Talmud Builders

    Commentary page

    II Kings 7

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Tanakh · chapter reading guide

    II Kings Chapter 7

    II Kings Chapter 7 presents 20 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Text map

    Begin with the opening verses, notice repetitions and transitions, then use the verse index to return to the exact line. The verse index is especially useful for following repeated words and changes in scene or voice.

    Reading lens

    Read the passage once for its sequence of ideas, then return to the words that carry the argument or image. The source text remains the primary evidence; this note offers a structured way to enter it rather than replacing close reading.

    A unit-by-unit map of all 20 verses on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact verse.

    1. Verse 115 words

      Opens “וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָ֑ה כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה…”

    2. Verse 224 words

      Opens “וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּ֩לֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮…”

    3. Verse 314 words

      Opens “וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙…”

    4. Verse 419 words

      Opens “אִם־אָמַ֩רְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם…”

    5. Verse 512 words

      Opens “וַיָּקֻ֣מוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙…”

    6. Verse 624 words

      Opens “וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל…”

    7. Verse 711 words

      Opens “וַיָּק֘וּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּ֒שֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אׇהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם…”

    8. Verse 825 words

      Opens “וַיָּבֹ֩אוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל…”

    9. Verse 923 words

      Opens “וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹא־כֵ֣ן׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם…”

    10. Verse 1022 words

      Opens “וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר…”

    11. Verse 116 words

      Opens “וַיִּקְרָ֖א הַשֹּׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃…”

    12. Verse 1226 words

      Opens “וַיָּ֨קׇם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם…”

    13. Verse 1322 words

      Opens “וַיַּ֩עַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮…”

    14. Verse 1411 words

      Opens “וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י…”

    15. Verse 1516 words

      Opens “וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כׇל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙…”

    16. Verse 1614 words

      Opens “וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י…”

    17. Verse 1719 words

      Opens “וְהַמֶּ֩לֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ…”

    18. Verse 1816 words

      Opens “וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם…”

    19. Verse 1920 words

      Opens “וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהֹוָ֗ה…”

    20. Verse 208 words

      Opens “וַֽיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃…”

    Rashi's commentary

    1. Verse 3

      וארבעה אנשיםגיחזי ובניו (סוטה מז א):

      פתח השערכמו שנאמר (ויקרא יג מו): בדד ישב מחוץ למחנה מושבו:

    2. Verse 6

      השמיע את מחנה ארםנדמה להם כאלו שומעין:

    3. Verse 9

      ומצאנו עוןמתחייבין אנו למלכות:

    4. Verse 10

      כאשר המהכמו שהיו מלאים מתחלתם, לא הוציאו מה שבתוכם:

    5. Verse 12

      כי רעבים אנחנוותאבים לצאת אל השלל ואל המזון:

    6. Verse 13

      אשר נשארו בהבתוך העיר, שלא מתו ברעב:

      הנם ככל המון ישראל אשר נשארו בהאם יאמרו מסוכנין הם שלא יהרגם אדם, הרי הנם בעיר הזאת בסכנת הרעב כשאר כל המון ישראל אשר נשארו בה, ואם ימותו הנם ככל המון ישראל, אשר תמו ברעב:

    7. Verse 15

      בחפזםבמהרם לנוס:

    8. Verse 17

      אשר נשען על ידואתמול כשבא לבית אלישע:

    Edition: On Your Way -- new. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      סאה סולת בשקל, מבואר שגזרת הרעב לא נתבטל אז, ותניא בב"ב (דף צ"א) אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן יעמדו סאתים בסלע אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא והרמב"ם פסק כת"ק, והיה ראוי שיהיה סאתים בשקל שזה גם כן עת רעב כי בשעת הזול הם ד' סאין בסלע כמ"ש בכתובות (דף ס"ד), אמנם אלישע תקן זה בשני דברים, א. שיהיו סאתים שעורים בשקל, ויכולים לאכול שעורים, ב. שיהיה בשער שומרון ומוצא ליקח, ובזה יש סברא שאפי' סאה בסלע לא יצא:

    2. Verse 3

      השאלותהיה לו לומר אנשים מצורעים היו פתח השער:

      וארבעה אנשים פי' חכמינו זכרונם לברכה שהיה גחזי וג' בניו, כי מצורעים אחרים רפא אלישע, כ"ש מנעמן, וכמו שנראה מדברי הנערה שאמרה לאשת נעמן שאלישע ירפאהו ובודאי אמרה זאת מפני שהיה דרכו לרפאות, ומבואר שהיה זה גחזי ובניו שלא יכול לרפאותם, ועל זה אמר היו מצורעים שהם נשארו מצורעים ולא נרפאו, וכיון שנלקו בשומרון שלחו אותם חוץ לחומה כדין המצורע משתלח מעיירות המוקפות חומה כמ"ש בפ"ק דכלים:

    3. Verse 4

      אם אמרנו רצה לומר כיון שבכאן ודאי נמות בין אם נבוא העיר בין כשנשאר כאן, אבל כשנפול אל מחנה ארם יש ספק ואם כן דבר זה קרוב לריוח ורחוק מהפסד שאם יחיונו נרויח שנחיה ואם ימיתנו לא נפסיד מאומה שבל"ז ומתנו ועל זה אמר ג"פ ומתנו:

    4. Verse 5

      השאלותלמה אמר שתי פעמים ויבואו עד קצה המחנה כאן ובפסוק ח':

      ויקמו בנשף, הנה שיתקיים דבר הנביא שצמצם הזמן ואמר כעת מחר היה צריך שהמצורעים יתיעצו ע"ז בלילה ההוא דוקא, ושילכו בתחלת הלילה לשם, ושלא יחכו עד אור הבקר רק שיודיעו תיכף לבית המלך, שאם היו מודיעים בבקר והיו שולחים תחלה לראות, היה הזמן עובר מ"ש הנביא כעת מחר, ומ"ש ויבאו עד קצה מחנה ארם, כי דרך המחנה שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה, וע"ז כיון כאן, ולא מצאו שם איש מה שאין כן מ"ש שנית (בפסוק ח') ויבאו עד קצה המחנה היינו במחנה ממש:

    5. Verse 6

      וה', והיה מן הנס שה' השמיע לאזנם קול חיל, ושנית שנתבהלו ושעלה בלבם שהוא חיל מלכי מצרים ומלכי חתים שהיו מתיראים מהם ולא עצרו כח לעמוד נגדם:

    6. Verse 7

      השאלותלמה עזבו סוסיהם ונסו ברגליהם:

      ויקומו, וכן היה מן הנס שנסו תיכף ולא לקחו אף סוסיהם שעל ידי כן יקל להם הניסה כי חשבו שהאויב כבר אצלם, ולכן נסו ברגלם בחשבם שעל ידי כן יתעסקו האויבים לשלול את המחנה האהלים והסוסים ולא יפנו לרדוף אחריהם באשר עזבו את כל השלל:

    7. Verse 9

      השאלותמ"ש היום הזה מיותר, ומ"ש וחכינו עד אור הבקר הלא יכולים להתעכב עד חצות לילה שימלאו בתיהם שלל ואז ילכו ויגידו (טז-כ) למה כפל ויהי סאה סולת וכו' כדבר ה' וירמסוהו העם כאשר דבר איש האלהים, ולמה כפל כדבר איש האלהים אשר דבר ברדת המלך אליו, ולמה חזר שנית ויהי כדבר איש האלהים וכו' ויען השליש וכו' ויהי לו כך וכו' כל אלה הם דברים כפולים ומיותרים:

      לא כן אנחנו עושים אמרו שלא כן ונכון מעשיהם שלא להחיות העטופים ברעב, ועל זה אמר היום הזה, באשר כבר חטאו בכיוצא בזה בעבור חמוד ממון שלקחו מנעמן, ולמה נוסיף חטא על פשע ומ"ש וחכינו עד אור הבקר, כי אם לא יגידו עתה יצטרכו להמתין עד הבקר, שאם יגידו בחצות הלילה ידעו כי גנבו וכחשו ושמו בכליהם כי אין דרך ליפול אל מחנה האויב באמצע הלילה ויבינו שהלכו אל המחנה בתחלת הלילה, וישאלו אותם מדוע אחרו עד עתה ולא הגידו תיכף ויבינו כי נשאו משם שלל, ולפי זה יצטרכו לחכות עד אור הבקר שלא יהיה עליהם חשד, וימצאו עון שבתוך כך יש פקוח נפשות העטופים ברעב:

    8. Verse 11

      ויקרא השערים שהם אמרו אל שוער העיר רצה לומר הראש והממונה, והוא קרא וקבץ את כל השוערים ויגידו בית המלך :

    9. Verse 12

      ויאמר אל עבדיו ספר רשעת המלך, שהגם שכבר אמר לו הנביא והבטיחו שתהיה תשועה מחר והיה לו להאמין שנעשה איזה דבר שינוסו ארם, לא פנה לבו אל דבר הנביא, ותלה שזה ערמה מארם:

    10. Verse 13

      ויקחו נא חמשה, רצה לומר ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם שהנם ככל המון ישראל אשר נשארו, הנם גם כן ככל המון ישראל אשר תמו כי סופם למות ברעב:

    11. Verse 14

      ויקחו בכ"ז לא שלחו רק שנים, שלא לסכן חמשה אנשים אחרי כי די בשני מרגלים:

    12. Verse 16

      (טז-כ) ויצא העם ויבוזו ובזה נתקיים כל דבר הנביא, אששם במקום המחנה נעשה תיכף סאה סולת בשקל וכו' כדבר ה', ב. שגם מה שדבר הנביא מדעת עצמו להשליש נתקיים שרמסוהו העם, וזה לא דבר בשם ה', רק שנעשה כדבר איש האלהים שדבר מעצמו בעת רדת המלך אליו, והנה מה שהפקיד המלך את השליש היה לעצור בעד העם שלא יבוזו איש לו כי השלל מגיע לאוצר המלך, ומנהו בשער לעכב ואם היה נשאר בשער לא היה מתקיים דבר ה' שיהיה סאה סולת בשקל כי היה בדעת השליש להוסיף על המקח ולבטל דברי הנביא, וזה שכתוב שעל ידי שרמסוהו בשער וימות על ידי כן ויהי כדבר איש האלהים אל המלך לאמר סאתים שעורים בשקל וכו' בשער שומרון שהגם שכבר אמר ויהי סאה סולת בשקל כדבר ה' זה לא היה בשער שומרון רק במקום מחנה ארם שהוא חוץ לעיר, אבל בעיר שמגיע מכס להמלך מן התבואה המובאה לעיר היה השער מתיקר, ואגב באר גודל חטאו של השליש, א. שהנביא דבר זה אל המלך ולא היה לו להשליש להשיב, בפרט שהחוטא נדון לפי הזמן והענין, ובזמן ובענין זה שבא המלך אל הנביא להרגו, והנביא נבא זה, לא היה לו למרות פיו, שכפי דבריו היה מסכים שיהרג הנביא ולא יקבל הבטחתו, וזה שכתוב אשר דבר ברדת המלך וכו', ב. שהנביא לא הבטיח דבר חוץ לטבע כי הוא אמר סאתים שעורים בשקל וסאה סולת בשקל רצה לומר הלא המקח הוא בכל ארץ ישראל סאתים שעורים בשקל, כי כן היה המקח בשנות רעבון אלה רק בשומרון לא יכלו לקנות כן מפני המצור, והבטיח שמקח זה יהיה כעת מחר בשער שומרון, וע"ז השיב השליש ויען והנה ה' עושה ארובות בשמים וזה לא מענין דברי הנביא, שאם היה הנביא מבטיח שיהיה המקח פחות ממה שהוא במדינה, לזה היה צריך שיעשה ה' ארובות בשמים רצה לומר שיתן גשם שבזה יופסק הרעב ויזול השער, אבל כיון שאמר שהשער יהיה כמו שהוא בכ"מ, על זה אין צריך רק שיסתלק האויב משם, וזה דבר קל, ג. שהכחיש ביכולת ה' שאמר והנה ה' יעשה ארובות וכי יד ה' תקצר? ד. שהכחיש דברי נביא שאמר היהיה כדבר הזה, ונתחייב מיתה כדין, והיה ענשו מדה כנגד מדה וזה שאמר ויהי לו כן :

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Original text

    וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָ֑ה כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה כָּעֵ֤ת׀מָחָר֙ סְאָה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹׁמְרֽוֹן׃

    And Elisha replied, “Hear the word of G OD . Thus said G OD : This time tomorrow, a seah of choice flour shall sell for a shekel at the gate of Samaria, and two seah s of barley for a shekel.”

    וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּ֩לֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהֹוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִֽהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ {פ}

    The aide on whose arm the king was leaning spoke up and said to the agent of God, “Even if G OD were to make windows in the sky, could this come to pass?” And he retorted, “You shall see it with your own eyes, but you shall not eat of it.”

    וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃

    There were four men, lepers, outside the gate. They said to one another, “Why should we sit here waiting for death?

    אִם־אָמַ֩רְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃

    If we decide to go into the town, what with the famine in the town, we shall die there; and if we just sit here, still we die. Come, let us desert to the Aramean camp. If they let us live, we shall live; and if they put us to death, we shall but die.”

    וַיָּקֻ֣מוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃

    They set out at twilight for the Aramean camp; but when they came to the edge of the Aramean camp, there was no one there.

    וַאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ׀ אֶת־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֙כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵ֩ינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃

    For [God] had caused the Aramean camp to hear a sound of chariots, a sound of horses—the din of a huge army. They said to one another, “The king of Israel must have hired the kings of the Hittites and the kings of Mizraim to attack us!”

    וַיָּק֘וּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּ֒שֶׁף֒ וַיַּעַזְב֣וּ אֶת־אׇהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃

    And they fled headlong in the twilight, abandoning their tents and horses and donkeys—the [entire] camp just as it was—as they fled for their lives.

    וַיָּבֹ֩אוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃

    When those lepers came to the edge of the camp, they went into one of the tents and ate and drank; then they carried off silver and gold and clothing from there and buried it. They came back and went into another tent, and they carried off what was there and buried it.

    וַיֹּאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹא־כֵ֣ן׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃

    Then they said to one another, “We are not doing right. This is a day of good news, and we are keeping silent! If we wait until the light of morning, we shall incur guilt. Come, let us go and inform the king’s palace.”

    וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֧ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹהָלִ֖ים כַּאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃

    They went and called out to the gatekeepers of the city and told them, “We have been to the Aramean camp. There is not a soul there, nor any human sound; but the horses are tethered and the donkeys are tethered and the tents are undisturbed.”

    וַיִּקְרָ֖א הַשֹּׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃

    The gatekeepers called out, and the news was passed on into the king’s palace.

    וַיָּ֨קׇם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָדְע֞וּ כִּֽי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּֽצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵחָבֵ֤ה (בהשדה) [בַשָּׂדֶה֙] לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃

    The king rose in the night and said to his courtiers, “I will tell you what the Arameans have done to us. They know that we are starving, so they have gone out of camp and hidden in the fields, thinking: When they come out of the town, we will take them alive and get into the town.”

    וַיַּ֩עַן֩ אֶחָ֨ד מֵעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכׇל־[הֲמ֤וֹן] (ההמון) יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכׇל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃

    But one of the courtiers spoke up, “Let a few of the remaining horses that are still here be taken—they are like those that are left here of the whole multitude of Israel, out of the whole multitude of Israel that have perished—and let us send and find out.”

    וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַחֲרֵ֧י מַֽחֲנֵה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃

    They took two teams of horses and the king sent them after the Aramean army, saying, “Go and find out.”

    וַיֵּלְכ֣וּ אַחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כׇל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם (בהחפזם) [בְּחׇפְזָ֑ם] וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃

    They followed them as far as the Jordan, and found the entire road full of clothing and gear that the Arameans had thrown away in their haste; and the messengers returned and told the king.

    וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהֹוָֽה׃

    The people then went out and plundered the Aramean camp. So a seah of choice flour sold for a shekel, and two seah s of barley for a shekel—as G OD had spoken.

    וְהַמֶּ֩לֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃

    Now the king had put the aide on whose arm he leaned in charge of the gate; and he was trampled to death in the gate by the people—just as the agent of God had spoken, as he had spoken when the king came down to him.

    וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִֽהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן׃

    For when the agent of God said to the king, “This time tomorrow two seah s of barley shall sell at the gate of Samaria for a shekel, and a seah of choice flour for a shekel,”

    וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהֹוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִֽהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃

    the aide answered the agent of God and said, “Even if G OD made windows in the sky, could this come to pass?” And he retorted, “You shall see it with your own eyes, but you shall not eat of it.”

    וַֽיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃ {ס}

    That is exactly what happened to him: The people trampled him to death in the gate.

    English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC