Commentary page
II Samuel 12
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerII Samuel Chapter 12
II Samuel Chapter 12 presents 31 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Text map
Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.
Reading lens
Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 31 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.
- Verse 117 words
Opens “וַיִּשְׁלַ֧ח יְהֹוָ֛ה אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר…”
- Verse 26 words
Opens “לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃…”
- Verse 321 words
Opens “וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר…”
- Verse 419 words
Opens “וַיָּ֣בֹא הֵ֘לֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙…”
- Verse 512 words
Opens “וַיִּחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהֹוָ֕ה…”
- Verse 612 words
Opens “וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר…”
- Verse 718 words
Opens “וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ {ס} כֹּה־אָמַ֨ר…”
- Verse 817 words
Opens “וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ…”
- Verse 922 words
Opens “מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ (בעינו)…”
- Verse 1016 words
Opens “וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י…”
- Verse 1118 words
Opens “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙…”
- Verse 1213 words
Opens “כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר…”
- Verse 1314 words
Opens “וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַיהֹוָ֑ה {ס} וַיֹּ֨אמֶר…”
- Verse 1413 words
Opens “אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י יְהֹוָ֔ה בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה…”
- Verse 1511 words
Opens “וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף יְהֹוָ֗ה אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר…”
- Verse 1612 words
Opens “וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צׇם דָּוִד֙…”
- Verse 1711 words
Opens “וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א…”
- Verse 1829 words
Opens “וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מׇת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י…”
- Verse 1917 words
Opens “וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד…”
- Verse 2017 words
Opens “וַיָּ֩קׇם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔ו…”
- Verse 2118 words
Opens “וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה…”
- Verse 2215 words
Opens “וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י…”
- Verse 2315 words
Opens “וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל…”
- Verse 2417 words
Opens “וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ…”
- Verse 2510 words
Opens “וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ…”
- Verse 268 words
Opens “וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר…”
- Verse 2710 words
Opens “וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה…”
- Verse 2813 words
Opens “וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלׇכְדָ֑הּ…”
- Verse 298 words
Opens “וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כׇּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ…”
- Verse 3017 words
Opens “וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙…”
- Verse 3123 words
Opens “וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָ֠ה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל…”
Rashi's commentary
Verse 4
ויבא הלך — דימה את יצר הרע תחלה להלך, שעובר לדרכו, ואחר כך לאורח, שנעשה אכסנאי, ואחר כך לאיש, שהוא בעל הבית:
Verse 5
כי בן מות — הגוזל את העני, כאלו נוטל את נפשו, שנאמר (משלי א יט): את נפש בעליו יקח:
Verse 6
ישלם ארבעתים — כך אירע לו, שלקה בארבעה בנים, הילד ואמנון תמר ואבשלום:
Verse 8
ואת נשי אדוניך — מיכל בת שאול:
ואסיפה — והייתי מוסיף לך:
Verse 14
כי נאץ נאצת את אויבי — כנוי הוא זה, דרך כבוד למעלה ויונתן תרגם: ארי מיפתח פתחתא פומא דסנאי עמא דה':
Verse 15
ויאנש — לשון חולי:
Verse 16
ובא ולן ושכב ארצה — ובא הבית, ולן בלילה שוכב לארץ:
Verse 17
ולא ברה — לשון אכילה, כמו (לקמן יג ו): ואברה מידה:
Verse 25
בעבור ה' — אשר אהבו:
Verse 26
את עיר המלוכה — שני חיזוקי חומה היו בה, חיצונה ופנימית, עיר החיצונה, עיר מלוכה, והפנימית, למבצר ולחוזק:
Verse 30
את עטרת מלכם — תועבת בני עמון 'מלכם' שמו, לשון מולך:
ותהי על ראש דוד — אתי הגתי בטלה (עבודה זרה מד א):
Verse 31
מגרה וחריצים ומגזרות — כמין פצירה פים שקורין לימ"א, מיני יסורים הם:
מגרה — סכין פגום פגימות הרבה תכופות זו לזו:
חריצים — הוא מורג חרוץ מלא חריצים, כמין פצירה פים שקורין לימ"א:
במלבן — בטיט חוצות, וכן תרגם יונתן: וגרר יתהון בשוקיא.
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 1
וישלח ה' את נתן להוכיחו כי דוד היה בזה צדיק בעיני עצמו אחר שעלה בידו הכל בדרך היתר ואין עונש עליו בדיני בשר ודם כנ"ל, והסביר לו חטאו במשל באופן שהוא עצמו חרץ משפטו שני אנשים היו בעיר אחת שבזה יגדל העושק יותר, בהיותו עמו בעיר מכיר בענין, ולא די שלא עזרו, לקח את אשר לו:
Verse 2
וספר כי העשיר היה לו צאן ובקר, הרבה מאד בהפלגה יתרה שזה המשל לדוד שהיו לו נשים כל אשר שאלו עיניו:
Verse 3
ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה שזה המשל לאוריה שלא היה לו רק בת שבע שלקחה בקטנותה כמ"ש חכמינו זכרונם לברכה, ועל זה אמר קטנה, אשר קנה על ידי קדושין ויחיה ותגדל עמו עד שהיתה ראויה לאיש, ועם בניו יחדו כי היו לו בנים מאשה אחרת, מפתו תאכל וכו' וזה המגדיל החטא, כפי גודל העוני וכפי גודל האהבה שהיה לו אל הדבר:
Verse 4
ויבא הלך הגדיל החטא משני פנים א — מצד שלא לקח מצאנו שהיה לו די והותר, ב. מצד מעוט הצורך של העשיר אל המעשה הזאת, כי הוא לא היה כילי רק מצד שבא אליו הלך בלתי חשוב בעיניו שיקח בעבורו מצאנו, רק על ידי שמצא כבשת הרש, חשבו כארח, ואחר כך עשאו כולו לפניו כאילו בא אליו איש נכבד, מה שלא רצה לעשות מבקרו, וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה היצה"ר תחלה דומה כהלך ואחר כך כארח ואחר כך כבעה"ב, שתחלה ראה דוד אותה, ואחר כך חמדה ונעשה היצה"ר אורח, ואחר כך לקחה לאשה ונעשה בעל הבית:
Verse 5
ויחר אף דוד באיש מאד, הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר כי בן מות האיש העושה זאת שמצד האיש הפועל חייב מיתה:
Verse 6
ואת וחוץ מזה חייב בתשלומי ארבעה כפי משפט התורה הקבוע על הגניבה והטביחה, ופי' דבריו שישלם ארבעתים עקב אשר עשה את הדבר הזה בעד המעשה, והוא בן מות על אשר לא חמל:
Verse 7
אתה האיש רצה לומר הגם שעל הפעולה לבדה אין עליו לא עונש רוצח ולא עונש נואף א"א כנ"ל, רק ענין גניבה, מה שלקח כבשת חברו בגניבה, שידמה ענשו שישלם ארבעתים, אמנם בהשקף על האיש הפועל, אשר לפיהו חרצת עליו משפט מות, אתה האיש ובאר זה משני פנים, אם מצד מעלתו שנמשח למלך, ושדבקה בו ההשגחה הפרטיית, להצילו מכף אויביו, ויכלול בזה גם כן שמצד זה יותר היה לו להשמר אף מחטא קל, בזכרו טובות הבורא עליו, ואם מצד עשרו שהוא דומה בזה כאיש העשיר ועל זה אמר:
Verse 8
ואתנה לך וכו' את נשי אדניך שהם ברשותך וגם את בית ישראל שתקח נשים מאשר תבחר, ואם מעט ואוסיפה וכמ"ש חכמינו זכרונם לברכה שהיה יכול להוסיף נשים עד י"ח, ואם כן:
Verse 9
מדוע בזית וכו', ובאר שהגם שיצטדק בדיני ב"ו, לא יצטדק בעיני ה', מצד מה ששני העונות שעשה שהם הריגת אוריה ולקיחת בת שבע, היה כ"א סבה לחברו ומפרש שאת אוריה הכית בחרב על ידי מה שאת אשתו לקחת לך לאשה, רצה לומר שהגם שאוריה נתחייב מיתה, בכ"ז אחר שזה נסבב על ידי לקיחת אשתו, שעל ידי מיתתו יכולת לקחת אותה לקוחין גמורין (כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לקוחין יש לך בה, כי זה ההבדל בין כשיאמר נשא אשה ובין כשיאמר שם לקיחה כמ"ש בפי' רות) ואם כן על ידי כן נחשב כאילו הכית אותו בחרב דרך רצח, וכן נחשב כאילו את אשתו לקחת על ידי מה שאתו הרגת בחרב בני עמון שהגם שהרגת אותו בחרב בני עמון במלחמה ואין אתה נענש כמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה, בכ"ז כיון שזה היה סבה ללקיחת אשתו נחשב כאילו לקחת את אשתו דרך גזלה:
Verse 10
ועתה גזר עליו שני מיני עונשין שחרץ על האיש העשיר, א — עונש מות שנגד זה אמר לא תסור חרב מביתך שיחול עונש זה בבניו, ובאר שזה עקב כי ביזתני וכו' מצד שהיה עם המעשה בזוי דבר ה', שלפי ערכו לא היה לו לעשות זאת:
Verse 11
(יא-יב) ב — כה ונגד עונש הפעולה, ישלם כמדתו במה שיקים עליו רעה מביתו ויקח את נשיו, שהם עשר פילגשיו, אמנם נגד שהוא עשה בסתר יפרע ממנו בגלוי:
Verse 13
ויאמר נתן אל דוד, זה היה ההבדל בין דוד ובין שאול, ששאול נתן אמתלאות על חטאו ולכן נגזר עליו עונש כמ"ש ואון ותרפים הפצר, ודוד הודה תיכף, ולא השיב שעשה הכל בהיתר, והודיעו הנביא שהשם קבל תשובתו:
Verse 14
אפס כי נאץ נאצת הוא פועל יוצא מצד שסבב שעל ידי זה ינאצו אויבי ה' ויכעיסוהו ויש חילול ה' בדבר, לכן גם הבן ימות, ומהרי"א פי' שיען שהיה תמיד מנאץ את אויבי ה' ומבזה אותם על דברים כאלה, ועתה עשה כמעשיהם, כענין הנה יסרת רבים וכו' לכן יוסיף לו עוד עונש, וע"ד הדרש יבואר על פי מ"ש חכמינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, רצה לומר לא היה להחמיר עליו ולגלות הדבר באופן שידמה שחטא בא"א ובהריגת אוריה, מה שאינו כן באמת, והיה ראוי לכסות עליו, רק שרצה ה' להורות תשובה, וזה שכתוב כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר נגד כל ישראל, ועל זה אמר דוד חטאתי ובקש שלא יחמיר עליו, והשיב שגם ה' מצד מדת הרחמים העביר חטאתו, והוא כפי' מהרע"פ מל' ויעבירו קול במחנה רצה לומר שפרסם חטאתו, כי על ידי זה נאץ נאצת את אויבי ה' הבלתי רוצים לשוב בתשובה, כי בזה יראו שהשי"ת מקבל שבים:
Verse 15
אשר ילדה מצד שילדה אשת אוריה, שהיתה נראה בעיני ה' כאילו היתה אשתו כנ"ל:
Verse 16
ויבקש הגם שנגזרה גזירה מועלת תפלה — והתפלל בעד הנער, ומה שהיתה הגזרה למרק עונו, חשב למרקו על ידי עינוי וצום, שצם כל היום אצל הארון, ובא לביתו ולן בתענית ושכב ארצה לענות נפשו:
Verse 18
ביום השביעי למהרי"א היה שביעי ללידה ולכן לא נהג אבילות:
Verse 21
בעבור הילד חי צמת ותבך כי חשבו שהיה הצום מחמת צער על חולי הילד, לא דרך תפלה שהיה די בתפלה לבד לא לענות נפשו, ואם כן שאלו מדוע פסק מלהצטער במותו, ובע"י (ובע"כ) פירושו הלא נראה שלא צמת בעבור שהילד חולה רק בעבור שהילד חי כי חפצת במותו כי כאשר מת קמת וכו':
Verse 22
כי אמרתי השיב שמה שצם ובכה היה דרך תפלה ואין להתפלל על הנמנעות רק על האפשריות, וזה שכתוב ועתה מת וכו':
Verse 24
ויקרא את שמו שלמה מבואר בד"ה שכבר אמר ה' לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה כי שלום יהיה בימיו, ובאשר רצה להמליך בן זה קרא שמו שלמה והסכים ה' לזה, וה' אהבו, כמ"ש אני אהיה לו לאב כנ"ל:
Verse 25
וישלח ביד נתן להודיע לו זה ועל אהבת ה' קרא שמו גם ידידיה:
Verse 26
עיר המלוכה היכל המלך היה במבצר מיוחד חוץ מן העיר כמ"ש מהרי"א ושם היה מוצא המים שממנו הסתפקו כל בני העיר ולכן נקראת גם כן עיר המים, וידע יואב שתנתן העיר בידו בהכרח כי יצמאו למים:
Verse 28
וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר:
Verse 29
אבל דוד אסף כל העם וילחם וילכדה על ידי מלחמה להיות לו לשם:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Original text
וַיִּשְׁלַ֧ח יְהֹוָ֛ה אֶת־נָתָ֖ן אֶל־דָּוִ֑ד וַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ שְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֗ים הָיוּ֙ בְּעִ֣יר אֶחָ֔ת אֶחָ֥ד עָשִׁ֖יר וְאֶחָ֥ד רָֽאשׁ׃
and G OD sent Nathan to David. He came to him and said, “There were two men in the same city, one rich and one poor.
לְעָשִׁ֗יר הָיָ֛ה צֹ֥אן וּבָקָ֖ר הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
The rich one had very large flocks and herds,
וְלָרָ֣שׁ אֵֽין־כֹּ֗ל כִּי֩ אִם־כִּבְשָׂ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אֲשֶׁ֣ר קָנָ֔ה וַיְחַיֶּ֕הָ וַתִּגְדַּ֥ל עִמּ֛וֹ וְעִם־בָּנָ֖יו יַחְדָּ֑ו מִפִּתּ֨וֹ תֹאכַ֜ל וּמִכֹּס֤וֹ תִשְׁתֶּה֙ וּבְחֵיק֣וֹ תִשְׁכָּ֔ב וַתְּהִי־ל֖וֹ כְּבַֽת׃
but the poor one had only one little ewe lamb that he had bought. He tended it and it grew up together with him and his children: it used to share his morsel of bread, drink from his cup, and nestle in his bosom; it was like a daughter to him.
וַיָּ֣בֹא הֵ֘לֶךְ֮ לְאִ֣ישׁ הֶעָשִׁיר֒ וַיַּחְמֹ֗ל לָקַ֤חַת מִצֹּאנוֹ֙ וּמִבְּקָר֔וֹ לַעֲשׂ֕וֹת לָאֹרֵ֖חַ הַבָּא־ל֑וֹ וַיִּקַּ֗ח אֶת־כִּבְשַׂת֙ הָאִ֣ישׁ הָרָ֔אשׁ וַֽיַּעֲשֶׂ֔הָ לָאִ֖ישׁ הַבָּ֥א אֵלָֽיו׃
One day, a traveler came to the rich man, but he was loath to take anything from his own flocks or herds to prepare a meal for the guest who had come to him; so he took the poor man’s lamb and prepared it for the man who had come to him.”
וַיִּחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהֹוָ֕ה כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃
David flew into a rage against the man, and said to Nathan, “As G OD lives, the man who did this deserves to die!
וְאֶת־הַכִּבְשָׂ֖ה יְשַׁלֵּ֣ם אַרְבַּעְתָּ֑יִם עֵ֗קֶב אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְעַ֖ל אֲשֶׁ֥ר לֹא־חָמָֽל׃ {ס}
He must pay for the lamb four times over, because he did such a thing and showed no pity.”
וַיֹּ֧אמֶר נָתָ֛ן אֶל־דָּוִ֖ד אַתָּ֣ה הָאִ֑ישׁ {ס} כֹּה־אָמַ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָנֹכִ֞י מְשַׁחְתִּ֤יךָֽ לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֥י הִצַּלְתִּ֖יךָ מִיַּ֥ד שָׁאֽוּל׃
And Nathan said to David, “That man is you! Thus said the E TERNAL , the God of Israel: ‘It was I who anointed you king over Israel and it was I who rescued you from the hand of Saul.
וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת־נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם־מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה׃
I gave you your master’s house and possession of your master’s wives; and I gave you the House of Israel and Judah; and if that were not enough, I would give you twice as much more.
מַדּ֜וּעַ בָּזִ֣יתָ׀ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֗ה לַעֲשׂ֣וֹת הָרַע֮ (בעינו) [בְּעֵינַי֒] אֵ֣ת אוּרִיָּ֤ה הַחִתִּי֙ הִכִּ֣יתָ בַחֶ֔רֶב וְאֶ֨ת־אִשְׁתּ֔וֹ לָקַ֥חְתָּ לְּךָ֖ לְאִשָּׁ֑ה וְאֹת֣וֹ הָרַ֔גְתָּ בְּחֶ֖רֶב בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
Why then have you flouted G OD ’s command—and done what displeases Me?; kethib “Him.” You have put Uriah the Hittite to the sword; you took his wife and made her your wife and had him killed by the sword of the Ammonites.
וְעַתָּ֗ה לֹא־תָס֥וּר חֶ֛רֶב מִבֵּיתְךָ֖ עַד־עוֹלָ֑ם עֵ֚קֶב כִּ֣י בְזִתָ֔נִי וַתִּקַּ֗ח אֶת־אֵ֙שֶׁת֙ אוּרִיָּ֣ה הַחִתִּ֔י לִהְי֥וֹת לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ {ס}
Therefore the sword shall never depart from your House—because you spurned Me by taking the wife of Uriah the Hittite and making her your wife.’
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֙יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃
Thus said G OD : ‘I will make a calamity rise against you from within your own house; I will take your wives and give them to another man before your very eyes and he shall sleep with your wives under this very sun.
כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַאֲנִ֗י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃ {ס}
You acted in secret, but I will make this happen in the sight of all Israel and in broad daylight.’”
וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַיהֹוָ֑ה {ס} וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־יְהֹוָ֛ה הֶעֱבִ֥יר חַטָּאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃
David said to Nathan, “I stand guilty before G OD !” And Nathan replied to David, “G OD has remitted your sin; you shall not die.
אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֙צְתָּ֙ אֶת־אֹיְבֵ֣י יְהֹוָ֔ה בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃
However, since you have spurned the enemies of G OD by this deed, even the child about to be born to you shall die.”
וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף יְהֹוָ֗ה אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֧ה אֵשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּאָנַֽשׁ׃
Nathan went home, and G OD afflicted the child that Uriah’s wife had borne to David, and it became critically ill.
וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צׇם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃
David entreated God for the boy; David fasted, and he went in and spent the night lying on the ground.
וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃
The senior servants of his household tried to induce him to get up from the ground; but he refused, nor would he partake of food with them.
וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מׇת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִֽהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃
On the seventh day the child died. David’s servants were afraid to tell David that the child was dead; for they said, “We spoke to him when the child was alive and he wouldn’t listen to us; how can we tell him that the child is dead? He might do something terrible.”
וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃
When David saw his servants talking in whispers, David understood that the child was dead; David asked his servants, “Is the child dead?” “Yes,” they replied.
וַיָּ֩קׇם֩ דָּוִ֨ד מֵהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔ו וַיָּבֹ֥א בֵית־יְהֹוָ֖ה וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃
Thereupon David rose from the ground; he bathed and anointed himself, and he changed his clothes. He went into the House of G OD and prostrated himself. Then he went home and asked for food, which they set before him, and he ate.
וַיֹּאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃
His courtiers asked him, “Why have you acted in this manner? While the child was alive, you fasted and wept; but now that the child is dead, you rise and take food!”
וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ (יחנני) [וְחַנַּ֥נִי] יְהֹוָ֖ה וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃
He replied, “While the child was still alive, I fasted and wept because I thought: ‘Who knows? G OD may have pity on me, and the child may live.’
וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃
But now that he is dead, why should I fast? Can I bring him back again? I shall go to him, but he will never come back to me.”
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן (ויקרא) [וַתִּקְרָ֤א] אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַיהֹוָ֖ה אֲהֵבֽוֹ׃
David consoled his wife Bathsheba; he went to her and lay with her. She bore a son and she named him Solomon. G OD favored him,
וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְהֹוָֽה׃ {פ}
sending a message through the prophet Nathan; and he was named Jedidiah at G OD ’s behest.
וַיִּלָּ֣חֶם יוֹאָ֔ב בְּרַבַּ֖ת בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־עִ֥יר הַמְּלוּכָֽה׃
Joab attacked Rabbah of Ammon and captured the royal city.
וַיִּשְׁלַ֥ח יוֹאָ֛ב מַלְאָכִ֖ים אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ נִלְחַ֣מְתִּי בְרַבָּ֔ה גַּם־לָכַ֖דְתִּי אֶת־עִ֥יר הַמָּֽיִם׃
Joab sent messengers to David and said, “I have attacked Rabbah and I have already captured the water city.
וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלׇכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃
Now muster the rest of the troops and besiege the city and capture it; otherwise I will capture the city myself, and my name will be connected with it.”
וַיֶּאֱסֹ֥ף דָּוִ֛ד אֶת־כׇּל־הָעָ֖ם וַיֵּ֣לֶךְ רַבָּ֑תָה וַיִּלָּ֥חֶם בָּ֖הּ וַֽיִּלְכְּדָֽהּ׃
David mustered all the troops and marched on Rabbah, and he attacked it and captured it.
וַיִּקַּ֣ח אֶת־עֲטֶֽרֶת־מַלְכָּם֩ מֵעַ֨ל רֹאשׁ֜וֹ וּמִשְׁקָלָ֨הּ כִּכַּ֤ר זָהָב֙ וְאֶ֣בֶן יְקָרָ֔ה וַתְּהִ֖י עַל־רֹ֣אשׁ דָּוִ֑ד וּשְׁלַ֥ל הָעִ֛יר הוֹצִ֖יא הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃
The crown was taken from the head of their king, perhaps equivalent to “Milcom,” the Ammonite deity; cf. 1 Kings 11.5. and it was placed on David’s head—it weighed a talent of gold, and [on it] were precious stones. He also carried off a vast amount of booty from the city.
וְאֶת־הָעָ֨ם אֲשֶׁר־בָּ֜הּ הוֹצִ֗יא וַיָּ֣שֶׂם בַּ֠מְּגֵרָ֠ה וּבַחֲרִצֵ֨י הַבַּרְזֶ֜ל וּֽבְמַגְזְרֹ֣ת הַבַּרְזֶ֗ל וְהֶעֱבִ֤יר אוֹתָם֙ (במלכן) [בַּמַּלְבֵּ֔ן] וְכֵ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל עָרֵ֣י בְנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיָּ֧שׇׁב דָּוִ֛ד וְכׇל־הָעָ֖ם יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ {פ}
He led out the people who lived there and set them to work with saws, iron threshing boards, and iron axes, or assigned them to brickmaking; David did this to all the towns of Ammon. Then David and all the troops returned to Jerusalem.
English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC