Commentary page
Berakhot 54b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 54b
Berakhot 54b. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 688 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
עבדי להון נקירותא מערות מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב' הרים גבוהים והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם:
וטשו נחבאו:
מסגי עובר:
ממיך טורי משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה:
חזו דמא כשחזרו ההרים למקומן:
ואשד ושפך:
אשר נטה לשבת ער ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער:
שעמדו באויר:
21 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 54b · Sefaria
Tosafot
ארבעה צריכין להודות יורדי הים וכו' ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וגמרא נקט המצויין תחלה:
ואימא בי עשרה ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן ונהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה"ר יוסף:
פטרתן יתי מלאודויי וא"ת והא אמרינן ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דרב יהודה היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) דלא בעינן אלא הזכרת השם (או מלכות ורחמנא היינו מלכות):
Tosafot on Berakhot 54b · Sefaria
Ritva
ד' צריכין להודות ולומר הגומל: יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא. שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אעפ"י שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפי' חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפי' בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית לי' עשרה איפשר דימתין עד ל' יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפי' ביחיד וזה ברור:
אמר להו פטרתן מלאודויי ואסיקנא דעני אמן וה"ה לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואעפ"י שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי וה"ה באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דה"ק היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:
Ritva on Berakhot 54b · Sefaria
Meiri
ראה הככר שנהפכו בו ערי סדום ושניצל משם לוט ושנעשית בו אשתו נציב מלח, מברך ב' על לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים ועל אשתו מברך ברוך דיין האמת:
ארבעה צריכים להודות במעמד עשרה ושיהיו ב' מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך ולברך בא"י הגומל לחייבים טובות ואלו הן הולכי מדברות ויורדי הים ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שיצא מבית האסורים אלא שאם אין שם תלמידי חכמים מברך במקום שיש בו עשרה ודיו הא כל שלא בעשרה אינו מברך:
יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך, וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכים לברך, ואע"פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך, אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך, כבר אמרו עלה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום וכן כל הולכי דרכים במשמע:
בתלמוד המערב אמרו בפ' תפלת השחר כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים, ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכים להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות, ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך:
כבר ביארנו במשנה שברכה זו עם שאר ברכות הנזכרות בפ' זה לא נתברר לנו אם יש בהן הזכרה ומלכות אם לאו, ומ"מ נראה לי בברכה זו הואיל וצריכה מעמד עשרה שצריך בה הזכרה ומלכות אבל שאר ברכות שאדם מברך ביחידי ושאינן ברכות קבועות אלא לפרקים דיינו בהם בפתיחת ברוך לבד בלא הזכרה ומלכות כגון ברוך שעשה לי נס וכו' ברוך עושה בראשית והדומים להם אלא שדברים אלו אין בהם כלל אמתי שהרי יש מברכות אלו שאינן קבועות שאין בהם אף פתיחת ברוך כגון תפלת הדרך, ותפלה קצרה ואלקי נשמה למי שלא בירך נטילת ידים ואשר יצר כגון שלא הוצרך לכך או שאמרה בשעתה ר"ל בשעה שנעזר ואין לנו צד בקולא זו אלא מתוך שאינן קבועות שתפלת הדרך אין כל דרך ראוי לתפלה אלא עד פרסה וכן תפלה קצרה אלא במקום סכנה, וכן ברכת השינה אלא א"כ בשינת קבע וכן שאפשר בקצתן של אלו ליפטר בנסח אחר שלא בברכה כמו שמצינו בר"ג שבירך על אשת טורנוסרופוס מה רבו מעשיך ה' והיא ברכת הרואה בריות טובות אלא שפטר עצמו בכך מצד שאינן ברכות קבועות כל כך, ויש בברכת השינה טעם אחר אצל גדולי המפרשים מפני שבירכה קודם השינה ונמצאת אותה שבתוך השינה סמוכה לחברתה שאין שינה מפסקת על הדרך שביארנו בברכה אחרונה שבהלל וק"ש:
אחד מאלו הצריכים להודות שבא אחד מחביריו אצלו במעמד עשרה ובירך את השם על מה שגמלו הן בנסח הנתקן לכן הן בנסח אחר כגון שיאמר ברוך שהחזירך לנו בשלום או בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא או כיוצא בזה והלה עונה אמן נפטר הוא בכך ואין צריך עוד להודות והוא מברך בשביל עצמו ועונה זה אחריו אמן לכונת עצמו נראה לי שאינו נפטר בכך, ויש שפוטרים אף בזו ואין נראה לי:
Meiri on Berakhot 54b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אבני אלגביש כו' ירושלים ושוב היה נראה לרבינו יהודה כו' כצ"ל:
בד"ה ואימא בי י' ותרי רבנן ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי כו' עכ"ל וברא"ש ולחומרא בעינן תרווייהו כו' ע"ש וק"ל:
בד"ה פטריתון כו' דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות עכ"ל ליתא התם הכי אלא דמשמע התם דרחמנא היינו ברכת השם ורב נמי לא קאמר התם דבעי אלא ברכת השם ואם כן בפשיטות ה"ל לתרוצי דרחמנא היינו ברכת השם ודו"ק:
גמרא בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי י' והא איהו לא קא מודה לא צריך כו' כצ"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 54b · Sefaria
Shita Mekubetzet
ארבעה צריכין להודות ולומר הגומל:
יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא - שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים. והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אף על פי שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפילו חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפילו בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית ליה עשרה איפשר דימתין עד שלשים יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפילו ביחיד. וזה ברור:
אמר להו פטרתן מלאודויי ואסיקנא דעני אמן והוא הדין לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואף על פי שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי והוא הדין באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דהכי קאמר היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה. אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:
Shita Mekubetzet on Berakhot 54b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דכתיב וירוממוהו בקהל עם וקהל מקרי עשרה כמו שפירש"י בכתובות ז ע"ב ד"ה במקהלות:
שם אר"י שלשה צריכין שמור מג"א סי' רל"ט ס"ק ז:
שם וי"א אף ת"ח עי' רבינו יונה פ"ק דמסכתין דף ד ע"ב ד"ה שנאמר:
שם ג' דברים המאריך בהן מאריכין עי' לעיל מז ע"א וצע"ק [ערש"א בח"א]:
תד"ה ארבעה כו' המצויין תחלה עי' ריש שבת בתוס' ד"ה יציאות:
Gilyon HaShas on Berakhot 54b · Sefaria
Ben Yehoyada
עַבְדֵי לְהוּ נְקִירוּתָא פירוש עבדו נקרתא בראש ההר למעלה, כדי שיעמדו בם ויזרקו חיצים ואבנים על ישראל בעת שילכו בעמק אשר בין ההרים כי זה דרכם, ואף על גב דהם היו יודעים מעשה הארון, מאת ה' היה הדבר שטמטם לבם ולא שמו לב על מעשיו של הארון ולא ראו את הנולד, ונחבאו באותם מערות ונקרות שהיו בראשי ההרים, ובאו אחר כך מעשה הארון ואבדם.
עָקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ מאמר זה לפי פשוטו זר מאד, כי הר שהוא ג' פרסאות על ג' פרסאות הוא שיעור כ"ד אלף אמה על כ"ד אלף, והוא מהלך שלשה שעות וחצי ויותר, ואפילו עוג היה מן בני הנפילים אי אפשר לעקור הר כזה בטבע, ועוד אם רצה לעקור הר גדול כזה איך הברייתא קרי ליה אֶבֶן, הַר לחוד וְאֶבֶן לחוד, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בזה, אלא ודאי דברים אלו אינם כפשוטם אלא הם על דרך המשל וחידה. ונראה לי בס"ד על דרך הסוד ידוע כל ג' ספירות נקראים פַּרְסָה, וכמו שכתב מא"א ז"ל וידוע שבחינת וא"ו דשם הוי"ה הנקרא ישראל יש בו רק ט' ספירות שהם ג' פרסאות, והמלכות שהיא סוד ה"א אחרונה משלמתו לעשר, וידוע שישראל שרשם שם בסוד בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹהֵיכֶם, ולזה אמר מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוָה? תְּלָתָא פַּרְסֵי שהם ט' ספירות, אֵיזִיל וְאִיעֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, פירוש רוצה למשוך לו כח מן הקליפה שכנגד הקדושה אשר גם שם יש תלתא פרסי שהם ט' ספירות דטומאה, וְאִשְׁדִי עֲלַיְהוּ רצונו לומר אהרגם בכח זה של ט"ס דטומאה וְאִיקְטְלִינְהוּ במלחמתי בם שאתגבר עליהם, וכן עשה, על ידי כשפיו וקסמיו המשיך לעצמו כח טומאה שעקרו מן הקליפה מן ט' ספירות שבה, שהם כנגד ט' ספירות דקדושה של ישראל הקדוש, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, שעשה את ראשו מרכבה לאותו כח טומאה שעקר מן הקליפה, כמו שהצדיק יהיה ראשו מרכבה אל הקדושה, כן הוא רצה להדמות כקוף בפני אדם, מה עשה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא המשיך כח עליון מן הכתר, שהוא למעלה למעלה ורמוז בקוץ היו"ד בשם הוי"ה, כדי לבטל כח הטומאה שהמשיך זה מן ספירות הטומאה. ולזה אמר אַיְתֵּיהּ עֲלֵיהּ קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ רמז לכוחות קדושה מן הכתר ששם הוא נקודות הקמץ כנודע, ולכך קרי ליה קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ לאותו כח טומאה שעשו לו ביטול, ונהפך הרע של כח הטומאה על עוג עצמו, וכמו ענין שנעשה בהמן שהרע לא נתבטל לגמרי אלא נהפך על המן, וכן כאן נפל הרע של כח הטומאה עליו ועל צוארו, והוא אחר שהרגיש מזלו בזה שלא הועילו כשפיו להזיק את ישראל בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ, שרצה לסתור את מעשיו כדי שלא ישוב הרע עליו ויאבדהו, אך לא היה יכול על זה, כי מָשְׁכוּהָ שִׁינֵיהּ הם כוחות הדינין המכונים בשם שינים לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא, פירוש מימינו ומשמאלו שהמיימינים והמשמאילים שלו כולם נעשו לרעתו, ודבקתו הרעה אשר חשב על היהודים, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (תהלים ג' ח') " שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ " אַל תִּקְרִי “שִׁבַּרְתָּ", אֶלָּא “שִׁרְבַּבְתָּ ", שכוחות הדינין תשתרבב ותרד עליהם לאבדם, ואמר עוד מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָאִי? עֶשֶׂר אַמִין, פירוש שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה ששם יש י"ס שלימות, ולכך שקל שָׁקַל נַרְגָּא בַּת עֶשֶׂר אַמִין, פירוש לקח כח מן י"ס דבינה, ו ְשָׁוַר עֶשֶׂר אַמִין פירוש המשיך כח גם מן היו"ד דשם הוי"ה שהוא סוד חכמה, שגם שם יש י"ס שלימות, כי מאחר שזכה לבינה שהיא סוד ה"א ראשונה, יש לו כח לקפוץ וליקח גם מן החכמה שהיא סוד יו"ד, מפני כי חכמה ובינה כחדא נפקין וכחדא שריין, ובזה גדל כוחו להמית את עוג החזק במכה קטנה כל דהו, אשר הכהו בְּקַרְסוּלֵיהּ כי נעשה לפניו כיתוש קטן, מחמת תגבורת הנזכר שהיה למשה רבינו ע"ה מן הקדושה מחכמה ובינה. ולפי פשט המאמר כתבו המפרשים ז"ל דעוג לקח אבן פשוטה בת שלש אמות ועשה בה פועל דמיוני על ידי כשפים, כדי שבזה הכשפים שעושה על אבן זאת יהיה נעקר הר גדול בת שלש פרסאות ויפול על ישראל, והוא על דרך שהיתה עושה אותה אשה הנקראת יוחני בת רטבי כנזכר בגמרא דסוטה (דף כב), והביא ענין שלה רש"י ז"ל שם, יעוין שם, והקב"ה ביטל כשפיו ועשה שאותה האבן תפול על צוארו, ולא תפול בארץ כאשר כיון הוא בהבנה שלו שעשה בכשפיו. ועתה אבא לפרש בס"ד טעם למעשה הנס שעשה השם יתברך בהמשכת שיניים של עוג, ולא עשה שהאבן תהיה דבוקה בצוארו ולא תמוש בשום אופן? והענין כי בגמרא דנדה (דף סא) אמר שהיה משה רבינו ע"ה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית יד, יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם, זה עוג שפלט מדור המבול, ובשער הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל (דף מ') איתא שבעוג היה כלול ניצוץ נשמת ר' שמעון בן נתנאל ירא חטא, והוא ראשי תיבות בש"ן ש מעון ב ן נ תנאל, והיה משה רבינו ע"ה מתיירא להרגו מפני זה, ואמר הֳ' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, ואחר כך הניצוץ ההוא היה תלמיד ר' יוחנן בן זכאי, עיין שם, ולכאורה דסתרי? ונראה לי דלא סתרו, דלעולם היה ירא מחמת ניצוץ הקדוש של שמעון בן נתנאל, אך לולי זכות אברהם לא היה מתיירא מזה, כי ודאי הנצוץ שבתוך קליפתו לא יעזרהו כנגד ישראל, ורק היה ירא פן יהיה לו עזר מאותו ניצוץ מחמת זכות אברהם אבינו ע"ה, אך הקב"ה אמר לו אַל תִּירָא והרגו, ואז כשהרגו הפריד את ניצוץ ההוא מקליפתו, ולכך היה אחר כך תלמיד לר' יוחנן בן זכאי שהיה בחינת משה רבינו ע"ה כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל. והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר מה שעשה הקב"ה הנס באופן זה על ידי שן של עוג עצמו שנשתרבב, כי שן ראשי תיבות נ שמת ש מעון, או נ יצוץ ש מעון או ש מעון נ תנאל, והיינו כי זה ניצוץ של נשמת שמעון בן נתנאל שהיה משה רבינו ע"ה ירא ממנו, היא היתה עזר למשה רבינו ע"ה להרוג את עוג בעל הקליפה, והשרבוב היה שיצא השן מפיו של עוג, זה יורה שנשמת שמעון בן נתנאל תצא ממנו ולא יהיה לו יניקה וכח מן שמעון בן נתנאל, ובזה יובן אל תקרי שברת אל שרבבת, דידוע כלל אל תקרי, וגם כאן יבא נכון, כי לא נשבר עוג אלא על ידי שנשתרבב הניצוץ ויצא ממנו.
וּמַחְיֵהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ נראה לי בס"ד שהכהו שם כי אמרו בגמרא דנדה שהיה תחלה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם אבינו דכתיב וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, ונמצא שיש לו שכר הליכה שהלך ברגליו והגיד לו אותו דבר, אך באמת אמר לו הקב"ה אַל תִּירָא אֹתוֹ מפני כי עוג היתה כונתו לרעה כשהלך והגיד לאברם, כי נתן עיניו בשרה, לכך אמר 'אלך ואגיד לאברהם כדי שילחם ויהרג, ואקח את שרה'! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בזה, והשתא מובן שפיר שעזר הקב"ה להכותו בְּקַרְסוּלֵיהּ וימות בזה, להורות לו כי זכות רגליו שאתה היית ירא ממנו אדרבא יהיה קטרוג עליו, מאחר שכוונתו היתה בזה לרעה ואיך יגין עליו זכות אברהם. ונראה לי בס"ד דרמזו חכמינו ז"ל בזה שהרגו משה רבינו ע"ה על ידי יחוד הוי"ה אדני [91] שהם צ"א אשר עשה, ומספרם רמוז אחר אותיות 'עוג' שהם פז"ד [91], ולזה אמר מַחְיֵהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ, קַרְסוּלֵיהּ הם סוף הגוף, ואותיות 'פזד' שנרמז בהם מספר הנזכר הם סוף אותיות 'עוג'.
אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר אלו הן שצריכין להודות? ונראה לי בס"ד מפני כי אלו נשמרים מן ד' אותיות שם הוי"ה כל אחד האות אחד, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מן ה"א אחרונה שהיא סוד השכינה המתלוה עמהם בדרך ובמדבר שהוא בחינתה כנודע, וּרְפוּאָה מן בחינת וא"ו דשם הוי"ה שהיא סוד התפארת, וכמו שכתוב בספר מאורי אור וז"ל, הרפואה בתפארת ורפאל מרכבה לו, עד כאן, ונראה לי לכך תמצא באמצע 'ת פאר ת' יש אותיות 'רפא', ולזה התפלל משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ, והם י"א אותיות ועם הכולל י"ב כמנין ו"ו במילאו, וְחָבוּשׁ מן הבינה שהיא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה שמשם יוצא החירות, וניתן בה ברשותה כל חירות העבדים וכל חירות האסורים בבית הסהר, וכנזכר בזוהר הקדוש, ואמרו רבותינו ז"ל גם השמירה מן המים בְּיַמִּים ובנהרות תמשך מן החכמה שהיא סוד יו"ד דשם הוי"ה, כי הסדר למעלה הם מים אש רוח עפר ונאחזים בארבע אותיות שם הוי"ה, נמצא מים הם ביו"ד, ולכן נקיט בהו מנין ארבעה לרמוז שהם נשפעים מן ארבעה אותיות שם הוי"ה הנודעים.
יוֹרְדֵי הַיָּם, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וכו' מקשים אמאי לא נקיט להו כסדר דנקיט בכתוב? ונראה לי בס"ד כי יורדי הים לא שייך ביחיד כלל, כי הספינה צריכה למנהיגים על כל פנים, והולכי מדברות שייך לפעמים ביחד, אבל הרוב לא שייך ביחיד אלא רבים הולכים יחד, ולכך נקיט יורדי הים ברישא ואחרי זה הולכי מדברות. אך חולה וחבוש שמצויים ביחיד נקיט להו אחר כך, ונקיט חולה קודם משום דשכיחי טפי מחבוש, ובזה יש לתרץ קושיא אחרת למה נקיט יוֹרְדֵי הוֹלְכֵי לשון רבים. ועוד נראה לי בס"ד דבים ומדבר אין אדם הולך אלא לרצונו ולטובתו ולא יהיה לו הכרח מן אחרים, ונקיט ים קודם מדבר מפני שהוא מסוכן יותר, ואחר כך נקיט חולה וחבוש דזה בא לאדם שלא ברצונו, ובעל כרחו שלא בטובתו, וגם בזה נקיט הקשה יותר קודם כי חולה קשה מחבוש. ועוד נראה לי בס"ד דים ומדבר אין אדם תוהא בהם אחר שיצא מהם לשלום, כי הוא ירד והלך בהם לטובת עצמו בשביל ריוח ועסק, ואם לא היה הולך ויורד לא היה משיג חפצו אבל חולה וחבוש גם אחר שניצול הוא תוהא ואומר הלואי שלא היה נחלא ולא היה נחבש ולא היה נצרך לברך גומל, לכן נקטינהו לבסוף, מיהו עדיין מקשה למה בחולה וחבוש נקיט ההצלחה שאמר ונתרפא ויצא, ובים ומדבר לא אמר וניצלו? ונראה לי בס"ד חולה וחבוש הנזק היה בעין בגלוי, אבל ים ומדבר אף על פי שלא באה רוח סערה ולא באו ליסטים דאז לא הוצרך להצלה, לכך לא נקיט וניצולו אלא נקיט רק יורדי והולכי, דעל ירידה והליכה בלבד חייב לברך.
וְאֵימָא בַּעֲשָׂרָה שְׁאָר עַמָּא וּבִתְרֵין רַבָּנָן? הנה הרא"ש ז"ל פירש מסקנת הגמרא דבעינן י"ב, עיין שם. ובזה יובן לסברה זו רמז הכתוב (תהלים קט, פ) בְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ, רצונו לומר תוֹךְ תיבת רַ בִּי ם יש י"ב, גם רַבִּים 'ב מרי', כי החכם נקרא 'מרי', וזה רמז דבעינן תרי רבנן מאלו הי"ב, ולמ"ד דבעינן עשרה בין הכל, הוי כנגד אותיות השם במילוי ע"ב וס"ג ומ"ה שיש בו עשרה אותיות, ולמ"ד י"ב כנגד י"ב צירופי שם הוי"ה ב"ה.
שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר, וְאֵלּוּ הֵן חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל בחתן וכלה מחמת קנאתם יתגרו בהם. ויש להקשות למה יקנאו בחתן וכלה טפי משאר בני אדם העומדים בעושר וגדולה ומעלה וממשלה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב וימהר אברהם נר"ו מ"ע השי"ן בשם מדרש תלפיות, השידים יש להם ז' מלכים וכל אחד יש לו שליטה ביום א', ולכל א' יניקה מכוכב אחד מן ז' כוכבי לכת, עיין שם, וידוע חתן וכלה יש להם תואר מֶלֶךְ וּמַלְכְּתָא, ומשך מלכותם שבעה ימים לכך יתקנאו בהם כי הם אינם שולטים במלכותם ז' ימים רצופים. ולמ"ד אף יולדות נראה לי בס"ד, שמתגרין בה על פי מה שכתב קה"י ז"ל בשם רבינו ז"ל בביאור הסבא, דהשדים נראין ומתדמין בשבעה מינין ונחלקין לשבעה מיני טומאה, עיין שם, ולפי זה לכך מתגרין ביולדות שיש לה שבעה ימי טומאה, דכתיב (ויקרא יב, ב) וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, ונקבה שבעה כפולים, וכשרואין אותה לבדה רוצים להדבק, ולכך אפשר שתהיה ניזקת מהם, ומה שאמר אַף תַּלְמִיד חָכָם בַּלַּיְלָה, מפני שהלילה היא שליטתם, וכלי זין הדוחה אותם הוא עסק התורה המצוי אצל תלמידי חכמים, דכתיב (איוב ה' ז') וּבְנֵי רֶשֶׁף, אלו מזיקין, יַגְבִּיהוּ עוּף, הוא לימוד התורה, ואיכא בירושלמי שרבי חיננא בר פפא הוה מחלק צדקה בלילה, פגע בו שר השדים, אמר לו לא כך למדת אַל תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ [והלילה הוא הגבול של הרוחות והשדים, ולא של בני האדם, ולכן למה אתה נכנס בתחומי? אמר ליה רבי חנינא בר פפא: ולא כן כתיב (משלי כא, יא) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף? והוה מתכפי מיניה וערק מן קמוי כלומר השד התכופף וברח ממנו]?! עיין שם, לכך תַּלְמִיד חָכָם צריך שימור בלילה טפי.
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם נראה לי בס"ד טעם לכל הני, כי יש אריכות ימים באיכות שאין לו דאגות בלבו ואז היום נחשב אצלו כערך שבוע, מה שאין כן אדם מלא דאגות ופחד היום רואהו קצר כערך שעה אחת, ויש רבוי בכימות השנים שיחיה שנים הרבה במספר, לזה אמר (משלי ט, יא) כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ 'באיכות', וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים 'בכמות', מעשה בשנים שותפים הרווחם שוה והוצאתם שוה, ואחד היה בריא ושמן ואחד חלוש וכחוש מאד, מפני שזה יש לו אמונה בהשגחתו יתברך שהכל בידו לכך לא ידאג על שום דבר, והוא חי בטוב והשני אין לו אמונה כל כך ולכן מלא דאגות, ולזה הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מפני שיש לו אמונה בהשם יתברך שהכל מסור בידו והוא העושה, לכך מַאֲרִיכִין לו יָמָיו דייקא, רצונו לומר 'אריכות של איכות' כי כן הגרסא בעין יעקב, יָמָיו ולא גריס וּשְׁנוֹתָיו, והיינו דקאי על האיכות דאז אין לו דאגה ויש לו אריכות ימים באיכות. וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ היינו כדי שיתן לעני מאכל מן השולחן, ויש בזה עדיפות טפי על שאר צדקה שעושה אדם מן ממונו, משום דמקרבא הנייתיה, וכמו שאמרו בתענית (דף כג) בדביתהו דְאַבָּא חִלְקִיָּה שֶׁקָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁלָּהּ, וכן איתא בכתובות (דף סג) בדביתהו דמר עוקבא עיין שם [מַר עֻקְבָּא – הָיָה עָנִי בִּשְׁכוּנָתוֹ, וְהָיָה רָגִיל בְּכָל יוֹם לִזְרֹק לוֹ אַרְבָּעָה זוּזִים בְּצִנּוֹר הַדֶּלֶת. פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מִי עוֹשֶׂה עִמִּי טוֹבָה זוֹ. אוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁהָה מַר עֻקְבָּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַרְבֵּה וְהָלְכָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָם הֶעָנִי שֶׁהִטּוּ עַצְמָם לַדֶּלֶת – יָצָא אַחֲרֵיהֶם. בָּרְחוּ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לְתַנּוּר גָּרוּף, נִכְווּ רַגְלָיו שֶׁל מַר עֻקְבָּא. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: תֵּן רַגְלֶיךָ עַל רַגְלַי. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ! אָמְרָה לוֹ: אֲנִי מְצוּיָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וַהֲנָאָתִי קְרוֹבָה] ולכן זה הַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ דאז נותן לעניים דבר מאכל דמקרבא הנאתו לעני יאריך הקב"ה את ימיו באיכות שיהיה נהנה מן אכילה ושתיה ושינה וישיבה כיון שאינו רואה שום צער ודאגה כלל, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא בזה תהיה אצטומכא שלו נקיה תמיד ואז תערב לו אכילתו מאד, ומאחר שנתערב לו פועלת בגופו כח גדול ובריאות טובה ואז מרגיש ברבוי האיכות של ימיו, שהיה דשן ורענן בהם.
Ben Yehoyada on Berakhot 54b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 54, Amud Bet, about 688 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 164 words
Opens “עָבְדִי לְהוֹן נְקִירָתָא וּטְשׁוֹ בְּהוֹן. אָמְרִי: כִּי…”
- Segment 25 words
Opens “אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?…”
- Segment 363 words
Opens “תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ, וְיָרְדוּ…”
- Segment 446 words
Opens “אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל…”
- Segment 537 words
Opens “הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפֵהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא…”
- Segment 617 words
Opens “מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָה — עֶשֶׂר אַמּוֹת, שְׁקֵיל…”
- Segment 715 words
Opens “וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה — דִּכְתִיב: ״וִידֵי…”
- Segment 819 words
Opens “וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ…”
- Segment 916 words
Opens “בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל…”
- Segment 1056 words
Opens “וְהָא ״הוֹדָאָה וָשֶׁבַח״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל לוֹט…”
- Segment 1133 words
Opens “וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא…”
- Segment 1222 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין…”
- Segment 1348 words
Opens “יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יוֹרְדֵי הַיָּם…”
- Segment 1424 words
Opens “הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן…”
- Segment 1527 words
Opens “מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא, דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם…”
- Segment 1637 words
Opens “מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן? —…”
- Segment 1730 words
Opens “מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ גּוֹמֵל…”
- Segment 1823 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן?!…”
- Segment 1924 words
Opens “רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְּפַח. עָל לְגַבֵּיהּ רַב…”
- Segment 2022 words
Opens “וְהָא אָמַר אַבָּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עַשְׂרָה!…”
- Segment 2128 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ…”
- Segment 2220 words
Opens “וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן…”
- Segment 2312 words
Opens “וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא…”
Sages named on this page
- Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim
Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.
Source: Berakhot 54b · Segment 23 — “…מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Berakhot 54b · Segment 17 — “…גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה,…”
Original text
עָבְדִי לְהוֹן נְקִירָתָא וּטְשׁוֹ בְּהוֹן. אָמְרִי: כִּי חָלְפִי יִשְׂרָאֵל הָכָא — נִקְטְלִינּוּן, וְלָא הֲווֹ יָדְעִי דְּאָרוֹן הֲוָה מְסַגֵּי קַמַּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל וַהֲוָה מַמֵּיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְיהוּ. כֵּיוָן דַּאֲתָא אָרוֹן, אִדְּבַקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְקַטְלִינּוּן, וּנְחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אֲתוֹ אֶת וָהֵב, חֲזוֹ דְּמָא דְּקָא נָפֵיק מִבֵּינֵי טוּרֵי. אֲתוֹ וְאָמְרִי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ שִׁירָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב״.
and prepared caves for themselves and they hid in them. They said: When Israel passes here we will kill them. And they did not know that the Ark of the Covenant preceded the children of Israel and would flatten mountains before them. When the Ark came, the mountains adhered one to another and killed them; and their blood flowed down to the streams of Arnon. When Et and Hev, the lepers, arrived, they saw the blood that was emerging from between the mountains, and they came and told Israel what had happened. Israel recited a song of praise, as it is stated: “And at the cascade of the brooks that goes down to the dwelling of Ar, and lies upon the border of Moab” (Numbers 21:15). This refers to the cascade of the brooks where the mountain, which had once been a valley, spread out in the direction of the mountain in Ar, in Moab.
אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ. מַאי אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ?
Among the sites enumerated in the baraita where one is obligated to recite a blessing in recognition of the miracles that occurred there, was the site of the hailstones of Elgavish. The Gemara asks: What are the hailstones of Elgavish?
תָּנָא: אֲבָנִים שֶׁעָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ, וְיָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ. עָמְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה מֹשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״, וּכְתִיב: ״וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה״. יָרְדוּ עַל גַּב אִישׁ — זֶה יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּנוּסָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה׳ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת״.
It is taught in the midrash: They are the stones that remained suspended in the air and did not fall because of [ al gav ] a man [ ish ] and they fell down because of [ al gav ] a man [ ish ]. The Gemara explains: They remained suspended because of a man; that is Moses, whom the verse refers to as a man, as it is written: “And the man Moses was very modest” (Numbers 12:3), and it is written: “And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth” (Exodus 9:33). Moses’ hailstones remained suspended. And the stones descended because of a man; that is Joshua, who was also called man, as it is written: “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is spirit” (Numbers 27:18). And it is written that when Joshua and his people waged war against the army of the Emorite kings, God told him not to fear them because God would deliver them into his hands; and indeed, they died by means of these stones: “As they fled from before Israel, while they were at the descent of Beit Ḥoron, that the Lord cast down great stones from heaven upon them unto Azeka, and they died; they were more who died with the hailstones than they whom the children of Israel slew by sword” (Joshua 10:11).
אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִזְרוֹק עַל יִשְׂרָאֵל, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אֲמַר מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הָוֵי — תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזֵיל וְאֶיעֱקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאִישְׁדֵּי עֲלַיְיהוּ, וְאִיקְטְלִינְהוּ. אֲזַל עֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי וְאַיְיתִי עַל רֵישֵׁיהּ, וְאַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ קַמְצֵי וְנַקְבוּהּ, וּנְחֵית בְּצַוְּארֵיהּ.
With regard to the rock that Og, King of Bashan, sought to throw upon Israel, there is no biblical reference, but rather a tradition was transmitted. The Gemara relates that Og said: How large is the camp of Israel? It is three parasangs. I will go and uproot a mountain three parasangs long and I will hurl it upon them and kill them. He went, uprooted a mountain three parasangs long, and brought it on his head. And The Holy One, Blessed be He, brought grasshoppers upon it and they pierced the peak of the mountain and it fell on his neck.
הֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁלְפֵהּ, מָשְׁכִי שִׁינֵּיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא וְלָא מָצֵי לְמִשְׁלְפֵהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״. וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״ — אַל תִּקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״ אֶלָּא ״שִׁרְבַּבְתָּ״.
Og wanted to remove it from his head; his teeth were extended to one side of his head and to the other and he was unable to remove it. And that is what is written: “You break the teeth of the wicked” (Psalms 3:8). And this is in accordance with the homiletic interpretation of Rabbi Shimon Ben Lakish, as Rabbi Shimon Ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “You break the teeth of the wicked”? Do not read it as: You break [ shibarta ], but rather as: You lengthened [ shirbavta ].
מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָה — עֶשֶׂר אַמּוֹת, שְׁקֵיל נַרְגָּא בַּר עֲשַׂר אַמִּין, שְׁוַור עֲשַׂר אַמִּין, וּמַחְיֵיהּ בְּקַרְסוּלֵּיהּ וְקַטְלֵיהּ.
The story concludes: How tall was Moses? He was ten cubits tall. He took an axe ten cubits long, jumped up ten cubits, and struck Og in the ankle and killed him.
וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה — דִּכְתִיב: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״.
One must recite a blessing when he sees the rock upon which Moses sat, as it is written: “But Moses’ hands were heavy; and they took a stone and put it under him, and he sat thereon” (Exodus 17:12).
וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח״. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה — דִּכְתִיב: ״וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״.
And one must recite a blessing upon seeing Lot’s wife, as it is stated: “But his wife looked back from behind him, and she became a pillar of salt” (Genesis 19:26). And the wall of Jericho that was swallowed, as it is written: “And the wall fell down flat” (Joshua 6:20).
בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ — נִיסָּא, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט פּוּרְעָנוּתָא הוּא! — דְּאָמַר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״.
The Gemara asks: Granted, that one recites a blessing on all of these. They are miracles; however, Lot’s wife is a tragedy. Why recite a blessing on a tragedy? The Gemara answers: One who sees that place recites: Blessed…the true Judge.
וְהָא ״הוֹדָאָה וָשֶׁבַח״ קָתָנֵי! תְּנִי: עַל לוֹט וְעַל אִשְׁתּוֹ מְבָרְכִים שְׁתַּיִם. עַל אִשְׁתּוֹ אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … דַּיַּין הָאֱמֶת״, וְעַל לוֹט אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זוֹכֵר אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה וְגוֹ׳״.
The Gemara asks: But the baraita teaches that for all of these one must give thanks and offer praise? The Gemara answers: The language of the baraita should be emended and teach: Over Lot and his wife one recites two blessings. Over his wife he recites: Blessed…the true Judge, and on Lot he recites: Blessed…Who remembers the righteous. As Rabbi Yoḥanan said: From the story of Lot it is possible to learn that even during a time of wrath of the Holy One, Blessed be He, He remembers the righteous, as it is stated: “And it came to pass, when God destroyed the cities of the plain, that God remembered Abraham and sent Lot out of the midst of the overthrow, when He overthrew the cities in which Lot dwelt” (Genesis 19:29).
וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה. וְחוֹמַת יְרִיחוֹ נִבְלְעָה? וְהָא נָפְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ״! — כֵּיוָן דְּפוּתְיַהּ וְרוּמַהּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, מִשּׁוּם הָכִי אִבַּלְעָה בְּלוֹעֵי.
The baraita also taught that we recite a blessing for the wall of Jericho that was swallowed up in its place. The Gemara asks: Were the walls of Jericho swallowed up into the ground? Didn’t they fall, as it is stated: “And it came to pass, when the people heard the sound of the shofar , that the people shouted with a great shout, and the wall fell down flat” (Joshua 6:20)? The Gemara explains: Since the width and height of the walls were equal to one another, therefore, they were swallowed. Had they merely fallen it would have had no effect, as their width was equal to their height.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא.
Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107).
יוֹרְדֵי הַיָּם מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת וְגוֹ׳ הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת״, וְאוֹמֵר: ״יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״, וְאוֹמֵר: ״יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם״.
The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God? As it is written: “They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24). And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof. They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26). And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.” And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28). And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29), and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30), and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31).
הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ … וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ … וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה … יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers: As it is written in the same psalm: “They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4), “And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses. And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7). After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8).
מִי שֶׁחָלָה וְנִתְרַפֵּא, דִּכְתִיב: ״אֱוִילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וְגוֹ׳ וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written: “Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted. Their soul abhors all manner of food and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18), and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19), and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20). After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21).
מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳ כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״, וְאוֹמֵר: ״יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״.
From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks? As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron. Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11). And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12), and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13), and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death, and broke their shackles” (Psalms 107:14). And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בָּרוּךְ גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים״. אַבָּיֵי אָמַר: וְצָרִיךְ לְאוֹדוֹיֵי קַמֵּי עַשְׂרָה, דִּכְתִיב: ״וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: וּתְרֵין מִינַּיְיהוּ רַבָּנַן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ״.
The Gemara asks: What blessing does he recite? Rav Yehuda said: Blessed is…Who bestows acts of loving-kindness. Abaye said: And he must offer thanks before ten people, as it is written in the same chapter: “Let them exalt Him also in the congregation of the people and praise Him in the assembly of the elders” (Psalms 107:32), and congregation indicates a group of at least ten. Mar Zutra said: Two of them must be Sages, as it is stated there: “And praise Him in the assembly of elders.” These elders are the Sages, and the use of the plural indicates a minimum of two.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְאֵימָא כּוּלְּהוּ רַבָּנַן?! — מִי כְּתִיב ״בִּקְהַל זְקֵנִים״? ״בִּקְהַל עָם״ כְּתִיב. וְאֵימָא בֵּי עַשְׂרָה שְׁאָר עַמָּא, וּתְרֵי רַבָּנַן! קַשְׁיָא.
Rav Ashi strongly objects to this: Say that all of them must be Sages. The Gemara rejects this: Is it written: In the congregation of elders? In the congregation of the people is written; and the Sages are among them. Yet there is still room to object: Say that ten are from the rest of the people, and in addition there must be two Sages. No satisfactory answer was found, and the question remains difficult, although the halakha was not rejected.
רַב יְהוּדָה חֲלַשׁ וְאִתְּפַח. עָל לְגַבֵּיהּ רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה וְרַבָּנַן. אָמְרִי לֵיהּ: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיַהֲבָךְ נִיהֲלַן וְלָא יַהֲבָךְ לְעַפְרָא״. אֲמַר לְהוּ: פְּטַרְתּוּן יָתִי מִלְּאוֹדוֹיֵי.
The Gemara relates: Rav Yehuda fell sick and recovered, Rav Ḥana of Baghdad and the Sages entered to visit him. They said to him: Blessed is God Who gave you to us and did not give you to the dust. He said to them: You have exempted me from offering thanks, as your statement fulfilled my obligation to recite a blessing.
וְהָא אָמַר אַבָּיֵי בָּעֵי אוֹדוֹיֵי בְּאַפֵּי עַשְׂרָה! — דַּהֲווֹ בֵּי עַשְׂרָה. וְהָא אִיהוּ לָא קָא מוֹדֵה! — לָא צְרִיךְ, דְּעָנֵי בָּתְרַיְיהוּ ״אָמֵן״.
The Gemara asks: But didn’t Abaye say that one must offer thanks before ten? The Gemara answers: There were ten people there when the Sages blessed God in Rav Yehuda’s presence. The Gemara raises another difficulty: But Rav Yehuda did not offer thanks himself; others offered thanks on his behalf. The Gemara answers: He did not need to recite it himself as he answered amen after their blessing. Answering amen after a blessing is tantamount to reciting the blessing himself.
אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שִׁימּוּר, וְאֵלּוּ הֵן — חוֹלֶה, חָתָן, וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן, וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה.
Incidental to Rav Yehuda’s earlier statement, which organized several cases into a single category, the Gemara cites similar statements of his. Rav Yehuda said: Three require protection from harm: A sick person, a bridegroom, and a bride. It was taught in a baraita : A sick person, a woman in childbirth, a bridegroom, and a bride require protection from harm. And some say: Even a mourner. And some say: Even Torah scholars at night. Those whose thoughts are focused elsewhere or are in a weakened physical state require protection.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.
And Rav Yehuda said: There are three matters which, when one who prolongs their duration, they extend a person’s days and years. They are: One who prolongs his prayer, one who prolongs his mealtime at the table, and one who prolongs his time in the bathroom.
וְהַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
The Gemara asks: And one who prolongs his prayer; is that a virtue? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba say that Rabbi Yoḥanan said: