Job 41

הן תוחלתו נכזבה — הן אם תוחלתו נכזבה שלא יהא בו כח להלחם ולזוז ממקומו:

הגם אל מראיו יוטל — אם גם אל מראית פניו יוטל ויושלך אדם לעמוד לפניו להסתכל בו מפני אימתו:

לא אכזר כי יעורנו — אין אכזר גבור ועריץ אשר יעירנו משנתו ויעוררנו ממקומו להקימו:

ומי הוא וגו' — אשר יתיצב ויעמוד לפני אשר אני עושה את כל אלה:

מי הקדימני — ומי הוא אשר הקדים פני בהקבלתו לעבדני ולשמור מצותי ואשלם לו שכרו:

תחת כל השמים לי הוא — כל אשר בשמים לי הוא ובידי לפרוע לו שכרו ופעולתו ומעבדו:

לא — אחריש בדיו לא אחריש על בניו של צדיק שהלך לפני בתמים ולבניו ישתלמו שכר טוב אביהם וימצאו טובה בזכותו:

ודבר גבורות וחין ערכו — ודבר גבורותיו אשר נתגבר לעשות הטוב והישר ותחינת סדורו של צדיק אשלם שכרו גם לבניו אחריו:

בדיו — ענפיו והם בניו כמו (יחזקאל י״ז:ו׳) ותעש בדים ותשלח פארות:

מי גלה פני לבושו — חוזר על הראשונות לדבר על לויתן מי יוכל לגלות קשקשות שהן בכפל רסנו, בכפל שפתיו כשהן פתוחות מי הוא אשר יכנס שם, בכפל הן השפתים שהן כפולות אחת למעלה ואחת למטה שאין בריה רשאה ליכנס שם מפני אימתו:

דלתי פניו — הן השפתים כשהוא סוגר פיו מי יוכל לפותחן:

סביבות שניו אימה — אשר מפני פחדו ואימתו אין בריה יכולה להתקר' לשיניו:

גאוה אפיקי מגנים — גאוה גדולה יש לו בחוזק מגיניו הן קשקשים שעליו המגינין עליו כמגן:

סגור — הוא חותם שריונו שהו' צר וסגור ועצום שכל קשקש' וקשקשת דבוקה בו ואדוקה לחברתה שאין בריה יכולה להכותו בין הדבקים וזהו שנא' אחד באחד יגשו שכולן מוגשות ותכופות זו לזו:

יתלכדו ולא יתפרדו — עדיין כופל לשונו שנלכדות ונאחדות כל אחת ואחת בחברתה שלא תהיינה מתפרדות זו מזו:

עטישתיו תהל אור — בכל עטישה ועטישה שהוא מתעטש יהל ותזרח אור:

תהל — כמו בהלו נרו (לעיל כט):

ועיניו כעפעפי שחר — עיניו זורחות ומאירות כדמדומי חמה כמו לעת בקר שהשמש מתאדמת:

מפיו — מלהבת היוצאת ממנו:

מפיו לפידים יהלוכו — לפידים יוצאות מפיו:

כידודי אש — כמו לפידים:

יתמלטו — פתרונו לפי עניינו שוינ"ט אישקמוצי"ר בלע"ז:

מנחיריו יצא עשן — כסיר נפוח על האש שמעלה עשן:

ואגמון — פתרונו לפי עניינו לשון כלי חרש הוא כמו דוד נפוח כענין שנא' (ירמיהו א׳:י״ג) סיר נפוח אני רואה:

נפשו גחלים תלהט — גחלים בוערות ולוהטות ולהבות דולקות יוצאות מפיו:

בצוארו ילין עוז — גבורה:

ולפניו תדוץ דאבה — שאין דאבון ועצבון לפניו שאינו מתירא משום בריה, תדוץ ל' דיצה ושמחה:

מפלי בשרו דבקו — נדבקות ותכופות זו בזו שהדגים הן נעשין חתיכות חתיכות בבשרו ומדובקות זו בזו ובדג גדול כשהוא מבושל נראות חתיכות כשהן שוכבות זו על זו וזו אצל זו וכן הולך סדור המלה תחלה דבר בקשקשותיו של לויתן ואחר כן בחתיכות בשרו וחוזק לבו:

מפלי ל' כפילות חתיכות וי"ל כמו פלאי פלויי שבל' גמ' (נדה כא) לשון ביקוע ביקועי חתיכותיו:

דבקו בי"ת קמוצה בקמץ קטן כמו ולשונם לחכם דבקה וכן הרבה באתנחתא וסוף פסוק:

יצוק עליו — כל מפל ומפל יצוק זה על זה אשר לא ימוט ולא יתפרד זה מעל זה, יצוק לשון מוצק והוא ל' עשוי כמו ירוד מן ירד יצוק מן יצק ידוע מן ידע:

לבו יצוק כמו אבן — לבו בקרבו חזק ומיוסד כאבן הקבוע' ונתונה ביסוד הבנין בחוזק:

יצוק כפלח תחתית — כופל מלתו שמיוסד לבו וקבוע כפלח של ריחיים שנתון בתחתיתו של פלח רכב שפלח רכב שלמעלה הוא סובב ומתגלגל וטוחן ושל מטה אינו זז ממקומו כי קבוע הוא במקומו אשר לא ימוט הוא נקרא פלח שנאמר (שופטים ט׳:נ״ג) ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ואת שלמטה קרוי פלח תחתית:

משתו יגורו אלים — מפחדו מתיראים גבורים וחזקים בין דגים בין שאר בריות:

משברים יתחטאו — גלי הים שקרוין משברים הן חסרין לפניו שהוא שוברתן בפריחתו כאשר הוא פורח וצף בגלי הים:

יתחטאו — ל' חסרון כמו (מלכים א א׳:כ״א) והייתי אני ובני שלמה חטאים:

משיגהו חרב בלי תקום — גבור המשיגהו להלחם בחרב לא יתקיים חרבו כי הוא ישברנה:

חנית מסע ושריה — וכן כל כלי מלחמה הללו שביד המשיג לא יתקיימו ולא יעמדו לפניו של לויתן, מסע י"ל שהוא א' מכלי מלחמה כמו חרב וחנית ושריה וי"ל מסע דוגמת אבן שלימה מסע וגו' (שם יג) וזהו פתרונו חנית מסע שהוא גדול ואינו נוח לטלטל כל כך מפני שהוא גדול וחזק מאוד כענין שנא' בגלית הפלשתי וחץ חניתו כמנור אורגים ולהבת חניתו שש מאות וגו':

ושריה — שריון:

יחשוב לתבן ברזל — כלי זיין של ברזל חשובים לפניו כתבן וכלי זיין של נחושת הם לפניו כרקבות עץ:

לא יבריחנו בן קשת — לא יברח מפני בעל קשת וחצי' ואבני בלסתראו' הרי הן לפניו כקש:

תותח — הוא כלי זיין ופתרונו לפי עניינו:

וישחק לרעש כידון — לרעש מהומת בעלי מלחמות נוטלי כידון הוא משחק ומטייל שאינו מתיירא מפניהם:

תחתיו חדודי חרש — במקום חניתו יש זהרורי שמש כי סנפירים שלו אשר תחתיו בבטנו מאירות ומזריחות כשמש:

חדודי — כמו חרב חדה שהיא שנונה צחה ומלובנה וע"ש כך קורא לזהרורי חדודי:

חרש — שמש כמו האומר לחרס לא יזרח וגו' (לעיל ט) בטרם תבא החרס' (שופטים י״ד:י״ח):

ירפד חרוץ עלי טיט — מלה כפולה ירפד חרוץ מוסב על חדודי חרס עלי טיט מוסב על תחתיתו במקום שהוא שם על החול זה טיט ריפודו מזריח כזהב חרוץ כעניין שנא' רפידתו זהב (שיר ג) חרוץ מין זהב כעניין שנא' מחרוץ תבואתה (משלי ג) טוב פריה מחרוץ ומפז (שם ח), ירפד ל' מצע ומשכב כמו רפידתו זהב (שיר ג):

ירתיח כסיר מצולה — כסיר קטן נפוח שמעל' מהרה רתיחו' תכופות ורצופות כן הוא מרתיח את המצולה שהיא גדול' ועמוק':

ים ישים כמרקחה — כמרקחת ריקוח בשמים שהיא מעורה ומעורבת כמו כן ישים ויערב את הים כשהוא זז ממקומו:

אחריו יאיר נתיב — כשהוא פורח ושט בים אחריו מאיר נתיב התהום שלפי שעה שהוא פורח ואין שם מים מחמת מרוצת פריחתו:

יחשוב תהום לשיבה — תהום חשוב לפניו בחלשות ותשות:

לשיבה — לחלשות של זקנה ושיבה:

אין על עפר משלו — מ"ם חטף קמץ ופתרונו ממשלתו שאין בריה מושלת עליו והוא שם דבר מושל ושלטון וע"כ המ"ם מנוקדת בחטף קמ"ץ:

העשו — כמו העשוי ולא ידעתי לו ריע ופתרונו העשוי בלי פחד ומחיתה שאינו מתיירא מן הבריות כמו שנאמר בסוס ישחק לפחד ולא ייחת (לעיל לט):

את כל גבוה יראה — כל הגבוהים שבעולם הוא רואה תחתיו וכן הוא מנהג העול' אשר אותו העומד למעלה רואה את התחתון יותר ממה שרואה התחתון ואין לתחתון גבורה ונצחון נגד העליון ולויתן זה רואה את כל הגבורים לומר שאין להם גבורה כנגדו:

הוא מלך על כל בני שחץ — מלה כפולה על כל גאוה יראה והוא מלך על כל בני שחץ בני גסות הרוח שבראתי בעולמי שאין להם כנגדו ממשלה ושרר' והאיך נשאך לבך לשאת ראש לפני להתוכח נגדי כי הנני עושה את כל הנפלאות האלה:

(א-ב) הן תוחלתו נכזבה, התוחלת שהיה לו להלויתן עד עתה נפסקה שעד עתה היה לו תוחלת והיה בוטח בלבו כי גם אל מראיו יוטל, לא אכזר כי יעורנו שמי שיעורר אותו משנתו והוא לא אכזר על נפשו, יוטל ויפול לארץ מרוב פחד גם אל מראיו, כשיראנו לבד בעת יתעורר, יוטל מרוב הפחד שירא ממות, כן היה לו תוחלת עד עתה, ובטח שלא יקרב איש אליו אף להביט אליו, ועתה נכזבה ונפסקה מאתו התוחלת הזאת, כי מי הוא לפני יתיצב אחר שנתתי לך יכולת האל, איך יתיצב לפני, וא"כ כשתשים עליו כפיך יתבטל נגדך כמו נגדי, אשר אין בריה שתתקומם לפני:

מי הקדימני, אחר שהראה לו שזה דבר נגד האלהות מחולל כל שישחית את כל מעשי ידיו הגדולים והעצומים, ולא יתכן שהעושה יגיש חרבו להשחית מה שעשה בכח גדול וביד חזקה, והראה לו דוגמא שני הברואים האדירים אשר הם אות על תקפו של יוצר בראשית, ואיך ישחית הבורא היצורים המעידים על גדלו ויכלתו? משיב פניו לעומת שהתלונן איוב על שברא בריות גדולות ואבירי כח ענקים ואימים, ורוצה שימסור ה' את כל בריותיו האדירים בידו להשחיתם ולהעבירם מן העולם, (שהדבור הזה שא"ל שילך להשחית כל בריה עצומה, היה תשובה על דעתו של איוב וחפצו), כאלו ה' חייב לו איזה חוב, ובעד החוב הזה צריך הוא למסור בידיו כל אשר לו, שהוא יעשה עמהם כחפצו, עז"א מי הקדימני שעשה לי איזה דבר, עד שאני מחויב לשלם לו תחת כל השמים לי הוא, דהיינו שאמסור לידו כל הברואים הגדולים שבראתי תחת כל השמים שכולם הם שלי וקניני, ואמסרם לידו לתשלומי החוב, כאומר איך תעיז פניך לבקש מידי הכרתת יצורי הגדולים המיוחסים לי כדי למלא חפצך, כאילו אני חייב לך איזה דבר או קדמתני ועזרתני בבריאתם. די לך במה שעשיתי לך טובה להמציא אותך מצד החסד הגמור ולא קדמת לי דבר שבעבורו גמלתי אותך חיים וחסד, ואיך תבקש שאמסור לחפצך כל אשר לי תחת השמים:

לא אחריש, ולבל תאמר שבריאות האבירים האלה היה ע"י המערכת והתולדה במקרה — כי אראה לך איך היה כל פרט ופרט שבו עפ"י השגחתי עד שאגיד לך כל תכונותיו, כי השגחתו על כל איבריו וכחותיו לעשותם בתכלית היכולת והחכמה. והנה יזכיר בבריאת הלויתן ג' דברים.

• א) בדיו שהוא איבריו,

• ב) דבר גבורות הגבורה והכח שיש לו,

• ג) חין ערכו ערך האיברים וסדרם זה מול זה:

מי גלה פני לבושו, השריון שגופו לבוש בו, מי גלה אותו לראות במה שתחתיו, וכן מי יבא בכפל רסנו, הוא הרסן והמגן שסביב צוארו שהוא כפול במגני עצם כפולים, מי יבא שמה:

דלתי מי יוכל לפתח השפתים שלו והלחיים שהם דלתי פניו, אחר שסביבות שניו שוכן אימה :

גאוה אפיקי מגנים, המגנים החזקים שיש סביבותיו מעצם קשה נעשו בגאוה, וכ"א סגור בחותם של צר, היינו חותם של צור ואבן קשה:

(ח-ט) אחד, בצד רחבו הם דבוקים אחד באחד, סמוכים זל"ז עד שרוח לא יבא ביניהם, ובצד ארכו איש באחיהו ידבקו עד שא"א להפרידם זה מזה וגם יתלכדו כ"כ עד שא"א להפרידם בשום תחבולה:

עטישותיו, מתחיל לחשוב הכחות אשר בפנימותו, שגובר בו מאד כח האש והעלעקטרי, עד שע"י העיטוש תהל אור, ועיניו יאירו כעפעפי שחר מרוב כח עלעקטרי ואש שנמצא בו:

(יא-יב) ומפיו יתהלכו לפידים, יותר מזה שיתמלטו כדודי אש ומנחיריו יצא עשן מרוב החום שבו:

נפשו, ובעת הכעס יתוסף המוקד והגחלים העוממות שבו יתלהטו עד שיצא להב מפיו:

בצוארו, שם יתמיד העז והחוזק, ולא יתראה שם איזה דאבה על שיחסר לו איזה דבר שזה משפיל רום הצואר כי הדאבה תדוץ לפניו :

מפלי, גם חלקי הבשר הנופלים ומתפרדים ביתרי בע"ח, אצלו הם דבוקים כאילו הם יצוקים כמתכות חזק בל ימוט:

לבו יצוק וחזק כמו אבן, והגם שהלב מתנענע ודופק בכל הבע"ח, לבו יצוק כמו פלח תחתית, כאבן התחתון של הריחים שאינו זז ממקומו לעולם לא כפלח העליון שהוא סובב תמיד בעת הטחינה:

משתו, עת שיתנשא יגורו ויפחדו כל אילים, והחיות החזקות אשר יתחטאו משברים, שהם נקיים מכל שבר שלא יקרב אליהם שום שבר ואסון מרוב תקפם, בכ"ז יגורו משאתו:

(יח-יט) משיגהו, מי שירצה להשיג אותו בחרב, לא תקום החרב כנגדו וכן לא חנית ומסע ושריה שהם מיני כלי משחית, כי הוא יחשב ברזל לתבן ונחושה לעץ רקבון :

(כ-כא) לא, החץ שהוא בן הקשת, לא יבריח אותו שינוס מפניו, כי גם אבני קלע הכבדים נהפכו אצלו להיות כקש, וגם התותח שהם כדורי קלע הגדולים מאד שבם יהרסו המבצרים נחשבו לו כקש, וישחק לרעש כידון:

תחתיו, על בטנו יש קשקשים קשים כחדודי חרש, עד שלכן ירפד חרוץ כשהמצע שתחתיו שהוא שוכב עליו הם דברים חרוצים וחדודים כחריצי הברזל, ידמה בעיניו כרובץ עלי טיט לח ואינו מרגיש בם כלל:

ירתיח, גם אם יצוייר שיעלה אש היסודי מן התהום וירתיח את המצולה ששם שוכב הלויתן כסיר שהוא רותח ע"י האש, עד שישים את כל הים למרקחה, שעל ידי רותחת המים ידמה כל אשר בים למעשה רוקח ויגוע וימות, בכ"ז.

אחריו, שיעור הכתוב יחשב תהום, אחריו יאיר נתיב לשיבה, ימליץ, שהתהום חושב בלבו, שגם אם הוא ירתיח את המצולה ע"י אשו הגדול, הלויתן לא ימות ע"י המהפכה הזאת, רק מן החשך הזה שיהיה בים, יאיר אחריו של הלויתן נתיב של אורה, עד שילך בנתיב האורה הזה אל השיבה, דהיינו לחיות לארך ימים עד זקנה ושיבה, והיא מליצה נפלאה שגם אם יהיה כליון כולל בים ע"י שהתהום יקיא את האש אשר בתוכו וירתיח את הים כולו, כ"ז לא יזיק לו מאומה כי הוא ינצל וילך לשיבה וזקנה:

אין, עתה סיים את וכוחו, אומר אליו אם היה העשו לבלי חת, ר"ל אם כל היצור העשוי והנוצר, היה נוצר בענין שלא ימצא חת, היינו אימה ופחד, שיש ברואים גדולים שמפילים חתיתם על כל הברואים, אם לא היה חת בכל היצור העשוי, רק שהיו כולם ברואים חלושים, אז אין על עפר משלו, לא ימצא משלו של העושה והבורא עלי עפר, שעל מי ימשול אחר שכולם יהיו בריאות חלושות ותשי כח, אבל ע"י שהעשוי והנוצר יש בו חת ואימה, שהקטן ירא מן הגדול והחלש מן התקיף תגלה הממשלה העליונה, כי במה.

שאת כל גבוה יראה — במה שיש ברואים גדולים וגבוהים על חבריהם, והוא יראה וישגיח על כל גבוה, להפיל אימתו עליו, ולהשגיח בל ישחית את כל המינים החלשים, שכ"ז ע"י ההשגחה העליונה והוא גבוה על גבוהים ותקיף על תקיפים, עי"ז הוא מלך על כל בני שחץ, שזה מכבוד המלוכה אם מולך על גבורים ואדירים, וכולם מתפחדים ממנו ויראים מכבודו והשגחתו: