ורוחנית והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא:

מליצה — הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. ר"ל הלא בנין הגוף שהוא מטת שלמה אשר עליו תשכב הנפש ותסגר בערש ברזל שלא להפרד ממנו כל ימי חייה יש לה ששים גבורים שומרים סביב הם איברי הגוף שהם רמ"ח איברים שנחלקים לששים ששים סביב [כי שני פעמים ששים הם איברים חיצונים לגמרי כמו שחושב במשנה ט' פ"א דאהלות שלשים בפסת הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסת היד מכאן ומכאן וששים אברים הם פנימים יותר ובכ"ז הם חצונים בערך שאחריהם והם עשרה בקורסל שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס"ה שלשים מכאן וכן בצד השני ס"ה ששים וששים ושמונה איברים הם עקר בנין הגוף והם כ"ב צלעות (משני הצדדים) י"ח חוליות השדרה תשעה בראש שמונה בצואר ששה במפתח הלב וחמשה בנקביו ועקר המספר הוא ששים שהוא המספר הגדול] וא"כ הלא ששים האיברים האלה הגבורים שומרים את הנפש בל תרד מן המטה שהיא הגויה והם גבורי ישראל, ימליץ כמו שישראל ישר אל המלאך ויוכל ונצח את המלאך הרוחני כן הגבורים האלה מנצחים את הנפש האלהית ויאמר לא אשלחך ולא יעזבוה להפרד מהם. והגבורים האלה:

מליצה — כולם אחוזי חרב. ר"ל שמנצחים את הנפש הן מצד טבעם שמצד הטבע א"א שתפרד הנפש מהם והיא כלואה בתוכם כגבור האוחז חרב ומנצח בטבע מצד גבורתו הן מצד הרגלם ע"י מלחמה שלוחמים תמיד נגד רוחניותה ע"י תכסיסי מלחמה שמשקעים אותה בחומריות כמלומד מלחמה שמנצח ע"י תכסיסי מלחמה וא"כ נשאר השאלה מי זאת עולה מן המדבר ואיך יצאה הנפש וקמה ממטתה. משיב איש חרבו על ירכו מפחד בלילות שע"י הפחד והחרדה שנפלה על אברי הגויה [שבעת תחול רוח אלהי על הנביאים יפול עליהם פחד גדול ואבריהם מתפרקים ועשתונותיהם מתטרפות ובנין גופם נמוג וילך והלום כמ"ש פחד קראני ורעדה ונבהלתי ואפול על פני וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה] על ידי כן שב חרבם אל ירכם ונבטל טבעם וכח חומריותם ולא יכלו לעצור בעד בת שמים הזאת מלהפרד מאתם [ואמר איש חרבו על ירכו שלא נשאר אז כח החומר רק בירך שהוא קצה הגוף ומקום ההולדה שזה ענין ויגע בכף ירכו ששם לא נפרד יעקב מן החומריות בהאבקו עם המלאך כמ"ש בזהר וישלח דף ק"ע וכמ"ש בסי' התורה שם]:

משל — אפריון. עתה בא להשיב על הפליאה אנה היו בנות ירושלים השומרות אותה. ואיך הניחוה לצאת אל דודה, ולא עוד כי גם בשובה מן המדבר היה דודה מתיחד עמה כפעם בפעם ואין מחריד? משיב כי המלך שלמה עשה לו אפריון, שהיה דרכם להושיב את הכלה ביום החופה באפריון מיוחד לצרכה ולכבודה. והמלך רצה אז לארש את הרעיה שתהיה כלתו וארוסתו, תחת שעד עתה החזיקה כפלגש, והיתה כלואה ושמורה מבנות ירושלים כשושנה בין החוחים, ולצורך זה עשה אפריון, עד שיכנס לתוך חופתה כחתן אל כלתו, והאפריון הזה עשה בכל יופי, גופו הי' מעצי הלבנון:

מליצה — אפריון. עתה בא להשיב על השאלה איך התרחקו בנות ירושלים מן הרעיה ר"ל איך נפרדו כחות החומריות ונבדלו מנפש שלמה והניחוה לבדה מתבודדת עם האלהים דודה, ולא עוד כי גם אחרי המחזה הזאת לא נפרדה נשמת שלמה מן הדבקות עם האלהים וחזה ברוה"ק והיה דבק ברוחניות ימים רבים (עד לעת זקנתו שנשיו החומריות הטו את לבבו ובנה במות אל תאות הגשמיות) משיב כי המלך שלמה עשה אז אפריון להרעיה הזאת ר"ל כי עתה רצה להמליך את נפשו האלהית בל תהי עוד לפילגש למלאות תאות הגוף והנאותיו ולהיות נכנעת אל פקודתו רק תשב ככלה באפריון ותהיה כאשה המושלת בתוך הבית וכמלכה מולכת ופוקדת על בנות ירושלים שהם כחות הגויה והמלך שהוא היצר והכח המתעורר יבא אל מעון כבודה. וכוון בזה על המקדש אשר בנה שלמה שהוא בעצמו בחדריו ואולמיו למחלקותיו היה ציור אל שלשה חלקי הנפש הנקשרים בחומר לפי מחלקותיהם כמו שנבאר, וכל המעשים והעבודות שנעשו בתוכו היה ענינם להעלות כחות הגשמיות אל האלהים שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחנית שבדומם יתעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הראוי ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו במחשבה כליל לה', ואחר שכל מעשה המשכן והקרבנות וכונותיהם באו ע"י פעולות מעשיות חומריות ע"י גופים מקריבים וגופים נקרבים בזה גם הגוף וכחותיו שהוא המלך שלמה בא אל אפריון של הנפש וחופתה ויארשה לה בצדק ובעבודת ה' להיות לו לאשה להוליד ממנה זרע ברך ה' וכל כחות הגויה בפעולותיהם החומריות יהיו נמשכים אחר הרעיה בת שמים שהיא המולכת על פעולת הגויה (ולכן קראו עתה בשם המלך שלמה לא המלך סתם כמו שית'), ובאר שעשה האפריון הלז מעצי הלבנון שאחר שציור המקדש היה שהגויה תתעלה להיות רוחני ולפעול השכל המעשי לצורך ענינים אלהיים שעפ"ז גם החומר שהוא המלך שלמה ומעשיו יהיו שכליים אלהיים לכן בחרו לנפשות ישראל הכוללות השוכנים במקדש ונעשו מרכבה לשכינה באמצעותו גויות מחומריים חזקים יותר מחומר האדם שהוא עצי לבנון שחומר הצומח חזק יותר מחומר הבע"ח ולא רבתה בו ההרכבה כ"כ וכמ"ש למעלה (א' י"ז) על קורות בתינו ארזים:

משל — ו עמודיו מכסף וכו', ומי הוא השוכן בתוכו? רצוף אהבה מבנות ירושלים, (רצוף מלשון ובידו רצפה) רשף האהבה הנקבצת מבנות ירושלים שכן בתוכה, ר"ל האהבה המופשטת מכל בנות היופי ובנות ירושלים כולנה נקבצה שמה, וצייר כאילו אהבתו אל כלתו הרעיה שקולה כאהבת כל בנות החן:

מליצה — עמודיו. עתה מבאר מעשה האפריון שהוא המקדש בפרטות ואיך היה מסודר ונערך ומכוון בשלש מחלקותיו נגד שלשה חלקי הגוף שהם היכלות לשלשה חלקי הנפש וכמו שבארנו זאת בפרטות בספר ארצות השלום דרוש ג' וזה תוכן דברינו שם. כאשר נשקיף השקפה כוללת על זה העולם הקטן שהוא האדם מצד שני חלקיו שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם ועמודי גופו ואבריו אשר הם הלבוש בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר לכסות מערומיה נמצא בם שלשה חלוקות תחתים שניים ושלישים, והיא המדרגה הראשונה היא הנפש הטבעיית והצומחת אשר תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם בחדרי בטן מן החזה ולמטה אשר שם מעון ביתה ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם ע"י האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו המאכל ויחלקו לכל האברים מנותיהם איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים העושים במלאכה שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אחריו (אחר הפריסה המבדלת בין העליונים והתחתונים) תשכון הנפש החיונית בחלק הגוף שכנגד החזה בלב האדם אשר ממנו תוצאות חיים ועליו עלית קיר קטנה בכדור העליון של הגויה שהוא הראש והגלגלת. בו בנתה הנפש המשכלת בית זבול לה מכון לשבתה עולמים. ואחרי בארתי שם הערך והיחס שבין שלשה חלקי העולם הזה הקטן אל שלשה חלקי העולם הגדול בעולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים, הראינו לדעת, כי אנחנו נוחלי מורשה ידענו זאת כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלית שתי מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם, כי עוד נמצא נפש האלהית הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכסא עת ישמרו עמו חקיו ותורתיו גבוה מנפש המשכלת הטבעיית אשר קראוה החכמים בשם חיה כי היא החיה לעולם בצרור החיים את ה' אלהיה וגבוה עליה נפש יקר שנאצלה על הנביאים מעולם האצילות הנקראת יחידה כי שרשה מהאחדות הגמור אל יחיד ומיוחד בה יתעלו מהמון האנשים וישובו להיות אלהיים מושלים על כל המעשים רואים בלא עין ושומעים בלא אזן ומתהלכים בהיכלי מלך להפליא פלאות ולעשות נוראות צדיק מושל ביראת אלהים. ואחר שע"י המקדש נתאחדו כללות נפשות ישראל להיות מרכבה לשכינת ה'. כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי כמו שבארתי בדרוש זה באורך. עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי כלולה מכל מחלקותיו. לפ"ז בהכרח שיבואו בביהמ"ק שהוא הגויה הכללית לקומה הכללית הנפשיית. כל הדברים אשר יבואו בגוף איש פרטי. כי כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים נמצא בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהן לחוץ, כן בהכרח שימצא בבית המקדש שהוא האפריון אשר עשה המלך שלמה להיות לבוש אל האיש הכללי, שהיא הנשמה הכללית. כל הכלים והחלוקות שימצאו באיש פרטי. וכן היה באמת כשנשכיל במעשהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' בהב"ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית, עושין בו קדש. וקדש הקדשים. ועוד מחיצה סביב להיכל כעין קלעי החצר שהיה במקדש שזה ג"כ מה שחשב המשורר פה באמרו עמודיו עשה כסף. ומפרש במדרש עמודיו עשה כסף אלו העמודים. רפידתו זהב אלו הקרשים. מרכבו ארגמן זה הפרוכת. כי חצר אהל מועד שבמשכן ונגדו האולם במקדש היה מגביל נגד כלי הנפש הטבעיית שהיא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאין את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח אשר עליו נשרף ונתעכל תמיד המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שיראה המעיין שדומים לאצטומכא מכל צד. וזה מציין במ"ש עמודיו עשה כסף שחצר המשכן היה מוקף עמודים לא קרשים [כי האברים הנשמרים בם אין חשובים כ"כ עד שיהיו מכוסים בקרשים. רק יצמחו כמו העץ העומד זקוף שתול על פלגי מים. והיה של כסף שמעלתו פחותה מן הזהב]. וההיכל שהוא המחיצה האמצעית היה מגביל נגד כלי הנפש החיונית ולכן היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה. שהם מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו הנאה נפשיית רוחניית שהנשמה נהנית ממנה. והיא הנמשל אל עיכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי. וכן תתייחס הדלקת המנורה בשבע נרותיה אל שבע כנפי ריאה המניפה על הלב ומדלקת את רוח החיים. ולכן ההיכל היה מוקף קרשים שצריכין הגנה ביותר. והיה של זהב שחזק וחשוב יותר מן הכסף ועז"א רפידתו זהב. כי שם תרפד הנפש להיות מצע אל הנפש המשכלת, אחריו היה קה"ק שהיה מגביל נגד כלי הנפש המשכלת. ועמד שם הארון ושני לוחות אבנים. שם חלקת מחוקק ספון ותורת השכל הכולל צפון. והוא היה מרכבה לשכינת עוז השוכן עליו. והיה תחת מחיצת ארגמן שהוא הפרוכת. ועז"א מרכבו ארגמן ועל הארון מלמעלה היו שני הכרובים. שהיו ציור לשני הנפשות אשר שרשם בקדש שהם חיה יחידה. אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם רעיתו הכלה הכלולה. אשר נכבדות מדובר בה בשיר הזה המקודש, עתה מבאר כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ששם נמצא הרשף שהוא האש שלמעלה שהיה רבוץ כארי ואוכל כליל האהבה הנקבצת מבנות ירושלים. שהם כחות הגשמיות אשר נזדככו אל אהבת ה' מן הנפשות העולות לאשים של מבחר הדומם והצומח החי עם המשכלת שעלו על מזבח ה' לרצון. ע"י הרעיה הנשגבה שהיא הנפש האלהית המתחברת שם עם דודה שאהבתה כוללת את כולן. עד שבנות ירושלים ישתתפו עתה באהבת הדוד עם רעיתו. וגם המלך שלמה ישכון תוך האפריון שעשה להרעיה הזאת אשר היא המולכת עתה, ולפניה ישתחוו כלם. ולה ובעבורה יעבדו למלך הכבוד השוכן אתה [ולכן נקרא בשם המלך שלמה לא המלך סתם. כי המלך סתם הוא המלך הזקן וכסיל המולך בגויה. והמלך שלמה רומז לשלום הנפש עם הגויה ויצרו, כי יכנע היצר וכחותיו אל תחת ממשלת הנפש]:

משל — צאינה. ועי"ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה (וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים), ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה:

מליצה — צאינה. ועי"ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה. בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון, כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר. צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב"ה. וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו. הוא מלך שהשלום שלו. כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית. בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו. עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים. כי גם הגוף וכחותיו יקריב א"ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה'. ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו. ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה. ועי"ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע"י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון: