Numbers 8

בהעלתך WHEN THOU LIGHTEST [THE LAMPS] — Why is the section treating of the candelabrum put in juxtaposition with the section dealing with the offerings of the princes? Because when Aaron saw the dedication offerings of the princes, he felt distressed because neither he nor his tribe was with them in the dedication, whereupon the Holy One, blessed be He, said to him, “By your life! Your part is of greater importance than theirs, for you will kindle and set in order the lamps” (cf. Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 5; see also Nachmanides).

בהעלתך lit., WHEN THOU MAKEST [THE LIGHTS] RISE — Because the flame rises upwards (עולה), an expression denoting “ascending” is used of kindling them (the lights), implying that one must kindle them until the light ascends of itself (Shabbat 21a). — Furthermore our Rabbis derived from here (from the expression בהעלתך) that there was a step in front of the candelabrum upon which the priest stood while preparing the lights (Sifrei Bamidbar 59).

אל מול פני המנורה OVER AGAINST THE CANDLESTICK — i.e. over against the central lamp which is not on one of the branches, like the others, but on the body (the central shaft) of the candelabrum itself (cf. Menachot 98b).

יאירו שבעת הנרות SHALL THE SEVEN LAMPS GIVE LIGHT — the seven lamps: this central lamp itself which naturally gave light over against the shaft (the פני המנורה) and the six lamps which were on the six branches, viz., the three on the east side of the central shaft should have their wicks turned towards the central one, and similarly the three on the west should have the ends of their wicks turned towards the central one (cf. Sifrei Bamidbar 59). And why was this? In order that people should not say: He (God) is in need of its (the candlestick’s) light (cf. Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 5).

ויעש כן אהרן AND AARON DID SO — This is stated in order to tell the praise of Aaron — that he did not deviate [from G-d's command] (cf. Sifrei Bamidbar 60).

וזה מעשה המנרה AND THIS IS THE WORK OF THE CANDLESTICK — “This” — we may gather that the Holy One, blessed be He, showed it to him (Moses) with His finger, because he was puzzled by it (how to construct it); and that is why it states, “this is [the construction of the candlestick]” (Sifrei Bamidbar 61; Menachot 29a).

מקשה means batediz in O — F., — [English = beaten], an expression of the same meaning as in (Daniel 5:6) “[and his feet] knocked (נקשן) one against another”. There was a block weighing a talent of gold and he (who made the candlestick) beat it with the hammer, and cut away with a chisel in order that its branches might be made to spread out as they should do, and it was not formed of separate pieces made into a whole by joining them together.

עד ירכה עד פרחה UNTO THE SHAFT THEREOF, UNTO THE FLOWERS THEREOF — Its ירך was the boxlike base which was above the feet (thus, the feet stood beneath this; cf. Rashi on Exodus 25:31), hollow, like the candlesticks of princely houses (lit., as the candlesticks standing before the princes).

עד ירכה עד פרחה — This phrase means as much as: the whole body of the candlestick and everything attached to it.

עד ירכה — FROM THE BASE which is a massive part.

עד פרחה — UP TO ITS FLOWER, which was the most slender piece of work in it — all was beaten out of the lump. The double form of עד … עד) עד) is used in this sense (to include everything), as e.g., (Judges 15:5) “[and he (Samson) burnt up everything] from the shocks to (עד) the standing corn and to (ועד) the vineyard and the olives".

כמראה אשר הראה וגו׳ ACCORDING UNTO THE PATTERN WHICH [THE LORD] HAD SHOWED [MOSES] — i. e. according to the shape which he had shewn him on the mountain, as it is said, (Exodus 25:40) and see, that thou make them after their pattern [which was shewn thee in the mountain]".

כן עשה את המנורה SO HE MADE THE CANDELABRUM — “he” means, the one who made it (not Moses, as might be assumed from the wording of the text; the subject is suppressed and it means no more than: so was the candlestick made). A Midrashic explanation is: By the instrumentality of the Holy One, blessed be He, it was made of itself (according to this the subject is “God” who is mentioned immediately before) (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 3; cf. Rashi on Exodus 25:31).

קח את הלוים means, win them over with fine words — “Happy are ye that ye are privileged to be servants of the Omnipresent!” (cf. Rashi on Leviticus 8:2.)

הזה עליהם מי חטאת SPRINKLE UPON THEM WATER OF PURIFYING — water in which the ashes of the Red Heifer are mingled; on account of those among them who might have become unclean through contact with dead persons.

והעבירו תער AND LET THEM SHAVE [ALL THEIR FLESH] — I have found in the work of R. Moses the Preacher the following: Because they were made propitiatory substitutes for the firstborn who had worshipped the idol (the Golden Calf), and it (idolatry) is called (Psalms 106:28) “offerings to the dead”, and the leper is also called dead (cf. Numbers 12:12), it (Scripture) requires them to shave their body like lepers.

ולקחו פר בן בקר AND LET THEM TAKE A YOUNG BULLOCK, — and this was to be a burnt offering, as it is said, (v. 12) “and thou shalt offer the one [as a sin offering] and the other as a burnt offering”, and it (a bullock) was the communal offering prescribed (Numbers 15:24) in case of idol worship committed by the community (here the firstborn are regarded as a community).

ופר שני AND ANOTHER BULLOCK [THOU SHALT TAKE TO BE A SIN OFFERING] — What is the force of the word שני, the second? (There is no corresponding word אחד at the beginning of the sentence!). But it is used to suggest a comparison between the two sacrifices: How is it in the case of the burnt offering? It is not permitted to be eaten (for it is entirely burnt on the altar)! So, too, is this sin-offering not permitted to be eaten (in spite of being a חטאת חיצונה which as a rule may be eaten; cf. Rashi on Leviticus 9:11). And in this fact (that the חטאת prescribed was not eaten) there is some support in the statement of Torath Cohanim just quoted for his (R. Moses the Preacher’s) view (that the עולה which is paired with it was that enjoined for idolatry committed by the community) (cf. Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 3 4). — I, however, say that it (the fact that this חטאת was not to be eaten) was an occasional (exceptional) decision (הוראת שעה) (contrary to the rule of a חטאת חיצונה, and not because it was intended as a חטאת לע"ז as asserted by R. Moses), for if his view were correct they would have had to offer a goat (as prescribed in Numbers 15:24 not a bullock) as a sin offering to expiate for idolatry together with a bullock for a burnt offering mentioned here.

והקהלת את כל עדת AND THOU SHALT GATHER THE WHOLE ASSEMBLY [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] TOGETHER — Because the Levites were made, so to speak, an expiatory offering in their stead, let them come and stand at their offering and put their hands upon them (the Levites) as is prescribed in the case of an offering (cf. Leviticus 1:4).

והניף אהרן את הלוים תנופה AND AARON SHALL MAKE A WAVING WITH THE LEVITES — just as the guilt offering of the leper (to whom the Levites are compared in some respect; cf. Rashi on v. 7) required waving whilst alive. — Three times is the command of waving the Levites mentioned in this section (vv. 11, 13, 15): the first refers to the sons of Kohath; therefore (because it is they who are referred to) Scripture adds with regard to them, “that they may execute the service of the Lord” — for it was upon them (the sons of Kohath) that the service of the most holy objects: the Ark, the table, etc., devolved. The second refers to the sons of Gershon, and therefore Scripture adds with regard to them, “a waving for the Lord”, for upon them devolved the service of the holy (though not the most holy) objects: the hangings and the catches which were visible in the Holy of Holies. The third refers to the sons of Merari.

נתנים נתנים FOR THEY ARE GIVEN, GIVEN ARE THEY [UNTO ME] — i.e., given twice: dedicated for bearing the holy objects and dedicated to sing in chorus in the Sanctuary.

פטרת means OPENING OF (such that open the womb, i — e. firstborn).

כי לי כל בכור FOR ALL THE FIRSTBORN [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] ARE MINE — This means: they became Mine by strict right (lit., by the line of justice), because I protected them distinguishing between them and the firstborn of Egypt, and I took them as Mine — until they sinned by worshipping the Golden Calf, but now ואקח את הלוים I HAVE TAKEN THE LEVITES in their stead.

ואתנה וגו׳ AND I HAVE GIVEN [THE LEVITES etc.] — Five times are the “children of Israel” mentioned in this verse (where the last four times they might have been alluded to by a personal pronoun), in order to show what affection they are held by the Lord in that the mention of them is repeated five times in one verse corresponding in number to the “Five Books of the Torah”. Thus I have seen stated in Genesis Rabbah (Leviticus Rabbah 2:4; cf. Genesis Rabbah 3:5).

ולא יהיה בבני ישראל נגף [AND I HAVE GIVEN THE LEVITES … TO DO THE SERVICE OF THE CHILDREN OF ISRAEL] THAT THERE BE NO PLAGUE AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL [WHEN THE CHILDREN OF ISRAEL COME NIGH UNTO THE SANCTUARY] — The meaning is: I have given them etc. so that it should be unnecessary for them to come near to the Sanctuary, because [having sinned by worshipping the Calf], if they came near there would be a plague among them.

ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו׳ AND MOSES AND AARON AND ALL THE CONGREGATION … DID [TO THE LEVITES ACCORDING UNTO ALL THAT THE LORD COMMANDED MOSES] — i.e. Moses presented them (v. 13), Aaron made the waving with them (v. 11) and the Israelites put their hands (v. 10) upon the Levites’ heads (cf., however, Ibn Ezra).

כאשר צוה ה'.. — כן עשו AS THE LORD HAD COMMANDED [MOSES CONCERNING THE LEVITES] SO DID THEY [UNTO THEM] — This is repeated (cf. v. 20) to tell the praise of those who performed the rite (Moses, Aaron and the Israelites) and those who had it performed on them (the Levites) — that none of them put any obstacle in the way.

זאת אשר ללוים THIS IS THAT WHICH BELONGETH TO THE LEVITES [FROM TWENTY FIVE YEARS etc.] — This suggests: years (the question of age) can disqualify them for the service (i.e. if they are younger than 25 and older than 50 years), but bodily blemishes cannot disqualify them, [as in the case of priests] (Sifrei Bamidbar 62; Chullin 24a).

מבן חמש ועשרים FROM TWENTY AND FIVE [YEARS] AND UPWARD [THEY SHALL GO IN TO WAIT UPON THE SERVICE] — But in another passage, it states, (Numbers 4:3) “from thirty years old [and upwards … all that enter into the host to do the work in the tabernacle]”! How are these apparently contradictory passages to be reconciled? In the following way: From twenty five years on he (the Levite) comes to learn the laws regulating the service, and he studies for five years, and at the age of thirty he may actually do the service. — From here we may derive the principle that a pupil who does not see an auspicious omen (i. e. success) in his study during five years will never see it. (Sifrei Bamidbar 62; Chullin 24a.)

ולא יעבד עוד [AND FROM THE AGE OF FIFTY YEARS HE SHALL CEASE WAITING UPON THE SERVICE] AND SHALL DO NO MORE SERVICE — the service of bearing loads on the shoulder, but he still returns (i. e. may be called upon) for closing the Temple gates, for the service of singing and for loading sacred articles upon the wagons; for this is the meaning of (v. 26) “But he shall serve את אחיו” i. e. together with his brethren, just as the Targum renders it (not, “he shall serve his brethren, i. e. wait upon them) (cf. Sifrei Bamidbar 63).

לשמר משמרת TO KEEP THE CHARGE — i.e. to encamp round about the tent of meeting in order to keep strangers away, and to erect and dismantle it at the time of finishing and beginning the journey.

בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ובפ' אמור, רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים, שכבר בארתי (תרומה כ"ה) ששם מנורה נאמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה, והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה, והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה, ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה י"ל שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו, וממ"ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי, וכבר בארתי (ויקרא סי' של"ב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו, ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ"ז יפנו ג"כ אל פני המנורה שהוא לצד של השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי, שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקיים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות, וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ"ד צפון ודרום מונחים שלכ"ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה, הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ"ש רש"י בשבת (דף כ"ב), בכ"ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה, והגר"א הגיה בכאן שלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, דק"ל שלמ"ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש"י ז"ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי וכן בת"י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בסי' ג':

דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו"ה ויקרא (סי' ג') עיי"ש:

בהעלותך לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז"ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה (כמ"ש בסי' ה') והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ"ד במנחות (דף פ"ח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה, ובמ"ש אל מול פני אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל האמצעי, ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ"ל סימן אל"ף), ובמ"ש מול פני, ידעינן שיפנו לשניהם, היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי, שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערבים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה, והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה:

יאירו שבעת הנרות כבר בארתי (בפ' אמור סי' רי"ב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז"ל שמ"ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד הוא שם הקבוץ, ור"ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר, ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא דיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה והוא תמידות החלטי, ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד, ובפ' תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו, ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר, ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ"ג כמ"ש (בשבת דף כ"ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה, ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר היינו חצי לוג לכל נר, ובכ"ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ"ש התוס' בחגיגה דף כו ע"ב והרע"ב ספ"ג דתמיד) וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם ת"ל לפני ה' תמיד וכו', [גרסת הספרים חסרה וגרסתי כגי' הגר"א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד, וגרסת הילקוט אי מערב ועד בקר יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים:

ויעש כן אהרן מפרש אל מול שעשה מול ופנים (כנ"ל סי' ג'), וכן שהעלה נרותיה ע"י שעשה מעלות, ועז"א מכאן אמרו (ר"ל במשנה דתמיד), ופי' הרע"ב ג' מעלות כנגד ג' העלאות דכתיבי במנורה, ומ"ש כאשר צוה ה', פירוש שיהיה חצי לוג לכל נר כמ"ש במנחות (דף פ"ט), ולמ"ד צפון ודרום מונחים והנר האמצעי שהקנה שלו נקרא בשם מנורה (כנ"ל סי' ז') בו נעשה הנס, הגיד בזה שבחו של אהרן, שהעלה נרותיה אל מול פני המנורה שהוא נר האמצעי שהוא ג"כ נר המערבי שהיה דולק בנס כל ימי חיי אהרן כי הנס הזה היה בזכות הכ"ג כנ"ל, וזה שפרש"י ז"ל ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ר"ל שאהרן עשה כן חצי לוג לכל נר ובכ"ז אל מול פני נר האמצעי שהוא המערבי העלה כולם, כי נר המערבי דלק בנס וממנו היה מדליק את כולם והיה שבחו של אהרן שלא שינה, ר"ל שלא הוצרך לשנות לתת בנר המערבי יותר מחצי לוג כדי שידלק עד הלילה כי דלק בנס בזכותו:

והנה בכ"מ שנזכר אהרן במצוה הנוהגת לדורות יכוין על הכ"ג שעומד במקום אהרן, ובאשר בנרות אמר בפרשת אמור יערוך אותו אהרן שהוא הכ"ג (כנ"ל סי' ד') פירש בפ' תצוה יערוך אותו אהרן ובניו, כי מצאנו בעבודת יוהכ"פ דכתיב אהרן והוא רק בכ"ג וכן בעבודת פר העלם דבר כתיב ולקח הכהן המשיח [ועמ"ש ויקרא סי' רי"ג וצ"ע] אולם בקטורת נאמר והקטיר עליו אהרן ולא ידעינן אם גם כהן הדיוט כשר לזה, ואמר שיש ללמדו מנרות ששוה אליהם בג' דברים שהוא עבודה בא"מ והוא בבגדי זהב ונאמר בו תמיד, ואין ללמדה מיוהכ"פ שהוא בבגדי לבן ולא מפר העלם דבר שלא נאמר בו תמיד:

וזה מעשה המנורה כבר התבאר צו (סי' כ"ג) שכנוי הרומז זה, זאת, אלה מורה על נרמז קרוב שהוא לפניו למראה עינים, וע"כ אמרו שהראהו הקב"ה וכ"ה במכלתא בא (סי' וא"ו) בשם ר"ע וכן במנחות (כ"ט):

מקשה זהב כבר בארתי (שמות כ"ה ל"א) שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס שלא תהיה חלולה, ולא כרש"י שפירש שלא יעשנה חוליות, כי זה נלמד ממ"ש ממנה יהיו כמ"ש בספרי כאן, וז"ש אין מקשה אלא מן קשה מעשה אומן מעשה קורנס, ופה אמר עד ירכה עד פרחה, ושהגביעים והכפתורים יהיו מקשה למדינן ממ"ש בפ' תרומה ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנור' ירכה וקנה גביעיה כפתוריה, ומה שאמר שנית מקשה היא בא לעכב, שלא נדמהו לחצוצרות שאין מקשה מעכב, דכתיב פה מקשה היא, מלת היא ממעט חצוצרות, כמ"ש במנחות (דף כ"ט), אמנם זהב אינו מעכב וזה הפך מחצוצרות ששם כסף מעכב, וז"ש נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, ועדיין לא ידענו שמקשה מעכב בגביעים וכפתורים ופרחים, [כי מ"ש עד ירכה עד פרחה מדבר בפרח שבגוף המנורה כמ"ש בפי' לפ' תרומה (שם פל"ה), ולמד ממ"ש כולה מקשה אחת זהב טהור ששנה עליו לעכב, ואמר אח"כ ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה את כל הכלים האלה ללמד שמלקחיה ומחתותיה יהיו רק ככר וזהב לא מקשה, והעתקתי פה כגי' הגאון רא"ו:

כמראה אשר הראה הת"ק מפרש כן עשה משה שאחר שהראהו עשה כמותה, ור' נתן סובר כמ"ד בתנחומא (פ' תרומה) שהיה משה מתקשה בה א"ל הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה לכך נכתב תיעשה בלשון נפעל, וע"כ אמר שהקב"ה הראהו כלים עשוים ומנורה עשויה ונעשית ר"ל שנעשית מאליה, ומ"ש כן עשה מוסב על ה' שה' שהראה למשה הוא עשה את המנורה:

תורה אור והנה בסמיכת פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה, ובמד' נתן ע"ז טעם שאהרן היה מצטער שהוא לא הקריב לחנוכת המזבח א"ל ה' לגדולה מזו אתה מתיקן הקרבנות אין נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים והנרות נוהגים לעולם, והוא פלאי שגם הנרות בטלו בחורבן הבית. אולם קרבת האדם אל האלהים יהיה בשני פנים, [א] ע"י ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלהים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוה"ק, [ב] ע"י העבודה והמעשה והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלהים ע"י שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה ע"י אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת אל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שע"י מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום כמ"ש בפ' הברכה המשולשת, וע"כ בעת רצה לחנך את המזבח הקדים הצווי של ברכת כהנים, ואחריו ספר מהקרבת הנשיאים, ובאשר כל שבט ושבט יש לו טבע אחרת וסגולה מיוחדת בכחות נפשו החיונית התלויות בחומר, כמ"ש שיהודה נקרא אריה ויששכר חמור גרם וזבולון אילה שלוחה בנימין זאב יטרף ודן נחש עלי דרך, עד שכחות חייהם וטבעיהם משונים זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"א) וז"ל ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומה לצורה משאר בע"ח עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה ואחר כאלו פניו דומים לפני השור וכו', ולכן הבע"ח שהקריבו הנשיאים שרומז אל הקרבת כחות נפש החיונית של שבטם על מזבח אהבת ה', הגם שהיו דומים במספרם וענינם צוה שיקריב כ"א ביום מיוחד, באשר כל אחד מציין ענין מיוחד לפי סגולת כחות נפשו שהוא מצוין בו מזולתו, וע"כ שאינו?"ל במדרשיהם נתנו לכל אחד רמזים אחרים וציונים מפורדים לפי סגולת ענין כל שבט וכחותיו ועניניו המיוחדים, והתורה כתבה קרבנות כל שבט בפ"ע הגם שנראה שהיה די בשיכתב וכן הקריבו כל נשיאי ישראל, באשר לפי רמזיהם וסודותיהם וכונותיהם ולפי שרש נפשותיהם במקורם בעליונים הם חלוקים זה מזה וכל אחד מורה ענין מיוחד, אולם באשר שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח ונצטער ע"ז אהרן שהיה נשיא שבטם, א"ל ה' שענינו והליכותיו בקדש גבוה מכל אלה כי הוא מוכן להמשיך על העם אור ההשכלה והנבואה וחכמת התורה שאין להם קשר עם הקרבנות שבהם ישתתפו הגוף והנפש ואינם קיימים לעולם רק כ"ז שתשכון הנפש בגויה, וכן במקדש כ"ז שתשכון השכינה שהיא נפש העולם בבהמ"ק שהיא משל הגויה הכללית כמ"ש בפ' תרומה, אבל אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש, וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור, וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה, וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים, וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה, כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה, והיא אורה הקיים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן, ולכן אחרי שאמר שבבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, שכבר פרשו רבותינו שלא יכול משה לבא אל א"מ עד שנסתלק הענן שבארתיו בסוף פ' פקודי שר"ל עד שכבוד ה' אשר מלא את הבית שהוא אור השכינה נסתלקה לשכון בחביון עוזה בסתר עליון בין כנפי הכרובים שמשם שמע את הקול, וקולו של ה' הוא עצמו היה מפיץ האור והזוהר על כל הבית, כמ"ש וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו, וכמ"ש בב"ר [פ"ב] ויאמר אלהים יהי אור הה"ד פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא, וא"א להאור הזה להתפשט עד ימצא אור הדיוט שיוריד אותו למטה, כמו שירד אור הנר למטה אם יעלה עשן מלמטה שיאחז בו, וע"כ צוה תיכף להעלות את הנרות מלמטה למעלה כדי להוריד אור הגנוז והצפון אור ה' וכבודו מלמעלה, ויעש כן אהרן, שהעלה נרות שלמטה אל מול פני המנורה העליונה. ובדרך הרמז אמר במד' שהשי"ת רצה לכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן, רק ע"י שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור הגנוז שהוא אור השכינה וגנזו לצדיקים, לכן כתיב ויהי אור ולא כתב ויהי כן כמש"פ בפי' בראשית פסוק ויהי אור מאמר המד' שו"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן עיי"ש ואהרן שהוריד אור הגנוז תקן מלת כן שלפי מעשהו ראוי לכתוב ויהי כן, ועז"א ויעש כן אהרן שתקן מלת כן, ע"י שהעלה נרותיה מול אור הגנוז שהוא אור השכינה, וז"ש מגיד שבחו של אהרן שלא שינה שלא היה צריך לשנות לכתוב ויהי אור רק ויהי כן כמ"ש במעשה ששת הימים:

קח את הלוים פ' זו נאמרה ביום שהוקם המשכן כמו דתני לוי גיטין (דף ס') והלוים היו מעורבים בין בני ישראל וצוה שיקבצם ויטהר אותם:

וכה וגו' הזה עליהם מי חטאת ובשני נשרפה הפרה ובשלישי הזה הזיה ראשונה ובשביעי הזה עליהם הזיה שניה וגלחם וכן פרש"י (למעלה ז' אל"ף) וכמו שהבאתי למעלה (נשא סי' קמ"ה), ולפ"ז היה יום השביעי בשבת ואיך הזו וגלחו? ולדעת הרמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה ה"ב) שיכול להזות ביום הח' י"ל שהזיה שניה היה ביום שאחר השבת, אבל הראב"ד חולק עליו שם, וצ"ל שאז לא גזרו על ההזיה שהוא שבות והגלוח היה יום שאח"ז, וזה כפי הגי' שהבאתי שם ואחר הזיה שניה גלחו עיי"ש. והנה הטהרה היתה מטומאת מת שהרגו בעובדי העגל, והעברת התער להסיר המותרות שהשער הוא מותר המוח ומורה על טהרת המחשבות והדעות:

ולקחו פר בן בקר זה היה לעולה, והקדישו את העולה תחלה, כמו ביולדת שכתוב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, ופי' בזבחים (דף צ') למקראה הקדימה הכתוב, ולענין הקרבה היה החטאת תחלה, ובאשר חטאת זו היתה הוראת שעה והיתה נשרפת, שאם לכפר בעד ישראל על חטא ע"ז של העגל דין צבור בע"ז פר לעולה ושעיר לחטאת, ואם לכפר חטא הצבור ביתר עברות בשגגת הוראה די בפר חטאת לבד, וא"כ העולה היתה העקר והחטאת הוראת שעה, לכן הקדישו העולה תחלה, ומשמע שאת החטאת לקח משה והקדישו כמ"ש תקח לחטאת, ואמרו מאי פר בן שני כמו שעולה כליל אף זו נשרפת (כמ"ש בהוריות דף וא"ו ובתמורה דף ט"ו ע"ב) לר"ש, ובארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ר"ח), ורבי למד בזבחים (דף פ"ט) שמ"ש פר בן בקר שני היינו שהחטאת יהיה שני לעולה במעשה שאף שדם חטאת קודם לדם עולה (כמ"ש בפסוק י"ב) העולה קודם בהקרבה, ועמ"ש בארצות החיים (סי' אל"ף אר"י סק"ו):

והקרבת והקהלת את כל עדת ב"י הם ב"י והסנהדרין בראשם, ואחר שיהיו מקובצים תכניסם לעזרה, שעז"א והקרבת לפני ה', וסמכו ב"י מפני שהלוים נכנסו לכפרה תחתם כמ"ש ולכפר על ב"י, סמכו עליהם כבעלים שסומכים על הקרבן:

והניף הנה היו בלוים שתי תנופות א' ע"י אהרן וא' ע"י משה, וכ"א הי' לה הוראה אחרת, כי נעשה בלוים שני ענינים [א] מה שבני ישראל נתנו אותם לה', היינו שעד עתה היתה העבודה בבכורות ועתה נתנו ב"י את הלוים חלף בכוריהם שיכנסו תחתם לעבודה בעניני עבודת ה' ששייכים ללוים כמו השיר ודומיו ולצורך זה הניף אותם אהרן, ומפרש שהיה מאת בני ישראל, כי בזה היה שליח של ישראל שהם מסרו אותם שעי"כ היה לעבוד את עבודת ה' תחת שהיה העבודה בבכורות:

והעמדת, (ענין ב') היה בלוים מה שנתנו אל אהרן לעזר אל הכהנים בעבודתם כמו שחיטה והפשטה, וכן במשא המשכן שעד עתה היה זה מוטל על כלל ישראל, וע"ז העמיד אותם משה לפני אהרן ולפני בניו למסרם אליו, ומשה הניף אותם תנופה שמורה שמשה הוא שליח מה' למסור את הלוים לאהרן כמו שיבאר:

והבדלת וע"י המעשים האלה תבדילם מתוך ב"י במה שיהיו לי מוכנים להיות משרתי ה':

ואחרי כן יבואו הלוים לעבד את א"מ שכולל בין עבודת ה' בין עבודה שהוא לעזר לכהנים, כ"ז דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר טעם שתי התנופות האלה והוראתם, וז"ש וטהרת אותם והנפת אותם תנופה ר"ל הטעם מה שאני מצוה שאחר הטהרה תניף אותם תנופה וכולל שתי התנופות כי במ"ש והנפת אותם כולל גם התנופה השניה שנעשה ע"י משה:

כי נתונים ר"ל טעם התנופה הראשונה שהיתה ע"י אהרן שבזה נתנו לי מתוך ב"י שיהיו תחת הבכורים שהיו מקודשים, ואקח את הלוים תחתם, וע"ז הניף אותם אהרן שבזה מסרם לי, כמ"ש (פי"א) והיו לעבוד את עבודת ה':

ואתנה וטעם התנופה השנית שהי' ע"י משה, שמשה הוא שליח מאתי [אחר שזכיתי בהם ע"י התנופה הראשונה] אתנם מתנה מאתי לאהרן ולבניו, וזה מתוך ב"י כי לשרת את אהרן ובניו בעבודתם היה מוטל עד עתה על כל ב"י לא על הבכורים לבד, שב"י היו צריכים לעבוד באהל מועד לשאת את הי' המשכן ולהקימו ולפרקו, ועתה נכנסי תחתם לעבוד את עבודת ב"י באהל מועד, ולכפר ר"ל שעד עתה היו ב"י נכשלים בגשתם אל הקדש והיה בהם נגף ועתה נכנסו הלוים תחתם וב"י ישמרו מגעת בקדש והם יכפרו עליהם על מה שעד עתה לא נזהרו כראוי: (כ) ויתחטאו ספר שעשה אהרן התנופה הראשונה אחר שהתחטאו ויכפר עליהם בהקרבת השני פרים: (כא) ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם בא"מ לפני אהרן שזה במה שנתנו אל אהרן לשרתו וזה נעשה ע"י התנופה השניה שהיה ע"י משה שעז"א כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם שהוא התנופה השניה שהי' ע"י משה:

זאת אשר ללוים כבר בארתי (תורה אור צו סי' כ"ג באורך) שמלת זאת מציין תמיד או נרמז קרוב, או התיחדות, זה ולא אחר. ובא למעט שאין מום פוסל בלוים ומובא בחולין (דף כד):

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה ולמעלה כשצוה למנות את הלוים הראוים לעבודה לא מנה רק מבן שלשים, רק שם אמר אצל בני קהת לעשות מלאכה בא"מ ואצל בני גרשון לעבוד עמדה בא"מ ואצל בני מררי לעבוד את עבודת א"מ, מבואר שבני שלשים יש להם חיוב וחלק במלאכה ובעבודה עצמה, וכאן אמר לצבא צבא בעבודת א"מ היינו שיצבאו בעבודה שעובדים אחיהם שהם בני שלשים צריך שימצאו שמה בני חמש ועשרים לראות וללמוד סדרי העבודה וכן פי' בחולין (שם):

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו יש הבדל בין עבודה לשרות שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה, אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפ"ע קרוי עבודה. וע"כ ממ"ש ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפ"ע רק מסייע את אחיו, לאפוקי מלאכת השיר הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עמדה חשובה בפ"ע ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד, ורש"י ז"ל כתב שחוזר לעבודת השיר ג"כ ולא כן דעת הספרי, והרמב"ן הביא ראיה ממ"ש בחולין יכול אף בשילה ובית עולמים ת"ל לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעמדה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמ"ש רש"י שם א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שהעבודה בכתף עיי"ש. ור' יהודה מדייק מ"ש שנית ועבודה לא יעבוד שהוא מיותר, שבא לדייק שרק מי שמשרת את אחיו עמדה לא יעמד שהוא הלוי שעומד לשרת ולסייע להכהנים הם נזהרו שלא יעבדו יותר מחמשים רק ישרתו, אבל הכהן שאינו משרת יעמד גם אחר חמשים כי לא יוכל לקיים בו ושרת את אחיו. ומ"ש אבל משנכנסו לארץ אין נפסלים אלא בקול מובא בחולין ולמד לה מקרא. והנה נוסחת הספרים אין לה פי' והמפ' נדחקו והגר"א מחק כל מאמר ר' יהודה אומר והכניס מאמר אחר במקומו וזה נוסחו רבי אומר הואיל ואמרה תורה עמד בב"ה ולא יעמד בחמשים אם למדתי שעובד בכ"ה כל עמדות כך לא יעמד מחמשים כל עבודות, ת"ל לא יעמד עוד ושרת את אחיו, וגרסתי טובה ואמתית, ועי' מה שהאריכו בענין זה הרמב"ם בס' המצות (מצוה ל"ד) והרמב"ן בהשגותיו (בשרש השלישי) והמג"א ובמ"ש די להבנת דברי הספרי על פי דרכנו: