Numbers 16

ויקח קרח — This section is beautifully expounded in the Midrash of Rabbi Tanchuma.

ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK — He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — “he separated himself” from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) “Why doth thy heart take thee aside (יקחך)”, meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) “Take (קח) Aaron”; (Hosea 14:3) “Take (קחו) words with you” (Midrash Tanchuma, Korach 1).

בן יצהר בן קהת בן לוי [KORAH] THE SON OF IZHAR, THE SON OF KOHATH, THE SON OF LEVI — It does not, however, make mention of Levi being “the son of Jacob”, because he (Jacob) offered prayer for himself that his name should not be mentioned in connection with their (the Korahites') quarrels, as it is said, (Genesis 49:6) “with their assembly, my glory. be thou not united”. And where is his name mentioned in connection with Korah? In the passage in Chronicles where their (the Korahites’) genealogy is traced in connection with the “Duchan” (properly the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple), as it is said, (I Chronicles 6:22—23) “the son of Ebiasaph, the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel” (Midrash Tanchuma, Korach 4).

ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM — Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. “Woe to the wicked, woe to his neighbour!” — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: “My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) “and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]”. — “As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not “I” who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram’s) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision”. — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were “princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)”, and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) “these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)” (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, “Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt”? He replied to them: “It is subject to that law”. Whereupon they began to jeer at him: “Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of “Zizith”? (Midrash Tanchuma, Korach 2).

בני ראובן THE SONS OF REUBEN — this describes Dathan and Abiram and On the son of Peleth.

רב לכם You TAKE TOO MUCH UPON YOU — i.e. much more than is proper have you taken for yourselves in the way of high Office.

כלם קדשים [FOR] ALL [THE CONGREGATION] ARE HOLY — they all heard the utterances on Sinai from the mouth of the Almighty (Midrash Tanchuma, Korach 4).

ומדוע תתנשאו WHY THEN LIFT YE UP YOURSELVES [ABOVE THE ASSEMBLY OF THE LORD] — “If you have taken royal rank for yourself, you should at least not have chosen the priesthood for your brother — it is not you alone who have heard at Sinai: ‘I am the Lord thy God', all the congregation heard it!” (Midrash Tanchuma, Korach 4).

ויפל על פניו [AND WHEN MOSES HEARD IT,] HE FELL UPON HIS FACE because of the rebellion, for this was already the fourth offence on their part: when they sinned by worshipping the Golden Calf, it states, (Exodus 32:11) "And Moses besought [the Lord]”; in the case of the “people who complained”, (Numbers 11:1) it states: “and Moses prayed”; at the incident of the “spies”, (Numbers 14:13) “And Moses said unto the Lord, ‘When the Egyptians shall hear it... [and now I beseech Thee etc.]”; but now at the rebellion of Korah, his hands sank down (he felt himself powerless) A parable! This may be compared to the case of a prince who sinned against his father and for whom his (the father’s) friend gained forgiveness once, twice, three times. When he offended for the fourth time the friend felt himself powerless, for he said, “ How long can I trouble the king? Perhaps he will not again accept advocacy from me!” (Midrash Tanchuma, Korach 4).

בקר וידע וגו׳ TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN [WHO ARE HIS] — “Now (this hour of the day)” — he meant — “is a time of excessive drinking, and it is therefore not proper to appear before Him”. But his real intention in postponing the matter was that perhaps they might repent (abandon their opposition) (Midrash Tanchuma, Korach 5).

'בקר וידע ה את אשר לו TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN WHO ARE TO BE HIS for the Levitical service,

ואת הקדוש AND HIM WHO IS HOLY enough for the priesthood,

והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM — The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by “He will bring near to Him”, and the second by “He will bring near to His service”. — A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): “The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron’s appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) “and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) “and God separated (ויבדל) [light from darkness]”; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) “and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]” (Midrash Tanchuma, Korach 5).

זאת עשו קחו לכם מחתות THIS DO — TAKE YOU CENSERS — What reason had he to speak to them thus? He said to them: according to the custom of the heathens there are numerous forms of divine worship, and consequently numerous priests, for they cannot assemble for worship in one temple; we, however, have One God, one Ark, one Law, one Altar, all constituting one form of worship and therefore we need but one High Priest; — and you, 250 men, all demand the High Priesthood?! I would like this myself, but events will prove that this is impossible. Here you have a rite which is dear to God more than any other — it is the offering of incense, which is even dearer to Him than all the sacrifices, but a deadly poison is contained in it, for through it Nadab and Abihu were burnt!” (cf. Leviticus 10:2). It was on this account that he warned them by saying, And it shall come to pass that the man whom the Lord will choose is the holy one — he is already in his state of holiness (not “he will become holy”; he thus warned them that there was not the slightest likelihood that they would be chosen). This must be the meaning of הוא הקדוש, not "he will become holy”, for do we not know that he whom He would choose would become holy? But this, in effect, is what Moses said to them: “I am telling you this in order that you may not imperil your lives, for only he whom He will choose will come out of this alive, but all of you will perish” (Midrash Tanchuma, Korach 5).

מחתות CENSERS — vessels into which coals are raked and which have a handle (cf. Rashi on Exodus 27:3).

רב לכם בני לוי means, “It is a great (an important) thing that I have told you, ye sons of Levi”). But were they not fools in that although he so sternly warned them they nevertheless undertook to offer! They, however, sinned against their own souls (i.e., they were regardless of their lives) as it is said, (17:3) “the censers of these sinners against their souls”. — But Korah who certainly was a clever (lit., open-eyed) man, what reason had he to commit this folly? His mind’s eye misled him. He saw by prophetic vision a line of great men (more lit., a great chain) descending from him, amongst them the prophet Samuel who was equal in importance to Moses and Aaron together (cf. Psalms 99:6: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו), and he said to himself, “On his account I shall escape the punishment”. And he further saw twenty-four Mishmars (shifts of Levites who formed the Temple Choir) arising among his grand-children, all of them prophesying by the Holy Spirit, — as it is said, (I Chronicles 25:5) “All these (prominent musicians) were sons of Heiman” (Heiman was a descendant of Korah; cf. I Chronicles 6:18—23). — He said, “Is it possible that all this dignity is to arise from me and I shall remain silent (be myself of no importance)?” On this account he joined the others in order to attain to that prerogative, because he had indeed heard from the mouth of Moses that all else of them would perish and one would escape: "He whom the Lord will choose will be holy". He mistakenly applied this to himself. But he had not seen correctly, for his sons repented of their rebellious attitude and therefore did not die at that time (cf. Numbers 26:11), and it was from them that Samuel and the Levitical singers were descended. Moses, however, foresaw this. (Midrash Tanchuma, Korach 5).

רב לכם means, a great responsibility have you taken upon yourselves in rebelling against the Holy One, blessed be He.

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי AND MOSES SAID UNTO KORAH, HEAR, I PRAY YOU, YE SONS OF LEVI — He began to speak to him with gentle words; when, however, he saw that he was stubborn, he said to himself: Before the other tribes join him and perish together with him, I will speak to them all!” He thereupon began to admonish them: “Hear ye, ye sons of Levi!” (Midrash Tanchuma, Korach 6).

ולעמד לפני העדה AND TO STAND BEFORE THE CONGREGATION to sing on the Duchan (the Platform).

ויקרב אתך AND HE HATH BROUGHT THEE NEAR to that service from which He has excluded the rest of the congregation of Israel.

לכן means because of this — because of all this that I have mentioned, אתה וכל עדתך הנועדים BOTH YOU AND ALL YOUR CONGREGATION WHO ARE GATHERED with you, על ה׳ are AGAINST THE LORD, for it is by His commission that I am acting in giving the Priesthood to Aaron; and this rebellion is therefore not against “us” (Midrash Tanchuma, Korach 6).

וישלח משה וגו׳ AND MOSES SENT [TO CALL DATHAN AND ABIRAM] — From here we may learn that one should not persist in strife (Midrash Tanchuma, Korach 10), for, you see, Moses sought them out in order to conciliate them by peaceful words (Sanhedrin 110a).

לא נעלה WE WILL NOT GO UP — Their mouth tripped them up (i.e. unwittingly they made mention of their fate) — that they would have only a “descent” (their words are taken to mean: we shall not be going up; we shall go down into the depths of the earth) (Midrash Tanchuma, Korach 6).

ותתן לנו (lit., thou hast given us) — The statement must he referred to the word לא, “not”, mentioned before, the meaning being: Thou hast not brought us into a land flowing with milk and honey, and thou hast not given us inheritance of fields and vineyards. — You told us, (Exodus 3:7) “I will bring you up from the affliction of Egypt” into a good land: from there (from such a land; cf. v. 13), indeed, you have brought us forth, but you have not brought us instead into a land flowing with milk and honey; on the contrary — you have passed a decree upon us to kill us in the wilderness, for you have said, (Numbers 14:29) “Your carcasses shall fall in this desert."

העיני האנשים ההם תנקר WILT THOU PUT OUT THE EYES OF THESE MEN etc. — This means: even if you were to send to put out our eyes if we would not come up to you we would not come up!

האנשים ההם THESE MEN — [They meant themselves, but spoke of other people’s eyes being put out], like a man who attaches to his fellow the curse which should come upon himself (cf. Rashi on Exodus 1:10).

ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED — i.e. he was very much grieved.

אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION — According to its plain sense the meaning is: “In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them”. The Midrashic explanation is: He said, “I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it” (Midrash Tanchuma, Korach 7).

לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them).

והם [THOU] AND THEY [AND AARON] — they means thy congregation.

והקרבתם איש מחתתו AND OFFER YE [BEFORE THE LORD] EVERY MAN HIS CENSER — “every man” means, the 250 men amongst you.

ויקהל עליהם קרח AND KORAH CONVENED [ALL THE CONGREGATION] AGAINST THEM, by means of scoffing language: that whole night he went round to all the tribes and tried to win them over: “Do you really think that I care for myself alone? It is only for all of you that I have a care! These men come and occupy every high office: royal rank for himself, for his brother the priesthood!” — until in the end all of them submitted to his persuasion (Midrash Tanchuma, Korach 7).

וירא כבוד ה׳ AND THE GLORY OF THE LORD APPEARED [UNTO ALL THE CONGREGATION] — He came in a pillar of cloud.

אל אלהי הרוחות O GOD, THE GOD OF THE SPIRITS [OF ALL FLESH] — i.e., “[O God] who knowest the thoughts of every man”. Thy nature is not like that of human beings: an earthly king against whom part of his country commits an offence, does not know who the sinner is, and therefore when he becomes angry he exacts punishment from all of them. But Thou — before Thee all human thoughts lie open and Thou knowest who is the sinner (Midrash Tanchuma, Korach 7).

האיש אחד means, THE ONE MAN IS THE SINNER, and על כל העדה תקצוף YOU ARE ANGRY WITH ALL THE CONGREGATION?! Whereupon the Holy One, blessed be He, replied, “You have spoken well; I know and shall make known who has sinned and who has not sinned” (Midrash Tanchuma, Korach 7).

העלו GET YOU UP [FROM ABOUT THE DWELLING OF KORAH] — Understand this as the Targum does: withdraw from the vicinity of Korah’s dwelling.

ויקם משה AND MOSES ROSE UP [AND WENT UNTO DATHAN AND ABIRAM] — He still believed that they would show respect to him (defer to him if he personally appealed to them), but they did not do so, (and therefore he then addressed himself to all the congregation — cf. next verse) (Midrash Tanchuma, Korach 8).

יצאו נצבים [AND DATHAN AND ABIRAM] CAME OUT, STATIONING THEMSELVES [AT THE ENTRANCE OF THEIR TENT] — The word נצבים suggests that they stood with erect stature in a challenging attitude, ready to revile and to curse. The phrase is similar in meaning to (I Samuel 17:16) “And he stationed himself (ויתיצב) there for forty days”, which occurs in the story of Goliath (Midrash Tanchuma, Korach 3).

ונשיהם ובניהם וטפם AND THEIR WIVES, AND THEIR SONS, AND THEIR LITTLE ONES — Come and see how grievous a sin dissension is: for an earthly tribunal (more lit., a tribunal of here below) does not punish a person before he shows signs of puberty, the heavenly tribunal (more lit., the tribunal of above) not even before he is twenty years old, while here even the sucklings perished (Midrash Tanchuma, Korach 3).

לעשות את כל המעשים האלה [HEREBY YE SHALL KNOW THAT THE LORD HATH SENT ME] TO DO ALL THESE THINGS — i.e. that I have acted by the Divine Command in giving Aaron the High Priesthood, and in making his sons second in rank in the priesthood and Elzaphan prince of the Kohathites.

לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE THE COMMON DEATH OF ALL MEN] … THEN THE LORD HATH NOT SENT ME. but I have done everything of my own accord and he (Korah) is therefore right in rebelling against me.

ואם בריאה BUT IF A CREATION — i.e. an entirely new one.

יברא ה׳ THE LORD WILL CREATE, to slay them by a kind of death by which no man has hitherto died — and what is this new creation?

ופצתה האדמה את פיה THAT THE EARTH OPEN WIDE HER MOUTH AND SWALLOW THEM, then וידעתם כי נאצו YE SHALL KNOW THAT THEY HAVE PROVOKED the Holy One, blessed be He, and that I have spoken only by authority of the Almighty. Our Rabbis, however, gave the following explanation: ואם בריאה, if there has been a creation, i.e., if there was already a mouth to the earth from the six days of Creation, well and good! but if not, יברא ה׳ the Lord will create one now (Sanhedrin 110a; Nedarim 39b).

נסו לקולם [AND ALL ISRAEL …] FLED AWAY AT THEIR VOICE — i.e. on account of the sound that broke out because of their being swallowed up.

ויקח קרח הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:

ויקומו לפני משה ואנשים מב"י חמשים ומאתים ומה לקחו הם לטענות בריב הזה, הם טענו שהם נשיאי עדה קריאי מועד והתלוננו על שעשה משה כ"ז בלא דעתם ועצתם כמולך ממלכה בלתי מוגבלת ומחלק שררות ומנוים כחפצו, שבדברים כאלה ראוי לשאול עצתם והסכמתם, וגם י"ל שהם רצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראוים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהי' בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם י"ל כמ"ש הראב"ע שהיו ג"כ בכורים פטרי רחם וטענו שהכהונה מגיע להם:

ויקהלו ר"ל הנה לפ"ז כל עדת קרח היו מתנגדים זל"ז, שמחלוקת דתן ואבירם מתנגד לא לבד שלא תנתן הכהונה הגדולה לקרח כי גם התנגדו לכל שבט לוי ועמדתם בכלל, שלפי דעתם זה מגיע לשבט ראובן, והר"ן אנשים היו מתנגדים לשניהם, כי רצו שתנתן הכהונה לנשיאי העדה או לבכורי פטרי רחם, ואיך נקבצו יחד לכת אחת, אמר שנקהלו בזה במה שכלם היו חולקים על משה ועל אהרן, בזה היו למקהלה אחת, הגם שבעקרי הדברים היו עתידים להיות ביניהם מחלוקות גדולות וחלוקי דעות, ויאמרו אליהם רב לכם ר"ל לקחתם לכם גדולה יותר מן הראוי, כי אם תאמרו שאתם גדולים מן העדה מצד קדושתכם שאתם קדושים יותר מהם עפ"י הכנתכם אל הקדושה כל העדה כלם קדושים וא"ת שאתם גדולים מן העדה מצד שבכם בחר ה' לנבאות אתכם ולהשכין שכינתו עליכם וקרוב ה' אליכם יותר מכל העדה עז"א ובתוכם ה' ואחר שאין לכם יתרון על העדה מדוע תתנשאו, ובזה נפלו בטעות שטעו בעת מ"ת שרצו שלא יהיה ביניהם חלוף מדרגות, וישוו כלם בקדושה ובנבואה כמ"ש בפ' יתרו, וחשבו כי נתמלא שאלתם ואין הבדל בינם ובין משה ואהרן, וע"ז המליצו חז"ל שקרח שאל למשה טלית שכולה תכלת אם חייבת בציצית, ר"ל לעומת שהשיב משה שחייב בציצית, כי צריך חוט אחד מיוחד שבו תשכון הארת הקדושה שהתכלת מורה עליו אף שכל הטלית ממראה התכלת, וכן אף שכל העדה כלם קדושים צריך שיהיה אחד מהם הוא הקדוש שעליו ישכון ה' והוא יהי' השליח בינו ובינם והחוט שעל ידו תרד השפע אל העם, וקרח הכחיש זה שא"צ איש מיוחד אמצעי בין ה' ובינם אחר שכלם תכלת וכלם קדושים ובתוכם ה':

וישמע משה פי' חז"ל שחשדוהו באשת איש, כי בודאי לא טעו לחשוב שנבואתם הוא באספקלריא המאירה מן הא"ס בעצמו שזה היה מדרגת משה, רק שטעו לחשוב שגם נבואת משה היא ממדרגה שפלה באמצעות מלאך המקבל שפע ממה שעליו, או מן השכל הפועל כדעת המתפלספים, שזה נקרא אשת איש, שהוא בחינת מקבל לא משפיע:

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר, הדבור הוא הדבור באורך שדבר להם בע"פ, והאמירה מציין הלשון שאמר להם כפי הנכתב בתורה (כמ"ש ויקרא סי' ג' בארך), משה דבר עמהם באריכות, והודיע להם שזה א"א שכלם יהיו כהנים גדולים, כי גם בטלית שכולה תכלת ועדה שכולה קדושה צריך חוט אחד מיוחד המושך הקדושה וההשפעה לכל הטלית, ובית מלא ספרים צריכה מזוזה ששמירת ה' חופף על ידה על כל המת, וכן אנו אין לנו אלא מקדש אחד וכ"ג אחד, אשר הוא הנבחר והנקדש להיות מלאך מליץ בין ה' ובין העדה, ועפ"ז הודיעם כי מצד מה שהשתתפו עם קרח שחולק על כהונתו של אהרן צריך בירור והוכחה לדעת במי יבחר ה' מכלם להיות הכהן הגדול מאחיו, אחר שלפי סברתם יבחר ה' אחד מבין כלם, וכלם מוכנים לבחירה זו כמו קרח, וזה יבורר ע"י שיקטירו קטורת שהוא העבודה היותר נכבדת שזר הקרב אליה ישרף באש, וא"א להקטיר עתה שהם שתויי יין שלא יארע להם כמו לנדב ואביהוא שהקטירו שתויי יין לכן יונח זה עד מחר, וז"ש בקר ויודע והודיע שה' יבחר באיש אחד מכל העדה ויקדישו קדש קדשים באחד מג' אופנים, [א] מצד סגולת נפשו שיש נפש שהיא מסוגלת לזה מצד שרשה ומחצבתה כי יש משקל ומדרגה לכל נפש, ואלהי הרוחות הוא יודיע את אשר לו ר"ל מי שהוא מיוחד לה' מצד סגולת נפשו ששרשה ממקום נעלה וגבוה יותר משאר נפשות, כמ"ש כי לי כל בכור והיו לי הלוים, שזה מצד סגולת נפשותיהם ממקור מחצבתם. [ב] יש מי שזוכה למדרגה זו מצד הכנתו שקדש את עצמו בקדושה יתרה והכניע כל כחות החומרים והפשיט שמלותיו הצואים וילבש מחלטת הקדושה והרוחניות וז"ש ואת הקדוש והקריב אליו, מצד הבחירה, שלפעמים יבחר ה' באיש אחד אשר ימצא חן בעיניו ויעלהו למעלה יתרה יותר מכפי טבעו והכנתו רק מצד הרצון האלהי, [וכמ"ש על פסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי שמרמז על ג' מדרגות אלה] ועז"א ואת אשר יבחר בו יקריב אליו:

זאת עשו אמנם באשר לפ"ז הלא יתהוה מחלוקת גדולה ביניכם, כי גם לו יהי' כדבריכם שאהרן ימחול על הכהונה, והכהן הגדול יהיה אחד מעדתכם הלא כל אחד יאמר אני אהי' הכהן הראש, וא"כ צריך לבחור מי מכם שראוי לכך וא"כ קחו לכם מחתות שזה צריך לכם היינו להשקיט המחלוקת שיעמוד בין עדתכם, ועז"א קרח וכל עדתו שהמחתות האלה יבררו ויעמידו השלום בין קרח ובין עדתו, כי קרח רוצה בכהונה וכל עדתו כל איש מהם ג"כ רוצה בזה, וע"כ להשקיט הריב שיתהוה ביניכם צריך שתקחו מחתות ותשימו עליהם קטרת, והאיש שיבחר ה' מביניכם הוא הקדוש, [וע"כ לא הזכיר את אהרן כי אינו מדבר מן הבירור בין אהרן ובין קרח, רק הבירור בין קרח ובין אנשי עדתו]. מעתה הוסיף לאמר רב לכם בני לוי. ר"ל לפי דבריכם שכל ישראל ראוים אל מעלת הכהונה א"כ אין חשיבות גם לשבט לוי כי כן יהיו כלם ראוים אל הלויה וא"כ רב לכם אתם בני לוי, גם אתם נטלתם גדולה לעצמכם יותר מן הראוי כי יוכל להיות שיבחר ה' בשבט אחר שממנו יצא הכהונה וה"ה הלויה, ובזה פקח את עיני קרח איך הסכיל עשו, שמה שרוצה שיהי' כ"ג הוא מסופק מאד כי יוכל להיות שיבחר ה' אחד מן הר"ן איש ותחת זה הוא עושה נבלה נגד כל שבטו להדיחם מן הלויה כי הר"ן אנשים ודתן ואבירם חולקים גם על בחירת שבט לוי לכהונה וללויה, והוא עושה רע גם לעצמו שיוכל להיות שידחה גם מן הלויה:

ויאמר משה אל קרח אחר שדבר אל קרח בצרוף עדתו והשכילם לדעת כי עיקר הריב והמדון הוא מן עדתם כמחלוקת שהיא שלא לשם שמים, דבר אל קרח עצמו. במה שנוגע אליו ואל שבטו בכלל, כי המחלוקת הזה שעורר, עורר גם על מעלת הלויה של עצמו ושל שבטו ועז"א שמעי נא בני לוי :

המעט מכם ר"ל למה עוררת את הריב הזה שהיא עתה נוגע לך ולשבט לוי בכלל, שהשבט זכה למעלת הלויה שבזה התעלו נגד כלל ישראל להיות קרובים אל ה' מכלם, [א] בעבודת המשכן, [ב] במה שהם משרתי העדה בקדש ושלוחיהם:

ויקרב וחוץ ממעלת השבט נגד כלל ישראל, זכיתם אתם בני קהת למעלה יתרה נגד כל שבט לוי במה שהם נושאי הארון וכלי הקדש, וז"ש ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך שהיא ההקרבה השנית שהקריב אח בני קהת שקרח מכללם, וכי מדרגה זו מעט היא בעיניכם ולכן תבקשו גדולות שהוא הכהונה:

לכן תדע שני דברים — [א] שאתה וכל עדתך הנועדים [נועדים] על ה', כי לא מלבי עשיתי כ"ז רק עפ"י צווי ה' ולא עלי אתם נועדים רק על ה', [ב] ואהרן מה הוא, ר"ל לפי דבריכם שאתם מתלוננים על המעשים האלה א"כ אין התלונה על אהרן לבד מצד שהוא כ"ג רק על כלל שבט לוי מצד הלויה שהיא ג"כ ראויה לכל ישראל, וא"כ אהרן מה הוא כי תלינו עליו דוקא, הלא התלונה הזאת הוא גם עליך ועל שבטך בכלל, שלקחתם את מעלת הלויה להיות נבדל מעדת ישראל:

וישלח משה דתן ועבירם שעיקר מחלוקתם היה על שנטלה הבכורה מראובן, והם לא רצו בכהונה גדולה, כאשר שמעו תשובת משה שהיה רק להפיס דעת קרח ור"נ איש לברר מי שיהיה הכ"ג, הלכו לבתיהם, ושלח משה אחריהם לפייסם ג"כ ולהפרידם מעדת קרח, ויאמרו לא נעלה, אמרו אליו הנה תלונתנו הוא על הבכורה שנטלה מראובן, ובזה נכללו שני דברים [א] שמצד שהוא בכור ראוי לשבט ראובן המשרה והקדימה שזה ניתן ליהודה, [ב] שראוי שינתן לו פי שנים בנחלת הארץ שזה ניתן ליוסף, [כי על הלויה כבר שמעו תשובתו לקרח ועדתו], וכשקורא אותנו מוכרח שיפצה אותנו באחת משתי אלה, שיתן לנו איזה שררה או שיוסיף לנו חלק ונחלה בארץ, וכ"ז אין בידו לתת לנו עד שהעליה אליו יהיה בחנם כמו שיבאר:

המעט ר"ל הנה שנקוה שרוצה לתת לנו או לשבט ראובן בכלל איזו שררה המגיע לנו מצד הבכורה, זה א"א כי גם לו בעצמו אין מגיע שום שררה ומשרה, כי מי שמוציא עבדים מעבדות לחרות יש לו הזכות להשתרר עליהם, ואם יוסיף עוד לעשות עמהם טובות גדולות אח"כ ראוי שתגדל שררותו עליהם יותר עד שיהיה בכחו להעמיד עליהם שרים ושופטים כמלך המולך בממשלה בלתי מוגבלה שנותן שררה לכל אשר יחפוץ, אבל אתה שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר נמצא שעשית עמנו רק רע ולא טוב אין ראוי כי תשתרר עלינו בעצמך וכ"ש שאין בכחך שתתן שררות לאחרים ואיך תרצה בהפך כי תשתרר עלינו אתה בעצמך וכ"ש מה שתרצה גם השתרר לחלק שררה לאחרים:

אף ואם נקוה שתתפשר עמנו להיות לנו נחלה בארץ שני חלקים המגיע מחלק הבכורה, והנה אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ואיך תתן לנו נחלת שדה וכרם באשר אין תקוה כלל שנבוא אל הארץ, וא"כ אחר שאין לך שום דבר להתפשר בו על שאלתנו, א"כ מה שאתה קורא לנו שנבוא אליך הוא רק להוליכנו במחשך ולהטעות אותנו הנה תוכל לרמאות את העם אשר אין עינים לו לראות אבל אנו עינים לנו לראות את האמת, וא"כ הכי תחשוב לנקר את עינינו כי כל זמן שלא תנקר את עינינו, לא חוכל להאפיל עלינו שלא נראה אור בהיר כי יש לנו עינים רואות, ולכן לא נעלה:

ויחר למשה על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטירים, ועז"א אל תפן אל מנחתם כי איך יוכלו לומר שאני משתרר על העם, שהשררות תתראה או ע"י שלוקח מהם מס או כל צרכי ביתו, ואני לא די שאיני לוקח מהם צרכי, כי חמור אחד שהייתי צריך פעם אחד, בעת שלקח את אשתו למצרים דכתיב וירכיבם על החמור, החמור הזה לא מהם נשאתי כי היה שלו והוא הלך רגלי הגם שהיה ראוי שהחמור הזה יהיה משל צבור, וכן תתראה ההשתררות על העם במה שיוכל לעשות רע עם העוברים רצונו, ואני לא הרעותי לאחד מהם וא"כ איך יוכלו לומר שאני משתרר:

ויאמר משה אל קרח עפ"ז בא לשנות את מה שאמר תחלה שכל עדת קרח יקחו מחתות אף דתן ואבירם, ואמר עתה שלא יקחו רק חמשים ומאתים מחתות כי דתן ואבירם לא יהיו בכלל, וכן בפעם הראשון לא הזכיר את אהרן כי אז לא הי' המכוון רק להראות להם שצריך הכרעה בינו ובין עדתו, ועתה אמר שגם אהרן יקח מחתתו כי גם אהרן הוא בספק כמותם וה' יודיע גם זה אם יבחר את אהרן או את קרח או את אחד מן העדה [ומ"ש והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקדשתם הוא צווי שיקדישו את המחתות וכמו שיתבאר לקמן יז ג]:

ויקחו איש מחתתו וכו' ויעמדו פתח אהל מועד הנה מצות הקטורת הוא שיתן הקטורת על האש בפנים, וכן ביוהכ"פ שהביא מבית לפרוכת היה נותן הקטורת בפנים, לבד הצדוקים היו משנים ונתנו את הקטורת בחוץ, וכן משה אמר להם שיתקנו הקטורת בפנים כמ"ש (בפסוק ז') ושימו עליהן קטורת לפני ה', וכן אמר (בפ' טז יז) היו לפני ה' ונתתם עליהם קטורת, וקרח ועדתו שנו ועשו כדעת הצדוקים וישימו קטורת ויעמדו פתח אהל מועד שהוא חוץ להיכל, ואהרן לא שם עדיין הקטורת והמתין עד שנכנס לפנים, ועז"א ומשה ואהרן ר"ל שהם עמדו לבדנה, ולא שמו עדיין הקטורת על האש, ומזה מבואר ג"כ איך צץ הזדון מעדת קרח לכפור בתורה שבע"פ. והנה ספר הכתוב רשעת קרח ועדתו שהיה כופר גמור, שאם היה רק מסתפק אם משה עשה כ"ז מדעתו או שהוא שליח ה', היה ירא לנפשו מלעשות זאת פן דברי משה אמת ותשיגהו הרעה, רק שהוא החליט בלבו שמשה עושה כ"ז מדעתו, וממילא היה מכחיש בכל התורה והיה חושב שלא ה' שלחו לתת דת וחוקים תורה ומצות, וע"כ לא חש גם להקטיר הקטורת כמצותו שתנתן האש בפנים, והוא עמד פתח אהל מועד מבחוץ, ונתן עוד טעם שעמד בחוץ, כי:

ויקהל שעי"ז הקהיל את כל העדה נגד משה ואהרן ששם דרש לפני העדה שנתקבצו שם, שמשה ותורתו אינו אמת, דהא כולם עומדים ומקטרתם בידם ולא הגיע להם שום נזק, ועי"כ נטה גם לבב העם לספק בנבואת משה ועמדו נקהלים עליהם שלשון זה מורה שעמדו מוכנים להתנגד אל משה שזה מצוין בשמוש מלת על, כמו ויקהלו על משה:

הבדלו אחר שראה ה' שכלם עומדים ושותקים ושומעים לדברי קרח שזה כאלו כלם מסכימים אל דבריו שיכחיש נבואת משה ושליחותו, יצא הקצף על כל העדה, ובאשר הקשר שיש למשה עם העדה הוא רק אם מאמינים בשליחותו ובתורתו, ועתה שלבם מסתפק בנבואת משה אין לו קשר עמהם וע"כ אמר שיבדלו מתוך העדה כי נפסק החבור שי"ל עמהם ויגזור עליהם כליה כדין כופרים:

ויאמרו אל אלהי הרוחות משה השיב הרי לא חטאו במעשה ומדוע יכלה אותם, שאם מפני שלא מיחו בידם מלהקטיר קטורת זרה הרי עשו זה עפ"י צווי של משה, ואם מפני שהיה להם איזה הרהור וספק במחשבה, הלא אתה אלהי הרוחות וידעת ציורי הרוח ומחשבותיו, וידעת שעדין לא אבדה האמונה מכליותיהם, ואם מפני הערבות שכל ישראל ערבים זב"ז, זה מצד הבשר י"ל קשר זל"ז לא מצד הרוח והנשמה שמצד זה בן לא ישא בעון האב, וכמ"ש ביחזקאל (יח) הן כל הנפשות לי הנה וכו' הנפש החוטאת היא תמות וכמו שפרשתי שם שמצד הנפשות אין שורת הדין נותן שישא בן בעון אביו וכ"ש איש בעון חברו, ואתה אלהי הרוחות ואין לך לענוש רק החוטאים לבד והאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף:

דבר אל העדה השיב לו ה' שהוא קוצף עליהם על שהם עומדים אצל הרשעים האלה שנראה כאלו מסכימים למעשיהם וצריך שיעשו מעשה בפועל להראות שמתרחקים מהם ומהמונם כי חרם הם אצלם והם מובדלים ומרוחקים מהם:

ויקם משה עפ"ז עשה משה מעשה בפועל ללכת ולהחרים את דתן ואבירם בחרם ובשמתא, וזקני ישראל נצטרפו עמו בזה והלכו אחריו ושם גזר עליהם חרם ונידוי שלא לגעת בכל אשר להם והעם עשו מעשה בפועל כדבריו ויעלו מעל משכן קרח ובזה הראו בפועל כי הם מרוחקים מן הכופרים האלה והם מופרשים מהם, כי ישראל כולם מאמינים במשה ובשליחותו ובזה סר הקצף מעל העדה:

ויאמר משה בזאת תדעון — באשר יפלא מאד על מעשה הלזו שעשה משה ויפלו עליה שתי שאלות גדולות, א' משה שהיה תמיד מליץ יושר לבני ישראל וגם כשחטאו חטאים גדולים כמו בעגל ובמרגלים עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, איך עתה שחטאו נגד כבודו וכבוד אחיו שחת רחמיו וגזר עליהם שימותו תיכף ולא בקש שיאריך להם ה' אפו עד שיחזרו בתשובה, כאלו כבודו וכבוד כהונת אחיו גדול בעיניו מכבוד שמים. ב' גם אם ראה שראוי שיענשו תיכף למה רצה שבריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה שהיה נס גדול קרוב לבריאת יש מאין כמו שית', ולא בחר שימותו תיכף במגפה כמו שמתו המרגלים ולמה יעשה נס הגדול הזה מבלי צורך, לכן באר להם משה שאינו עושה זאת למען כבודו וכבוד אחיו, רק שדבר זה י"ל צורך גדול אל קיום האמונה בתורה ובנצחיותה לדור זה ולדורות הבאים, כי היסוד העקר שבו תלוי התאמתות התורה וקיומה לדור דורים הוא מה שירד ה' לעיני כל ישראל על הר סיני באותות ובמופתים וכולם שמעו מפי הקדש פנים בפנים שהוא ממנה את משה שיהיה שלוחו לתת להם תורה ומצות קיימים לעולמים וצוה שיאמינו לכל המצות שיצוה להם משה מפי ה', שכלם מצות אלהים חיים ולא מצות אנשים שבדאם מלבו, ובאשר כ"ז נעשה בפומבי לפני ששים רבוא שראו זאת בעיניהם ושמעו באזניהם ולא היה אז שום חולק ומכחיש את הדברים האלה, ומהם באה הקבלה הנאמנה אל בניהם אחריהם עד שדומה לכל דור יבא כאלו עמד במעמד הנבחר ההוא ושמע וראה כ"ז באזניו ובעיניו מבלי חולק. אולם אחר שעמדה העדה הרעה הזאת עדת קרח עוד בעוד משה חי להכחיש את שליחותו ונבואתו שבזה הכחישו את התורה בכללה, כי כמו שאמרו על שליחות הכהונה והלויה שמשה עשה זאת מדעתו כן נוכל לאמר על כל התורה אשר שם לפני ב"י, וא"כ נפל יסוד אמונת התורה גם בדור משה וכ"ש לדורות הבאים, כי יאמרו שהלא גם בדור המדבר לא כלם הסכימו על אמתתה ונמצאו מכחישים וחולקים עליה שמשה בדא אותה מלבו ולא ה' שלחהו, וא"כ אין אמתת קבלתה מקויימת מכל עדי ראיה, אחר שהיתה עדות מוכחשת מכת אחת ולא נתברר עם מי הצדק, וא"כ כמו שירד ה' על הר סיני במופתים גדולים שהיו דומים כבריאת יש מאין בעת נתינת התורה כדי לקיים אמתתה לדור דורים, כן מן ההכרח עתה שעמדו כת מינים המכחישים אותה לקיים אמתתה ולברר כי שקר תרמיתם ג"כ ע"י אות גדול שיהיה דומה כבריאת יש מאין, וז"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני ר"ל צריך אני לעשות המופת הזה למען שתדעון שה' שלחני, כי לא מלבי שבזה יתברר שכל התורה והמצות והמעשים שעשיתי בכלם אני שליח מאת ה', שאם לא יתהוה המופת הגדול הזה, הן אם לא אענישם עתה כלל רק יאריך ה' להם אפו עד שיגיע זמנם למות בדרך הטבע, שעז"א

אם כמות כל האדם ימותון אלה שמתים כשמגיע זמנם למות, או אף שימותו תכף רק ימותו במגפה או בחולי הממית תכף שעז"א ופקודת כל האדם יפקד עליהם ר"ל גם אם יפקוד ה' על עונם להמיתם תכף [שזה נקרא פקודה כמו לכן פקדת ותשמידם, בעת פקודתם יאבדו, שמציין מה שה' פוקד את עונו להענישו תכף] רק שתהי' הפקודה ע"י מיתה מצויה בבני אדם כמו מיתת דבר ומגפה, הלא יוכלו לאמר כי לא ה' שלחני אחר שכבר עמדו מכחישים את השליחות ולא בא מופת חזק לברר כי שקר דבריהם:

ואם לכן צריך שיתברר הדבר ע"י מופת חזק ונס הדומה כבריאת יש מאין שעז"א ואם בריאה יברא ה' שפעל ברא בא על בריאת יש מאין שנס זה לא יעשה עפ"י הטבע או ע"י איש מופת רק ע"י ה' לבדו, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' כי באמת הייתי שליח מה' לכל המעשים וע"כ קנא ה' לתורתו ויעש את הנס הגדול הזה, ומעתה יאמינו בתורה ובשליחות משה, אולם איך היה המופת הזה דומה כבריאת יש מאין והלא יקרה בכל עת שתפתח הארץ את פיה ע"י רעש הארץ ותבלע ערים ויושביהם? נבין את זה אם נשים אל לבנו עוד פליאה עצומה שיש בענין זה, שכבר נתברר בפ' במדבר בשם מדרש מדות שמן מחנה ישראל עד מחנה לויה היה מרחק מיל, ומשם עד המשכן היה ג"כ מרחק מיל. והנה כתיב ותפתח הארץ את פיה מבאר שלא פתחה רק פה אחד, ומשמע שהיה פתיחת הפה קרוב למשכן דתן ואבירם ששם עמד משה, וא"כ יפלא איך נבלע בית קרח שהיה במחנה לויה רחוק ממקום הפה אלפים אמה, וכ"ש שיקשה איך נבלע קרח עצמו שעמד אז לפני אהל מועד והיה רחוק ממקום הפה ארבעת אלפים אמה, ומזה למדנו כי ברא ה' בריאה חדשה בארץ שנעשה לה פה דומה כפה של בעל חי שיש לו חיות והוא מתנענע ופותחו ברצונו ובולע אל תוכו ברצון וסוגר פיו אחר שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן, וכמו שברא ה' את פי האתון שיהי' בו כח הדבור כן ברא את פי הארץ כפה של בע"ח שיש בו חיות ורצון, ותחלה שלחה את פיה ובלעה אל תוכה אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם וירדו אל חדרי בטנה, ואח"ז האריכה את פיה ב' אלפים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה עד פתח אהל מועד ובלעה את קרח עצמו שנחרך בתוך כך מן האש והיו מן הבלועים והשרופים, וזה היה עקר הנס שעז"א שפה הארץ ופי האתון הם מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, כי היה בריאה שאין דוגמתה בעולם שנברא בששת ימי המעשה רק בעולם הפלאות, וחז"ל אמרו במד' שאפי' מחט שהיה לאחד מהם בכ"מ נתגלגלה אל פי הארץ ונבלעה, לדעתם הי' לפה זה כח המושך שהיה שואף עצמיים שרוצה לבלעם מרחוק ובולעם אל תוך מעיו, והנה אמר ואם בריאה יברא ה' כי הארץ עצמה נבראה יש מאין ביום הראשון כמ"ש בראשית ברא אלהים את הארץ, ומכסה הארץ עד עומק תהום רבה הוא בריאה ועומדת מכבר, ועתה חדש ה' בה בריאה חדשה שנעשה לה פה מתנענע שעלה מן התהום שזה קורא בשם שאול עד למעלה, ועז"א ואם בריאה יברא ה' ר"ל להארץ הברואה מכבר יש מאין יברא ה' בה בריאה חדשה ג"כ יש מאין והוא שתפצה את פיה כבע"ח הפותח פיו ומניעו ברצונו, ובמד' אמר שהיתה הפתיחה קטנה רק כפי רוחב גוף אדם, כי הי' הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרצה לבלוע ולפי רחוקו מן המקום ששם נפתח, וכשבאו אל תוך הפה היו חיים עוד עד שירדו אל השאול בעמקי תהומות:

ותבקע האדמה אדמה נקרא מה שלמעלה והארץ נקרא הכדור עצמו, ומפרש מ"ש ופצתה האדמה, שהכונה שפי הארץ יצא מן הארץ מעומק הכדור קרוב לתהום, והאדמה שלמעלה רק נבקעה לתת מקום אל הפה שיצא מן העומק לצאת דרך שם עד שמ"ש ופצתה האדמה ר"ל שהאדמה שלמעלה דרך שם יצא הפה הנמצא בעומק, וסדר שתחלה בלעה דתן ואבירם שהיו סמוכים אל הפה, ואח"ז נתארך עד מחנה לויה ובלעה את כל האדם אשר לקרח כנ"ל:

וירדו זאת שמת שברדתם לשאול היו חיים עדיין ולא נחנקו בעת הבליעה, [ג] שתכף שירדו ותכס עליהם הארץ אז סגרה פיה ונשארו מכוסים עד שעי"כ ויאבדו מתוך הקהל כי שבה האדמה סגורה כבראשונה:

וכל [ד] שבכ"ז שמעו את קולם שצוחו בקול גדול מבטן שאול משה אמת ותורתו אמת כמו שיסופר בהגדה דרבב"ח, ועי"כ נסו ישראל מהמקום ההוא: