Deuteronomy 13

את כל הדבר EVERYTHING [I COMMAND YOU] — light precepts as well as grave ones (Sifrei Devarim 82:1),

תשמרו לעשות OBSERVE TO DO — This statement is intended to attach also a prohibition (לאו) to the positive commands mentioned in this section (Sifrei Devarim 82:2), for wherever השמר is used it is a term that implies a prohibition, but the difference between this and an ordinary prohibition is that flagellation is not inflicted for infringing a prohibition resulting from the use of the term השמר in connection with a positive command.

לא תסף עליו THOU SHALT NOT ADD THERETO — as, for instance, to place five chapters in the Tephillin, to employ five species of fruit and plants in the fulfilment of the command of Lulab, to recite four instead of three blessings in the Benedictions of the priests (Sifrei Devarim 82:4; cf. Rashi on Deuteronomy 4:2).

ונתן אליך אות [IF THERE ARISE AMONG YOU A PROPHET …] AND GIVETH THEE A SIGN that will show itself in the heavens, just as it is stated in the case of Gideon who spoke to the angel, (Judges 6:17) “[If now I found grace in your sight], then show me a sign (אות)”, and then it further states, (Judges 6:39) “[let me prove, I pray thee, but this once with the fleece;] let it be dry only upon the fleece [and upon all the ground let there be dew]”.

או מופת OR A WONDER showing itself on the earth — — Nevertheless you shall not hearken unto him (although the sign or the wonder come to pass; cf. v. 3). But if you ask, why then does God give him the power to perform a sign? Scripture replies, (v. 4) “for the Lord your God trieth you, [to know whether you really love the Lord your God]” (Sifrei Devarim 84:1; cf. Sanhedrin 90a).

ואת מצותיו תשמורו HIS COMMANDMENTS YE SHALL KEEP — the Law of Moses,

ובקלו תשמעו HIS VOICE YE SHALL OBEY — the voice of the prophets,

ואתו תעבדו HIM YE SHALL SERVE in His Temple (Sifrei Devarim 85:5).

ובו תדבקון AND UNTO HIM YE SHALL CLEAVE — i.e. cleave to His ways: do kindly actions, bury the dead, visit the sick, as did the Holy One, blessed be He (Sotah 14a).

סרה [BECAUSE HE HATH SPOKEN] סרה — i.e. something that is strange in the world (more lit., removed from the world), something which never existed and was never created (a pure invention), and which I never bade him say; detournure in O. F.

והפדך מבית עבדים AND WHO RELEASED YOU OUT OF THE HOUSE OF SERVANTS — even though he had no other claim on you but that He delivered you, it would be sufficient for Him to claim your obedience (Sifrei Devarim 86:5).

כי יסיתך IF [THY BROTHER …] ENTICE THEE — The term יסת always denotes to “stir up”, “to incite”, as it is said, (I Samuel 26:19) ”If it be the Lord that hath stirred thee up (הסיתך) against me” (Sifrei Devarim 87:2); inciter in O. F., Engl, to incite — i.e. that he induces one to act thus.

אחיך THY BROTHER — means, thy brother on the father’s side (Sifrei Devarim 87:4).

בן אמך THE SON OF THY MOTHER — i.e., thy brother on the mother’s side. (The meaning of the Hebrew words is: thy brother or the son of thy mother) (Sifrei Devarim 87:5).

חיקך [OR THE WIFE OF] THY BOSOM — i.e. who lies on thy bosom and is attached (מחוקה) to you, affichee in O. F. Similar is the expression (Ezekiel 43:14) “and from the bottom (מחיק) upon the ground” — i.e. from the foundation that is sunk in the ground.

אשר כנפשך [OR THY FELLOWMAN] WHO IS AS THINE OWN SOUL — Thus refers to thy father (Sifrei Devarim 87:11). Scripture specially mentions all those who are dear to you — that you must not consent unto them nor spare them (v. 9), how much the less should you consent unto others or spare them.

בסתר [IF THY BROTHER ENTICE THEE] SECRETLY — Scripture speaks of what usually occurs (but does not intend to exclude one who entices people publicly), for usually the words of the enticer are spoken in secret. Similarly does Solomon say of the strange woman that she practises her art of seduction (Proverbs 7:9) “In the twilight, in the evening of the day, in the blackness of night and the darkness” (Sifrei Devarim 87:12).

אשר לא ידעת אתה ואבתיך [LET US GO AND SERVE OTHER GODS] WHICH THOU HAST NOT KNOWN, THOU, NOR THY FATHERS — This would be a great disgrace for you: for not even the heathen nations abandon that which their fathers have handed down to them, and this man says to you, “Abandon what thy fathers have handed down to you”! (Sifrei Devarim 87:13).

הקרבים אליך או הרחקים [LET US GO AND SERVE OTHER GODS … NAMELY, OF THE GODS] WHICH ARE NIGH UNTO THEE, OR FAR OFF [FROM THEE] — To what end does it (Scripture) mention the gods of the near nations and those of the far-off ones? But this is in effect what Scripture says: From your knowledge of the gods of the near nations, you may draw conclusions regarding the nature of the gods of those far-off; just as there is nothing real in those of the near ones so there is nothing real in those of the far-off ones (Sanhedrin 61b; Sifrei Devarim 88:1).

מקצה הארץ [GODS … FAR OFF FROM THEE] FROM THE ONE END OF THE EARTH [EVEN UNTO THE OTHER END OF THE EARTH] — This refers to the sun, the moon and the host of heaven (the stars) who move from one end of the world to the other (Sifrei Devarim 88:2).

לא תאבה לו THOU SHALT NOT CONSENT UNTO HIM — i.e. thou shalt feel no longing (תאב) towards him, thou shalt show no affection for him (אהב); This is stated because it is said, (Leviticus 19:18) “Thou shalt love thy fellowman as thyself”; this man, however, thou shalt not love (Sifrei Devarim 89:1).

ולא תשמע אליו AND THOU SHALT NOT HEARKEN UNTO HIM when he makes entreaty for his life, that you should forgive him. This is stated because it says. (Exodus 23:5) “[If thou see the ass of him that hateth thee] thou shalt surely help him”; this man, however, thou shalt not help (Sifrei Devarim 89:2).

ולא תחוס עינך עליו NEITHER SHALL THINE EYE SPARE HIM — This is stated because it says, (Leviticus 19:16) “thou shalt not stand against the blood of thy fellow” — this man, however, thou shalt not spare (Sifrei Devarim 89:3).

ולא תחמל NEITHER SHALT THOU PITY [HIM] — i.e. thou shalt not occupy thyself in his favour (you shall not seek to find anything favorable to him) (Sifrei Devarim 89:4).

ולא תכסה עליו AND THOU SHALT NOT CONCEAL (COVER OVER) HIM — If you know anything about him that will condemn him, you are not allowed to keep silent (Sifrei Devarim 89:5).

כי הרג תהרגנו BUT THOU SHALT SURELY KILL HIM — and if he has left the court after having been acquitted have him brought back for condemnation if you know anything against him; if, on the other hand, he has left the court after being found guilty do not bring him back to plead in his favour (Sifrei Devarim 89:6-7).

ידך תהיה בו בראשונה THINE HAND SHALL BE FIRST UPON HIM [TO PUT HIM TO DEATH] — He who was to be seduced to idolatry has the duty to put him to death; if he did not die by his hand he must die by the hands of others, as it goes on to state “and afterwards the hands of all the people” (cf. Sifrei Devarim 89:8).

לשבת שם [IF THOU SHALT HEAR SAY IN THE CITIES WHICH THE LORD THY GOD HATH GIVEN THEE] TO ABIDE THERE — The words “to abide there” are added to exclude Jerusalem which city was not intended as a dwelling-place (Sifrei Devarim 92:5; cf. Bava Kamma 82b).

כי תשמע לאמור IF THOU SHALT HEAR … SAYING means, if thou shalt hear people saying thus: “[Certain men, worthless persons,] have gone out” etc.

אנשים CERTAIN MEN — but not women (Sifrei Devarim 93:1).

בני בליעל — WORTHLESS PERSONS — people that have thrown off the yoke of the Omnipresent (the word is taken in the sense of בְּלִי עוֹל, without a yoke) (Sifrei Devarim 93:2).

ישבי עירם THE INHABITANTS OF THEIR CITY — but not the inhabitants of another city (Sifrei Devarim 93:4). From here they (our Rabbis) derived what they said, “A town is not treated as an עיר הנדחת (i.e. does not come under the category of a “condemned city” which according to vv. 16—17 must be utterly destroyed) unless it be men who lead them (the inhabitants) astray, and unless its seducers be of its midst (inhabitants of that city) (Sanhedrin 111b).

ודרשת וחקרת ושאלת היטב THEN SHALT THOU INQUIRE, AND MAKE SEARCH, AND ASK DILIGENTLY — From here — from the variety of expressions denoting inquiry in this verse — they (the Rabbis) derived the law of investigating capital cases by means of seven investigations” (referring to date, time and place). in the following manner: here (in our verse) there occur three expressions relating to inquiry, viz., ודרשת, וחקרת and היטב — the expression ושאלת does not come into account, because from it they derived בדיקות, the examination referring to accompanying circumstances, — and in another passage (Deuteronomy 19:18) it states, “and the judges shall enquire diligently (ודרשו השופטים היטב)”, and still in another passage (Deuteronomy 17:40) it states, “and thou shalt inquire diligently (ודרשת היטב)" — thus altogether seven expressions. — And although they are used in connection with different cases they learned by way of analogy (ג"ש) of the term היטב used here and in the passages quoted that it is intended to apply what is stated in one case to the others also (Sanhedrin 40a; cf. Sifrei Devarim 93:6).

הכה תכה THOU SHALT SURELY SMITE [THE INHABITANTS OF THAT CITY] — If you cannot put them to death by the death-penalty prescribed regarding them, kill them in some other way (Sifrei Devarim 94:1; Bava Metzia 31b; cf. Rashi on v. 10).

לה' אלהיך [AND THOU SHALT BURN WITH FIRE THE CITY …] FOR THE LORD THY GOD — i.e. for the honor of His name and for His sake.

למען ישוב ה' מחרון אף THAT THE LORD MAY TURN FROM THE FIERCENESS OF HIS WRATH — for as long as idol-worship exists in the world the fierce wrath of God is kindled against the world (Sifrei Devarim 96:3; Sanhedrin 111b; cf. Rashi on Genesis 9:32).

[נה] את כל הדבר, לומר שכל מצות התורה שוות בחביבותם, כנ"ל סי' נא) ומ"ש תשמרו לעשות ששמירה מציין ל"ת הוא ליתן ל"ת על כל האמור, וכבר הובא כזה בילקוט משפטים [נדפס במכלתא (סי' ר"כ)] כנוסף על המכלתא בשם ראב"י על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ומ"ש לא תוסף עליו לפי המשך הכתובים מזהיר שלא יעבוד בבהמ"ק בעבודות שלהם כמ"ש הרמב"ן, ובזה נמשך למ"ש לא תעשה כן לה' אלהיך, וחז"ל פירשו שקאי על תוספת במצוה כמו אם נתערב מתן ד' במתן א' לא יתן במתן ד' וזה כר' יהושע ושאין מוסיפין על הציצית, ומשה"ק בזה למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד עיין מ"ש בזה בארץ יהודה (סי' י') שם הארכתי בזה ואכ"מ, וכבר בארתי בהתו"ה שכ"מ שכתב לשון דבר תפשו חז"ל גם הוראתו מענין דבור עיי"ש, וע"כ אמרו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, וכמ"ש כ"ז בר"ה (דף כח):

[נו] כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, למה מזכיר חולם חלום אם אין לשמוע לנביא כ"ש לחולם חלום, ופי' שלפי שכתוב נביא מקרבך כמוני, ופי' שידמה בעניני נבואתו כמשה, א) שלא יקבל נבואתו מהשפעת כוכב או גלגל או מלאך רק מה' לבדו שעז"א כה אמר ה' וכן אמרו הנביאים, ב) שמשה קיים מקצת דברי נביאים הקודמים, שהחזיר להם כל הנבואות שנבאו האבות ומה שדבר ה' עם אדם ונח, והוסיף מקצת נבואות שנבא להם על העתיד בדורות העתידים, כן הנביאים קיימו נבואות נביאים הקודמים והוסיפו נבואות חדשות, ג) שמשה אמר כלל ופרט היינו נבואות שהם לצורך הכלל ונבואות לאנשים פרטים וכן היה ביתר נביאים שנבאו על עניני הכלל ועל עניני אנשים יחידים, ושלא תאמר שצריך שישוה גם בזה למשה שיהיה זקן בן שמונים ונביא בן נביא כמשה, שעז"א כי יקום נביא שמשמע אף שאינו בן נביא שיורש סגולה זו מאבותיו רק שקם מעצמו, וכן לבל תאמר שידמה בנבואתו למשה שהיתה נבואתו פה אל פה, ר"ל שהיה ער ועומד על רגליו, לזה הוסיף או חולם חלום, כי מדרגת יתר הנביאים היתה בשוה אל המשיגים נבואתם בחלום דרך כח המדמה כי כולם בטלו הרגשת גופם ונפלו על פניהם:

[נז] ונתן אליך אות או מופת, כבר בארתי בפי' ישעיה (סי' ח) ובהתו"ה וארא (ז ג) שאות אינו מציין דבר היוצא חוץ מטבע, רק מציין שנותן סימן על דבר כמו קריאת שם הילד עמנואל, והמופת הוא דבר מפליא עיני רואים, ויצויר שני הלשונות על דבר אחד, למשל מה שנתהפך המטה לנחש קוראהו אצל ישראל בשם אות ואצל פרעה בשם מופת, כי ישראל האמינו בה' ולא היה זה אצלם מופת רק אות שה' שלחו, ופרעה שלא האמין שיש יכולת ביד ה' לשנות טבעי הדברים קוראהו מופת, ולא היה אצלו אות כי לא קבל הדברים, וכן בהחזרת השמש אצל חזקיה אמר מה אות כי אעלה בית ה', ובד"ה אומר ששרי מלך בבל שאלו לדעת המופת אשר היה בארץ, ועתה ראיתי שכבר קדמני הרמב"ן פה בחלוק זה, וע"כ אמר בספרי נשא (סי' פו) אות הוא מופת ומופת הוא אות ר"ל שיצויר שיפול על דבר אחד בין לשון אות בין לשון מופת כפי כונת המדבר, אולם מ"ש פה שאות הוא בשמים ומופת הוא בארץ, מפני שזה רחוק שנביא השקר יחדש מופת בשמים, רק יצויר שיתן אות למשל שיאמר שלמחר יהיה גשם או לקוי איזה כוכב, שהוא ענין טבעי, והאות הוא מה שיאמר אותו קודם בואו, ולא יצויר שיעשה מופת רק בארץ כמו שהחרטומים הפכו גם הם מים לדם ומטה לתנין בלהטיהם [והגי' הנוספת בפנים הוא עפ"י הילקוט וכ"ה בס"א ברש"י, ויש עוד גרסות קשות להבין], ולפ"ז משמע שמפ' שהוא נביא שקר כריה"ג בסי' שאח"ז וס"ל כסברת ר"ע שא"א שיתן מופת בשמים רק שיצויר שיתן אות, וזה כמ"ש הרמב"ן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות קצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות לא ידע האיש מאין יבא לו אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעת"ל בדבר פלוני ויקראו לו הפילוסופים כהין ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים אולי הנפש בחדושה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו, והאיש הזה יקרא נביא כי מתנבא הוא וע"כ יבא האות והמופת אשר יאמר עכ"ד וכבר נזכר כן בתשובות הרשב"א (סי' תקמח) על דברי נביא אוילא והאריך בכמה מעשיות מן הצופים הנקראים כהים שיראו חזיונות אמתיים, וגם בזמנינו תחדשו ענינים כאלה אם ע"י מלאכת המאגנעטיזמוס שקראום אותם רואה מלב וכן תעשה הטבע לפעמים בנפשות המוכנות לכך כנודע ממעשים רבים, ואכ"מ לבאר זה:

[נח] ובא האות והמופת, משמע אף שבא האות והמופת ביחד דהיינו שמשנים איזה דבר בשמים ג"כ לא ישמע לו, כי ה' עשה המופת הזה כדי לנסות אתכם אם אתם שלמים באהבתו, ור"ע השיב שא"א שיעשה ה' נס, שעי"ז יטעו שיש ממש בע"ז, ומפרש שהיה תחלה נביא אמת ופי' ונתן שכבר נתן אות או מופת בעודו נביא אמת וכ"ז מובא בסנהדרין (דף פט), וכבר כתב הרי"א שכ"ז רחוק שיעשה ה' נס לנביא שקר או שנביא אמת ישוב להדיח לעבוד עכו"ם רק שהכתוב דבר דרך הפלגה, אף שיעשה נס בשמים לריה"ג או אף שהיה תחלה נביא אמת בכ"ז אל תשמע לו, כי זה מן הנמנעות שיסכים ה' שתעבד ע"ג אף לשעה וע"כ לא יועילו ע"ז לא אותות ומופתים ולא עדות נביא מוחזק והוא דרך הפלגה לאמת שדבר זה שקר ומן הנמנעות:

[נט] לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, פי' בספרי שאין פירושו שלא תקבל דבריו לעשות כן, שע"ז היל"ל לא תשמע אליו, אבל לשון שמיעת הדברים היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית, וכ"כ הרמב"ם (במל"ת סי' כח) שהוזהרנו משמוע למתנבא בשם ע"ז ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו לאמר מה האות שלך ומה מופתך ע"ז המאמר רק נקיים בו העונש, וז"ש לא תחזור בו ר"ל שלא תחזור על דבריו לשמעם שנית, והרמב"ן השיג עליו ופי' שר"ל שלא תקבל דבריו לעשות כן כמ"ש בת"א לא תקבל לפתגמי נביא הדין, ויפה השיב במג"א שעל הקבצו ושמעו בני יעקב ת"א קבילו אולפן שהוא רק קבלת הדברים בלב, כי לרוב שמיעת דברים היינו שמיעת האזן לבד, ומ"ש מלת ההוא ר"ל רק החלום ההוא והנבואה ההיא של עתה, אבל אינו נעשה חשוד למפרע כמ"ש ביו"ד סי' א' וכמ"ש הז"ר, והמפרשים הגיהו כאן ולא החוזר בו ולא החשוד למפרע וא"צ:

[ס] אחרי ה' אלהיכם תלכו, חושב שש בחינות — א) אם תבחנו אחרי מי תלכו לעשות רצונו במ"ע הלא ראוי שתלכו אחרי ה' שהוא אלהיכם וי"ל קשר עמכם בטובותיו שהפלא עמכם שזה הוראת אלהים הבא בכנוי אל ישראל ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, והליכה אחרי מורה אחרי מדותיו ודרכיו ג"ח הלבשת ערומים בקור חולים כמ"ש בסוטה (יד), ב) מצד היראה הלא ראוי שתהא מוראו עליכם לא מורא ע"ג שהיא כאין נגדו, ג) מצד מל"ת הלא הזהיר ע"ז לא יהיה לך אלהים אחרים וראוי שאת מצותיו תשמורו, ד) מצד הנביא השקר הלא ראוי שבקולו תשמעו שהלא נביאי האמת מזהירים אתכם מזה, ה) מצד העבודה ראוי שרק אותו תעבודו בעבודת המקדש לא זולתו על כל הר וגבעה ועץ רענן, ו) מצד שאתם דבקים בה' מצד נשמתכם שהיא חלק אלוה ממעל וכשתעבדו ע"ג יופסק הדבוק הזה ונפשכם תכרת משרשה העליון אל הטומאה והגלולים וראוי שבו תדבקון:

[סא] והנביא ההוא או חולם החלום ההוא, כ"מ שדייק לכתוב כנוי הרומז ההוא אצל כרת ומיתה מדייק ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה וציינתי מקומותיהם בהתו"ה (צו סי' קלב), וכן בספרי (פסקא קמט), ומ"ש כי דבר סרה על ה' וכו', היינו שזייף דברי המקום לאמר דבר סרה בשמו כמו לענות בו סרה (לקמן יט יז) כי סרה דברת על ה' (ירמיה כח) ובא להודיע טעם שראוי לעונש א) מצד שזייף דברי המקום אף שלא היית מחויב לעבדו מצד טובתו, (ב) שאתה מחויב בעבודתו מצד טובותיו. והנה תחלה לא שעבדו בהם המצריים רק שלא הניחום לצאת ואם היה מוציאם בעת ההיא היה די וטובה רבה ואח"כ שעבדו בהם והיה הטובה גדולה יותר שפדם מבית עבדים:

[סב] להדיחך מן הדרך, ת"ק קבל גז"ש להשוותו עם מ"ש גבי מסית כי בקש להדיחך שמיתתו בסקילה ור"ש לא קבל גז"ש זו ומובא בסנהדרין (דף פט) ושם מבואר שלכ"ע בע"ז אפי' בבטול מקצת וקיום מקצת פליגי ר"ש ורבנן דכתיב מן הדרך אפי' מקצתו ועז"א מן הדרך אפי' מקצתו ופי' שאם היה כתוב רק אשר צוך הייתי אומר שרק במל"ת דע"ג, שמצאנו צווי על ל"ת שעז"א בספרי נשא (סי' ב) רבי אומר אין צווי אלא אזהרה, אבל כשאמר צוך ללכת בה כולל גם אם מדיח ממ"ע דע"ג, כגון עשה ונתצתם את מזבחותם, ותקנתי הספרי עפ"י גירסת הגר"א:

[סג] כי יסיתך אחיך, כבר בארתי (ישעיה לו יד) גדר פעל מסית שמראה לו איזה תועלת או הנאה בדבר הזה, ודעת הת"ק שמטעה אותו שישיג איזה תועלת מע"ג שהוא טעות באמת, ואחרים אומרים שמגרה אותו ומראה חסרון בהנהגת ה' לומר שאינו משגיח, כמ"ש (מלאכי ג׳:י״ד) אמרתם שוא עבוד אלהים, ועפ"ז יאמר שההנהגה נתונה תחת משטרי השמים והמזלות, ור"מ כשטתו בב"ר (פל"ו) דרש ר"מ והוא ישקיט מעולמו ויסתר פנים לעולמו כדיין שמותחים כילה על פניו וא"י מה נעשה מבחוץ א"ל דייך מאיר וכו':

[סד] כי יסיתך אחיך וגו' בסתר, והלא אלה פסולים לעדות כמו שלמדו בספרי (פסקא רפ) ובסנהדרין (דף כב) מן לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים, וא"כ מי מעיד בו אחרי שאמר כי יסיתך בסתר, מזה מבואר שמכמינים לו עדים:

[סה] כי יסיתך אחיך בן אמך, פי' בספרי שאם יאמר אחיך לבד נפרש שר"ל בן אביך שהוא שונא לך ע"ד הירושה, לכן פי' בן אמך שאינו שונא לך, ומוסיף אף בנך שהוא קרוב יותר מן האח, ובקדושין (דף פא) למד מזה דמותר להתיחד עם אמו ובתו שמפני שאמר בסתר אמר בן אמך שהוא דר אצל אמו ששם מקום סתר שאין איש בא שם, וממ"ש בתך בסתר מבואר שמותר להתיחד עמה, וז"ש כמו שבנך מ"מ כן בתך מ"מ אף במקום יחוד ואם יאמר אשתך נפרש על הארוסה שקרויה אשתו סתם לכן מוסיף אף אשת חיקך זו הנשואה ומוסיף רעך אשר כנפשך שהוא אביו, שנפשם קרובים זל"ז ואיך יצויר שאביו יקרא רעך זה יצויר בגר שאין אביו ידוע, ומפ' שתפס לשון בסתר כי אין דרך שיסיתו בפרהסיא ונדמו כזונה שמעשיה בצנעה, שכל זנות האמור במשלי הוא משל על המינות והעכו"ם:

[סו] אשר לא ידעת, לא יתכן שיהיה זה מדברי המסית שהוא בודאי ירצה להודיע לך מהותה, רק זה מדברי הכתוב כאומר ראה הגנאי הרצוף בהסתה זו, שתעזוב אלהיך ואלהי אבותיך לעבוד דבר שלא ידעת אתה ואבותיך שזה לא יעשו גם העמים כמ"ש ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים וגו', וזאת שנית שיפתוך לעבוד אלהי העמים אשר סביבותיכם שכבר ידעת כי הבל המה ואין בם מועיל, ולא הצילו את עובדיהם מידו ומזה תדין גם להרחוקים, ומ"ש מקצה הארץ הוא למותר שראוי לאמר הרחוקים ממך עד קצה הארץ, וגם שהאתנחתא ראוי לבוא על מלת סביבותיכם, מזה למדו עוד כונה שניה שמזה תלמד שלא תשמע אף שיסית אותך לעבוד לשמש או לירח שמהלכים מסוף העולם ועד סופו:

[סז] לא תאבה לו, רש"י ז"ל פי' על פי הספרי לא תאהבנו, וכתב עליו הרמב"ן אבל בגמ' אמרו הא אם אבה ושמע חייב, וכן הדבר כי אבה הוא מענין רצון וכן תרגם אונקלוס לא תקבל מניה, ונראה שדרשת הספרי יוצא ממה שהיל"ל לא תשמע אליו ולא תאבה כי הכתוב ידבר תמיד בדרך לא זו אף זו לא בהפך, שזה רבותא יותר שלא יאבה אף בלב, וגם כלל אזהרות אלה מיותרים אחר שמצוה להרגו פשיטא שלא ישמע אליו וע"כ דרשו שהם אזהרות מיוחדות איך יתנהג עם המסית, כי אנו מצווים על אהבת ריעים ושלא לשנאותם ואף בעובר עברה שמותר לשנאותו, אנו מצווים לעזוב השנאה כי יחנן קולו בעת ירבץ תחת משאו, ויותר מזה הצווי לא תעמד על דם רעך ומזהיר בהדרגה שלא יאהבנו, וגדר פעל אבה שמתרצה בלב לחברו, ומשתתף לדעת חז"ל עם פעל אהב ששרש שניהם אב, שע"י אהבתו יאבה בלב לדבריו, ואמר לא תאבה לו ומוסיף גם במקום שצריך לשמוע קולו גם כשמותר לשנאותו לא תשמע אליו למחול לו, ואף לא תחוס עינך כשטובע בנהר להצילו, והרמב"ם במנין המצות (סימן יז וסימן יח) מנה כדרשת הספרי ובחבורו (פ"ה מה' עכו"ם ה"ה) כתב גם דברי הגמ' דאבה ושמע לדברי המסית אפי' בדבור בעלמא חייב והרמב"ן במנין המצות (סי' נח) תפס כדברי הגמ' אבל במה שלא סלק בסוף הספר שני אזהרות מחשבונו של הרמב"ם משמע שאין הדבר ברור לו, ואכמ"ל בזה:

[סח] ולא תחמל ולא תכסה עליו, התבאר אצלי ההבדל בין חוס ובין חמל, שחוס הוא מה שאינו רוצה להשחית דבר שיש בו תועלת, וחמל הוא מצד טוב הדבר בעצמו, וע"כ מפרש לא תחוס עין אם טובע בנהר שבזה יחוס מהשחית בן אדם כמוהו שיש בו צורך לקבוץ המדיני, וחמל הוא אם רואה לו זכות שאז הוא עצמו דבר טוב כי י"ל זכות שלא יהרג, ובמ"ש לא תכסה מבואר שהוא בשיודע לו חובה ומכסה הדבר ואינו מגלהו, וממ"ש כי הרג תהרגנו ר"ל שתהרגנו בכל אופן למד שמחזירין אותו לחובה ולא לזכות שהוא חלוף של כל חייבי מיתות שמחזירין לזכות ולא לחובה וכמ"ש בסנהדרין (דף לג):

[סט] וסקלתו באבנים, יכול באבנים מרובות, התבאר בפ' קדושים (סי' צב), וע"ש נאמר כאן הדחה התבאר למעלה (סי' סב), וסתמא פה כרבנן דר"ש, ומ"ש המוציאך אפי' אין לו עליך, למעלה (סי' סא):

[ע] וכל ישראל ישמעו ויראון, מזה אמר ר"ע שצריך להשהותו עד הרגל שאז ימצאו שם כל ישראל, ור"י מדייק מדלא אמר יראו וייראו שדי אם מכריזים אח"כ, כמ"ש בסנהדרין (דף פט), ומ"ש ולא יוסיפו לעשות פי' בסנהדרין שהוא אזהרה למסית עיי"ש ברש"י וכן תפס הרמב"ם (בפ"ה מה' עכו"ם ה"ד), והפר"ח תמה בזה ממ"ש במכות (דף ד ע"ב) גבי עדים זוממים לרבנן שממ"ש ישמעו וייראו לא ידעינן הכרזה רק ממ"ש ולא יוסיפו לעשות וע"כ ס"ל לרבנן שלא ילפינן אזהרה לעדים זוממים מן ולא יוסיפו לעשות כי צריך להכרזה, ולק"מ שזה רק גבי עדים זוממים דכתיב והנשארים ישמעו וייראו ולא ידעינן מיני' הכרזה דלשון הנשארים אינו כולל כל ישראל רק העומדים במעמד, אבל במסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא דכתיב וכל העם וכל ישראל (כמ"ש בסנהדרין דף פט) ילפינן מיני' הכרזה, ונשאר ולא יוסיפו לאזהרה, והראיה דהא בבן סורר ומורה לא כתיב ולא יוסיפו ובכ"ז צריך הכרזה משום דכתיב וכל ישראל ישמעו, ופי' בספרי שמ"ש ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה לא הזהיר לענוש רק על עבודות שחייב סקילה בכל אופן שהסית אעבוד או אלך ואעבוד וכו' כמ"ש בסנהדרין אבל המגפף והמנשק וכו' ע"ז אינו חייב כי אינו בסקילה ואין זה כדבר הזה:

[עא] כי תשמע, מלשון זה מבואר שאין מצוה עליך לחזור אחר הדבר לשמוע ועז"א שהחיזור אינו מן המצוה, רק אם תשמע אז אתה מחויב לדרוש ולחקור ולא לרטוש ולעזוב את הדבר, וכן אמר במדרש רבה (צו פ"ט) כל המצות כתיב בהן כי תראה, כי תפגע, כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה ובארתי בארך (ויקרא סי' י"ב), ומ"ש ודרשת מן התורה וכו' עד מן התלמוד מחקו הגר"א, ויל"פ שר"ל שתדרוש תחלה אם הוא עבודת גלולים שחייב עליה כפי משפטי התורה, וחקרת אם יש עדים, ואם יסופק לך תשאל מן התלמוד ר"ל תשאל לב"ד הגדול:

[עב] באחת עריך, משמע רק עיר אחת ולא שתים, אבל כבר בארתי באילת השחר (כלל ע') שיש הבדל בשם המספר אחת בין כשבא אחריו שמוש המ"ם ובין כשבא אחריו ה"א הידיעה או כשבא בסמיכות, שאם יכוין על האחדות להוציא הרבוי בא אחריו שמוש המ"ם, ואנקמה נקם אחת משתי עיני (שופטים ט״ז:כ״ח), בחר לך אחת מהנה (דברי הימים א כ״א:י׳), שר"ל אחת ולא שתים, אבל אם יכוין על הכללות ר"ל כל אחת שיהיה, בא אחריו ה"א הידיעה או הסמיכות, ואם היה הכוונה רק אחת ולא שתים היל"ל באחת מעריך, משא"כ לשון אחת עריך ר"ל כל עיר שתהיה ואינו מוציא רק שלש, שמעוט לשון רבים הוא שנים, וז"ש יכול אף לא שתים ת"ל באחת עריך, ר"ל מדלא אמר באחת מעריך, וממ"ש אשר ה' אלהיך נותן לך ממעט ח"ל [כן גריס הגר"א], וממ"ש לשבת שם ממעט ירושלים שסובר שלא נתחלקה לשבטים כמ"ש למעלה (סי' ט') שכן סובר ר"ש סתמא דספרי:

[עג] יצאו אנשים בני בליעל, שם אנשים מיותר ובא לדייק ולא נשים ולא קטנים, וכן ממ"ש לשון רבים ידעינן שלא פחות משנים, וממ"ש את יושבי עירם ידעינן שלא יושבי עיר אחרת, וא"כ מ"ש בקרבך מיותר שא"צ להודיענו שיהיה מקרב העיר, וע"כ פי' מקרב הארץ ולא מן הספר, וכ"ז מובא בסנהדרין (דף קי"א):

[עד] לאמר נלכה נעבדה, בש"ס סנהדרין (דף קי"א ע"ב) לאמר שצריכים עדים והתראה לכל או"א, ופרש"י לאמר נלכה נעבדה משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא שצריך עדים לכל או"א שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד מהם, מבואר שבא על המדיחים, שהם חייבים סקילה אע"פ שלא עבדו ע"מ שאמרו נלכה ונעבדה כמ"ש הרמב"ם (בריש פ"ד), וצריך דוקא שיאמרו בלשון רבים נלכה ונעבדה (כמש"ש ה"ה), וע"ז צריך עדים וממילא צריך התראה כדין כל חייבי מיתות ואינו דומה למסית ששם כתוב כי יסיתך בסתר, ולפ"ז אין לזה ענין עם התראה שצריך אל הנדחים שבזה משמע מדברי הרמב"ם שאם הנדחים נסקלים שאין שם תנאי עיר הנדחת צריך התראה לכל א' וא' על מיתת סקילה, אבל כשנודע לב"ד שהודחה כל העיר או רובה ויש שם התנאים שצריך לעיר הנדחת אז חוץ מהתראה שהתרו לכל א' וא' על מיתת סקילה ישלחו לשם שני ת"ח להתרות בהכלל התראה כוללת ויודיעום דין עיר הנדחת שיהרגו כולם במיתת סייף אנשים ונשים וטף והיתה העיר וכל שללה כליל, וכמו ששלחו לבני ראובן ובני גד ע"ד המזבח שחשבו שעשאוהו לעכו"ם את פינחס ונשיא מכל שבט להתרות התראה כוללת, ואם חזרו בהם דינם כיחידים מי שעבד במזיד בהתראת עדים יסקל. ואם לא חזרו נלחמים עמהם, אז אם ימצאו רוב שעבדו בהתראה של סקילה יעלו אותם לב"ד הגדול וידונו כדין עיר הנדחת הגם שלא התרו לכל א' וא' על מיתת סייף [וי"א שמותרה לדבר חמור לא הוה מותרה לדבר הקל, הלא על מיתת סייף באה ההתראה הכוללת, כן למדתי מדברי הרמב"ם (שם ה"ה וה"ו) שיש שם גמגומים רבים שהתקשו בזה גדולי המפרשים, ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, עיין היטב ותבין כי קצר המצע מהשתרע פה אריכות דברים:

[עה] ודרשת וחקרת ושאלת היטב, הנה בסנהדרין (דף מ"ם) ולמד ז' חקירות בדרכי הלמודים ע"י גז"ש היטב היטב עיי"ש, וזה עפמ"ש באילת השחר (פרק כ"ט) איך היו דרכי חז"ל בלמודים אלה עיי"ש בכל הפרק ההוא, ובכ"ז כפי הנראה מלשון הספרי כאן ובפרשת שופטים (פסקא קמ"ט ופסקא ק"צ) שלמד בדיקות מן והנה אמת נכון הדבר מבואר שהוציאו זה גם בדרך הפשט, כי עיקר החקירות הוא על הזמן ועל המקום, שאם א"י באיזה זמן או באיזה מקום הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, ובמקום לא יש רק חקירה אחת באיזה מקום, ובזמן יש שש חקירות, ועז"א ודרשת וחקרת ושאלת שכ"א מוסיף על חברו, הרי שלש חקירות ומוסיף היטב ר"ל ודרשת היטב וחקרת היטב ושאלת היטב, הרי יש בכל א' שתי חקירות, שהם שש חקירות בשאלת הזמן, ועם שאלת המקום שלא תמצא בה רק חקירה א' הם ז' חקירות, ולבל תאמר שמלת היטב אינו מוסב רק על ושאלת הסמוך לו למדינן ממ"ש גבי יחיד העובד כו"ם ושמעת ודרשת היטב וגבי עדים זוממים ודרשו השופטים היטב הרי שגם הדרישה צ"ל היטב וביחוד בעדים זוממים א"א להזימם בזולת ז' חקירות אלה, ולכן אם אמר איני יודע עדותם בטלה, ובדיקות למד הספרי מן והנה אמת נכון הדבר שלא כשטת הגמרא שלמד מן ושאלת, וע"כ חפשו בגמ' דרכים אחרים ללמודים אלה:

[עו] נעשתה התועבה הזאת בקרבך, לקמן (סי' י"ז) אמר נעשתה התועבה הזאת בישראל, וכן אמר בכ"מ כי נבלה עשה בישראל, רק מפני שבמקום דכתיב בישראל יש להוציא גרים כמ"ש בפי' ויקרא (סי' קצ"ו), לכן תפס לשון בקרבך ור"ל שהגרים מצטרפין להיות רוב העיר שיהיה דינה כעיר הנדחת:

[עז] הכה תכה, כבר התבאר שהמקור הנלוה אל הפעל מורה שיעשה הפעל בכל אופן, ר"ל תכהו בכל מה שתוכל כמ"ש בב"מ (דף ל"א), ומ"ש מנין שלא ירד ויצא פי' בז"ר שר"ל אף אם ברח מן העיר לא נפטר ממיתה, והנה לכאורה לא צריך לאשמועינן זאת דכבר אמר במשנה דמכות (דף ז') דמי שנגמר דינו וברח אין סותרין את דינו אם לא כשברח מח"ל לא"י, ועיר הנדחת לא משכחת בח"ל, ונראה מפני שעל מיתת סייף לא התרה כדין התראה שצריך שיתרה בו ביחוד ובשעת מעשה, ועל מיתת סייף שהוא מדין עיר הנדחת לא היה רק התראה כוללת ותוכחת מוסר מאת ב' ת"ח שנשלחו מהסנהדרין, וה"א שהריגה זו לא תחול רק כשהוא שם, אבל אם ברח נדין אותו כדינו במקום אחר, והרי אינו מותרה למיתה זו, בפרט שנראה שאם עבד עכו"ם אחר שהודחו רוב העיר די בהתראה זו לבד כי מאז א"צ התראה למיתת סקילה, ולפ"ז י"ל אם ירד ויצא מן העיר פטור לכן אמר הכה תכה מ"מ:

[עח] את יושבי העיר ההיא, מלת ההיא בא תמיד למעט זולתו כמ"ש באילת השחר (כלל תקצ"ט) ובא למעט יושבי עיר אחרת שהודחו עמהם, ועד שלשים יום לא נקרא בשם יושבי העיר כמ"ש בב"ב (דף ח') וסנהדרין (דף קי"ב):

[עט] החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל שללה, כבר בארתי (ישעיה סי' ח' ובכ"מ) ששם שלל נופל בעצם על הנשאר אחרי נפול הבעלים במלחמה אז הכל נקרא שלל, ועת בוזזים אותו יאמר לבוז שלל לחלק שלל וכדומה, וא"כ שם שללה מציין נכסי הרשעים הנהרגים ונכסיהם הנשארים נקראים בשם שלל, אבל במ"ש החרם אותה ואת כל אשר בה מציין כל נכסי העיר אף נכסי הצדיקים שהם חרם מצד שנמצאים בעיר הזאת, ומזה מבואר שכל הנמצא בעיר הם אבודים אף נכסי הצדיקים מצד שהם בתוך העיר, ושהשלל דהיינו נכסי הרשעים הנהרגים אבודים מצד שהם השלל הנשאר מן הנהרגים בין שהם בעיר בין שהם חוצה, שע"ז אמר תקבץ אל תוך רחובה שיקבץ אותה מן החוץ כל שהם קרובים שיוכלו לקבצם אל תוכה, ובמ"ש ואת כל בהמתה היינו בהמת העיר לא בהמת הקדש שהם לגבוה לא לעיר, וכ"ז בסנהדרין שם:

[פ] אל תוך רחובה, הרחוב הוא מקום הקבוץ וברייתא זו כר"ע בסנהדרין שם דאם אין רחוב עושין לה רחוב והיל"ל אל רחובה ולשון אל תוך מציין שמקבץ מן הצדדים אל התוך והאמצע ועז"א היה רחובה חוצה לה וכו':

[פא] ואת כל שללה, לא ההקדשות אף של הרשעים, כי הם שלל שמים וצריכים פדיון, ותרומות מיירי בתרומה ביד כהן שחל עליהם איסור עיר הנדחת רק אין מזלזלים בה, ותרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת וכן מעשר שני יגנז משום דאקרי קדש ועיין בגמרא (דף קי"ב ע"ב):

[פב] כליל לה' אלהיך, שדבר זה מרוצה לה' ובמ"ש והיתה תל עולם וכו' למד יהושע להחרים את יריחו ושיהיה תל עולם וה' הסכים על ידו כמ"ש ברבה במדבר (פ' כ"ג) וכמ"ש כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע, ר"ל ואחר שהיה בדבר ה' הי"ל לדייק הלשון את העיר את יריחו שאפילו עיר אחרת ע"ש יריחו אסור וא"כ מזיד היה ועיי"ש בסנהדרין (דף קי"ג) שבנה עיר אחרת ע"ש יריחו וז"ש יכול שוגג ת"ל כדבר ה':

[פג] לא תבנה עוד, לדעת ר"ע פי' לא תבנה כמו שהיתה אבל מותר לעשות גנות ופרדסים שע"ז מורה מלת עוד, והספרי סותם כדעת ריה"ג שאפילו גנות ופרדסים אסור ופי' בגמ' דס"ל עוד לגמרי משמע ר"ל שע"ז שלא תבנה בבנין לבד א"צ מלת עוד שלשון בנה בדיוק הוא רק בנין, ודי שיאמר והיתה תל עולם לא תבנה, וע"כ שמלת עוד מציין כמלת לעולם ועד שלא תבנה לנצח ע"י שישאר שם חורבה לגמרי עד שלא יבא לידי כך לבנות שם שום בנין, וכמ"ש גבי צור (יחזקאל כ"ו י"ד) ונתתיך לצחיח סלע וגו' לא תבנה עוד:

[פד] ולא ידבק בידך, הוא ל"ת על הנאת עכו"ם, ומ"ש מכאן אמרו בעכו"ם (דף מ"ט), ואמר למען ישוב ה' מחרון אפו, שכבר באר במו"נ שלא תמצא חרון אף רק על עכו"ם ועי"ז שתעשה משפט בעכו"ם יסתלק החרון אף:

[פח] ונתן לך רחמים ורחמך, מפני שיעלה על הדעת שהוא משפט אכזרי בפרט למ"ש הרמב"ם שהורגים גם הנשים והטף, הבטיח להם שיתן ה' בלבם מדת הרחמנות, כי יעשו כ"ז לא ממדת האכזריות רק מפני מצות ה' כמ"ש כי תשמע בקול ה' אלהיך, וה' מלא רחמים ואכזריות הזה נצמח ממדת רחמנותו, לבער הרע מן הארץ ולהשיב חרון אפו, עד שמשפט הזה תעשה מצד הרחמים וכן עי"כ ירחמו עליך מן השמים, כי במדה שאדם מודד מודדים לו, ובתוספתא פליגי בזה ר"א ור"ע, שר"ע ס"ל שקטני בני עיר הנדחת אין נהרגים ושעז"נ ונתן לך רחמים, ר"ל כאשר תהרוג הנדחים ישארו בניהם יתומים ואתה תרחם עליהם לגדלם ולהיות אבי יתומים אלה ור"א ס"ל שהקטנים נהרגים, ומ"ש ונתן לך רחמים היינו שקרוביהם לא ישאו שנאה עליך רק אהבה ורחמים:

[פו] כי תשמע בקול, מאמר זה התבאר למעלה (סי' נא וסי' נב) עיי"ש: