Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 32a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 32a

    Berakhot 32a. The full printed text of this folio side — 33 numbered segments, about 892 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דכתיב ואשר הרעותי רישא דקרא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע:

    אלמלא שלש מקראות הללו שמעידין שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו:

    נתמוטטו רגלינו במשפט אבל עכשיו יש לנו פתחון פה שהוא גרם לנו שברא יצר הרע:

    הטיח לשון זריקה כמו כמטחוי קשת (בראשית כא):

    אין ארי נוהם שמח ומשתגע ומזיק:

    מלי כריסיה זני בישי מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. זני מתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א):

    הרף ממני הראהו שיש כח בידו למחול ע"י תפלה:

    הניחה לי משמע שהיה אוחז בו:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 32a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rav Nissim Gaon

    ואולם חי אני אמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך זה הדבר קשה היה בפני התלמידים והיו מלעיזים בו עלינו החולקין על דברי רבותינו ז"ל ואמנם כי פשוטו של זה הדבר נראה שאינו מתקבל על הדעת שמשתבשין בה ואני ברחמי שמיא פירשתיה פירוש צח וביארתי טעמיה ביאור יפה שהוא שוה לענין הכתוב ולסברא והרי אנו מזכירין המימרא כללא כדגרסי' בגמ' ואחר כן נאמר פירושה (במדבר י״ד:ט״ז) מבלתי יכולת ה' יכול ה' מיבעי ליה אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש [כחו] כנקבה ואין בו כח להצילם אמר לו בן עמרם והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי על הים אמר לפניו רבונו של עולם יאמרו לפני מלך אחד יכול לעמוד בפני ל"א (מלך) [מלכים] אינו יכול לעמוד אמר ר' יוחנן מנין שחזר הקב"ה והודה למשה שנא' (שם) ויאמר ה' סלחתי כדברך תנא דבי ר' ישמעאל כדבריך עתידין אומות העולם לומר אשרי תלמיד שרבו מודה לו ואולם חי אני אמר רבא א"ר יצחק אמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך עד כאן היא הדרשה שנאמרה בזה הפסוק ופירושה אנו מזכירין דע לך כי החיים והיכולת שתי מדות הן ממדותיו של הקב"ה שהן מדות עצמו וגדולתו שאינן נחלפין ממנו כלל כי הכח והיכולת אינם נמצאים אלא במי שהוא חי ומי שהוא חי העולמים שלא יתמו שנותיו אי אפשר שלא יהיה יכול וזה הדבר אע"פ שהוא שריר ומקויים בסברא יש לו חיזוק מן הכתוב והיינו דכתב רחמנא (דברים ל״ב:מ׳) כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם פתח בזכרון היד שהוא היכולת וסיים בזכר החיים ואמר חי אנכי לעולם קיימת לו היכולת מפני שהוא חי העולמים ובעת שאירע מעשה המרגלים ואמר הקב"ה להשמידם לאומתו נגש הנביא עליו השלום בתפלה בעדם ואמר בכלל דבריו מבלתי יכולת ה' ולפי שידע הקב"ה כי אמת דבר וכי אם הוא משמיד את העם במדבר ואינו מכבש לפניהן את ארץ כנען האומות אומרים עליו כי קצרה ידו ותשש כחו ואינו יכול לעמוד כנגד ל"א (מלך) [מלכים] ולגרשם מפני בניו ולפיכך קבל תפלתו בעדם ונעתר לו ואמר סלחתי כדברך ואמר לו אחר כן ואולם חי אני הודיע לנביאו שבודאי אילו השמידם לעם היו האומות אומרים שאין לו יכולת ולא היו מכירין גבורתו והואיל ואין מתברר להם שהוא יכול גם כן אין מתברר להם שהוא חי והנה בשביל עתירת הנביא בעד העם הודו האומות כי יש להקב"ה החיים לעלמין ונתברר להם שהוא חי וקיים וזכה הנביא לשבח בשביל זה הדבר כי בשביל עתירתו נודעה גדולתו של מלכנו ועצמו וגבורתו ונתפרסמו בקצות הארץ ונתברר ונתקיים כי הקב"ה יתעלה שמו חי בעצמו ולפיכך א"ל רחמנא ואולם חי אני אחר שאמר כדברך תיכף לה ודרשי ליה רבנן החייתני בדבריך כלומר שבשביל עתירתך גרם הדבר ונתברר לאומות שאני חי וזה הוא צד התירוץ של זה הדבר והיה נעלם מאד וסייעני הקב"ה לגלותו ולפרשו ולא ראיתי אדם שקדמני לזה התירוץ וזה הפירוש יהיה שמור בידך:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 32a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    לעולם כשאדם מתפלל לפני הקב"ה יסדיר שבחו ואחר כך מה שהוא רוצה לבקש כדרך שנתקן בתפלת י"ח וכן הדבר נרמז על ידי משה שאמר ואתחנן וגו' אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' וכתיב אחריו אעברה נא ואראה וכו':

    Meiri on Berakhot 32a · Sefaria · Edition: Wikisource · unknown

    Penei Yehoshua

    בגמרא ואמר ר"א משה הטיח דברים כו' שנאמר ויתפלל משה וכתב מהרש"א ז"ל שפסוק זה לא נמצא במקרא בזה הלשון אלא במתאוננים אבל אינו יודע מה הטחת דברים היה שם לכך כתב שנראה לו להגיה ואתפלל אל ה' שכתוב בפרשת עקב כו' ע"ש בלשון מהרש"א בח"א. אמנם לע"ד נראה דשפיר גרסינן ויתפלל משה אל ה' שכתוב במתאוננים דכיון דתפלה זו משונה מכל התפלות שבתורה גבי משה שמפורש בכתובים מה התפלל משא"כ הכא שלא נזכר בכתוב מה שהתפלל ע"כ אנו דורשין אל תקרי אל ה' אלא על ה' דלפ"ז התפלה היתה באותו ענין עצמו ע"י שהטיח דבריו כמתרעם על ה' לומר שהוא גרם להם והיינו ממש כדרבי ינאי בסמוך דדרש מקרא דכתיב ודי זהב דאע"ג דפסוק זה לא נזכר אלא בתוכחת משה לישראל ולא בדברי משה להקב"ה אפ"ה דבר הלמד מענינו הוא דכיון שבאמת ריבוי כסף וזהב גרם להם לעשות העגל מסתמא כך אמר משה לפני הקב"ה בתפלתו על מעשה העגל שהוא גרם להם ואין להעניש בזה כ"כ לישראל כדמייתי הש"ס כל הנך מימרי דבסמוך מענין זה מלי כריסי זני בישא ורם לבבך ושכחת וישמן ישורון ויבעט כמרעיתם וישבעו. נמצא שענין הטחת דברים כזו שייך יותר ויותר בענין המתאוננים המתאוים תאוה והתאוננו על התלבטותם בדרך שאמר משה להקב"ה שהוא גרם להם בתת להם בשר לאכול ושליו והטעימה במן כל מיני מטעמים שעי"כ נתאוו יותר ויותר עד שאמרו בלתי אל המן עינינו כפרש"י שם. נמצא שמזה הענין עצמו דכתיב על ה' אנו למידין שזאת היתה תפלת משה בעצמו כלומר אתה גרמת להם להתלונן ושקעה האש ע"י שחמת המלך מלכו של עולם שככה כדאמרינן בסמוך שחזר הקב"ה והודה לו כן נ"ל. ובזה יובן היטב המדרש ותשקע האש ושקעה במקומה והיינו שנשתקע' האש ומדת הדין וחזרה למקומה דקאי על הקב"ה שהוא מקומו של עולם כיון שהוא גרם להם:

    שם ויאמר ה' אל משה לך רד אמר ר"א כו' רד מגדולתך וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דמלשון כפול דרש ר"א הכי ולענ"ד בלא"ה הך מלתא דלך רד יתירא הוא דכיון שכבר מסר הקב"ה הלוחות למשה באותה שעה שהיתה לסוף מ' יום ומ' לילה בתחלת שש כמו שאמר משה לישראל בשעת עלייתו אלא שטעו ישראל לומר שיום העליה מן המנין וא"כ כבר הגיע זמנו לירד ולמה הוצרך הקב"ה לומר לו לך רד אע"כ דרד מגדולתך קאמר כן נ"ל:

    שם ואעשה אותך לגוי גדול אמר ר"א כו' ומה כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד כסא של רגל אחד עאכ"ו. וכתב מהרש"א ז"ל בח"א דרגל א' לאו דוקא דאדרבה לגבי זרעו של משה הו"ל כסא של ד' רגלים דהא זכות ג' אבות שייך נמי לגבייהו כו' עיין שם בח"א. ולענ"ד אפשר לפרש דלכך אמר משה ולא עוד אלא שיש לי בושת פנים מאבותי שלא יאמרו כו' דמה"ט גופא כ"ש שלא יועיל לו ולזרעו זכות אבות כו' דאדרבה האבות יתרעמו עליו בכך כן נ"ל וק"ל:

    שם אשר אמרתי אשר אמרת מיבעי ליה פירוש דא"א שכל זה מדברי הקב"ה לאבות הוא שהרי לא מצינו שאמר הקב"ה לאבות הבטחת אתן לזרעכם קודם שהבטיח להם להרבות את זרעם ואדרבה מצינו להיפך דתחילת דברי הקב"ה לאברהם בדיבור הראשון אמר לו ואעשך לגוי גדול ואחר כך בדיבור השני כתיב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת א"כ לפ"ז הבטחת רבוי הבנים קדמה להבטחת נתינת הארץ לזרעם כן נ"ל ועיין בח"א:

    שם דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה כו' מנא לן ממשה כו'. נראה דעיקר מלתא דר' שמלאי היינו לענין שלא ישאל אדם צרכיו בג' הראשונות ויליף לה שפיר ממשה דמה שאמר את גדלך היינו מעין ברכת מגן אברהם שהיא נגד מדת הגדולה שהיא מדת אברהם ומה שאמר ואת ידך החזקה היא נגד ברכת אתה גבור שהיא מדת הגבורה דמש"ה מזכירין בה ג"ג והיא נגד מדת פחד יצחק ומה שאמר אשר מי אל בשמים ובארץ היא מעין ברכת האל הקדוש שהיא נגד מדת יעקב וא"כ ג' דברים הללו שהזכיר משה הן מעין ג' ברכות הראשונות של י"ח ואח"כ אמר אעברה נא שהיא שאלת צרכיו כן נ"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישב לשון מדרש רבה פ' ואתחנן דאיתא שם ואתחנן אל ה' הלכה כמה תפלות מתפלל אדם בכל יום כך שנו חכמים ג' תפלות מתפלל כו' וזה נוטה למה שכתבתי דתפלת משה בפ' ואתחנן היה כענין י"ח ברכות. ויתיישב יותר לפי מה דאיתא במדרש פליאה שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן והוא פלאי מה בעי ללמדינו בזה ונראה לי דודאי לאו מחושבנא דואתחנן יליף לה אלא דקושטא דמילתא הכי הוא שהתפלל משה תקט"ו תפלות בחשבון מכוון ודרשא דואתחנן אסמכתא בעלמא היא והיינו לפי מאי דאיתא במדרש ובפרש"י בחומש בפ' ואתחנן אל ה' בעת ההיא פירש"י לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג אמר דמיתי שמא הותר הנדר נמצינו למידין דמקמי הכי לא היה פתחון פה למשה להתפלל שיכנס לא"י כיון שהיה ע"י שבועה של הקב"ה באומרו לכן לא תביאו ולכן לשון שבועה היא עד שמצא מקום לומר שמא הותר הנדר והיינו ע"י כבישת ארץ סיחון ועוג ומצינו ג"כ בפסוק פ' דברים שאמר הקב"ה למשה ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש וגו' היום הזה אחל תת וגו' ויש במדרש ובפרש"י בחומש שכפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה כו' נמצא דלפ"ז מאותו יום ואילך היה פ"פ למשה להתפלל ולומר שמא הותר הנדר ודיבור זה בכל פ' זו היה בט"ו באב כדאיתא בפ' י"נ דף קכ"א דהיינו ביום שכלו בו מתי מדבר דכתיב ויהי כאשר תמו ע"ש בפרש"י ותוס' באריכות וא"כ צא וחשוב מן ט"ו באב עד ז' באדר יום שמת בו משה כשתחשוב החדשים על הסדר א' מלא וא' חסר עולה מאתיים יום דהיינו ד' מלאים וג' חסרים ועוד ז' ימים ואם היה מתפלל משה בכל אותן ימים ג' תפלות בכל יום היה ת"ר תפלות רק שידוע שבשבת אין היחיד שואל צרכיו וא"כ כשתסיר כ"ח שבתות שהיו באותן ימים של ר' יום נשאר קע"ב ימים ג' תפלות בכל יום הרי תקי"ו אמנם שתפלת ט"ו בעצמו כיון שלא היה הדיבור מתייחד עם משה אלא ביום ולא בלילה א"כ באותו יום ט"ו לא היה מתפלל כ"א ב' תפלות הרי לך חשבון מכון שתקט"ו תפלות התפלל משה מאותו יום ט"ו באב עד יום מותו שהוא ז' באדר שמת בו בשעת מנחה כדאיתא במדרש כן נ"ל נכון. ובדרוש העליתי עוד שזה פירוש הפסוק רב לך אל תוסף דבר אלי עוד שאילו התפלל משה עוד תפלה א' שהם תקי"ו ועולה ו' פעמים כמנין אלקים היה ממתיק בזה ו' בתי דינין האמורין בפ' במה בהמה והיה נענה בתפלתו לכך אמר לו אל תוסף דבר ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Berakhot 32a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל נראה לי בודאי כי שלש מקראות אלו לא יצילו לפטרם בלא כלום, אלא יועילו שלא יתקיים מאמר הנבואה נפש החוטאת היא תמות, כדין עובר על גזירת מלך, אלא הקב"ה עושה עמו חסד לקבלו בתשובה, וינהוג בו דין ד' חלוקי כפרה, ולזה אמר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הם שלוש מקראות אלו, וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, הם ארבעה חלוקי כפרה, והא דאמר נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שהזכיר הדבר על הרגלים, נראה לי בס"ד כי אף על פי שאמר הנביא נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, עם כל זה תורה היא שאין זה אלא ביחידים אבל בכללות ישראל אי אפשר לקיים מיתה ממש שהוא כליה בר מינן, דאי אפשר להיות כליה בישראל מפני שהם חלקו יתברך, ורק הכונה שיהיה להם עונש החשוב במקום מיתה, דהיינו 'עניות' כמו שאמרו עני חשוב כמת, אמנם על ידי שלש מקראות אלו גם מעונש זה שהוא עניות לכולם ניצולים ישראל, וידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, ולזה אמר כאן אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם, דהיינו ממונם.

    אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קֻפָּה שֶׁל בָּשָׂר קשא למה הוצרך להביא שלשה משלים בזה? ונראה לי בס"ד שיש שוגג קרוב למזיד, כמו ענין לוט בלילה השניה שכבר ידע בראשונה ששתיה תביאהו לחטא זה, למה שתה בשניה, והב' מזיד גמור, שעושה העון מדעת שלימה מתחלה ועד סוף אך עושה לתיאבון, והג' פשע ומרד, שאין לו הנאה בדבר וחוטא להכעיס, ולכן כנגד המזיד שעושה מדעת לתאבון, הביא משל הארי שדורס ואוכל לתאבון, וכנגד המרד שאין לו הנאה וחוטא, הביא משל הפרה שבועטת ואין לה הנאה מזה, וכנגד שוגג הקרוב למזיד הדומה לענין לוט בלילה השניה, הביא משל הבן שהרחיצו וסכו וכו', והושיבו על פתח זונות דאף על פי שבעת שישב על הפתח עדיין לא עשה העבירה, עם כל זה נתפס הוא בכך, דהיה לו לחשוב בדעתו שסוף יבא לידי עבירה ממש, דהמקום ההוא גורם כך בודאי.

    מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת, מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא? הא דהאריך בפרטי המשל, נראה לי בס"ד שיש זונה אוהבת ניאוף והיא רודפת אחר המנאפים, לא בעבור אתנן אלא אדרבה היא נותנת אתנן להם שישכבו עמה, ויש זונה שהיא מזנה בשביל אתנן, ואם לא יתנו לה אתנן, לא תזנה, ולזה אמר הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ ובזה עשאו בריה נאה, ואז כל אותם הזונות הרודפים אחרי המנאפים יבאו אליו ויפתוהו לזנות עמהם, ועוד הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ ועל ידי כן נעשה בו כח וגבורה לבעול כמה נשים, ועוד תָלָה לוֹ כִּיס זְהוּבִים עַל צַוָּארוֹ, ואז כל אותם הזונות הרודפים המנאפים בשביל אתנן, יקפצו עליו לפתותו כדי לקבל אתנן, מאחר שרואין כיס זהובים על צוארו, ולכן נקיט עַל צַוָּארוֹ, כלומר גלוי לעיני הכל, ובזה יקפצו עליו בעלי אתנן, ועל כן מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!, וכנגד שלשה אלה היה ביציאת מצרים, הלבישם שמלות נאים וטובים מביזת מצרים, וגם האכילם מן הערב מכל מאכלי עולם ומחזק את הגוף, כמו שכתב רבותינו ז"ל על פסוק (שמות טז, לא) כִּזְרַע גַּד הוּא, והשקם מי בארה של מרים המתוק, וחשוב מכל מימות שבעולם, ונתן להם כסף וזהב זה רכוש מצרים.

    "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד" מַאי "לֶךְ רֵד". פירשו המפרשים ז"ל דקשיא ליה למה אמר לו תרי מילי לֶךְ רֵד, דדי לומר לו לֶךְ לחוד? ועוד קשיא ליה אם רֵד כפשוטו, היה לו לירד תיכף ומיד, ולא יוכל להתעכב אפילו רגע אחד? לכך פירש ר' אלעזר על הגדולה, ועדיין קשא לר' אלעזר למה אמר לו לֶךְ, כיון דכאן לא בא לומר לו אלא ענין ירידתו מן הגדולה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (בראשית ג, יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, שהחוטא בעבודה זרה פוגם בדל"ת ד'אֶחָד', שמניח חס וחלילה רי"ש במקומו, ורי"ש (שמות לד, יד) ד'לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר', מניח דל"ת במקומו, ולכן אדם הראשון שהיה פגם שלו בזה נענש בקללה זו וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, מפני שהניח רי"ש במקום דל"ת ודל"ת במקום רי"ש עד כאן דבריו, ולכן ישראל בחטא העגל גם כן פגמו באותיות ר"ד הנזכר, ולזה אמר לֶךְ רֵד, תלך אצל בעלי פגם ר"ד, ולכך גם אתה רֵד מגדולתך.

    כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים כי תשא, כי משה רבינו ע"ה קודם שחטאו ישראל בעגל היו לו אורות מן הבריאה, אך אחר שחטאו לא היה לו אלא מן היצירה ועשיה, עיין שם, וידוע כי הבריאה היא סוד ה"א ראשונה שבשם הוי"ה ב"ה, וזה שאמר כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גִדוּלָה, אות גימ"ל בחירק וד"ו בדגש, הרי קרינן בה 'גִדוּל ה"א', או יובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בחמשה מעלות שזכה להם משה רבינו ע"ה, וזהו גידול ה"א.

    כְּאָדָם שֶׁתּוֹפֵס לַחֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ נראה לי בס"ד עשו המשל בבגד כי ידוע הדבור יוצא מן האצילות. אך עולם הבריאה מלבשת לעולם האצילות, והיצירה לבריאה, ועשיה ליצירה, לכן בריאה, יצירה, עשיה, נקראים בגד, כי בריאה עולם השני, ויצירה עולם השלישי, ועשיה עולם הד', וכולם הם לבושים לאצילות, וידוע ישראל נשמתם מן הבריאה, ויש מיצירה ויש מעשיה, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב מה שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, מעולם האצילות וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ מן בריאה, יצירה, עשיה, ומשה רבינו ע"ה רצה ללמד זכות מאחר שזכו ישראל לנר"ן מן בריאה, יצירה, עשיה, שהם נקראים בֶגֶד, אי אפשר שיהיה להם כליה חס וחלילה, דהתפילות מכנה אותם בתיקונים (דף סה) בשם מלבושין, כי בהם יתהוה אורות בסוד לבושין לתפארת ומלכות, ולכן בכח התפילות שלו שעלו למעלה, תפס משה רבינו ע"ה באור הלבושין שנעשו מהם להתחזק בהצלת ישראל. או יובן הוא יתברך האציל עשר ספירות ואורו מתפשט בתוכם, לאנהגא עלמא בכל מדה ומדה כפום עובדהון דבני נשא, ולפי זה הספירות הם כמו לבושין לאורו יתברך המתפשט בתוכם, והוא כאלו אחזו בבגדו, דהיינו אחז באור ספירותיו לבלתי עשה פעולה עד שימחול לישראל. או יובן על פי מה שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב, לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא, ומשה רבינו ע"ה תפש באותו המקום כדי שלא יאבדו נשמות ישראל, ולזה אמר כאדם התופס בבגדו של חבירו:

    רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעַסְךָ, כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מקשים והלא משה רבינו ע"ה גם כן מזרעם, ואם כן יש בזרעו כסא של ד' רגלים? ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל אף על פי כי זְכוּת אָבוֹת תמה, בְּרִית אָבוֹת לא תמה, וכאן קאי על בְּרִית אָבוֹת, ואם היה עושה כליה חס וחלילה, אז הופר ברית שהיה קודם, ורק יעשה עתה ברית חדשה עם משה רבינו ע"ה בלבד. אי נמי כסא של שלש רגלים קאי על שלשה מדרגות, שיש בישראל שלשה מדרגות, כֹּהֲנִים אחוזים בחסד, שהוא סוד אברהם לְוִיִים בגבורה שהוא סוד יצחק, יִשְׂרְאֵלִים בתפארת שהוא סוד יעקב, אך משה רבינו ע"ה וזרעו כולם הם לווים שהם רגל אחת.

    "וַיְחַל מֹשֶׁה", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַד שֶׁהָחֳלָה. נראה לי בס"ד הכונה שקבל עליו לגלגל ניצוצותיו בכל דור, לסבול יסורין בעבור ישראל, וכמו שנאמר (בישעיה נג, ד) אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וכו', וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ וכו', וַהֳ' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי וכו', ומאן דאמר עד שהחלהו להקב"ה, רצונו לומר מיתק מדת הדין העומדת לפניו, ומאן דאמר עד שהתיר לו נדרו, אין הדבר כפשוטו, אלא הכונה ביקש ממנו סליחה באופן שיהיה העון שלהם נעקר מעיקרו, כדרך ההתרה שעוקרת הנדר מעיקרו, ומאן דאמר עד שהוחל עליהם מדת הרחמים, יובן על פי מה שכתבתי בס"ד בפסוק (דברים ד' ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם, דשם הוי"ה במילוי יודי"ן ע"ב [72] [יו"ד ה"י וי"ו ה"י], ויִשְׂרָאֵל תקמ"א [541], הרי תרי"ג [613], ובזה נשמרים כל רמ"ח [248] אברים ושס"ה [365] גידים שלהם, וזהו חַיִּים כֻּלְּכֶם דייקא, ובעגל נסתלק השם במילואו מעליהם ועתה השיבו עליהם, וידוע כי מלוי זה של ע"ב הוא רחמים ביותר משאר מילואים, לכן הוא מספר חסד [72].

    6 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 32a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 32, Amud Aleph, about 892 words in 33 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 33 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״.…”

    2. Segment 214 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ…”

    3. Segment 326 words

      Opens “חַד דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״, וְחַד דִּכְתִיב: ״הִנֵּה…”

    4. Segment 413 words

      Opens “רַב פָּפָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן…”

    5. Segment 520 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מֹשֶׁה הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי…”

    6. Segment 611 words

      Opens “שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין…”

    7. Segment 77 words

      Opens “דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְדִי זָהָב״.…”

    8. Segment 832 words

      Opens “מַאי ״וְדִי זָהָב״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי:…”

    9. Segment 916 words

      Opens “אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”

    12. Segment 1241 words

      Opens “אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר…”

    13. Segment 1330 words

      Opens “וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט״.…”

    14. Segment 1462 words

      Opens “״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד״. מַאי…”

    15. Segment 1534 words

      Opens “מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ…”

    16. Segment 1645 words

      Opens “״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם…”

    17. Segment 1737 words

      Opens “״וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי…”

    18. Segment 1821 words

      Opens “וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בִּי בּוֹשֶׁת פָּנִים…”

    19. Segment 1941 words

      Opens “״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, אָמַר רַבִּי…”

    20. Segment 2013 words

      Opens “וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם.…”

    21. Segment 2110 words

      Opens “אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהֻחֲלָה…”

    22. Segment 2218 words

      Opens “וְרַבָּנַן אָמְרִי: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ…”

    23. Segment 2337 words

      Opens “״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, תַּנְיָא, רַבִּי…”

    24. Segment 2458 words

      Opens “״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ…”

    25. Segment 2519 words

      Opens “״וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם…”

    26. Segment 2649 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַד כָּאן דִּבְרֵי תַלְמִיד,…”

    27. Segment 277 words

      Opens “״מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה׳״: יָכוֹל ה׳ מִיבְּעֵי לֵיהּ.…”

    28. Segment 2855 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ…”

    29. Segment 2926 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…”

    30. Segment 305 words

      Opens “אַשְׁרֵי תַלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ.…”

    31. Segment 3118 words

      Opens “״וְאוּלָם חַי אָנִי״, אָמַר רָבָא אָמַר רַב…”

    32. Segment 3254 words

      Opens “דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ…”

    33. Segment 338 words

      Opens “סִימָן: מַעֲשִׂים, צְדָקָה, קׇרְבָּן, כֹּהֵן, תַּעֲנִית, מִנְעָל,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Berakhot 32a · Segment 6 — “שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין,…

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Berakhot 32a · Segment 11 — “אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָשָׁל…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Berakhot 32a · Segment 29 — “…כִּדְבָרֶיךָ״. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כִּדְבָרֶיךָ, עֲתִידִים אוּמּוֹת הָעוֹלָם…

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Berakhot 32a · Segment 7 — “דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְדִי זָהָב״.

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Berakhot 32a · Segment 12 — “אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת:…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 32a · Segment 13 — “…וַיִּבְעָט״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן:…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 32a · Segment 23 — “…שֶׁל עֲצָמוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁתָא דְגַרְמֵי.

    Original text

    דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״.

    As it is written in a future prophecy: “In that day, says the Lord, I will assemble the lame, and I will gather those who are abandoned and those with whom I have dealt in wickedness” (Micah 4:6). God states that He caused Israel to act wickedly.

    אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל.

    Similarly, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Had it not been for these three verses, the legs of the enemies of Israel, a euphemism for Israel itself, would have collapsed, as Israel would have been unable to withstand God’s judgment.

    חַד דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי״, וְחַד דִּכְתִיב: ״הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל״, וְחַד דִּכְתִיב: ״וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״.

    One is the verse just mentioned in which it is written: “Those whom I have dealt in wickedness.” And one is the verse in which it is written: “Behold, like clay in the potter’s hand, so are you in My hand, house of Israel” (Jeremiah 18:6). And one is the verse in which it is written: “And I will give you a new heart and a new spirit I will place within you, and I will remove the heart of stone from your flesh and I will give you a heart of flesh” (Ezekiel 36:26). These three verses indicate that God influences a person’s decisions, and therefore one does not have sole responsibility for his actions.

    רַב פָּפָּא אָמַר מֵהָכָא: ״וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ״.

    Rav Pappa said there is a clearer proof from here: “And I will place My spirit within you and I will cause you to walk in My statutes, and you will observe My decrees and do them” (Ezekiel 36:27).

    וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מֹשֶׁה הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה׳״ אַל תִּקְרֵי ״אֶל ה׳״, אֶלָּא ״עַל ה׳״.

    And Rabbi Elazar said: Moses also spoke impertinently toward God on High, as it is stated in the verse following the sin of those who murmured against God in the desert: “And Moses prayed to the Lord and the fire subsided” (Numbers 11:2), and this verse is interpreted homiletically: Do not read to [ el ] the Lord, but rather onto [ al ] the Lord, which indicates that he spoke impertinently.

    שֶׁכֵּן דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קוֹרִין לָאַלְפִין עַיְינִין, וְלָעַיְינִין אַלְפִין.

    The Gemara explains the basis for this interpretation: As the Sages of the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov would indiscriminately read alef as ayin and ayin as alef and in this case transforming el into al .

    דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְדִי זָהָב״.

    The Sages of the school of Rabbi Yannai, however, say proof that Moses spoke impertinently toward God on High is derived from here, Moses’ rebuke at the beginning of Deuteronomy: “And Di Zahav” (Deuteronomy 1:1). This is an entry in a list of places where Moses had spoken to Israel. As there was no place encountered by that name, it is interpreted as an allusion to another matter.

    מַאי ״וְדִי זָהָב״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ ״דַּי״ — הוּא גָּרַם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל.

    We must clarify: What is the meaning of and Di Zahav? The Sages of the school of Rabbi Yannai said that Moses said the following before the Holy One, Blessed be He, to atone for Israel after the sin of the Golden Calf: Master of the Universe, because of the gold and silver that you lavished upon Israel during the exodus from Egypt until they said enough [ dai ]; it was this wealth that caused Israel to make the Golden Calf.

    אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין אֲרִי נוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר.

    Establishing a general moral principle, the Sages the school of Rabbi Yannai said: A lion does not roar standing over a basket of straw from which he derives no pleasure, but he roars standing over a basket of meat, as he only roars when satiated.

    אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה כְּחוּשָׁה וּבַעֲלַת אֵבָרִים, הֶאֱכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וְהָיְתָה מְבַעֶטֶת בּוֹ. אָמַר לָהּ: מִי גָּרַם לִיךְ שֶׁתְּהֵא מְבַעֶטֶת בִּי — אֶלָּא כַּרְשִׁינִין שֶׁהֶאֱכַלְתִּיךְ.

    Similarly, Rabbi Oshaya said: This is comparable to a person who had a lean, but large-limbed cow. At one point, he fed it lupines, a choice food, and soon thereafter the cow was kicking him. He said to the cow: Who caused you to begin kicking me if not the lupines I fed you? Here, too, the sin was caused by an abundance of good.

    אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן. הִרְחִיצוֹ וְסָכוֹ, וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ, וְתָלָה לוֹ כִּיס עַל צַוָּארוֹ, וְהוֹשִׁיבוֹ עַל פֶּתַח שֶׁל זוֹנוֹת. מַה יַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַבֵּן שֶׁלֹּא יֶחֱטָא?!

    The Gemara offers another analogy: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: This is comparable to a person who had a son; he bathed him and anointed him with oil, fed him and gave him drink, and hung a purse of money around his neck. Then, he brought his son to the entrance of a brothel. What could the son do to avoid sinning?

    אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מְלֵי כְּרֵסֵיהּ זְנֵי בִּישֵׁי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ שָׂבְעוּ וַיָּרׇם לִבָּם עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי״. רַב נַחְמָן אָמַר: מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳״. וְרַבָּנַן אָמְרִי, מֵהָכָא: ״וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה״.

    On a similar note, Rav Aḥa, son of Rav Huna, said that Rav Sheshet said: That is what people say in a popular maxim: Filling his stomach is a type of sin, as it is stated: “When they were fed and became full they were sated, and their hearts were lifted and they have forgotten Me” (Hosea 13:6). Rav Naḥman said: This principle is derived not from the verse in Hosea, but from here: “And your heart is lifted and you forget the Lord” (Deuteronomy 8:14). And the Rabbis say that this principle is derived from here: “And they will have eaten and been sated and fattened, and they will turn to other gods” (Deuteronomy 31:20).

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וַיִּשְׁמַן יְשׁוּרוּן וַיִּבְעָט״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהֶם וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל״.

    And if you wish, say instead that it is derived from here: “And Jeshurun grew fat and kicked” (Deuteronomy 32:15). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where in the Torah is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses that the reason for the sin of the Golden Calf was indeed the riches lavished upon Israel? As it is stated: “And I gave them an abundance of silver and gold, which they used for the Ba’al” (Hosea 2:10).

    ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד״. מַאי ״לֶךְ רֵד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, רֵד מִגְּדוּלָּתְךָ! כְּלוּם נָתַתִּי לְךָ גְּדוּלָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְעַכְשָׁיו יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ — אַתָּה לָמָּה לִי? מִיָּד תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר ״הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם״, אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי! מִיָּד עָמַד וְנִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים.

    The Gemara elaborates upon additional aspects of the sin of the Golden Calf. It is stated: “And the Lord said to Moses: Go and descend, for your people whom you have lifted out of the land of Egypt have been corrupted” (Exodus 32:7). What is the meaning of “go and descend”? Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, descend from your greatness. Isn’t it only for the sake of Israel, so that you may serve as an emissary, that I granted you prominence; and now that Israel has sinned, why do I need you? There is no need for an emissary. Immediately, Moses’ strength waned and he was powerless to speak in defense of Israel. And once God said to Moses: “Leave Me be, that I may destroy them” (Deuteronomy 9:14), Moses said to himself: If God is telling me to let Him be, it must be because this matter is dependent upon me. Immediately Moses stood and was strengthened in prayer, and asked that God have mercy on the nation of Israel and forgive them for their transgression.

    מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מַכֵּהוּ מַכָּה גְּדוֹלָה. וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וּמִתְיָרֵא לוֹמַר לוֹ דָּבָר. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִלְמָלֵא אוֹהֲבִי זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב לְפָנַי — הֲרַגְתִּיךָ. אָמַר: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי. מִיָּד עָמַד וְהִצִּילוֹ.

    The Gemara says: This is comparable to a king who became angry at his son who had sinned against him, and beat him, administering a severe beating. At that moment, a well-wisher of the king was sitting before him and witnessed the entire event, and was afraid to say anything to the king about the excessive beating. Meanwhile, the king said to his son: Were it not for this well-wisher of mine who is sitting before me, I would have killed you. Upon hearing this, the king’s friend said to himself: This is clearly a sign that this matter, rescuing the son from the hands of his father, is dependent upon me. Immediately he stood and rescued him from the king.

    ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאָדָם שֶׁהוּא תּוֹפֵס אֶת חֲבֵירוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחוֹל וְתִסְלַח לָהֶם.

    In an additional aspect of the sin of the Golden Calf, God told Moses: “Now leave Me be, that My wrath will be enraged against them and I will consume them; and I will make of you a great nation” (Exodus 32:10). Explaining this verse, Rabbi Abbahu said: Were the verse not written in this manner, it would be impossible to utter it, in deference to God. The phrase: Leave Me be, teaches that Moses grabbed the Holy One, Blessed be He, as a person who grabs his friend by his garment would, and he said before Him: Master of the Universe, I will not leave You be until You forgive and pardon them.

    ״וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָה כִּסֵּא שֶׁל שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ בִּשְׁעַת כַּעְסֶךְ. כִּסֵּא שֶׁל רֶגֶל אֶחָד — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

    In the same verse, God promised Moses: “And I will make of you a great nation.” What was Moses’ response? Rabbi Elazar said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, if a chair with three legs, the collective merit of the three forefathers, is unable to stand before You in Your moment of wrath, all the more so that a chair with one leg, my merit alone, will be unable to withstand your wrath.

    וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בִּי בּוֹשֶׁת פָּנִים מֵאֲבוֹתַי, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ: רְאוּ פַּרְנָס שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם. בִּקֵּשׁ גְּדוּלָּה לְעַצְמוֹ, וְלֹא בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים.

    Moreover, but I have a sense of shame before my forefathers. Now they will say: See this leader that God placed over Israel. He requested greatness for himself but did not pray for God to have mercy upon them in their troubled time.

    ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֶחֱלָהוּ. וְרָבָא אָמַר: עַד שֶׁהֵפֵר לוֹ נִדְרוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיְחַל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״, וְאָמַר מָר: הוּא אֵינוֹ מֵיחֵל, אֲבָל אֲחֵרִים מְחִלִּין לוֹ.

    The Torah continues: “And Moses beseeched [ vayḥal ] before the Lord” (Exodus 32:11). Many interpretations were given for this uncommon term, vayḥal : Rabbi Elazar said: It teaches that Moses stood in prayer before the Holy One, Blessed be He, until it made him ill [ heḥelahu ] from overexertion. And Rava said: Moses stood in prayer until he nullified His vow, as the term vayḥal alludes to nullification of an oath. Here it is written vayḥal , and there referring to vows, it is written: “He shall not nullify [ lo yaḥel ] his word” (Numbers 30:3). And with regard to vows, the Master said: He who vowed cannot nullify his vow, but others, the court, can nullify his vow for him. Here, it is as if Moses nullified the Lord’s vow to destroy Israel.

    וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה עֲלֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ״.

    And Shmuel said: The term vayḥal teaches that Moses gave his life, from the term ḥalal , a dead person, for Israel, as it is stated: “And if not, erase me, please, from Your book” (Exodus 32:32).

    אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהֻחֲלָה עֲלֵיהֶם מִדַּת רַחֲמִים.

    Rava, also interpreting this verse, said that Rav Yitzḥak said: The term vayḥal teaches that he caused the Divine Attribute of Mercy to take effect [ heḥela ] upon them.

    וְרַבָּנַן אָמְרִי: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! חוּלִּין הוּא לְּךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

    And the Rabbis say that this term constitutes the essence of Moses’ claim: It teaches that Moses said before the Holy One Blessed be He: Master of the Universe! It is a sacrilege [ ḥullin ] for You to do something like this.

    ״וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳״, תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מְלַמֵּד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ אֲחִילוּ. מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת? אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁתָא דְגַרְמֵי.

    And another interpretation of the verse, “And Moses beseeched [ vayḥal ] before the Lord.” It was taught in a baraita : Rabbi Eliezer the Great says: This term teaches that Moses stood in prayer before the Holy One, Blessed be He, until he was overcome by aḥilu . Even the Sages were unfamiliar with this term. Therefore, the Gemara asks: What is the meaning of aḥilu ? Rabbi Elazar, an amora of Eretz Yisrael, said that aḥilu is fire in the bones. However, this expression was familiar in Eretz Yisrael but not in Babylonia. They asked in Babylonia: What is the disease that they called fire of the bones? Abaye said that is a disease known in Babylonia as eshta degarmei , which in Aramaic means fire of the bones; in other words, a fever.

    ״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ״. מַאי ״בָּךְ״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלְמָלֵא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הָיִיתִי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ בְּטֵלִים — כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ בְּטֵלָה. וְעַכְשָׁו שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מָה שִׁמְךָ הַגָּדוֹל חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים — כָּךְ שְׁבוּעָתְךָ קַיֶּימֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

    As Moses continues his prayer, he says: “Remember Abraham, Isaac and Israel Your servants, to whom You swore in Your name” (Exodus 32:13). What is the meaning of in Your name? Rabbi Elazar said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, had You sworn to them by the heavens and the earth, I would say: Just as the heavens and the earth will ultimately be no more, so too Your oath will be null and void. Now that You swore to them by Your great name, just as Your name lives and stands for all eternity, so too does Your oath live and stand for all eternity.

    ״וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי״, הַאי ״אֲשֶׁר אָמַרְתִּי״, ״אֲשֶׁר אָמַרְתָּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

    In this verse, Moses continues: “And You said to them: I will make your offspring as numerous as the stars of heaven, and all this land of which I have spoken I will give to your offspring that they shall inherit it forever.” The Gemara clarifies a puzzling phrase in this verse. That phrase of which I have spoken, it should have said: Of which You have spoken, as Moses is referring to God’s promise to the forefathers.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַד כָּאן דִּבְרֵי תַלְמִיד, מִכָּאן וְאֵילָךְ — דִּבְרֵי הָרַב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי תַלְמִיד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לִי ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל״ בִּשְׁמִי, הָלַכְתִּי וְאָמַרְתִּי לָהֶם בִּשְׁמֶךָ. עַכְשָׁו מָה אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם?

    Rabbi Elazar said: To this point, the verse cites the words of the student, Moses; from this point, and all this land of which I have spoken, the verse cites the words of the Master, God. And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said: These and those are the words of the student; Moses spoke the entire verse. Rather, Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, those matters which You told me to go and say to Israel in My name, I went and told it to them in Your name. I have already told Israel of God’s promise to the forefathers. Now what do I say to them?

    ״מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה׳״: יָכוֹל ה׳ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

    The Gemara moves to a discussion of additional prayers offered by Moses. Moses said that if God fails to bring the Jewish people into Eretz Yisrael, the nations of the world will say: “The Lord did not have the ability [ yekholet ] to bring this people into the land which He swore to them, and He killed them in the desert” (Numbers 14:16). The Gemara examines this verse closely: The verse should not have utilized the term yekholet , an abstract feminine noun, but rather, it should have said: “The Lord was not able [ yakhol ],” a masculine verb.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כִּנְקֵבָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: וַהֲלֹא כְּבָר רָאוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם עַל הַיָּם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲדַיִין יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר: לְמֶלֶךְ אֶחָד יָכוֹל לַעֲמוֹד, לִשְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד.

    Rabbi Elazar said: Moses phrased it that way because he said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, now the nations of the world will say that His strength weakened like a female and He is unable to rescue the nation of Israel. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: And did the nations of the world not already see the miracles and the mighty acts that I performed on behalf of Israel at the Red Sea? Moses said before Him: Master of the Universe, they can still say: The Lord can stand up to a single king like Pharaoh and defeat him, but He is unable to stand up to the thirty-one kings in the land of Canaan.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹדָה לוֹ לְמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ״. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כִּדְבָרֶיךָ, עֲתִידִים אוּמּוֹת הָעוֹלָם לוֹמַר כֵּן.

    Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, ultimately conceded to Moses? As it is said: “And the Lord said: I have forgiven according to your word” (Numbers 14:20). The Sages of the school of Rabbi Yishmael taught: According to your word, it will be, as indeed in the future the nations of the world will say this.

    אַשְׁרֵי תַלְמִיד שֶׁרַבּוֹ מוֹדֶה לוֹ.

    The Gemara concludes: Happy is the student whose teacher concedes to him as the Lord conceded to Moses.

    ״וְאוּלָם חַי אָנִי״, אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, הֶחֱיִיתַנִי בִּדְבָרֶיךָ.

    Explaining the next verse, “Nevertheless, as I live, and the glory of the Lord fills the entire world” (Numbers 14:21), Rava said that Rav Yitzḥak said: This teaches that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Moses, you have given Me life with your words. I am happy that on account of your arguments, I will forgive Israel.

    דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָלַן? — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִיא״. וּכְתִיב: ״ה׳ אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלֹּתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרוֹתֶיךָ״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְגוֹ׳״.

    Based on Moses’ prayers, Rabbi Simlai taught: One should always set forth praise of the Holy One, Blessed be He, and then pray for his own needs. From where do we derive that one should conduct himself in this manner? From Moses, as it is written in his prayer: “And I beseeched the Lord at that time” (Deuteronomy 3:23). And immediately afterward in his prayer, it is written: “Lord, God, You have begun to show Your servant Your greatness and Your strong hand, for what God is there in the heavens or on earth who can perform deeds such as Yours and Your might” (Deuteronomy 3:24)? Here, Moses began with praise of God, and it is only thereafter that it is written: “Please, let me pass over and see the good land that is beyond the Jordan, that good hill country and the Lebanon” (Deuteronomy 3:25). Only after his praise did Moses make his personal request.

    סִימָן: מַעֲשִׂים, צְדָקָה, קׇרְבָּן, כֹּהֵן, תַּעֲנִית, מִנְעָל, בַּרְזֶל.

    The Gemara prefaces the next discourse with a mnemonic symbol: Deeds, charity, offering, priest, fast, shoe, iron.