Commentary page
Berakhot 47a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 47a
Berakhot 47a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 430 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ולא בידים מזוהמות בנטילת מים אחרונים:
ממערבא לפי שהיה רבין רגיל לעלות מבבל לא"י ולומר הוא דבריו משמו של ר' יוחנן:
בפתח הראוי למזוזה כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות:
לטעום איתמר אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו:
קדים רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה:
לבצוע לפרוס הפרוסה מן הפת:
עד שיכלה אמן מפי העונים אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לט:) צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:
חטופה שקורין את האלף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן:
14 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 47a · Sefaria
Tosafot
אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ותימה מההוא סבא דערבי פסחים (דף קו.) דגחין ושתי אלמא דשתי קודם המברך שמא יש חלוק בין אכילה לשתיה אי נמי יש לומר דלא שתה אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי' קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב"ל אמר שותין אע"פ שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב"ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי' הכא אין המסובין רשאין לטעום כו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא"כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא ויש מפרש פושט ידיו תחלה בקערה להתחיל באכילה ומכאן משמע שאין צריך למזוג מכוס ברכה לשאר כוסות היכא שיש בפני האורחים כוסות שאינן פגומות אבל אם אותן כוסות פגומות יש קפידא:
אמן יתומה שאין שומע הברכה מפי המברך ועונה אחר האחרים ששמעו אמן תימה דהא אמרינן בסוכה (פ"ה דף נא:) באלכסנדריא של מצרים שהיה שם קהל גדול ולא היו יכולים כולם לשמוע מפי המברך והיו מניפים בסודרים כדי שידעו חתימת הברכות ויענו אמן וי"ל שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה:
כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי ומסקנא דמלתא דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים:
אילו מייתו לי ארדיליא וכו' משמע דכן הלכה דרב נמי לא פליג אבל אי אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין שלישי מצטרף עמהם:
והלכתא גדול מברך ומיהו אם הגדול נותן רשות לקטן לברך שפיר כדאשכחן (לעיל ברכות מג. מו:) דאמר ליה לרב משי ידך וכו':
ומאכילין את האכסניא דמאי מיירי באכסניא ישראל ומוטלין עליהם לזונם והם כעניים ודוקא דמאי אבל טבל לא דקספו להו איסור מיתה ואי נמי באכסניא של נכרים שהטיל עליהם המלך מכל מקום דוקא דמאי אבל טבל לא דאם כן פורע חובו מממונו של כהן:
ואמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילין וא"ת רב הונא טעמא דב"ש אתא לאשמעי' דהכי פריך בכמה דוכתין ויש לומר דקא משמע לן דאי משכחת תנא דאמר אין מאכילין בית שמאי היא ולא תיחוש לאותה משנה או ברייתא:
Tosafot on Berakhot 47a · Sefaria
Rav Nissim Gaon
אין מכבדין לא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה אית לפירוש פתחים הראויים למזוזה ושאינן ראויין במסכת יומא בפ"ק (דף יא) ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף לג):
אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה כו' איתא בגמרא דבני מערבא בס"פ אלו דברים שבין בית שמאי וב"ה אי זו היא אמן יתומה ההן דחייב בברכה והוא עאני ולא ידע מה עאני:
אכל דמאי פירשוהו בתלמוד ארץ ישראל בפרק הדין אכל פירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין ובפ"ק דעירובין (דירושלמי הלכה י) נמי אמרינן דמאי דמיי תיקן לא תיקן כלומר שיש בו ספק אם הוציא ממנו מעשר אי לא ולפיכך חייב להוציא ממנו תרומת מעשר ונקראת תרומת מעשר של דמאי ובמשנה סוף מסכת מעשר שני יוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי ובמסכת סוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מח) תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי עמד ותיקן להם הלוקח פירות מעם הארץ מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן וזו הברייתא בתוס' סוטה [ס"פ יג]:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 47a · Sefaria
Rashba
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו, א) גבי רב אשי דאקלע למחוזא, ואמרו ליה ליעבד לן מר קדושא רבא וכו', עד דחזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין (פ"ו, ה"א) דגרסי' התם: ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. רבי יהושע בן לוי אמר שותים אע"פ שלא שתה המברך, ופליג, מה דאמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דאמר רב יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו. ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך, ואמרינן תו בירושלמי (שם): רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה. ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות, דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאלו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה, אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום. ונראין הדברים, לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה, לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה. ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל (ברכות מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ואמרינן נמי (מ, א) טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך, דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר שבירך עליו, התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד, וכדאיתא בירושלמי שכתבנו.
הא דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי. נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפ"ג מדמאי (ה"א), איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי, ואיכא מאן דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל.
Rashba on Berakhot 47a · Sefaria
Ritva
ולא בידים מזוהמות פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואח"כ משמשו:
אלא בפתח הראוי למזוזה פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ, ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפ' במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי: לטעם איתמר. בפת"ח תחת העין *) הגה"ה [נראה שגי' רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ור"ס אמר לטעם בפת"ח. ואין נ"מ בינייהו רק לקדוק הלשון, כי בין לאכול ולטעום איכא נ"מ טובא]: שכך שמע מרבו:
איעסיק ליה לבריה פירוש השיאו אשה. קדים וקא מתני ליה, פירוש קודם סעודה. אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה וא"כ צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס. ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
אין עונין לא אמן חטופה פירוש שעונה קודם שישלים המברך ונחפז לענות אמן קודם שיחתום הברכה. קטופה פירוש חצי המלה, קצרה שממהר קריאתה. ולא יזרוק ברכה מפיו, פירוש על המברך הוא אומר שיעשה היכר בחתימת הברכה ולא כזורק אותה מפיו כשאר תיבות שבאמצע, אי נמי שלא ימהר להתחיל בברכה אחרת אלא בכדי שיהא שהות לענות אמן:
אלו מייתי לי ארדיא [ובש"ס שלפנינו ארדיליא] וגוזליא לאבא יש מפרשים ארדיא מין בשר ויש אומרים שהם מיני עשבים ששמואל היה רופא והיה אוכל מיני עשבים אחר אכילתו ורב היה דרכו לאהוב גוזלות ולאכלן בקנוח סעודה ושמעינן מינה דכל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וכן הילכתא:
והילכתא גדול מברך אע"ג דאתא בסוף סעודה:
אכל דמאי מזמנין עליו ואע"ג דבשאר איסורין דרבנן אינו כן דלא חזו פרישנא עלה דשאני דמאי דרבנן שריוה לעניים וכיון דאי הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה לאזמוני עליה. הא דתנן מאכילין את האכסניא דמאי נחלקו בירושלמי בפ"ג דמס' דמאי אי באכסניא דנכרים אי באכסניא דישראל:
Ritva on Berakhot 47a · Sefaria
Meiri
מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ובוצע עצמו אין רשאי לטעון עד שיענו רובם אמן, אבל אם ענו רובם אמן אע"פ שהיה שם מי שלא גמר אמן עדיין טועם שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, בד"א בשהיו כלם זקוקים לככר אחד אבל אם היה ככר ביד כל אחד ואחד אין צריכים להמתין שיטעום המברך תחלה אלא משנגמרה הברכה טועם מי שירצה הואיל וככרו בידו, ומה שאמר בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכן טול ברוך דמשמע שהמסובים אוכלים משל בוצע דוקא בזקוקים לככר אחד, וכן התבאר בתלמוד המערב, וכן בכוס של קדוש אם היה כוס בידו של כל אחד ואחד וכמו שאמרו בערבי פסחים [ק"י ע"א] גחין ההוא סבא וכו', ואם היו כולם זקוקים לכוס חד שותה המברך תחלה אלא אם כן היה חולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, ונמצאו אכילה ושתיה שוות בדין זה, ולשון תלמוד המערב ר' בא בשם רב מסובין אסורים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין ואע"פ שלא שתה המברך, מה פליג ביניהון מה דמר רב שבזקוקים לככר אחד מה דמר ר' יהושע בשכל אחד כוסו בידו או כל שזקוקים לככר אחד או לכוס אחד אע"פ שהושיט מככרו לכל אחד קודם שיטעום וכן ששפך מכוסו לכוס של כל אחד אין יכולין לטעום או לשתות עד שיטעום או שישתה המברך, וכן למדת שאין צריך לשפוך כוס של ברכה לשאר הכוסות שהרי אם היה כוס בפני כל אחד שותה קודם למברך וכבר למדנוה גם כן מההוא סבא דגחין וכו', אלא שבתוספות כתבו שאם היו הכוסות שלפני האחרים פגומים צריך לשפוך מכוס המברך לתוכם הואיל ואינן ראויין לברכה, וכן בככר אם היה של בוצע יפה וראוי יותר מאותו שלפניהם כולם צריכים לאכול משל בוצע, ויש חולקים לומר שמאחר שאם רצו אין צריכין לשתות אין חוששים לפגום אלא בשל מברך, והתבאר בתלמוד סנהדרין שהבוצע אינו בוצע אלא ממקום שנגמרה בו אפיית הלחם יפה יפה:
מדרכי המוסר שאם היו שנים אוכלים בקערה אחת והיה האחד שוהה השני ממתין לו אבל אם היו ג' אוכלין אין השנים ממתינין לאחד:
העונה אמן צריך שיכוין בענייתו כמברך ברכה עצמה, לא יענה אמן חטופה כלומר שיענה קודם שישלים המברך ולא אמן קטופה ר"ל בחצי מלה כגון שמבליע אות ולא אמן יתוה ר"ל שיענה אמן בלא שמיעת חתימת הברכה הא כל ששמע חתימת הברכה אע"פ שלא שמע גוף הברכה עונה והמברך לא יברך דרך הדיוטות ר"ל שיזרוק הברכה מפיו במהירות כמי שנושא משוי ורוצה לפרקו אלא במתון ובכונה שלמה ויש מפרשים שהמכוין לענות אמן לא יאמר עם המברך טופס הברכה שהרי נמצא עונה אמן אחר עצמו אלא ישמע את הברכה ויענה אמן:
זה שביארנו באמן יתומה שענה בלא שמיעת חתימת הברכה, יש מפרשים גם כן בלא שמיעת גוף הברכה אע"פ ששמע החתימה עד שישמע את הכל, ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק אלו דברים במה שאמרו שם עונים אמן אחר ישראל המברך ומקשי לא שמע היכי נפיק וודאי כבר שמע החתימה ואעפ"כ שאל בה היכי נפיקף ויש לשאול על שתיהן ממה שאמרו במסכת סוכה [נ"א ע"ב] הלה מניף בסודרין ועונים אמן ואע"פ שלא שמעו את המברך מאחר שנותנים לב על כך ויודעין על מה עונין, אע"פ שלא שמעו, וכן באחרון של סוכה החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שמועין קולו של ש"צ, ואין זו קושיא אצלי במקום שאי אפשר דיו בכוונת הלב, ולשטה ראשונה מיהא יש להקשות בה ממה שכתוב בפרק אלו דברים כמו שכתבנו, ותירצו שכל שהברכה אינה יוצאה מפי שליח צבור או הממונה להוציא אינו יוצא עד שישמע את הכל, וזו שבפרק אלו דברים בכלל זה הא כל שהברכה יוצאה מפי הממונה להוציא עונה ובלבד שישמע החתימה, ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן, ובאמן חטופה שהזכיר הה"א כאלו נקודה בחט"ף פת"ח, ובקטופה שהפסוק בחצי המלה כאלו הן שתי תיבות:
שנים שהיו אוכלים וגמרו אכילתן בכדי שבעם ובא אחד אליהם ורוצה לאכול כדי להצטרף עמהם לג' ולהביא עליהם חבות זמון הואיל וכבר גמרו השנים סעודתם אין מצטרף עמהם לזמון אפילו הסב עמהם, ואם לא אכלו השנים אכילה גסה אלא אכילה בינונית עד שאלו היו באים לפניהם דברים החביבים עליהם עדיין אוכלים מהם אע"פ שאין אוכלים פת ואפילו מיני פירות אין זה גמר סעודה ומצטרף זה עמהם אם הוא אוכל פת ומזמנים כל זמן שלא הכינו לברכה ובלבד שיסב עמהם אבל משהכינו עצמן לברכה כגון שאמרו הזמינו כוס לברכה או כיוצא בזה אין אחד מצטרף עמהם, ויש מפרשים שצריך שהראשונים לא יהו שבעים כל כך שלא יאכלו פת עם אותן הדברים החביבים, והוא שלקחו בלשון ארדי וגוזלי שדרך בני אדם לאכול עמהם פת:
בני אדם שהיו אוכלים ובא אחר אליהם ומצאן אוכלים והצטרף עמהם, אם זה האחרון שבא על ידי גלגול הוא גדול מן האחרים ראוי להם לחלוק לו כבוד שיברך להם אע"פ שעל ידי גלגול הוא בא ואינו מעיקר סעודה וכבר ביארנו למעלה שהנוטל מים אחרונים תחלה זריזותו זכתה לו לברך, ומ"מ כל שהן נוטלים על פי העומדים לשם בין במים ראשונים בין באחרונים מתחילים מן הגדול ואם נתיחד אחד לברך הוא נוטל תחלה ואחריו הגדול ושאר הסועדים נוטלים כמה שהם יכולים, ואין מכבדין בדבר זה שהרי אין מכבדין בידים מזוהמות כמו שביארנו:
בתלמוד המערב התבאר שאם היה שם כהן ת"ח מצוה להקדימו אפילו היה שם גדול הימנו אבל מסיבה שיש שם ת"ח אין מניחין לברך לפניו עם הארץ אפילו היה כהן גדול:
המשנה השנית אכל דמאי וכו', כונת המשנה לבאר שמי שקבע עיקר סעודתו בעבירה ר"ל שעיקר הדבר שעליו ברכת המזון באה היתה באסור אין שם זמון שאין לאוכל אסור ישיבה הראויה להיות ישיבה קבע, והסבה ראויה שתהא קרויה הסבה, ואפילו היתה אכילתם בשוגג מכל מקום לא אכלו דבר הראוי לקבוע עליו ואף הסבה אין מועלת בה, ויראה לי שאפילו הסכימו שלשתם בעבירה ופרשו קבע שלהם על אותו אסור אין הדבר מועיל כלל, ומ"מ ברכת המזון לדעת גדולי המפרשים אינה נפקעת מהם אלא מברך כל אחד לעצמו הואיל ונהנה שלא אמרוה בזמון אלא שאינו בא אלא בקביעות ואין ראוי להתחבר ולקבוע עם אוכלים אסור, אבל ברכה ודאי מברכים לעצמם, ויש אומר שאף הם אין מברכים לעצמם ואם ברכו אין עונים אחריהם אמן, וכן כתבוה גדולי המחברים באכילת טבל, וכן נראה שבודאי כל שכן הוא ופי' משנתנו דסד"א יזהר הוא מלברך אבל אנו מ"מ נזמן עליו קמ"ל, ואע"פ שגדולי המפרשים מגיהים עליהם יש לדעתי ראיה לדבריהם ממה שאמרו בשבת פרק הדלקה [כ"ג ע"א] הדמאי מערבים ומשתתפים בו ומברכים עליו, משמע שהטבל אין מברכין עליו והרי זה כאוכל חזיר ונבלה ואפילו אם היה אוכלם בהיתר כגון עוברה שהריחה וחולה שיש בו סכנה אינו מברך, ומ"מ אוכלים המותרים אלא שנתבשלו בשבת בהיתר אם על ידי עכו"ם בשאין בו סכנה, אם על ידי ישראל בשיש בו סכנה וכן אם הותר לאכול ביום הכפורים מצד חולי ודאי מברך, ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראים ובסוף פרק ב' של דמאי אמרו היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו, יין ונתגלה ואמר לי תן לי ואשתנו, לא יתן לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח וכוס של יין לנזיר וכו' וכולן אין מברכין עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן:
2 more comments on this page.
Meiri on Berakhot 47a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא א"ל רב מאי דעתיך לאצטרופי כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אין המסובין כו' יש חילוק בין שתיה לאכילה א"נ כו' שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון כו' עכ"ל כצ"ל ועיין כל דבריהם בתוס' פ' ע"פ וברא"ש כאן וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 47a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ולא בידים מזוהמות פירוש אין הקטן משמש את הגדול וידיו מזוהמות שאינו כבודו אלא נוטל ידיו ואחר כך משמשו:
והכותי מזמנין עליו פירוש ומשמע השתא ממתניתין דאפילו תלמידי חכמים קאמר דמזמנין עליו דסתמא קתני ומשום הכי אקשינן מהא דתניא עם הארץ אין מזמנין עליו כלומר תלמידי חכמים. אבל ודאי לא בעי למימר דאין זימון ביניהם [לבין עצמם]. אבל למאן דמפרש דעם הארץ הוא כל שאין מעשר פירותיו ודאי אפילו ביניהם [לבין עצמם] ליכא זימון כלל דאין להם לברך עליו כלל:
אלא בפתח הראוי למזוזה פירוש ולאפוקי בית הכסא ובית המרחץ. ומיהו כל היכי דמסתפי דילמא חלש דעתיה דאידך אי לא עביד ליה יקרא בעי לפיוסיה כדאשכחן בפרק במה בהמה יוצאה דהוו אזלי באורחא וקדמיה חמרא ואמר ליה לפיוסיה חמור שעסקיו רעים הוא. כלומר אינה ברשות בעליו להעמידו כחפצו לומר דשלא מדעתו קדמו חמורו וכהאי עובדא נמי דרבין ואביי:
לטעם איתמר בפת"ח תחת העין שכך שמע מרבו: [הגה"ה: נראה שגירסת רבינו היה אין המסובין רשאין לטעום ורב ספרא אמר לטעם בפת"ח ואין נפקא מינה בינייהו רק דקדוק הלשון. כי בין לאכול ולטעום איכא נפקא מינה טובא]:
איעסיק ליה לבריה פירוש השיאו אשה:
קדים וקא מתני ליה פירוש קודם סעודה:
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין משום דאמרינן לעיל דמברך ואחר כך בוצע וכל זמן שעונין אמן אכתי לא כליא ברכה ואם כן צריך שיכלה אמן מפי העונין קודם שיפרוס:
ואמר רב חסדא אין צורך להמתין אלא עד שיכלה מפי הרוב לפי שהמאריך באמן יותר מדאי טועה הוא והמיעוט המאריכין אין ממתינין להן לפי שאין צורך באריכתן:
6 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Berakhot 47a · Sefaria
Penei Yehoshua
פיסקא אכל דמאי הא לא חזי ליה ופירש"י ואם כן הוי ברכת זימון הבאה בעבירה וכתיב ובוצע ברך וכו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה דלאו לענין זמון לחוד קשיא ליה אלא מעיקר ברכה נמי קשיא ליה דאין לברך בדבר הבא בעבירה וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שהביא הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמעתין שאין לברך כלל אפילו על איסור דרבנן ודלא כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה וע"ש אלא דקשיא לי בגווה א"כ מאי משני כיון דאי בעי מפקיר נכסי והוה עני וחזי ליה ומאי דאי בעי שייך הכא כיון דסוף סוף לא הפקיר נכסיו ולא חזי ליה ואוכלן באיסור דמאי אם כן אכתי הוה ליה ברכה הבאה בעבירה ובוצע ברך קרינן ביה ובשלמא לשיטת הראב"ד וסייעתו דמפרשי דהא דמקשה והא לא חזי ליה לענין זימון לחוד קשיא ליה דלא שייך צירוף זימון בכה"ג אם כן משני שפיר דשייך ביה קצת צירוף כיון דאי בעו כולהו בני חבורה מפקירי נכסייהו וחזיא להו משא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו קשיא ויש ליישב בדוחק:
אלא דבאמת לע"ד אין הכרח לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דאדרבה מדכתב הו"ל ברכת זימון הבאה בעבירה משמע דבעיקר ברכה לא קשיא ליה והיינו כשיטת הראב"ד דמדאמרינן בחלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דמברך כיון שנהנה אלא שזה מנאץ ואפ"ה מקשה שפיר לענין זימון דלא שייך זימון באכילה כי האי שהוא דבר איסור ועדיין צ"ע. ובעיקר ראיה שכתב רש"י אהך מילתא גופא דאכילת דמאי הוי ברכה בעבירה כמו בחלה דמשו"ה מקשה הש"ס בפשיטות הא לא חזי ליה ולא משמע ליה לחלק בין חלה דאוריתא לדמאי דרבנן נראה משום דמתניתין גופא מוכח לה הכי מדקתני אכל טבל אין מזמנין ומוקמינן לה בשמעתין בטבל טבול מדרבנן. ואע"ג דאכתי מצינן לחלק בין טבל שהוא ודאי דבריהם לדמאי שהוא ספק דבריהם דאפילו ספק דדבריהם נמי לא הוי כיון דרוב ע"ה מעשרין כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) לענין ברכה דדמאי גופא אלא דאפשר דלא ניחא ליה לתלמודא לחלק בכה"ג לענין בוצע ברך דמ"מ איסור דמאי מיהא איכא כנ"ל:
בתוס' בד"ה ואמר ר"ה תנא ב"ש אומרים אין מאכילין ואם תאמר ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמעינן וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נ"ל לפרש בענין אחר דכיון דאשכחן סוגיא כי האי בכמה דוכתי בש"ס ובכולהו מייתי הא דר"ה תנא בהדייהו אם כן משמע דמילתא דר"ה למילתיה איצטריך לעיקר אוקימתא בטעמא דאי בעי מפקיר ניכסי דאי לאו דר"ה היה באפשר לפרש הא מתניתין דמאכילין את העניים דמאי כמו שמפרש שם בירושלמי דהיינו שנותן להם דמאי בסתם אפילו לעני ע"ה אבל העני עצמו אם רוצה לתקן יתקן ואם כן לפ"ז אין זה ענין למשנתינו ולאינך דוכתי דאמרינן האי טעמא דאי בעי מפקר ניכסי דהא מתני' איירי שאכל הדמאי באיסור ויודעין בודאי שלא הפריש ממנו כלום ולכאורה מה שפירשו כן בירושלמי היינו משום דלשון המשנה הכי משמע להו דקתני בסיפא דמתניתין גבאי צדקה ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר וכו' וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן אם כן משמע דרישא נמי בכה"ג גופא איירי דהרוצה לתקן יתקן כדמשמע מל' הברטנורה (ועיין מ"ש הרב תוי"ט) ומש"ה לא פליגי ב"ש אלא בגבאי צדקה דוקא אבל ברישא דאיירי בב"ה דטריחא ליה מילתא מודה א"כ לפי פי' זה ודאי לא שייך הך מילתא בטעמא דאי בעי מפקיר משו"ה הוצרך לאתויי הא דר"ה תנא ב"ש אומרין אין מאכילין וא"כ הרי לפנינו דפליג ב"ש בין ברישא ובין בסיפא וא"כ ממילא משמע דרישא מילתא באפי נפשה היא דמאכילין את העניים דמאי ממש ואין צריך לעשר לב"ה ובהא פליגי ב"ש אם כן ממילא משמע טעמא דב"ה דמאכילין משום דאי בעי מפקיר לנכסי כנ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Berakhot 47a · Sefaria
Ben Yehoyada
רַבִּין וְאַבַּיֵי הֲווּ קָאַזְלֵי בְּאוֹרְחָא אף על גב דְּאַבַּיֵי גדול מן רַבִּין וכדמשמע בגמרא, עם כל זה הזכיר הש"ס את רַבִּין קודם שלא אמר אַבַּיֵי וְרַבִּין, ללמדנו דרבין יצא לבדו לדרך קודם שיצא אַבַּיֵי, ואחר כך כשהגיע אַבַּיֵי אצלו ללכת עמו ביחד מחמת שהיה חמור של רַבִּין יותר טוב במהירות, קַדְמֵיהּ לְחַמְרֵיהּ דְּאַבַּיֵי, והואיל דרבין יצא מעיקרא לבדו לכך לא השגיח על כך לעכב בחמורו, אבל לעולם אי הוה עובדא דמעיקרא יצאו לדרך שניהם יחד, לא היה רַבִּין מניח את חמורו לקדם אלא הוה מעכב בו, כיון דיצאו שניהם יחד אינו דרך ארץ שיניח את אַבַּיֵי לבדו. והא דקאמר מִדְּסָלִיק הַאי מֵרַבָּנָן מִמַעֲרָבָא, קשא הוה ליה למימר 'מִדְנָחִית' מִמַעֲרָבָא, כי ארץ ישראל גבוה ובבל שפלה? ונראה לי כונתו מִדְּסָלִיק, רצונו לומר, כיון שנתעלה ונתגדל אצל החכמים מכח ארץ ישראל, כי אחר שעלה והלך לארץ ישראל נתעלה בין החכמים שהיו נוהגים בו כבוד יותר, והנה אביי בודאי לא הקפיד משום גבהות רוחא חס וחלילה, אלא משום כבוד תורה וכבוד צבור, כי הוא היה ראש ישיבה, וגם כיון בדברים אלו כדי שישמע רבין ויזהר בשורת דרך ארץ דקדמה לתורה.
אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה דְּאִית בָּהּ מְזוּזָה אִין, דְּלֵית בָּהּ מְזוּזָה לָא? נראה לי הגם דהמקשן ידע עובדא דרבין בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת וליכא מְזוּזָה, סבר כיון דהוא פתח הראוי למזוזה עשה רבין חומרא ולאו מדינא, אבל דרך דאין פתח כלל אפילו חומרא ליכא, ולכך הקשה ממנהג העולם דמכבדין מדינא, ותרץ דר' יוחנן קאי על פתח הראוי למזוזה. אי נמי נראה לי בס"ד על עובדא דרבין ליכא קושיא, דיש להבין אותו פתח בית הכנסת היה בו מזוזה מפני שהיה שם בית דירה לשמש ולאורחים ועשו לו מזוזה, ולכן הקשה ממנהג העולם, דכן עמא דבר לכבד בפתח בית הכנסת ובית המדרש.
כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים יש להקשות אם השלים שנותיו ונעשו בניו יתומים אין זו גזירה של עונש, אלא הוא מנהגו של עולם, כל אדם אחר מותו יהיו בניו יתומים, ואם הכונה שימות קודם שישלים שנותיו, אם כן היינו הך דְּיִתְחַטְּפוּ יָמָיו? ונראה לי הכונה יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים בעודו חי, כמו שכתב הפייטן אֲנִי יְתוֹמָה וְאָבִי חַי, כי האב שאין לו יכולת לפרנס בניו ולסייעם ולעזרם הרי הם כמו יתומים בחיי אביהם! ונראה לי בס"ד מה שאמר יִתְחַטְּפוּ יָמָיו רצונו לומר יראה צער בהם ורואה אותם קצרים, על דרך מה שאמר הכתוב (דברים כח, סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וזהו ענין יִתְחַטְּפוּ, אבל אומרו רוצה לומר יִהְיוּ נחסרים במנין או יִתְקַטְּפוּ, היינו על דרך וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר, וְיִתְחַטְּפוּ יחסרו כי יחטפום אותם אחרים, שימות וינתנו שנותיו לאחרים, על דרך מה שכתב מ"ה באותה מעשה של מרים.
וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו נראה לי בס"ד מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו באיכות, על דרך מה שכתוב (בן סירא) אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים, וּמַאֲרִיכִין שְׁנוֹתָיו בכמות, והטעם אָמֵן [91] הוא מספר שם הוי"ה ושם אדני [91], לכן זוכה לשני ענייני אריכות, א' כנגד שם הוי"ה, וא' כנגד שם אדני, ששני שמות אלו מתייחדים באמן בסוד השילוב. גם ידוע שיש ב' שילובים באמן דברכות הוי"ה אדני, ואמן דקדישים אדני הוי"ה, ולכן הַמַּאֲרִיךְ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בתרתי כמות ואיכות. ונראה לי הוי"ה אדני שמכוין באמן עם כולל [93], ב' שמות הם מספר מגן [93], וב' פעמים מנין כנגד ב' שילובים הנזכרים הם מספר מקום [186] נמצא בזה עושה מקום לה'. ובזה מובן מה שאמרו חכמינו ז"ל המזלזלים באמן עליהם נאמר (תהלים פג, יז) מַלֵּ א פְנֵיהֶ ם קָלוֹ ן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ הֳ', שהוא סופי תיבות אָמֵן, והיינו כי נהפך להם מספר 'מקום' [186] הנזכר למספר 'קלון' [186], ובסוף ספר הכונות איתא כשישראל אומרים קדיש ועונים אמן, מקבלים אז הארה משני אל אחד של בחינת תפארת, שהוא אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, ואחד של הו"ד כֶּתֶר מִי אֵל כָּמוֹךָ, עיין שם. ולפי זה שפיר מובן הדבר כאן שאמר מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, א' כנגד הארה של כֶּתֶר, ואחד של בחינת תִּפְאֶרֶת, ועיין תיקונים סוף תיקון שבעין, דרבוי שינין יאריכו דיומין אינון שמ"א עיין שם.
Ben Yehoyada on Berakhot 47a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 47, Amud Aleph, about 430 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “וְלֹא בְּיָדַיִם מְזוֹהָמוֹת.…”
- Segment 252 words
Opens “רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, קַדְמֵיהּ…”
- Segment 328 words
Opens “דְּאִית בַּהּ מְזוּזָה — אִין, דְּלֵית בַּהּ…”
- Segment 424 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר…”
- Segment 58 words
Opens “לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן…”
- Segment 628 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה,…”
- Segment 734 words
Opens “רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ…”
- Segment 818 words
Opens “אָמַר לוֹ רָמֵי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא…”
- Segment 913 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״…”
- Segment 1017 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹנִין לֹא ״אָמֵן״ חֲטוּפָה,…”
- Segment 1127 words
Opens “בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יְתוֹמָה…”
- Segment 1236 words
Opens “רַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אֲתָא רַב…”
- Segment 1331 words
Opens “תַּלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. עָל רַב…”
- Segment 1439 words
Opens “אָכַל דְּמַאי וְכוּ׳: הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ!…”
- Segment 1556 words
Opens “מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ: פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא…”
- Segment 1616 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי,…”
Sages named on this page
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Berakhot 47a · Segment 13 — “…יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. עָל רַב אַחָא. אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּא…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Berakhot 47a · Segment 4 — “…יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין…”
Encyclopedia entries citing this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Cited source: Berakhot 47a
All 47 sources this entry cites
Original text
וְלֹא בְּיָדַיִם מְזוֹהָמוֹת.
nor with regard to dirty hands, i.e., with regard to washing hands at the end of a meal.
רָבִין וְאַבָּיֵי הֲווֹ קָא אָזְלִי בְּאוֹרְחָא, קַדְמֵיהּ חֲמָרֵיהּ דְּרַבִּין לִדְאַבָּיֵי וְלָא אֲמַר לֵיהּ ״נֵיזִיל מָר״. אֲמַר: מִדִּסְלִיק הַאי מֵרַבָּנַן מִמַּעְרְבָא, גַּס לֵיהּ דַּעְתֵּיהּ. כִּי מְטָא לְפִתְחָא דְבֵי כְנִישְׁתָּא אֲמַר לֵיהּ: נֵיעַל מָר. אֲמַר לֵיהּ: וְעַד הַשְׁתָּא לָאו מָר אֲנָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְכַבְּדִין אֶלָּא בְּפֶתַח שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְזוּזָה.
The Gemara recounts: Ravin and Abaye were traveling along the road on donkeys. Ravin’s donkey preceded Abaye’s and Ravin did not say to Abaye: Let the Master go first. Abaye said to himself: Ever since this one of the Sages, Ravin, ascended from the West, Eretz Yisrael, he has become arrogant. When they reached the door of the synagogue, Ravin said to Abaye: Let the Master enter first. Abaye said to him: Until now was I not Master? Why do you only begin deferring to me now but did not do so while we were traveling? Ravin said to him: Rabbi Yoḥanan said the following: One only defers to those greater than he at a doorway that has a mezuza , as only there is it appropriate to allow him to go first.
דְּאִית בַּהּ מְזוּזָה — אִין, דְּלֵית בַּהּ מְזוּזָה — לָא, אֶלָּא מֵעַתָּה, בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּלֵית בְּהוּ מְזוּזָה, הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְכַבְּדִין? אֶלָּא אֵימָא: בְּפֶתַח הָרָאוּי לִמְזוּזָה.
The Gemara challenges: A doorway that has a mezuza , yes, one defers; a doorway that does not have a mezuza , no, one does not defer? If so, a synagogue or study hall that has no mezuza , there too, does one not defer at their doorways? Rather, say that this is the principle: One only shows deference at a doorway where it is worthy of affixing a mezuza , but not on a road or a bridge.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַמְסוּבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתֵיב רַב סָפְרָא וְקָאָמַר: ״לִטְעוֹם״ אִיתְּמַר.
The Gemara continues with the subject of deferring to one’s superior during a meal: Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said in the name of Rav: Those reclining at a meal may not eat anything until the one breaking bread has tasted the bread. Rav Safra sat and said: May not taste, was stated by Rav, and not: May not eat.
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ.
The Gemara asks: What difference does it make whether Rav said taste or eat? The Gemara explains that there is no difference and that Rav Safra’s insistence teaches that one must say what he was taught in the precise language employed by his teacher without altering a single detail.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בַּקְּעָרָה, שְׁלֹשָׁה — אֵין מַמְתִּינִין. הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה, וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ — הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.
The Gemara continues to discuss the subject of honors during a meal. The Sages taught: Two people who are eating from a single dish must wait for each other, but if there are three, everyone eats when he wishes and they need not wait for each other. Generally, the one who breaks bread extends his hand to take food first, but if he wishes to defer to his teacher or to one who is greater than he, he has permission to do so.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קַטִּינָא, קָדֵים וְיָתֵיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה ״אָמֵן״ מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חִסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים.
The Gemara relates: Rabba bar bar Ḥana engaged in preparations for his son’s wedding in the house of Rav Shmuel bar Rav Ketina. He arrived early and sat and taught his son the halakhot of meals: The one who breaks bread may not break the bread until amen has ended from the mouths of those responding. Rav Ḥisda said: One need only wait until amen has ended from the mouths of the majority of those responding.
אָמַר לוֹ רָמֵי בַּר חָמָא: מַאי שְׁנָא רוּבָּא — דְּאַכַּתִּי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה, מִיעוּטָא נָמֵי לָא כָּלְיָא בְּרָכָה?
Rami bar Ḥama said to him: What is different regarding the majority that one must wait until their amen ends before proceeding? That until then, the blessing has not yet concluded. If so, when the amen of the minority has not yet ended as well, the blessing has not yet concluded. Why doesn’t the one breaking bread need to wait in that case?
אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה.
Rav Ḥisda said to him: Because I say that anyone who answers an amen of excessive duration is merely mistaken.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין עוֹנִין לֹא ״אָמֵן״ חֲטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ קְטוּפָה, וְלֹא ״אָמֵן״ יְתוֹמָה, וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו.
With regard to answering amen, the Sages taught: One should not respond with an abbreviated [ ḥatufa ] amen, in which the first syllable is not properly enunciated, and a truncated [ ketufa ] amen, in which the second syllable is not properly enunciated, and an orphaned [ yetoma ] amen, in which the respondent is unaware of the blessing to which he is responding. Similarly, one should not quickly and indifferently discharge a blessing from his mouth.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יְתוֹמָה — יִהְיוּ בָּנָיו יְתוֹמִים, חֲטוּפָה — יִתְחַטְּפוּ יָמָיו, קְטוּפָה — יִתְקַטְּפוּ יָמָיו. וְכׇל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אָמֵן״ — מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
Ben Azzai says: Anyone who recites an orphaned amen, his children will be orphaned; one who recites an abbreviated amen, his days will be abbreviated and incomplete; one who recites a truncated amen, his days will be truncated. One who extends his amen, they will extend his days and years for him. Nonetheless, one should not prolong it extensively.
רַב וּשְׁמוּאֵל הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אֲתָא רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, הֲוָה קָמְסַרְהֵב וְאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ רַב: מָה דַעְתָּךְ — לְאִיצְטְרוֹפֵי בַּהֲדַן, אֲנַן אֲכִילְנָא לַן. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: אִלּוּ מַיְיתוּ לִי אַרְדִּילַיָּא וְגוֹזָלַיָּא לְאַבָּא, מִי לָא אָכְלִינַן?
Returning to matters of zimmun , the Gemara relates: Rav and Shmuel were sitting at a meal when, much later, Rav Shimi bar Ḥiyya arrived and was hurrying and eating. Rav said to him: What is your thinking? Are you rushing in order to join together with us for a zimmun ? We have already eaten and finished our meal before you arrived. Shmuel said to Rav: We have not really finished our meal, as if they brought me truffles or a young pigeon for Abba, Rav, wouldn’t we eat it? Since we would still eat, we have not yet finished our meal and Rabbi Shimi bar Ḥiyya can join us in the zimmun .
תַּלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. עָל רַב אַחָא. אָמְרִי: אֲתָא גַּבְרָא רַבָּא דִּמְבָרֵךְ לַן. אָמַר לְהוּ: מִי סָבְרִיתוּ דְּגָדוֹל מְבָרֵךְ? עִיקָּר שֶׁבַּסְּעוּדָה מְבָרֵךְ. וְהִלְכְתָא גָּדוֹל מְבָרֵךְ, אַף עַל גַּב דַּאֲתָא לְבַסּוֹף.
Rav’s students were seated at a meal when Rav Aḥa entered. The students said: A great man has come who can recite the blessing on our behalf. Rav Aḥa said to them: Do you think that the greatest recites the blessing? That is not so. Rather, one of the main participants who was present from the beginning of the meal recites the blessing. The Gemara concludes: The halakha , however, is that the greatest person present recites the blessing, even if he arrived at the end of the meal.
אָכַל דְּמַאי וְכוּ׳: הָא לָא חֲזֵי לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר לְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי, וַחֲזֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי. וְאָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.
In the mishna, we learned that if, among the diners, one ate doubtfully tithed produce [ demai ], he is included among the three to obligate those with whom he ate in a zimmun . The Gemara raises an objection: But demai is not fit for his consumption. He is forbidden to eat demai . The Gemara responds: He may recite Grace after Meals over it because, if he wants, he could declare all of his property ownerless [ hefker ] and he would be a pauper, in which case the demai would be fit for his consumption. As we learned in a mishna: One may feed the impoverished demai and one may feed soldiers [ akhsania ], whose support is imposed upon the residents of the city, demai . And Rav Huna said: It was taught in a baraita that Beit Shammai say: One may not feed the impoverished and soldiers demai .
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ: פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא אֶלָּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים, וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא הִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״ — מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
We learned in the mishna: If, among the diners, one ate first tithe from which its teruma was already taken, he may be included in a zimmun . The Gemara remarks: It is obvious that if the teruma was already taken there is no problem. Why was it necessary for the mishna to teach that one can join a zimmun ? The Gemara explains: It was only necessary to teach this halakha in a case where the Levite preceded the priest while the grain was still on the stalks, and he separated the teruma of the tithes but did not separate the teruma gedola . Teruma gedola was not separated from the tithe that was eaten by the Levite. Although this should not be done ab initio , after the fact it is permitted, and one who eats first tithe produce under these circumstances may be included in a zimmun . And this is in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that Reish Lakish said: First tithe in which the Levite preceded the priest while the grain was still on the stalks is exempt from teruma gedola , as it is stated: “And you shall set apart from it a gift for the Lord, even a tenth part of the tithe” (Numbers 18:26). This verse teaches that the Levite is obligated to set apart a tenth part of the tithe, i.e., the teruma of the tithe and not teruma gedola and the teruma of the tithe.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא
Rav Pappa said to Abaye: If so, even if the Levite preceded the priest after the kernels of grain were removed from the stalks and placed in a pile, the Levite should not have to separate teruma gedola . Abaye said to him: With regard to your claim, the verse stated: