Berakhot 42a

דגורם ברכה לעצמו בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו:

רב הונא אכל תליסר ריפתי מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו:

אמר רב נחמן עדי כפנא גרסי':

עדי אלו. כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון בהמ"ז כך פירש רב האי ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתיב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת וכך פירש רב יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל ברכות דף כ:) ודלא כר"מ ודלא כר' יהודה (לקמן ברכות דף מט:):

לחמניות אובליא"ש בלע"ז:

אסור מלאכול עד שיברך בהמ"ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה:

סלק אתמר אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול:

ריסתנא אמנישטרשיו"ן:

לחמניות פרש"י אובליא"ש ולא נהירא דא"כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא:

סלק אתמר משמע שדרכן היה לסלק השלחן קודם בהמ"ז ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר המסובין לפי שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שלחן אחד אין נאה לסלק השלחן עד לאחר ברכת המזון:

רבי זירא לא אכל תימה לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך אסור למשתי בלא ברכה שלפניו אמאי לא אכל לבריך עליה וליכול ושמא היה תבשיל שהיה בו פת והיה צריך ברכת המוציא ונט"י וטורח היה לעשות כל כך:

אתכא דריש גלותא סמכינן מי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא סמכינן ואם שכח וברך ולא אכל אפיקומן א"צ לחזור דכל מצות לשם מצוה עשויות והא דאמרינן כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתי וכן אסורים כולן היינו דוקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי אסורים כולן היינו כי אמר בעה"ב אבל בשביל אורח אינן נאסרין) ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה"ב:

אתכא דריש גלותא סמכינן וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר ונראה שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה"ב והיינו דבי ריש גלותא:

תכף לנטילת ידים ברכה והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה:

ברך על הפת פטר את הפרפרת נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ורש"י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א"כ מאי קמ"ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל (ברכות לז.):

הסבו אחד מברך לכלן ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו והכא דקאמר היו יושבין וכו' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון בבהמ"ז כעובדא דתלמידי דרב בברכת המוציא מההיא דפליגי ביין אי בעי הסבה ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו וא"ת מאי שנא דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה:

שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה בתלמוד ארץ ישראל בפ' מאימתי קורין אמר תכף לסמיכה שחיטה דכתיב (ויקרא א) וסמך ושחט. תכף לנטילת ידים ברכה [שנאמר] (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידכם קדש וברכו את ה'. תכף לגאולה תפלה שנאמר (שם יט) יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובגמ' דפ"ג דשחיטת קדשים (דף לג) אמרי תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא:

רב הונא אכל תליסר ריפתא בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך פירוש: פת הבאה בכסנין היה, ושלא בסעודה אכל ולא ברך אחריו, כלומר שלש ברכות אלא מעין שלש. ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא, וצריך לברך לפניו המוציא ואחריו שלש ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה. אבל אי אפשר לומר דרב הונא לא ברך לאחריו כלל, דהא לא גרע מאוכל תאנים וענבים שמברך מעין שלש אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס'. וחזר רב הונא ואמר כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך כלומר לפניו המוציא ולאחריו שלש. ותמהני על הרב אלפסי ז"ל שכתב בהלכות שאם אכלן בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.

והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין שלש, ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא, מברך לבסוף שלש ברכות. ופירוש לחמניות, פירש רש"י ז"ל: אובלי"יש. ובתוספות פירש: ניבל"ש. ואינו מחוור, שהרי בלילתן רכה היא.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי ג' תכיפות הן, תיכף לנטילת ידים ברכה וכו'. כלומר: תיכף למים אחרונים ברכה, ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי. ואי אמר הב ונבריך הוא הדין והוא הטעם, וכל שכן הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי. והראב"ד ז"ל הביא ראיה על זה מדאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב (פסחים קג, ב) הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי ולא נטר להו אי מברכים עליה בורא פרי הגפן או לא, אלמא אסור למשתי אפילו בברכה קאמר. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתב כן במסכת פסחים (שם).

כל שאחרים קובעין עליו סעודה כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן. צריך לברך אחריו ג' ברכות. אע"ג דמתחלה לא בריך אלא בורא מיני מזונות שהרי מתחלה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן מצינו השתא תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ג' ברכות דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת, תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו:

לחמניות פירוש אותן שקורין ניבלא"ש בלעז ואסיקנא דוקא בדקבע עלייהו, ומיהו דוקא בדנאפו באור אבל כל שנאפו על ידי משקין אין תורת פת עליו כלל:

לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול פירוש והאי דאכלו מברכין היו בודאי לפניו דהא אמרינן דגמרי סעודתייהו וכיון דכן הוו להו דברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה ואפ"ה אמר להו דאסור לאכול ואפי' בברכה דכיון שקבעו לברכת המזון חייב לברך ברכת מזון תחלה. אמר ליה סלק אתמר. פירוש סילק השולחן:

הרגיל בשמן כלומר לסוך ידיו בשמן אחר אכילה כדי להעביר זוהמת האוכלין. שמן מעכבו. כלומר דכל היכא דלא סך מותר לו לאכול אבל בתר דסך אסור ואפי' בברכה לפניו עד לאחר שיברך ברכת המזון:

שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה כלומר לאו לחיוביה שיברך לאלתר אלא ה"ק תיכף למים אחרונים ברכה ומכי נטל ידיו אסור לאכול ואפי' בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי ברכת המזון. הא כל היכא דליכא נטילת ידים שרי ואי משום נמלך סגי ליה בברכה שלפניו. והא דאמרינן בפסחים דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב לן ונברך איתסר לכו למשתי דאפילו משום אמירה לחוד אתא לעכובינהו ולאו משום נטילת ידים והני תרווייהו משמיה דרב. הא פירש לה רבינו אלפסי ז"ל התם דאיתסר לכו למשתי בלא ברכת היין קאמר וכיון דכן מוטב הוא שיברך ברכת המזון ויברך על הכוס ברכת היין והדר שותה כרצונו יותר משישתה עכשו ויברך ברכת היין והדר הן צריכין לברך ברכת היין על הכוס של ברכת המזון. וא"ת אמאי לא חשיב ארבע תכיפות דהא איכא אחריתי דהיינו תיכף לנטילה סעודה כב"ה. ויש לומר דלא מני אלא הני דילפינן להו מקראי בירושלמי, תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ידו וסמיך ליה ושחט, תכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה שהוא תפלה, תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. אי נמי משום דלא דמיא להנך תלת משום שאינו רשאי להפסיק כלל, אבל בין נטילת ידים לסעודה אם רצה לשתות ישתה:

מתני' בירך על הפת פטר את הפרפרת פי' הוא פת הבאה בכסנין וכיוצא בה כדפרישנ' לעיל. וכש"כ מעשה קדרה שהיא טפלה לפעמים לפת שהן נאכלין עם הפת, והכי אמרינן בגמרא, ופטר להו פת לכולהו בשבאין בתוך הסעודה ואפילו שלא מחמת סעודה. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. אבל מעשה קדרה פטר בבאין בתוך סעודתו של פרפרת ואפילו שלא מחמתו דמעשה קדרה לגבי פרפרת כפרפרת לגבי פת, ומעשה קדרה היינו אורז ודייסא וכו' כדאית' לעיל. וה"ה לפת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל דברים המיוחדין למזון, אף על פי שאין מברכין עליהן בורא מיני מזונות, לפי שאין אדם קובע סעודתו עליהן, מ"מ לדין זה כל דברים המיוחדים למזון שוין הם, ואף ע"ג דפת אם בירך עליו בורא מיני מזונות יצא, מידי דהוי איין דאם בירך עליו בורא פרי העץ או בור' פרי האדמה יצא, התם הוא במברך עליו ומתכוין לפוטרו בברכה זו, אבל הכא שמברך על דבר אחר ברכתו אע"פ שמתכוין לפטור את הפת לא נפטרו. וכן עיקר דינא מיהו מתניתין לא בהכי מיירי אלא במברך על האחד ובא לו האחר שלא במתכוין בתוך סעודתו של ראשון, כגון שבירך על הפרפרת ובעוד שאכל הפרפרת הביאו לפניו מעשה קדרה ובכי הא אמרינן דפרפרת פטר מעשה קדרה אבל מעשה קדרה בדכותה לא פטר הפרפרת, אבל כשהן לפניו מתחלה ובירך על אחד מהן כדי לפטור שניהם בזו ודאי כל שברכותיהן שוות נפטרו שניהם מה שאין כן בשאין ברכותיהן שוות כגון פרפרת ופת שאם בירך על הפרפרת בור' מיני מזונות לפטור את הפת לא יצא, אע"ג דאם בירך על הפת עצמו במ"מ יצא:

פת הבאה בכיסנין והיא עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומי פירות מרוקחים בבשמים ועושין ממנה פת ומביאים מצד אחד כסנין ר"ל קליות של חטים רכים מטובלין בדבש ומרוקחין בתבלין ואוכלים אותם עם אותו הפת, ויש מפרשים שהיו עושין עיסה כמין כיס קטן וממלאים אותה קליות מבושמים והיו רגילין בזה לאחר סעודה לכבוד המסובין ויש אומרים לעכל את המאכל ואם אכלה שלא בסעודה אלא בפני עצמה וקבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע אלא שאכל בכדי שאחרים קובעים עליו בכך אף בזו לדעתנו מברך המוציא וג' ברכות ואפילו לא היה דעתו לקבוע וברך מיני מזונות ונמלך ואכל הרבה מברך ג' ברכות, וגאוני ספרד כתבו שכל שאינו קובע אע"פ שאחרים קובעים בכך אינו מברך אלא מיני מזונות ומעין ג' ואם אכלה בסעודה לאחר סעודה טעון ברכה לפניו ולא לאחריו ואם באמצע סעודה אין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, וגדולי הרבנים חולקים בדרכים אלו לומר שפת בכיסנין אפילו בפני עצמה אין מברך לאחריה אלא בורא נפשות מפני שהם פירשו אין לך שטעון וכו' אלא פת בכסנין מפני שעשאוה כפת דוחן שאין מברך לאחריו כלום ר"ל אלא בורא נפשות הואיל ומאכלה מועט, וכן כתבו רבים לשטתם שאם באו לאחר הסעודה אין טעונים ברכה אף לפניו, ומתני' דבירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את שלאחר המזון דמשמע הא פת לא פטר ליה, הם מפרשים אותה בשאין שם פת וכן חולקין בקצת דברים שכתבנו מצד בלבולים שיש להם בביאור הסוגיא אלא ששטת הדברים מוכחת בדברינו כמו שביארנו בפירושנו, וכן הדין בלחמניות והן מין פת הבאה בכסנין שאם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא ומערבין בה ערובי חצרות שאנו צריכים להם לפת, ויש מי שאומר שכל שאדם מביא יין לשתות עמו או לשתות בו כגון ניבלאש ואובלייאש שמביאין יין מבושם ושרויים אותן בו והם ממין פת הבאה בכסנין קביעות סעודה הוא, ואין הדברין נראין לי שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע:

מי שגמר סעודתו מכל וכל ובאו לו פירות או דברים אחרים רשאי הוא לאכלן בברכה על הדרך שביארנו אפילו אומר לבני ביתו להזמין כוס לברכה רשאי לאכול או לשתות על הצדדים שביארנו ר"ל בברכה אבל אם נטל ידיו לברך מכיון שעשה מעשה אסור לו לאכול ולשתות אפילו בברכה עד שיברך ברכת המזון, ויש מי שאומר שאם צוה להזמין כוס של ברכה הרי הוא כמי שנטל ידיו ואין לו לאכול ולשתות אף בברכה עד שיברך על המזון ואין נראה כן, ומה שאמרו הבו נברך אף בלא נטילה אתסר למשתי פירושו בלא ב"פ הגפן הא בב"פ הגפן שותה ואינו נמנע אף קודם ברכת המזון ומי שאין רגיל ליטול ידיו קודם ברכה הולך אחר מה שהוא אצלו סלוק הדעת שלא לאכול, ומ"מ ראוי לו לאדם ליטול קודם ברכה ולברך לאלתר, אמרו חכמים תיכף למים ראשונים סעודה, תיכף למים אחרונים ברכה, תיכף לתלמידי חכמים ברכה שנא' ויברכני ה' בגללך, היה זה נגרר אחר סעודת גדול הימנו כגון בן אצל אביו שהדבר מצוי להיות מנות משתלחות לו משם תמיד וכן עבד אצל רבו וכיוצא באלו אע"פ שסלק אם באה לו ארוחה משם רשאי לאכלה בברכה על הצד שביארנו קודם ברכת המזון שאך מתוך שלחנו הוא סמוך על אותו שלחן, ואין סלוקו נקרא סלוק לעניין זה ויש חולקין בזו מיהא בנטל ידיו:

אע"פ שכתבנו בשמועה זו כל הצריך לנו בה לענין פסק צריכים אנו להעירך דרך קצרה בביאורה לדעתנו והוא שתדע שזו שנחלקו בה רב הונא ורב ששת ור' חייא הוא בהביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה שלא לצורך לפתן אלא שבאים במקצת מחמת הסעודה כגון לחדד תאות המאכל ושאר ענינים שכתבנו במחמת הסעודה וזהו שלא הוזכר בדבר מחמת הסעודה או שלא מחמת הסעודה ולרב הונא טעונים ברכה לפניהם אחר שלא באו ממש לצורך לפתן שאין הפת עיקר להם עד שיהו פטורים מצד טפלה, וכן שאין באין עם הפת כמו שכתבנו אלא להנאת עצמן או לחדד התיאבון אבל אין טעונים ברכה לאחריהם כיון שנטמעט נטמעו וחזרו להם כלפתן הגמור, ולרב ששת טעונים אף ברכה לאחריהם שאין ברכת המזון פוטרת אלא מה שבא ממש מחמת המזון או שהוא עצמו מזון כפת הבאה בכסנין וכמו שאמרו אין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר סעדוה שאם בתוך הסעודה אף לפניה אינה טעונה ברכה וכדתנן בירך על הפת פטר את הפרפרת ופרשו בתלמוד המערב שפרפרת היא פת הבאה בעסנין ובאה לפעמים בתוך הסעודה וזו שבאה תוך הסעודה אינה טעונה ברכה אף לפניה, אלא שלאחר הסעודה נאמרה ואע"ג דאנן בתוך הסעודה עסקינן כך פירושה אין לך וכו' אלא פת הבאה בכסנין הבאה לאחר הסעודה אבל פירות לא, אף בכאן בתוך הסעודה שאין דומות לפת ולא נכללות בו אחר שאינן באות ללפתן, ולר' חייא כל שנאכל בתוך הסעודה אפילו בא שלא מחמת הסעודה כלל לשום דבר אין צריך ברכה כלל שהפת פוטרת כל מיני מאכל, ומה שאמרו ברך על הפת פטר את הפרפרת דמשמע הא פירי לא, אינו כן אלא משום דפרפרת לעולם אינה באה ללפת הוא מזכירה והוא הדין לשאר פירות:

זהו דרך מחלקותם ואין הלכה כאחד מהם והוא שרב פפא הכריע דברים הבאים בתוך הסעודה אע"פ שלא באו ללפתן ממש אלא לאי זה צורך שבסעודה על הדרך שכתבנו בפסק אין טעונים ברכה כלל, ואין צריך לומר אם באו ללפתן באור וכן הדין בכל מיני מזונות אף לאחר הסעודה שכל רבוי תבשילים ומיני בשר מגוף הסעודה הם ואלו הג' שהזכרנו הם חלוקה אחת, והשנית דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה על שביארנו וטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ומן הטעם שביארנו הואיל ואינו מין מזון, והשלישית דברים הבאים לאחר סעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מפת הבאה בכסנין, ויש מפרשים כן בכל מידי דזיין כגון תמרים שאף הם נכללים בברכת המזון, וכבר הארכנו בזה בסוף פרק א', ומה ששאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה אין טעונים וכו' פירושו מחמת הסעודה, ומה שאמרו רב הונא אכל הפתי' וכו' פירושה מפת הבאה בכסנין ושלא בתוך סעודה אלא בפני עצמו, והא דקאמר לא בריך פירושו המוציא וגו' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' ולא דלא בריך כלל דלא גרע מפירות ז' המינים שצריכות מעין ג', ואמר ליה רב נחמן עדי כפנא כלומר וכי אכילות אלו אכילות של רעב הן שלא יהא קרוי קביעות סעודה, ויש גורסים כפנא הוא דין והכל אחד אבל מי שגורס את שניהם ר"ל עדי כפנא הוא דין שבוש הוא, והעלה רב נחמן שכל שאחרים קובעים סעודה בכך אע"פ שזה מרבה לאכול קביעות סעודה וצריך המוציא וג' ברכות שלא אמרו בו מיני מזונות ומעין ג' אלא באכילת עראי, אבל כל שאכל הרבה קביעות סועדה היא, וכל הגאונים מסכימים שאפילו מתחלה לא היה דעתו לאכול אלא מעט וברך מיני מזונות ונמלך לאכול הרבה מברך ג' ברכות כמו שכתבנו:

ולחמניות יש מפרשים ניבלאש ואינו נראה אלא שהוא מין פת הבאה בכסנין ומערבים בה עירובי חצרות שצריך בהם פת ומברכים עליהם המוציא בקביעות סעודה, ודקאמר רב פפא אקלע וכו' בתר דגמור סעודתיהו שדא להו מידי קמייהו ורב פפא אכל ואמרו ליה גמר אסור לאכול, אמר להו סלק אתמר לא לענין צורך ברכה נאמרה דודאי כי אכל בברכה אכל אחר שאחר סעודה היה אלא שפירושו גמר אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ואמר ליה דדוקא בסלק אתמר כלומר שסלקו את השלחן אע"פ שלא ברכו ברכת המזון, ואף בזו אמרו אחר כן דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא ואחר שסלקו את השלחן שלחו להם דסתנא ר"ל מנחה ואכלו בברכה ר"ל אע"פ שלא ברכו עדיין ברכת המזון, ויהבי טעמא אנן אתכא דבי ריש גלותא סמכינן ואין סלוק שלהם כלום, הואיל ולא ברכנו שמנהגם היה לסלק את השלחן קודם ברכת המזון כמו שיתבאר בפסח שני, וכן אמרו כיון דאמריתו הבו נברך אתסר לכו לשמתי ור"ל אפילו בברכה אפילו כרב פפא דבגמר לחוד אתסר להו, או שמא פירושו אתסר לכו למשתי בלא ב"פ הגפן וכן פרשוה גדולי הפוסקים:

ולית הלכתא ככל הני שמעתא כלומר דלאו גמר לחוד הויא ליה גמר סעודה ולא אף בסלוק אלא הכל תלוי בנטילת ידים שאם נטל אסור אך בברכה עד שיברך ברכת המזון, ומה שאמרו ברגיל בשמן שמן מעכבו פירושו שרגילים היו למשוח ידיהם בשמן חשוב אחר אכילה קודם נטילה הא משחא הוה ליה כנטילה, ואף זו בכלל הוי שמעתתא שאמרו עליהם שאין הלכה כאחת מהן, ומה שלא הזכירו בתכיפות אלו תכף לנטילת ידים סעודה מפני שאין הלכה כן שאם שימר את ידיו אינו צריך, וכעין מה שאמרו נוטל אדם את ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו או שמא שתיהן נכללות בה תכף לנטילה ראשונה ברכת המוציא ותכף לנטילה אחרונה ברכת המזון:

המשנה השלישית ברך על היין וכו' גם זו באה לבאר בענין שלפניה והוא שהיה מנהגם כשהיו עושים סעודת כבוד כגון שבתות וימים טובים והדומים להם שהיו מביאים קודם סעודה יין כפרפרת ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו קודם ברכת המוציא ואחר כך מביאים סעודתן ומברכים המוציא ואחר גמר סעודה חוזרים ליין ופרפראות הנזכרות קודם ברכת המזון ואם בירך על יין זה שלפני המזון פטר היין שלאחר המזון, ושמא תאמר והרי הפסיקה סעודה בנתים ואי אפשר לאכילה ושתיה לבא כאחד, וכן אי אפשר שלא לאכול שהרי אף בשבת ויו"ט אנו עסוקים וכבר ביארנו בפרק ערבי פסחים שכל שחובה עליו לעשותו עם דבר אחד ביחד שאותו דבר נקרא הפסק, תירצוה חכמים הראשונים שלא נאמר כן אלא בשיש לו להפסיק על כרחו מאותו דבר שעושה עכשיו כעין אותה שמועה האמורה שם שאי אפשר לו לגמור סעודתו ולקדש ועכשיו חל עליו החיוב אבל בזו אם רצה לגמור כל שתייתו ושלא ישתה לאחר הסעודה רשאי ולפיכך בא שלפני המזון ופוטר את שלאחר המזון והוא הדין שפוטר את שבתוך הזמון ואע"פ שהיין שלפני המזון ושלאחר המזון כולן באין להנאת שתיה ושבתוך המזון הוא ממין אחר והוא בא לשרות אכילה שבמעיו מ"מ הבא להנאת שתיה עדיף ופוטר את שבתוך המזון שהוא קל ממנו:

ברך על הפרפרת וכו' ר"ל פת הבאה בכסנין והדומה לו כמו שפרשנו, וכן פרשוה בתלמוד המערב, ואי אתה יכול לפרשה בלפתן שהרי אמרו עליה שפוטרת מעשה קדרה כמו שיתבאר בסמוך והיאך אפשר ללפתן שברכתו בשהכל לפטור מה שברכתו במיני מזונות אלא פת הבאה בכסנין היא שדינה במיני מזונות הואיל ואין קובע סעודתו עליה ואמר שם ברך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון שהפרפרת שלאחר המזון אינה נפטרת לפניה בברכת הפת הואיל ואחר המזון באה והלכה לה קביעות הפת כמו שביארנו למעלה, ומ"מ נפטרת היא בברכת חברתה הבאה לפני המזון הואיל והסבה ראשונה היא, ויש מי שאומר שאף זו ברכת הפת פוטרתה אלא שמשנה זו בשלא היה שם פת כמו שכתבנו למעלה:

גמרא רבי מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא כו' ואמר שמואל הלכה כו' ולא ניחא ליה לאוקמא ברייתא דרבי מונא בקבע עלייהו סעודתייהו כדמוקי לה ההיא דשמואל גבי לחמניות וק"ל:

תוס' בד"ה לחמניות פירש"י כו' שהרי תחלתו וסופו עיסה כו' עכ"ל כן הוא לשון הרא"ש ע"ש:

בד"ה הסיבו אחד כו' וא"ת מ"ש דבמוגמר אפילו לא הסיבו כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דבמוגמר אפילו בלא הסיבו אחד מברך לכולן דהא משמע דהוא אומר על המוגמר כו' דקתני קאי אאחר המזון אחד מברך כו' דאיירי בהסיבו ודו"ק:

בא"ד אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה הס"ד ואחר כך מ"ה אע"פ שאין כו' כצ"ל:

יין קובע הוא ברכה לעצמו פירוש לפי שהוא דבר חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה. ואף על גב דשתיה דבתוך המזון אכילה היא היינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה בא לשרות וצורך אכילה אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו. ומיהו הני מילי לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כולן ענין אחד הן דאכילה ושתיה כולן משביעין. ואפילו יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש דהא אמרינן לעיל דאי לאו משום טעמא דלא קבע אינש סעודתיה עליה עדיף מפת דהוא סעיד ומשמח. וכיון דכן יוצא הוא בברכת שלוש ואפילו לכתחלה:

כל שאחרים קובעין עליו סעודה כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן צריך לברך אחריו שלוש ברכות אף על גב דמתחלה לא בריך אלא בורא מיני מזונות. שהרי מתחלה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן. ומצינו השתא תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף שלוש ברכות דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו:

לחמניות פירוש אותן שקורין ניבלא"ש בלע"ז:

ואסיקנא דוקא בדקבע עלייהו ומיהו דוקא בדנאפו באור אבל כל שנאפו על ידי משקין אין תורת פת עליו כלל:

לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול פירוש והאי דאכלו מברכין היו בודאי לפניו דהא אמרינן דגמרי סעודתייהו וכיון דכן הוו להו דברים הבאים אחר הסעודה שלא מחמת סעודה וטעונין ברכה. ואפילו הכי אמר להו דאסור לאכול ואפילו בברכה דכיון שקבעו לברכת המזון חייב לברך ברכת המזון תחלה:

אמר ליה סלק אתמר- פירוש סילק השולחן:

הרגיל בשמן כלומר לסוך ידיו בשמן אחר אכילה כדי להעביר זוהמת האוכלין:

שמן מעכבו כלומר דכל היכא דלא סך מותר לו לאכול אבל בתר דסך אסור ואפילו בברכה לפניו עד לאחר שיברך ברכת המזון:

בא"ד מיהו ר"י ור"ת כו' והשתא יין פוטר כו' והלכך פת פוטרתן כו' עכ"ל. כבר כתבתי שמהרש"א ז"ל כתב שדבריהם כאן סותרים למה שכתבו לעיל דאין הלכה כר"ח דיין פוטר מיהו לענ"ד יש ליישב דודאי לעיל שכתבו דלכאורה מיירי ביין בלא סעודה דאי בהדי פת ת"ל דפת פוטרת והיינו כמ"ש כאן דפת פוטר' אפילו שאר משקים אם כן לפ"ז כתבו שפיר דאין הלכה כר"ח דאמר יין פוטר כל המשקים אפילו בלא סעודה והיינו כדפרישית לעיל דמשמע להו כיון דאין הלכה כר"ח בפת כ"ש ביין מה שא"כ בדבריהם כאן שעיקר דבריהם שרוצין להוכיח הך מלתא גופא דפת פוטר' שאר משקים א"כ מייתי שפיר ראיה דכיון דלר"ח מיהא על כ"פ יין פוטר כל מיני משקים שבתוך הסעודה והיינו כדפרישית בסמוך שבתוך הסעודה שאר משקים הוין טפלים ליין משום שאין דרך לשתות יין לבדו וא"כ כיון דהוין טפילים ליין שבתוך הסעודה והיין גופא אמרינן דהוי טפל לפת אי לאו דגורם ברכה לעצמו א"כ כ"ש דשאר משקים הוין טפלים לפת כן נ"ל נכון ליישב דברי התוס' שלא יהיו כסותרים זה את זה ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בק"א ודו"ק:

בגמרא ר"ה אכל תליסר ריפתא כו' ולא בריך ופירש"י ורוב המפרשים דפת הבא בכסנים הוי ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דקאמר לא בריך היינו שלא בירך בה"מ אבל ברכה מעין שלש היה מברך וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא ע"ש ולכאורה יש לתמוה דלשון ולא בריך לא משמע הכי ואדרבא טפי הו"ל למימר דלבתר דשמע ר"נ שרוצה לברך ברכה מעין ג' א"ל עדי כפנא מיהו לפרש"י דלעיל במימרא דר"ש דהא דקאמר שאין לך דבר כו' אלא פת הבא בכסנים בלבד היינו דבכל ענין אין צריך לברך לאחריו מעין ג' כיון דתבלין עיקר ואפילו שלא בשעת הסעודה ולפ"ז ודאי א"ש הא דקאמר הכא ולא בריך דנהי שצריך לברך בנ"ר ההיא לאו ברכה מיקרי כדפרישנא לעיל בהא מילתא גופא וכדתנינא נמי לעיל דף ל"ז באורז ודוחן דלבסוף אין מברך כלום אע"ג דמברך בנ"ר כן נ"ל וקרוב הדבר לשמוע מה שפרש"י כן לעיל במימרא דר"ש שהוציא כן מסוגיא דהכא:

מיהו שיטת החולקים על רש"י והרשב"א ז"ל מכללן צ"ע טובא ואף את"ל ליישב בדוחק דמדקאמר ולא בריך ולא קאמר ולא בירך משמע דאבה"מ קאי ומלבד שזה דותק גדול דנראה דבריך לשון ארמי הוא אלא דבר מן דין קשה הרי בה"מ לא נוכר כלל בשמעתין דהכא ובסוגיא דלעיל מיניה ועיין בסמוך:

בפרש"י בד"ה אמר ר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו כו' וכך פי' ר' יהודאי בעל ה"ג ואין נראה לי כו' עד סוף הדיבור. באמת שגם בה"ג שלנו המיוחס למהר"ש קיירא ג"כ פי' כן ומסיים בדבריו דסבירא ליה לר"ה דהך דרשא דואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה אסמכתא בעלמא היא כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו דנהי דקושטא דמילתא הכי הוא דכזית וכביצה שיעורים דרבנן נינהו כדאמרינן לעיל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) בהא דבן מברך לאביו ע"ש אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת דמה בכך דהוי מדרבנן דמ"מ אמאי לא בריך ר"ה. וכבר עלה בלבי ליישב דהא דאמרינן הכא ולא בריך היינו לאו למימרא דלא בריך כלל אלא שהיה אוכל בסעודה עם רב נתמן וחביריו ובדין היה שר"ה יברך להוציאם אי משום דר"ה גדול מר"נ הוי או משום דעיקר שבסעודה הוי דאכל י"ג ריפתא או משום דאורח הוי אלא לפי שהיה דומה בעיני ר"ה שלא אכל כדי שבעו ולא הוי אלא שיעורא דרבנן ומשום הכי לא רצה לברך להוציא אחרים דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדאמרי' לעיל בפרק מי שמתו בהך מילתא גופא ולכך היה רוצה שיברך אחר מאן דהוי חיובא מדאורייתא ויוציא אותו ידי חובתו כך היה נ"ל לכאורה ביישוב שיטת בעה"ג ורבותיו של רש"י אלא דכל כי האי לא הוי ליה לבעה"ג לסתום אלא לפרש לכך נראה לפרש דבריו כפשטיה דר"ה הוי סבר דכיון דקרא ואכלת ושבעת לענין כזית וכביצה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא משום הכי דרשינן לה לכולא דהא דמחייבינן בכזית וכביצה מדרבנן היינו בענין שאין רוצה לאכול יותר וסגיא ליה בהכא או כגון שקובע עיקר סעודתו על ליפתן או בשר שעם הפת ובכה"ג נהי דאפ"ה פטור מדאורייתא דכדי שביעה מלחם לחוד אמר רחמנא אפ"ה חייב מדרבנן משא"כ מי שעדיין הוא רעב לאכול לחם שלא אכל כדי שבעו כגון ר"ה מש"ה הוי סבר דפטור אפילו מדרבנן ואין מברך אלא בנ"ר כן נ"ל נכון ליישב שיטה זו:

מיהו בעיקר פירושם של בעה"ג ורבותיו של רש"י שנדחקו לפרש כן ולא מפרשו לה בפת הבא' בכסנים דאיירי בה בשמעתין לעיל במימרא דר"ש ובסמוך נמי מייתי עליה עובדא דר"י דאייתי לקמייהו פת הבא בכסנים כבר אפשר דאדרבא מה"ט גופא דבהנך דלעיל ודלקמן מפרש להדיא לשון פת הבא' בכסני' משא"כ הכא בדר"ה דנקיט לישנא ריפתא סתמא משום הכי משמע להו דלא איירי אלא בפת שלנו וכדפרישית אמנם לפי מה שפירשתי כאן בלשון הגמרא יתיישב יותר שיטה זו משום דלא הוי מצי לפרש האי דהכא בפת הבא' בכסני' משום האי קושיא גופא דאם כן מאי האי דקאמר ולא בריך דנהי דלא בירך בה"מ אפ"ה היה צריך לברך ברכה מעין ג' דמ"ש רש"י ז"ל לעיל במימרא דר"ש אפילו ברכה מעין שלש אין צריך לא משמע להו להנך רבוותא לפסוק כן אלא כשיטת רוב הפוסקים שפסקו דלא כרש"י ולכך הוצרך לפרש דאיירי בפת שלנו:

ואף דלפ"ז אכתי יש להקשות א"כ מאי שייך האי עובדא דפת שלנו לסוגיא דהכא אלא דגם בזה יש ליישב דכיון דעיקר פלוגתא דר"ה ור"נ היינו אי משערינן שיעורא כדי שביעה בדידיה כל אדם לפי מה שהוא או בדאחרינא כדמסיק ר"נ כל שאחרים קובעים א"כ דמיא הך מילתא נמי לסוגיא דלעיל דאיירי בדברים הבאים בתוך הסעודה או לאחר הסעודה דפסיק ר"פ הלכתא דלאו בדידיה תליא מילתא אם רוצה לאכול הליפתן ופירות ללפת הפת או שלא ללפת את הפת אלא דמשערינן באותן הדברים אם רגילין לבוא בתוך הסעודה ברוב בני אדם או לאחר הסעודה כדמשמע מפרש"י והתוס' והפוסקים במימרא דר"פ כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא א"ל לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול ופרש"י בד"ה אסור מלאכול עד שיברך בה"מ ויחזור ויברך כו' עד סוף הדיבור. ומשמע לפ"ז דה"ה וכ"ש במאי דא"ל רב פפא סלק איתמר היינו נמי בכה"ג דאסור לאכול עד שיברך וכן בעובדא דר' זירא בסמוך דא"ל כו' סלק אסור מלאכול היינו נמי בכה"ג אלא שהתוס' בד"ה ר' זירא לא אכל משמע שמפרשים דאסור למשתי בלא ברכה שלפניו וממילא שמעי דאם רוצה לברך לפניו אין צריך לברך בהמ"ז והיינו דקשיא להו אמאי לא אכל כו' ונראה שהכריחו לפרש כן דאזדו לטעמייהו שכתבו לעיל בד"ה לאחר הסעודה דדין זה דר"פ היינו דוקא בזמניהם שהיו רגילין למשוך ידיהם מן הפת והיינו לפי שדרכן היה לסלק השלחן כמ"ש גם כן כאן בד"ה סלק איתמר ואם כן לפ"ז תו לא מצי לפרש כפרש"י דלאחר סילוק השולחן אסור לאכול עד שיברך בה"מ דא"כ תקשי דר"פ אדר"פ דהא דאמר לעיל לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם היכי משכחת לה ות"ל דהא בלא"ה כיון דלאחר הסעודה היינו שסילקו השולחן וממילא דאסור לאכול לגמרי אפילו ע"י ברכה לפניהם ולאחריהם עד שיברך בה"מ תחלה וא"כ לאחר בה"מ פשיטא שצריכין ברכה לפניהם ולאחריהם לכך הוצרכו לפרש כן דה"נ ע"י ברכה מותר אפילו בלא בה"מ ועיין בזה בחידושי רבינו יונה ז"ל. מה שאין כן לפרש"י כאן שמפרש דאסור לאכול לאחר סילוק השולחן עד שיברך בה"מ היינו נמי לשיטתו דגריס לעיל במימרא בתרייתא דר"פ דברים הבאים לאחר הסעודה ומפרש שם דהיינו דברים הרגילים לבוא כו' וא"כ לא איירי כלל לעיל בסילוק השלחן ומש"ה שפיר קאמר ר"פ דטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין צריך לברך בה"מ משא"כ בהאי דהכא דאמר ר"פ סלק איתמר יפה כתב רש"י ז"ל דהיינו שאסור לאכול עד שיברך בה"מ כן נ"ל נכון בע"ה לישב שיטת רש"י והתוס' כל א' לפי שיטתו ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ר"ז לא אכל תימא לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יש לדקדק בלשונם לפי מה שמפרשים העולם ות"ל דלפי שיטתם לעיל ע"כ צריכין אנו לפרש כן דע"י ברכה מותר לאכול קודם בה"מ כדפרישית ולפ"ז לא הוו צריכים נמי לאתויי הכא האי דהב לן ונברך דבלא"ה משמעתין גופא הו"ל לאקשויי אמאי לא אכל כו' ואפשר משום דלעיל בד"ה לאחר הסעודה לא כתבו בפי' ל' סילוק השולחן מש"ה לא פסיקא להו להקשות דאפשר לאחר הסעודה לחוד וסילוק השלחן לחוד לכך הוצרכו לפרש כאן מה שמפרשים העולם בהאי דהב לן ונבריך ומשמע להו דממילא ה"ה בסילוק השלחן דהכא דדמי לגמרי להב לן ונבריך כן נ"ל בכוונתם ודו"ק:

גמ' אלא כי הא דאר"ח בר אשי עי' ברמב"ן במלחמות פ"ב דשבת בד"ה ועוד כתב הרי"ף הא דרב גידל:

גמ' שלש תכיפות הן עי' לקמן דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה תכף:

רש"י ד"ה לנטילת ידים דמים אחרונים כך מבואר בסוגיין. אבל במ"ר דברים ובירושלמי פ' א"ע מבואר דקאי על נטילה ראשונה. ועיין תוס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל וצ"ע:

שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה. תֵּכֶף לִגְאֻלָּה תְּפִלָּה. תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה אָמַר אַבַּיֵי: אַף אָנוּ נֹאמַר: תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה. נראה לי בס"ד הנה עם תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה נעשו ארבעה, ואלו הד' נרמזו בחיבור איש ואשתו שהם גוף אחד ויש להם ארבעה כָּתֵף שהוא בהפוך אתוון תֵּכֶף, ונודע בשער טעמי המצות באותו אדם שהיה לו כאב בכתף שלו ואמר לו רבינו האר"י ז"ל בשביל שעבר על מה שאמרו תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה יעוין שם.

שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל׳:כ״ז) "וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (שם לט) "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף". מקשים מה קושיא מצא בפסוק (שם ל, כז) יְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ, דקדים להאי קרא? ונראה לי בס"ד דמהתם אין הוכחה כל כך יען שהיה חתנו ונחשב כמו בנו, כי מצינו שדוד המלך ע"ה קראו לשאול המלך ע"ה אבי, ומה הוכחה מזה על אורח זר שנכנס לבית בעל הבית, לכך מביא מן פסוק יוסף הצדיק ע"ה שהיה נכרי בבית, ועם כל זה נתברך, אי נמי התם גבי לבן לא מנכרה הברכה כל כך שהיתה בצאן, ושכיח בהו ברכה, ואמרו רבותינו ז"ל שמעשרות את בעליהם אך גבי יוסף הצדיק ע"ה היא ברכה נגלית בבית ובשדה ובכל אשר יש לו גם במדוד ומנוי, ועוד תירצתי בזה תירוצים פשוטים ומצאתים במפרשים על כן לא כתבתים.