Exodus 40

וסכת על הארן means AND THOU SHALT SCREEN THE ARK — וסכת denotes screening and it is the correct term to use, for it (the veil) formed a partition (cf. Rashi on Exodus 35:12).

וערכת את ערכו AND SET ITS ROWS — the two piles of the show-bread.

ויפרש את האהל AND HE SPREAD THE TENT The אהל is the curtains of goats’ skins.

את העדות THE TESTIMONY — the Tablets.

על ירך המשכן צפנה UPON THE SIDE OF THE DWELLING NORTHWARD — i. e. in the northern half of the width of the house (not by the northern wall) (Yoma 33b).

ירך — This must be understood at the Targum renderd it: צדא. The real meaning is “thigh”, but the side of anything is just like the thigh which is at a person’s side.

ויקטר עליו קטרת AND HE CAUSED THE INCENSE OF AROMATICS TO ASCEND UPON IT in the morning and in the evening, as it is said, (Exodus 30:7, 8) “[And Aaron shall cause incense of aromatics to ascend thereon in fumes] every morning when he trimmeth the lamps, [and when he trimmeth the lamps at even etc.]”.

ויעל עליו וגו׳ AND OFFERED UPON IT etc — Not only during the first seven days of the consecration of Aaron and his sons during which Moses set the dwelling up and then dismantled it, but also on the eighth day of the consecration which was the day of the final erection of the dwelling for its ordinary purposes did Moses officiate and offer the congregational sacrifices except those which had been commanded exclusively for that very day, as it is said, (Leviticus 9:7) “[And Moses said to Aaron], approach unto the altar and offer etc.

את העלה THE BURNT OFFERING — the daily burnt offering.

ואח המנחה AND THE MEAL OFFERING — The meal offering brought together with the libation which was made with the daily burnt offering, at it is said, (Exodus 29:40) “[And with the one lamb] (of the daily burnt offering) shall be brought a tenth deal of flour mingled with … oil; [and the fourth part of a hin of wine for a libation …]”.

ורחצו ממנו משה ואהרן AND MOSES AND AARON [AND HIS SONS] LAVED [THEIR HANDS] — On the eighth day of the consecration all of them mentioned here, including Moses, were alike in respect of the priestly office. The translation of ורחצו in the Targum should therefore be ומקדשין, and they were hallowing (i. e. they then hallowed their hands and their feet), for on that day Moses laved his hands together with them (Aaron and his sons).

ובקרבתם — This is equivalent to ובקרבם, and has an imperfect sense, the same as כשיקרבו. when they were approaching.

ולא יכל משה לבא אל אהל מועד AND MOSES WAS NOT ABLE TO COME INTO THE APPOINTED TENT — But another verse says, (Numbers 7:89) “And when Moses came into the appointed tent [to speak with Him then he heard the voice]”! There comes, however, a third verse and reconciles these apparently contradictory verses, for it says here כי שכן עליו הענן “For (or when) the cloud abode thereon (on the appointed tent)”. Hence you may say: so long as the cloud was upon it “he was not able to come into the appointed tent”, but as soon as the cloud disappeared he entered it and spoke with Him (Sifra, Braita d'Rabbi Yishmael 18).

לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם [THE CLOUD WAS ON THE TABERNACLE] … IN THE SIGHT OF ALL THE HOUSE OF ISRAEL, THROUGHOUT ALL THEIR JOURNEYS — At every מסע which they made (according to Rashi this means: at every station at which they stopped) the cloud rested upon the Tabernacle in the place where they encamped. A place where they encamped is also called מסע (the literal meaning of which is “journey”). Similar is, (Genesis 13:3) “And he went on to his resting places (למסעיו)“ (cf. Rashi on this verse); similar also is, (Numbers 33:1) “These are the מסעי” — “the places of encampment”. Because from the place of encampment they always set out again on a new journey therefore all the different stages of their journeys (including the places where they encamped) are called מסעות.

באחד לחדש הראשון תקים, כבר פי' חז"ל שז' ימי המלואים התחילו בכ"ג באדר ובכל יום העמידו ופרקו ובשמיני העמידו ולא פרקו וכמ"ש בפרשת שמיני, ומ"ש תקים היינו שישאר קיים:

ושמת, מפני שבעשיה היה סדר אחר, סדר לו הסדר ששמור בהקמה:

ויהי, הוקם המשכן הוא מבנין שלא נזכר שם פועלו, שאינו מציין פעולת פועל, כי אינו מציין ההקמה שזה נעשה ע"י פעולת פועל, רק מציין שנשאר בעמידתו ולא פרקו, וזה נעשה מעצמו, וזה שרמזו חז"ל במ"ש הוקם מאליו, הגם שצרפו בזה ג"כ שהיה הקמתו ע"י סיוע ה':

ויקם את המשכן, כולל המשכן עם יריעות התחתונות, ומפרש שלזה היה צריך להקדים נתינת האדמה וכו', ומבואר אצלנו שלשון שימה מורה על הסדר והערך לכן אמר רשם את קרשיו, וזה כמ"ש חז"ל שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו:

ויפרוש את האהל הם יריעות עזים, ומכמה האהל הם עורות אילים ותחשים, ומפני שה' אמר וי בקצור וסמך שמשה יבין זאת כמ"ש והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר, לכן סיים כאשר צוה ה' את משה.

ויקח, בפרשת תרומה (כ"ו ל"ג) אמר ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים והבאת וגו' את ארון העדות ונתת את הכפרת וגו' בקדש הקדשים, ופה אמר שנתן הכפורת מבחוץ ואח"כ הביאהו אל המשכן ואח"כ שם הפרוכת, שכן למד ממ"ש למעלה (פסוק ג'), וי"ל שהסדר שבפרשת תרומה נהג בשבעת ימי המלואים והסדר שבכאן נהג בשמיר לכן סיים שעשה כאשר צוה ה' את משה :

ויערך — יום שמיני למלואים היה ביום ראשון ואיך ערך את הלחם, וי"ל שכבר ערך הלחם בשבת שלפניו, או ביום ראשון של ימי המלואים כמו שמשמע ממ"ש (ל"ט ל"ו) שהביאו לחם הפנים, והדין הוא שאם סדר הלחם לאחר השבת יניחנו לשבת הבאה (מנחות ק') ואף שפרק המשכן לא נפסל הלחם כמש"ש (דף צה) שבמסודר על השלחן כ"ע לא פליגי דאין נפסל במסעות, ועיין זבחים (דף ס) תוד"ה אע"פ ודף קיז ד"ה אימא, ועל חידוש זה אמר כאשר צוה ה' את משה שכן אמר לו והבאת את השלחן וערכת את ערכו:

ויעל הנרות, בעת העלאת הנרות כבר נתחנך אהרן לכהונה ובכ"ז העלה משה כמ"ש לו ה' והעלית את נרותיה, לכו אמר כאשר צוה ה' את משה, וכמ"ש רש"י שעבודת היום עשה משה:

ויקטר עליו, מבואר שמשה הקטיר וכבר באר בספרא שמיני (סימן כב) שמשה נכנס אז עם אהרן

ויעל עליו, עדיין לא הקים קלעי החצר ואיך העגה העוגה, רק שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר וזה היה אחר זמן התמיד והיה לו עדיין דין במה, ולא נתחנך המזבח עד למחר בשחרית, לכן הקריב קודם הקמת הקלעים, וצ"ל שרחצו תחלה מקיתון של כלי שרת, וכמ"ש במלוחים שרחצו במים בבקר:

ורחצו ממנו, שהגם שכבר קדשו ידיהם תחלה כמ"ש וירחץ אותם במים רחצו שמת, וי"ל שרחיצה ראשונה היתה בכלי חול שעדיין לא נתקדשו כלי שרת, או שהיה על פי הדבור שלבי אמר כאשר צוה ה' את משה :

ויכל משה את המלאכה, מבאר שעקר כלוי המלאכה היתה ההקמה האחרונה שנשאר ולא נפרק כי עקר המלאכה מה שהעמד האהל והוכן לעבודה, וזה עשה משה שהקימו בעצמו באופן שגמר המלאכה מיוחס לו לבדו:

ויכס הענן, בברייתא די"ג מדות כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכתוב א"ת ובבא משה אל אהל מועד, בא הכתוב הג' והכריע כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כ"ז שהיה עליו הענן לא היה יכול לבא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו, והנה אא"ל שנסתלק הענן דהא כתיב כי ענן ה' על המשכן יומם ואמר ר"פ בהעלותך וביום הקים את המשכן כסה הענן וכו' כן יהיה תמיד הענן יכסנו, מבואר שלא נסתלק הענן עד שהוצרכו לנסוע, רק שביום השמיני היה כבוד ה' שהוא האש הנברא ממלא את המשכן מבפנים והענן יכסה עליו מבחוץ, שזה סימן להגלות השכינה, שלפעמים היה הכבוד מכוסה בענן ולפעמים היה מגולה כמ"ש בסוף פ' משפטים וישכן כבוד ה' על הר סיר ויכסהו הענן [ר"ל שהענן כסה את הכבוד] ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, ר"ל שאז נתגלה הכבוד מחוך הענן, שהאש אוכלת הוא כבוד נברא שנקרא כבוד ה', וענן וערפל סביביו, ולפעמים הוא מכוסה ואז היה יכול משה לבוא, וכשנתגלה לא יכול לבוא מעצמו, וע"כ כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, ומפרש טעה הקריאה כי מראה כבוד ה' כאש אוכלת, ר"ל שנתגלה הכבוד ולא יכול לבוא מעצמו, וכן פה נתגלה הכבוד, ולכן לא יכול ליכנס, ומ"ש נסתלק הענן, לאו דוקא כי הענן היה תמיד על המשכן רק שלא היה ענן כזה שהכבוד מלובש בו, כי הכבוד נסתלק מן המשכן אל תחת כנפי הכרובים ואז היה יכול לבוא, וז"ש שלא יכול לבוא מפני ששכן עליו הענן וכבוד ה' מלא, ר"ל שהיה ענן שמלביש את הכבוד ותוך ענן כזה לא יכול לבוא, וכן במלכים (ח' ח') ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' שם היה ענן המלביש את הכבוד, ועמש"ש ששם היה מובדל מכאן שהענן והכבוד שניהם היו בפנים ובכאן היה הענן מבחוץ עיי"ש טעמו, וכשנסתלק הענן החופף את הכבוד היה נכנס אף שהענן עצמו בלא הכבוד היה תמיד והכבוד הזה שנראה בשמיני למלואים הוא עצמו מ"ש וירא אליכם כבוד ה', וירא כבוד ה' אל כל העם, והוא עצמו הכבוד הנראה בעת המרגלים ובמחלוקת קרא ששם כתיב והנה כסהו הענן וירא כבוד ה', שזה היה רק בעת התגלות שכינה, אבל הענן לבדו היה תמיד על המשכן, ויש דעות מתי דבר עמו הפרשיות מן ויקרא עד סוף פרשת המלואים, שי"א שדבר עמו בתחלת ימי המלואים והקריאה רק הזמנה, וי"א שדבר עמו כל פרשיות אלה בשמיני למלואים והיה הקריאה לבוא אל הענן, עיין ברמב"ן. ועיין מה שכתבתי בריש פרשת ויקרא: