Genesis 11

שפה אחת ONE LANGUAGE — The Holy Tongue (Hebrew) (Midrash Tanchuma, Noach 19).

ודברים אחדים AND ONE SPEECH — They came with one plan, saying: “He has no right to select the heavenly regions exclusively for Himself; let us ascend to the skies and make war upon Him”. Another explanation (of דברים אחדים which is taken to mean “words referring to “One”): words regarding the Sole Being (God) in the Universe. Another explanation of ודברים אחדים is: they spoke דברים חדים “sharp” words; they said, “Once in every one thousand six hundred and fifty six years (the period that elapsed from the Creation to the Flood) there is a heaven-shaking, just as there was in the days of the Flood. Come. then, and let us make supports for it” (Genesis Rabbah 38:6).

בנסעם מקדם AS THEY JOURNEYED FROM THE EAST where they were then dwelling, as it is written above, (Genesis 10:30) “And their dwelling place was … the mountain of the East”. From there they journeyed to search out for themselves a place that would accommodate them all, but they found none except Shinar (Genesis Rabbah 38:7).

איש אל רעהו ONE TO ANOTHER — One nation to the other: Mizraim to Cush, Cush to Put. and Put to Canaan (Genesis Rabbah 38:6).

הבה means, “Prepare yourselves” — Wherever the word הבה (come) occurs it has the meaning of “prepare”, meaning that they should get themselves ready and unite for some work or plan or burden (undertaking). “Come, get ready”: in old French appareiller; English to prepare.

לבנים BRICKS — For there is no stone in Babel which is a plain.

ונשרפה לשרפה AND BURN THEM THOROUGHLY — This is how bricks, which in old French are called Tuiles, English tiles, are made: they fire them in a furnace.

לחמר FOR MORTAR to plaster the walls.

פן נפוץ LEST WE BE SCATTERED ABROAD — That He shall not be able by bringing some plague upon us, to scatter us from here.

'וירד ה לראות AND THE LORD CAME DOWN TO SEE — He really did not need to do this, but Scripture intends to teach the judges that they should not proclaim a defendant guilty before they have seen the case and thoroughly understand the matter in question. This is to be found in Midrash of R. Tanchuma.

בני האדם THE CHILDREN OF MAN (ADAM) — But whose children could they have been (except the children of man, i.e. human beings) — perhaps the children of donkeys or camels? But it means the children of Adam Harishon who proved himself ungrateful when he said, (Genesis 3:12) “The woman whom Thou gavest to be with me, [she gave me of the tree etc.]”. These people, also, were ungrateful, rebelling against the One who had showered kindness upon them and had rescued them from the Flood (Genesis Rabbah 38:9).

הן עם אחד BEHOLD, THEY ARE ONE PEOPLE — They possess all the advantage of being one people and of having one language common to all of them, and this is what they begin to do!

החלם is infinitive, like אמרם “their speaking” — עשותם “their doing” (i.e. “they speak”, “they do”) — so here: “they begin to do”) (Genesis Rabbah 38:9).

לא יבצר מהם וגו' לעשות This is a question (although the ה which introduces an interrogative sentence is absent): SHALL THEY NOT BE RESTRAINED FROM DOING WHAT THEY IMAGINE TO DO? The word יבצר means “restraining”, as the Targum understands it; a similar instance is, (Psalms 76:13) “He restrains (יבצור) the spirit of princes”.

הבה נרדה COME, LET US GO DOWN — He took counsel with His Judicial Court because of His exceeding meekness (Sanhedrin 38b)

הבה COME — measure for measure: they had said “Come, let us build“; He meted out to them correspondingly saying. “Come let us go down” (Midrash Tanchuma, Noach 18)

ונבלה means AND LET US CONFOUND The נ is the plural prefix, and the ה at the end is additional to the root as the ה in ונרדה.

ולא ישמעו — THEY MAY NOT UNDERSTAND — One asks for a brick and the other brings him lime: the former therefore attacks him and splits open his brains.

ויפץ ה' אתם משם SO THE LORD SCATTERED THEM ABROAD FROM THENCE—In this world (Sanhedrin 107b). What they had said. (Genesis 11:4) “lest we be scattered abroad” really happened to them. This is what Solomon said, (Proverbs 10:24) “What the wicked fears will come upon him” (Midrash Tanchuma, Noach 18).

ומשם הפיצם AND FROM THENCE DID THE LORD SCATTER THEM —This teaches that they have no portion in the world to come (Sanhedrin 107b). Which sin was greater: that of the generation of the Flood or that of the generation of the Dispersion? The former did not stretch forth their hands against God; the latter did stretch forth their hands against God to war against him (surely, then, the sin of the generation of the Dispersion was greater) and yet the former (the generation of the Flood) were drowned and these did not perish from the world! But the reason is that the generation of the Flood were violent robbers and there was strife among them, and therefore they were destroyed; but these conducted themselves in love and friendship, as it is said, “They were one people and had one language”. — You may learn from this how hateful to God is strife and how great is peace (Genesis Rabbah 38:6).

שם בן מאת שנה SHEM WAS A HUNDRED YEARS OLD when he begat Arpachshad two years after the Flood.

על פני תרח אביו IN THE PRESENCE OF HIS FATHER TERAH — meaning during his father’s lifetime (Genesis Rabbah 38:13). The Midrashic explanation is that he died through his father. For Terah accused his son Abram before Nimrod of having smashed his idols to pieces, and he cast him into a fiery furnace. Haran waited and said to himself, “If Abram proves triumphant I will be on his side; if Nimrod wins I shall be on his”. When Abram was saved they said to Haran, “Whose side are you on?” Haran replied, “I am on Abram’s side”. They therefore cast him into the fiery furnace and he was burnt to death. It is to this that the name of the place Ur-Kasdim (fire of the Chaldees) alludes (Genesis Rabbah 38:13). Menachem ben Seruk, however, explains that אור means a valley, as (Isaiah 24:15) “Glorify ye the Lord in the valleys (באורים)”, and as (Isaiah 11:8) “the den (מאורת) of the basilisk”. Every hole or deep cleft may be called אור.

יסכה JISCAH — This was Sarah; she was also named Jiscah (from a root meaning “”to see”, “to look”) because she could see the future by holy inspiration, and because everybody looked (gazed) at her beauty (Megillah 14a). The name Jiscah also has reference to princely dignity (נסיכות) just as the name Sarah (שרה) has an allusion to “ruling’’(שררה).

ויצאו אתם AND THEY WENT FORTH WITH THEM — ויצאו אתם Terah and Abram went forth with Lot and Sarai.

וימת תרח בחרן AND TERAH DIED IN HARAN after Abram had left Haran (as related in the next chapter) and had come to the land of Canaan and had been there more than sixty years. For it is written, (Genesis 12:4) “And Abram was seventy five years old when he left Haran”, and Terah was seventy years old when Abram was born (Genesis 11:26), making Terah 145 years old when Abram left Haran, so that there were then many years of his life left (i. e. he lived many years after that — as a matter of fact, 60 years, as he was 205 years old when he died). Why, then, does Scripture mention the death of Terah before the departure of Abram? In order that this matter (his leaving home during his father’s lifetime) might not become known to all, lest people should say that Abram did not show a son’s respect to his father, for he left him in his old age and went his way. That is why Scripture speaks of him as dead (Genesis Rabbah 39:7). For indeed the wicked even while alive are called dead and the righteous even when dead are called living, as it is said, (2 Samuel 23:20) “And Benaiah the son of Jehoiada the son of a living man”.

בחרן IN HARAN — The נ is inverted to tell you that until the time of Abraham, the fierce anger (חרון) of the Omnipotent was kindled against the world.

ויהי כל הארץ שפה אחת — מעשה דור הפלגה היה בימי פלג שנולד מאה ואחת שנה אחר המבול, ונח ובניו בודאי היה להם שפה אחת (והוא לקבלת חז"ל לה"ק) וכן היו להם דברים אחדים, שדברים יפורש לפעמים דבורים ולפעמים יפורש ענינים, כמו ויעשו דברים רעים, דברים טובים, שמימי נח עד העת ההיא חיו חיי המשפחה בהשקט ובטח, ולא רבו הצרכים והקנינים כ"כ, ועניניהם היו מועטים ושוים שכ"ז נכלל במלת אחדים, וכמו וישבת עמו ימים אחדים שפי' ימים מועטים, וגם פירושו ענינים שוים. ואמרו חז"ל מעשה דור הפלגה לא נתפרש, רק נבין ברמז מה היה החטא שלהם מן הספור:

ויהי בנסעם מקדם — אז עלה בלב הדור החדש לעזוב דרך הקודם וחיי המשפחה, שזה נכלל במ"ש בנסעם מקדם, מן ההנהגה הקודמת, ואמרו חז"ל מקדמונו של עולם, וימצאו בקעה, רצו להתישב ולכונן ממלכה גדולה ולחיות חיי המדינים ומלך בראשם מושל ממשל רב, וכמ"ש חז"ל שנמרוד היה ראש עצתם, ושהוא המרידן על המקום:

ויאמרו — תחלה התחילו החדשות בבנות להם בתי חומה, תחת שעד עתה היו יושבי אהלים, ונזדמן להם אדמה ראויה ללבנים וגם לחומר אל הבנין, שבזה יעלו אצלם הבנינים בקל ובמעט עמל, וכבר היה זה נגד הרצון האלהי שרצה שבני אדם ימלאו את הארץ, וכמ"ש במ"ש קנים תעשה את התבה:

ויאמרו — אח"ז צמחה מחשבתם ראש ולענה לבנות עיר גדולה ולכונן ממלכה אדירה, ובתוכו יבנו מגדל וראשו בשמים, שאז שכחו את השם, והתחילו להאמין שהשפע יורד מן כסילי השמים ורצו לעשות מגדל גבוה להעמיד ע"ז, ושיהיה ראשו בשמים עשוי לפי מחשבתם להוריד שפע השמים, כאלו דרך המגדל תרד השפע מן המזלות, וכמ"ש חז"ל כי היה זה ענין הכחשה באלוה ממעל, ורצו שיהיו הטלסמאות והעבודות שבדו לעצמם ענין כולל לכל בני האדם, כמו שנראה ששתי מאות שנה אח"ז נשכח שם ה' מביניהם, ואברהם שכפר בע"ז השליכוהו לכבשן אש. וכ"ש אם לא היה ה' מפיץ אותם שאז לא היה שום תקוה, ואמרו ונעשה לנו שם, בשיהיה כל ב"א כפופים תחתם ומוכרחים להאמין באמונתם, כחשו בה' ויאמרו לא הוא:

וירד ה' — ר"ל שראה התולדה שיצמח מזה בין מענין העיר וקבוצם המדיני, שירבה חמס ושוד וגזל ורצח בין בני אדם בשיגבר הזדון וממשלת עריצים, בין מענין המגדל, שנגד מגדל עוז שם ה' עשו להם מגדל לשם עבודת נכר שרמזו במ"ש ונעשה לנו שם, וראה שהסוף יהיה שיושחתו כל בני אדם:

ויאמר ה' — הנה שלא יוציאו מחשבותם מכח אל הפועל יצויר בא' מג' פנים. א] בשאינם מתאחדים בהנהגה, כמו שני עמים מפורדים (שמבואר אצלי גדר שם עם שי"ל הנהגה מיוחדת ומושל מיוחד) והם עם אחד. ב] עמים החלוקים בשפתם שזה יעשה פרוד ביניהם, והם שפה אחת לכלם. ג] אם עדן לא התחילו מעשיהם שכל התחלות קשות, והם זה החלם לעשות שכבר עוסקים ובונים, ועתה לא יבצר מהם, פעל בצר על המניעה נמצא עוד (איוב מ"ם) ולא יבצר ממך מזמה, שגדר פעל יזם וזמם על המחשבה העמוקה בענין עמוק, שלפעמים הדבר נשגב מהשיג אותו, ואמר שלא יבצר, מענין בצרון וחוזק, שלא ישגב הדבר מהם וישיגו כל חפצם. ולכן,

הבה נרדה — לא נמתין עד שישחיתו כל בני האדם רק עתה נעשה פירוד ביניהם ע"י פירוד הלשונות שעי"כ נעשה פירוד ביניהם, וזה לטובת הכלל, כי כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, שע"י שנפוצו על כל הארץ לא נתפשטה הכפירה באלהות לכל העמים, ושם ועבר ויחידי סגולה מצאו מפלט בא"י ששם לא התפשטה ממלכת נמרוד ושם היה כהן לאל עליון, ואברהם קרא שם בשם ה' בפרהסיא ורבים לקחו ממנו לקח, שכ"ז סבב הפירוד הזה שנעשה ע"י בלבול הלשונות, שגם העמים שעבדו ע"ז נתחלקו בדעותיהם וכ"א בחר לו אלהים חדשים, ועי"כ הודו כי יש אל אלהים וסבה ראשונה ואל עליון:

אולם ממה שקצרה התורה ולא פירשה לנו ענין דור הפלגה באר היטב, וממה שהקדים ספור זה למה שיאמר אח"ז אלה תולדות שם, שיראה בראשית ההשקפה שהאריכות בחיי ולדותיהם ובזמן שהולידו בנים ובימי חייהם אין בו צורך כ"כ אל התורה והאמונה, תראה אחרי העיון שהוא יתד גדול מברר אמתת החדוש והתורה האלהית על יסודות נאמנים וקיימים. הנה כבר נתחברו ספרים אין מספר בחקירה זאת אם הלשונות נוטעו בבני אדם בטבע, ואם הם ע"י הסכמה שכל עם תקנו לשון לעצמם, והחוקרים נבוכו בזה אלה מזה ואלה מזה, ומשה בא בשנת ג' אלפים תמ"ח והודיע לנו כי בשנת ב' אלפים תרנ"ו נמחו כל בני אדם במבול ונשאר נח וג' בניו כולם מדברים שפת עבר ואחרי מאה שנה בדור פלג נתחדשו בין בני אדם שבעים לשון פתאום ע"י ה' והשגחתו, בזה נשיב תשובה נצחת לכל בלתי מאמין לדברי התורה, שאם יבא עתה איש אחד ויאמר שלפני שמונה מאות שנה לא היה בעולם רק אב אחד וג' בניו, ולפני שבע מאות שנה לא היה רק לשון אחד בארץ, הלא יענו כחשו על פניו בשיראו לו מצבות עתיקות מג' אלפים שנה ויותר כתובות בלשונות אחרות, וזה אות שהיו אז אנשים רבים ולשונות שונות, ומצרים כבר היתה ממלכה גדולה בימי משה, וגם היו להם חכמים וסופרים כנודע, ומי יעוז לאמר כדברים האלה על זמן קרוב כזה, ולא זאת לבד כי אברהם היה בן נ"ח כשמת נח כמ"ש הראב"ע, וראה את נח ואת שם ועבר, וכן יעקב ראה את שם ואת עבר ושמעו מעדי ראיה אמתת כל הדברים האלה, ומאתם בא העדות לבניהם, הרי נתאמתו הדברים האלה לבני ישראל וגם לפרעה ולכל מצרים בימים ההם כאשר נתאמת אצלנו שהיה בעולם אלכסנדר מוקדון ושחיה כך וכך, ואם לא היה כותב בתורה בפרט חיי תולדות שם עד אברהם מתי הוליד ומתי מת, היה המכחיש אומר שזמן ההוא נתארך כשני אלפים שנה, שכ"א הוליד תולדות כשהיה בן מאה או מאתים, והיה משיב שמשה הרחיק עדותו וספר מעשי ימי קדם לפני אלפים שנה ולא היו יכולים להכחישו, על זאת האריכה התורה בספור ימי חייהם ומתי הולידו שנדע מן המקובץ שבימי אברהם שפרסם אמונת היחוד היו עדיין העדים קיימים, ולא זאת לבד כי נח ראה את אדה"ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם וחדושו. וע"כ לא האריך בחטא דור הפלגה כי לא זאת כונת הספור, שעקר הכונה להודיע שפלוג הלשונות היה מעשה אלהים, ובזמן קרוב שבע מאות שנה לפני מתן תורה, שבלי ספק חקרו ודרשו אז אחר הדברים האלה ולא מצאו שום מכתב ושם מצבת אבן בשום לשון מקודם שבע מאות שנה, ונתאמתו דברי משה ודעת אלהים נפרצה בארץ. בפרט למ"ש בסדר עולם שמעשה דור הפלגה לא היה בתחלת ימי פלג רק שאברהם היה אז בן מ"ח שנה א"כ ממשה עד דור הפלגה היה רק תנ"ב שנה, ואברהם היה עד ראיה, היתכן שיאמר איש דבר כזה על זמן קרוב כזה ולא יוכחש, וכמ"ש בכוזרי ג"כ ראיה זו. ומטעם זה האריכה התורה גם ביחוס האומות שכ"ז היה מזמן קרוב, ובקל יוכחש ע"י שיראו לו כי האומות האלה הם מימים קדומים, וכ"ז עד ברור על אמתת דברי התורה, ושמשה ותורתו אמת:

שאלות — למה אמר שנית תרח הוליד את אברם. ולמה ספר שהרן הוליד את לוט ולא ספר תולדות יתר האחים. ולמה הודיע לנו המקום שמת הרן שלא מצאנו כן בכל ספורים הקודמים. למ"ש המפרשים שאור כשדים היה בארץ כשדים יקשה מ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. ואמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ומהו הכפל ותהי שרי עקרה אין לה ולד וגם שאין מקומו פה. ולמה לא הזכיר שלקח תרח את נחור כי הלא גם נחור גר בחרן. ולמה הזכיר שמת תרח בחרן. שלא נאמר בשום אחד מתולדות שם המקום שמת שם:

ואלה תולדות תרח — יודיע שתולדותיו אשר יתיחס ענינם אליו לא היו כי אם אברם ונחור והרן ולוט ובנות הרן, כי תולדות אברהם לא יתיחסו אליו שאז היה אברהם נפרד מאתו. ויחוס בניו מתחיל ממנו לא מתרח. וכן בני נחור נולדו אחרי מות תרח, כי נולדו אחרי עקדת יצחק שאז כבר מת תרח, וכן בני לוט, שהיה נפרד מתרח:

וימת הרן על פני תרח — שתרח גרם מיתתו כי הוא הגיד לנמרוד שבניו עזבו עבודת הצלמים ועי"ז הושלכו לכבשן האש כמ"ש חז"ל, ואמר שמת באור כשדים שהכשדים עבדו את השמש והאש, והיה להם אור בוער תמיד לעבודת האש. והעקר כמ"ש הרי"א שאור כשדים היה בעבר הנהר, ונמרוד היה מושל גם שם, כמ"ש מן הארץ ההיא יצא אשור, שכבש גם בעבר הנהר ורק בחרן לא משל, ובזה נבין מ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ובדברי חז"ל שאברהם נחבש בכותא וכן מביא הרמב"ם בשם דברי הימים לאו"ה. וכותא הוא בעבר הנהר לא בארץ כשדים, וע"כ כשאמר אל ארצי ואל מולדתי תלך הלך לחרן, לא לארץ כשדים כי אור כשדים היה בעבר מנהר, ויתכן שנקרא אור כשדים ע"ש אור הכבשן, וכשד מלשון סיד שהכ"ף יתוסף לפעמים כמו כסותו ובדם ענבים סותה, כרובים כרביא (כמו שפי' חז"ל) אכזר כזר, תבא בכלח אלי קבר, כלח מענין לחלוחית, בפרט בשמות שיוסיף אותיות כנודע, ואמרו שהשליכו את א"א לכבשן האש, וזה אור כסיד:

ויקח — ובאשר נשארו שתי בנות מהרן לקחום אברהם ונחור לנשים, לגמול חסד עם אחיהם המת. ומ"ש בת הרן מוסב על שניהם ששרי וכן מלכה היתה בת הרן, שהרן היה אבי מלכה ואבי יסכה. היא שרי שבילדותה נקראת יסכה וכמ"ש חז"ל, ומשנשאה אברהם קראה שרי ע"ש שררה, וכן מלכה מענין מלכות קראוה לכבוד, וזה מוכרח שאם יכוין על הרן אחר למה יאמר שהיה אבי יסכה, שלא נודע כלל מי היא יסכה זאת. ולפי הפשט נולד הרן קודם אברהם, (הגם שנחשב אברהם בראשונה בעבור חשיבותו, כמו שם חם ויפת, ויפת הוא הגדול) ולא נצטרך לדחוק שהרן ילד בן שמונה שנה, שלא כדרך הדורות שלא ילדו עד שלשים שנה, וכן מסקנת הגמרא סנהדרין :

ותהי שרי עקרה — גם מלכה לא ילדה עד שהיה יצחק בן ל"ז, כמ"ש ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא, רק שלא היתה עקרה כי ילדה בנות והפילה נפלים, אבל שרי אין לה ולד כלל, ונודע שהיא עקרה:

ויקח תרח — כל מה שספר עד הנה הוא הצעה להודיע הסבה שהניע את תרח לצאת לארץ כנען, כי באשר הרן מת ואברהם לא ילד, היתה משפחתו קטנה, ובעת ההיא מי שלא היו לו בנים רבים היה חדל כח ורפה ידים, כי האב היה ראש המשפחה, ובהכרח היה כטפל אל נחור אביו שהוליד בנים ובנות, וגם שראה שאברהם בנו נרדף מנמרוד, ואף שניצול בנס לא כל יומא מתרחיש ניסא, וע"כ יצא ללכת לארץ כנען, ששם היו בני שם בעת ההיא שנפרדו מבני חם ונמרוד מלכם, ושם היו גם בית אביו ושם ימלט מחמת נמרוד וממשלתו:

ויקח תרח, הוא לא לקח רק את אברם בנו שהוא היה בסכנה מקצף נמרוד, כי נחור לא הלך עמו ללכת לכנען שהוא עבד ע"ז, כמ"ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו, רק שלוט מצד שהוא בן הרן וגם עליו היה חשד המלך שהוא אויב לו כי הוא גואל הדם של אביו. ושרי מצד שהיא אשת אברם, ויצאו אתם ר"ל עם אברם ותרח, והיה היציאה ללכת ארצה כנען. רק כשבאו עד חרן ששם לא הגיעה ממשלת נמרוד נשארו יושבים שם, וכמ"ש הרי"א שהיה בהשגחת ה' שתרח לא יצא לא"י, כדי שיהיה אברהם נפרד מבית אביו שהיו עובדי אלילים, ושלא ישתתפו בית אביו בברכת ה' עליו ובירושת הארץ, וכמ"ש וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ומבואר שאח"כ התישב גם נחור שם, הגם שלא רצה ללכת אל ארץ כנען שהיא ארץ רחוקה:

ויהיו — ספר שהגם שהיו ימי תרח חמש ומאתים שנה וחי עוד ששים שנה בחרן בכ"ז מת בחרן. ולא התעורר לבקר את בנו ובן בנו, וזה היה בהשגחת ה' וכמ"ש במדרש שעז"א שמעי בת וכו' ושכחי עמך ובית אביך: