Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 3b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 3b

    Berakhot 3b. The full printed text of this folio side — 32 numbered segments, about 529 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    בחדתי שנפלה מחדש שהחומה שלה נפלה ועודנה בחזקתה:

    חשד נמי ליכא דתנן (במסכת קדושין דף פ:) אבל אשה מתיחדת עם שני אנשים:

    בתרי ופריצי דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים:

    במקומן חיישינן במקום שהם מצויין תדיר חיישינן אפילו בתרי:

    בדברא בשדה:

    קדמו עיני אשמורות אלמא חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בהם:

    ורבי נתן אמר לך האי קדמו עיני אשמורות דקאמר דוד קדמו לשאר מלכים קאמר שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית:

    שית דליליא חצות לילה הוי שש שעות:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 3b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת ופסק רב אלפס משום רב האי דווקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודווקא בארבע אמות שלו:

    במקומן חיישינן פי' שידוע שרגילין שם המזיקין. וההיא דלעיל דבתרי ופריצי ליכא משום מזיקין איירי בסתם שאין רגילין:

    אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת ופסק רב אלפס משום רב האי דוקא דברי תורה אבל דברים דעלמא לית לן בה. ודוקא בארבע אמות שלו:

    [שם מעולם לא עבר עליי חצות לילה בשינה נראה דר"ל שזה לא אירע לעולם שאהיה ישן בחצות ולפעמים הייתי מקדים עוד מהנשף]

    ואתא איהו ואמר כחצות ואם תאמר מכל מקום לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי"ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו:

    רוח צפונית מנשבת פי' לבדה דהא אמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כה א) שהיא מנשבת עם על אחד ואחד:

    ואין הבור מתמלא מחוליתו פירש רש"י אם יחפור ויחזיר בו עפרו לא יהא מלא. ותימא דאין הנדון דומה לראיה שהרי לא היה אומר להם אלא ליטול מן העשירים וליתן לעניים. אם היה מצוה ליטול מן העניים ולחזור וליתן להם אז היה דומה למשל. ומפרש רבינו תם מחוליתו מנביעתו כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעים בו. ובתוספתא יש אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן מושכין לו מים מצד אחר. ור"י פירש שאם תחפור מצד זה ותניח מצד אחר לא תמלא שמה שנותן כאן חסר כאן. כמו כן מה שנוטל מן העשירים יתחסר מן העשירים :

    Tosafot on Berakhot 3b · Sefaria · CC0

    Rav Nissim Gaon

    חלוקתם של ר' יהודה ור' יוסי בבין השמשות שנויה היא בהא ברייתא דפרק במה מדליקין (שבת דף לד) תנו רבנן בין השמשות מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ומטילין אותו לחומרי שני ימים איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר בין השמשות משתשקע החמה כדי הילוך חצי מיל ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא אי אפשר לעמוד עליו וכולן שוין הן שהעת הנקרא בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא אין יוצאין בו ידי חובת היום ולא ידי חובת הלילה כל המצות הנוהגות ביום אין יוצאין בהן ידי חובה בבין השמשות שאינו ודאי יום וכל המצות הנוהגות בלילה אין יוצאין בהן ידי חובה וכו' וגם הם שוין בטבילה שצריכה להיות בשעה שהוא יום ודאי שאין בה ספק (כדתנן) [כדתניא] (בפסחים דף צ ועוד) כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה לא חלקו אלא בשעה שהיא בין השמשות אי זו היא וכמה שיעורא וסבר ר' יהודה כי מעת שקיעת החמה ועד שיסתלק זהרה מעל הארץ ויכסיף דמדומה מן הרקיע זהו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה והטבילה צריכה להיות קודם זה העת לדעתו ור' יוסי חלק עליו ואמר כי זה העת שקרא אותו ר' יהודה בין השמשות יום הוא ודאי ואין בו ספק ומותר לטמא לטבול בו וכי בין השמשות שהוא ספק עת דחוק הוא למאד ושיעורו כהרף עין סמוך ליציאת הכוכבים דאמרינן (שבת דף לה) אמר רב יהודה אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי טובלין בו כהנים ואמרינן התם במס' נדה בפרק בא סימן התחתון (דף נג) האיך תנא סבר שלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה ועל עיקר זו החלוקה שישנה ביניהם באו הדברים שבין ר' מאיר ור' יהודה בכאן כי ר' מאיר התיר לקרוא קריית שמע של ערבית משעה שהכהנים טובלין וכשהשיב עליו ר' יהודה לפי דעתו כי הטבילה אינה (אלא) לאחר שקיעת החמה כי אותו העת מתחילין בין השמשות להכנס ואינה לטבילה אלא קודם שקיעת החמה והאיך יוצאין באותו העת ידי חובתן מקריית שמע של ערבית ועדיין היום עומד אמר לו ר' מאיר אני איני סובר כדעתך בבין השמשות אלא כי העת שאתה קוריהו בין השמשות הוא אצלי אני ודאי יום שאין בו ספק ומותר לטבול בו ואני סובר בבין השמשות כדעתו של ר' יוסי שהוא כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו ואל תשיבני אתה מדרך הדעת שלך כי איני סובר כדבריך אלא כר' יוסי אני סובר ולפיכך אמרתי משעה שהכהנים טובלין ופסקינן הלכתא (שבת דף לה) כר' יהודה לענין שבת לחומרא וכר' יוסי לענין תרומה דלא אכלי כהני עד דנפיק בין השמשות דר' יוסי לחומרא נמי: (דף ג) תנו רבנן מפני ג' דברים כו' ותיפוק לי משום מזיקין בתרי מכלל דתרי לא מזקי להו ואיתא מיפרשא בפרק כיצד מברכין על הפירות (דף מג) דתני לאחד נראה ומזיק לשנים נראה ואינו מזיק אלא אם כן יהיה אותו המקום קבוע למזיקין צריכין לחוש להם ואפי' בתרי כדאמרי' בדוכתא דקביעי חיישינן ומה שאמרו אי בתרי חשדא נמי ליכא זה הדבר בנוי על אותו העיקר שבמשנה בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ') לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים והואיל (והשנים) [והן שנים] מותר להן להתיחד עם האשה כי החשד מסתלק מביניהן אלא אם כן היו פרוצים כי הפרוצין החשד קבוע הוא בהן ואפי' אם היו עשרה כדאמרי' (שם) אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצין אפילו עשרה נמי לא מעשה היה והוציאוה י' במטה ומזה העיקר אמרי' נמי הכא בתרי ופריצי:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 3b · Sefaria

    Rashba

    הכנור היה מנגן מאליו פירש רב האי גאון ז"ל: שהיה לדוד סימנא בכנור לידע חצות לילה, כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כנור יש לומר מחמת רוח צפונית, וי"ל דברים אחרים שתנודותיהן משוערות במים או באויר מצד אחד וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכנור, עד כאן.

    אין הבור מתמלא מחוליתו פירש רש"י ז"ל: אם עקר חוליא מבור כרויה וחזר והשליכה לתוכה אין הבור מתמלא ממנה. והקשה רבנו תם ז"ל שאין המשל דומה לענין, שאלו היו נוטלין מן העניים וחוזרין ונותנין להם היה דומה זה המשל. לפיכך פירש הוא ז"ל שאין הבור מתמלא מים מן המקור הנמשך ונובע מתוך חוליתו, וכן מוכח במדרש שמואל דאמרינן התם (כז, ב): אין הבור מתמלא מחוליתו אלא אם כן ממשיכין לו אמת המים ממקום אחר.

    Rashba on Berakhot 3b · Sefaria

    Ritva

    באתרא דשכיחי כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפי' בתרי:

    ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

    וכ"ש מילי דעלמ' מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

    ודוד בפלגא דליליא וכו' ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף. לילה אתא יממא ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

    אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ע"א אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

    א"ר יוסף מאי קראה כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהד' והדר אורים ותומי':

    Ritva on Berakhot 3b · Sefaria

    Meiri

    כשבני אדם עומדים לפני המת אינן רשאין שם לדבר דברי הבאי ולא אף דברי תורה אלא אם כן דברים של עניני מיתה אם לדבר על צרכי המת וקבורתו או לספר שם דרך תוכחת עניני מיתה דרך כלל או דרך פרט:

    לעולם יהא אדם זהיר לעסוק בדברי תורה ויעיר את שחרית (עליה) ולא ימשך אחר התענוג ולא יפתהו להתרשל על זה עשרו ונכסיו שהכל חולף ואבד, ותורה ושכרה עומדים לעד ומי לנו גדול מדוד שהיה מלך וטרוד בכמה עסקים ולא מנעהו מזה מלכות ועושר וטרדא, והיה משתדל להעמיד כנור על מראשותיו שהיה מנגן מאליו בחצי הלילה על ידי רוח צפונית והיה עומד באותה שעה ממטתו ועוסק בתורה עד שהאיר היום שהיה מוכרח להשתדל בשאר הטרדות עד שכשהיו חבריו רואים כך היו מקבלים מוסר ממנו ואומרים אם דוד שהוא מלך כן, אנו על אחת כמה וכמה הוא שדרשו בתלמוד המערב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר איתער איקרי מן קומוי איקרי דבריי, אעירה שחר כלהון בני אינש שחרא מעורר להון, ברם אנא מעורר לשחרא ויצר הרע מקטרג, דרכן של מלכים שחר מעוררן ואת אמר אעירה שחר, דרכן של מלכים ישנים עד ג' שעות ואת אמר חצות לילה וחבריו שומעים ועומדים ועוסקים בתורה נמצאו כלם עוסקים בתורה בשביל דוד, ואוי לאזנינו שכך שומעות ואינן מקבלות ואשרי המדבר באזן שומעת:

    Meiri on Berakhot 3b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין כו' ק"ק דה"מ למפרך תיפוק ליה משום חשד לחוד כדפריך לעיל מיניה באינך אי משום מפולת אי משום מזיקין לחוד ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 3b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    באתרא דשכיחי כלומר בחורבה שהיא חורבה מזמן גדול חיישינן אפילו בתרי:

    ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה היינו לשון תיכון שהוא ממוצע בין שתים שכמותו ממש:

    וכל שכן מילי דעלמא מפני שיהו עסוקין בהספדו. ויש מפרשים מפני שהמת יודע כל מה שאומרים לפניו עד שיסתם הגולל ומצטער כששומע שמדברים שלא מצרכיו וכתיב ועשית הישר והטוב ואין טוב כשמצטער המת:

    ודוד בפלגא דליליא וכו' ואסיקנא דתרי נשפי הוו נשף יממא כלומר קפץ ונסתלק היום בא הלילה מיד כמו לינשוף מדוכתיה נשף לילה אתא יממא. ויש אומרים נשף כמו נשב וכן נשפת ברוחך כמו נשבת והוא לשון פריחה כדכתיב וישב אותם אברם ומתרגמינן ואפרח. וכך הוא זה פרח היום ובא הלילה פרח הלילה ובא היום:

    אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי דקומץ אחד ממאכל אינו משביעו. ויש אומרים דמשום הכי נקט ארי שדרכו של ארי כשהוא רעב מלחך את קומצו לצורך מאכל ואינו שבע אם אינו צד מאכל אחר. ענין אחר אין הקומץ לשון ארבה כלומר אם אוכל הארי ארבה אחד אינו שבע בכך. כחגבים, כקומצין:

    אמר ר' יוסף מאי קראה כלומר שיהיה הסדר כך אחיתופל תחלה והדר סנהדרין והדר אורים ותומים:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 3b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ר"נ סבר לה כר"י כו' ותרתי דיממא אע"ג דלענין זמן ק"ש קאמר ר"י דהוה עד סוף ג' שעות היינו משום משך שעה שלישית ראוי הוא לזמן קימת בני מלכים יש מהן מקדימין בתחלת השעה ויש מהן בסוף השעה ומש"ה באותו שעה שלישית גופא לא היה שבח מהן לדוד כיון דאיכא בני מלכים שעומדין ממטתן באותו שעה כנ"ל:

    שם ודוד בפלגא דליליא הוי קאי כו' נראה דאשקלא וטריא דלעיל קאי דבלא"ה לא הוי קשיא קראי גופיה אהדדי משום דבתר קרא דקדמתי בנשף סמיך ליה מיד קדמו עיני אשמורות. וא"כ שפיר י"ל דאיתנהו לכולה שלעולם דוד היה מכוון עצמו להקדים עצמו לכל א' משלשה ראשי המשמרות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש והפוסקים שכל אדם צריך להתעורר באותן הזמנים שהם זמנים רצוים ומסתמא אין כוונת הפוסקים שיהיה אדם נעור כל הלילה אלא שלעולם יקדים אדם לראשי המשמרות וישן בינתיים. וי"ל שדוד גופיה נמי עביד הכי ומש"ה היה צריך לומר קדמו עיני אשמורות קדמתי בנשף משום דסתם משמרות הוי שתי אשמורות ודוד הוי מקדים מתחלת משמר הראשון שהוא בתחלת הלילה דהיינו בנשף וממילא מצינן למימר דהיה ישן בינתיים מ"מ היה מכוון עצמו לקום בחצות הלילה שהוא ג"כ עת רצון כדאית' בפרק הערל וכ"כ הזוהר. ומש"ה לא מצי לאקשויי מידי משום דיש לקיים כל המקראות. משא"כ השתא דנחית הש"ס לפרש טעמא דרבי דאמר ארבע משמרות אינו אלא מדקשיא הנך קראי אהדדי משום דכתיב קדמו עיני אשמורות וכתיב חצות לילה וא"כ ע"כ דלא שייך לפרש כדפרש"י דאראשי משמרות קאי והיינו משום דסמיך אשנויא דלעיל דאותן הזמנים אינם אלא בסוף המשמרות או באמצעיתא דאמצעיתא ומש"ה הוצרך לפרש אליבא דר"נ דלמשמורה ופלגא תרי משמרות קרי לי' וא"כ לפ"ז תו לא שייך כלל לפרש קרא דקדמתי בנשף דקאי אראשי משמרות א"כ מקשה שפיר:

    שם ודוד מי הוי ידע פלגא דליליא אימת כו' הא דלא מקשי בפשיטות אפשטא דקרא דחצות לילה היינו משום דאיכא למימר כשנויא דר"א אמר רבי אחאי דלעיל דה"ק דוד מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה שלעולם היה משכים קודם לכן וא"כ תו לא שייך להקשות מי לא הוי ידע פלגא דליליא אימת אלא דעיקר קושיית הגמרא אהנך שנויי אחרינא דלעיל ועוד י"ל דלהאי שנויא קמא דלעיל במילתא דרבי אליעזר בענין המשמרות דאיכא סימנא דכלבים צועקים באמצעיתא דאמצעיתא וא"כ אם נפרש שהוא סימן גמור במכוון באמצע לילה ממש א"כ איכא למימר דהאי סימנא גופא הו"ל לדוד והא דאמר משה כחצות היינו משום דבהאי שעתא לא הוי שייך האי סימנא דהא כתיב בהדיא דלכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אלא דקושית הגמרא דהכא היינו לשנויא בתרא דלעיל ועיין מש"ל בזה:

    שם אילימא דאמר ליה הקב"ה כחצות ומי איכא ספיקא כו' ומקשין העולם דלשון מיותר הוא דאפילו אי שייך ספיקא קמיה הקב"ה ח"ו כ"ש דהוי קשה טפי ודוד מי הוי ידע. וכן הקשה הרי"ף ז"ל. תו קשיא לי דמאי קס"ד דהקב"ה אמר כחצות משום ספיקא שאין לעמוד על חצי לילה ממש והא כתיב קרא אחרינא ויהי בחצי הלילה וה' הכה. דמשמע להדיא דהקב"ה היה מכוין בחצי לילה ממש. לכך נראה לע"ד ליישב חדא מגו חדא דהא דבעי למימר דהקב"ה אמר כחצות ולא בחצות לאו משום שאין לעמוד על חצי לילה ממש אלא משום דבשעת התראה עדיין היה הדבר שקול בספיקא אצל הקב"ה אם ישלח המכה בחצי הלילה ממש או קצת קודם לכן או לאחר מכן אלא דבשעת מעשה נתכוין הקב"ה לחצי הלילה ממש והא מלתא גופא מקשה הש"ס מי איכא ספיקא פי' דאשעת התראה קאי כלומר דלית לן למימר דבשעת התראה היה הדבר אצלו בספק לאיזה זמן ישלח המכה כנ"ל:

    שם אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא כו' ובקצת ספרים נמחק למחר כי השת' ולפע"ד אדרבא היא גירסא נכונה דבזה יש ליישב קושיית התוס' דהא דקאמר דהקב"ה אמר בחצות למחר כי השתא לאו שהקב"ה אמר בפירוש לשון בחצות אלא כך פירושו שהקב"ה דיבר עם משה בחצות הלילה ממש ואמר לו למחר כי השתא ולפי שמשה לא היה יודע אם אותו דיבור היה בחצות הלילה ממש משום דמשה לא הוי ידע לכוין חצי לילה מש"ה אמר ליה לפרעה כחצות כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Berakhot 3b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' בתרי חשד נמי ליכא עש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז:

    שם וכה"א ועצת אחיתופל כו' עיין תשובת רשב"א סי' מ"ח:

    תוס' ד"ה אין אומרין כו' ודו קא בד' אמות שלו. עי' תוס' ב"ק ט"ז:

    ד"ה שהושיבו שמשם ראיה לזה:

    Gilyon HaShas on Berakhot 3b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְכָל־שֶׁכֵּן מִילֵי דְּעָלְמָא עיין מה שכתב הרי"ף ומה שהגיה רש"ל, אך בספר דקדוקי סופרים הביא נוסח ש"ס כתב יד, לא נצרכה אלא לדברי תורה ולא מבעיא מילי דעלמא, עד כאן. והיא גירסא הנכונה.

    כְּתִיב (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", וְכִי דָּוִד בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאִי? פשט הגמרא מוכח דקאי בהאי קושיא אשקלא וטריא דלעיל, ואין זה ענין בפני עצמו להקשות המקראות אהדדי, וכן כתב הרב פני יהושע, וצריך להבין מה שייכות יש בזה אדלעיל, והוה ליה להקשות המקראות מחד לחד? ונראה לי בס"ד כי המקשן ניחא ליה לתרץ המקראות עצמן כתירוץ רבי אושעיה, ומה שאמרו קדמתי בנשף אין זה תמידי ורק חצות לילה אקום הוא תמידי, אך אחר שראה המקשן שקלא וטריא דלעיל, דמוכיח מן המקראות כרבי, דארבע משמרות הוי הלילה, דלא כר' נתן, וקשא מאי הוכחה זו דילמא הכי קאמר חצות לילה אקום בתמידות, אך לפעמים קדמו עיני אשמורות שאקום מתחלת משמרה שנית, לכך נראה דלא ניחא ליה לישובי המקראות בהכי, וכן נמי ראה גם כן דמקשי לר' נתן מזה ותירץ שני תירוצים, ולא תירץ כהאי תירוצא, על כן משמע דלא ניחא ליה כהכי, לכך מקשי השתא ליקשו המקראות אהדדי.

    מִכָּאן וָאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי נראה לי בס"ד הא דדימהו לארי על פי מה שכתוב בפרק ד' דמידות ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה הארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', יעיין שם, נמצא הארי צר לאחריו ורחב מלפניו, וידוע כי הגוף מכונה בשם אחור והנפש בשם פנים, וכמו שאמרו על הפסוק (ירמיהו ז, כד) וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, כן דוד המלך ע"ה היה מצמצם בהנאות הגוף, הן בענין שינה, הן בענין אכילה ושתיה, אבל לנפש היה מרחיב לה הנאות שלה בתורה ומצות ומעשים טובים, ונמצא מתנהג כארי צר מלאחריו הגוף ורחב מלפנים, היא הנפש. או יובן בס"ד אומרו מתגבר כארי על פי מה שכתב המצודות בפסוק (דברי הימים א' יא, כב) וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג וזה לשונו: עם היות כי טבע הארי להתחזק ביותר בזמן הקור, ומטבע האדם להמנע ממנו הפעולות החיונית בתגבורת הקור, עם כל זה נתגבר עליו והכהו נפש, עד כאן לשונו. והנה ודאי אדם היושב בארץ ישראל שהיא ארץ הרים וגבעות ואוירה קר הרבה, קשה עליו עמידתו בחצות הלילה בימי החורף מחמת הקור, אך דוד המלך ע"ה לא יעצרהו הקור, אלא היה מתגבר כארי, רצונו לומר כטבע הארי, שהקור נח לו בו, ומתחזק בו, הפך טבע האדם. או יובן בס"ד לפרש על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות, שהארי גבורתו בעיניו, ואם יכסו את עיניו יחלש, ולזה ידמה דוד המלך ע"ה, כשהיה עומד בחצות לילה לעסוק בתורה או בשירות, לא היה נותן לעפעפיו תנומה אפילו כל דהו, אף על פי ששינתו בתחלת הלילה לא היתה קבע, אלא רק מתנמנם, עם כל זה, עתה מתגבר כארי, רצונו לומר, כטבע הארי לפתוח עיניו לגמרי שלא ישאר בהם נדנוד שינה כלל.

    וְדָוִד, מִי הֲוֵי יָדַע חֲצוֹת לַיְלָה אֵימַת? הקשה הרב פני יהושע ז"ל, אמאי נקיט קושיא זו אסוגייא דידן, ולא נקיט לה על הפסוק עצמו, ותירץ בזה תירוץ נכון, יעיין שם, ונראה לי בפשיטות, דהש"ס לא ניחא ליה בהאי תירוצא אפילו לסברת רבי אליעזר ולפי הצעת תירוצא קמא, מפני שגם לתירוצא קמא דלעיל, אי אפשר שיהיה סימן זה דכלבים צועקים ברור לידע בו נקודת חצות ממש, ומפשט המקרא דחצות לילה אקום, נראה שהיה משתדל לקום בנקודת חצות ממש וכמו שאמרו בזוהר הקדוש. ועוד נראה לי בס"ד, דאותו סימן דכלבים צועקים, אם הוא סימן מובהק כולי עלמא ידעי ליה, ואם כן אפשר דרבים קמים בחצות על ידי אותו סימן, ומאי רבותיה דדוד דקא משתבח בכך, דנראה הוא לבדו היה קם, אך בהאי תירוצא דכנור ניחא, כי סגולה זו היתה על ידי שמים ולא היתה מצויה אלא אצלו בלבד, והוא לבדו היה קם, ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שהיה עשוי זה הכנור בדרך טבע עם כל זה יש לומר דחכמה זו הוא לבדו השיגה למצוא אותה.

    כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד נראה לי הרמז בזה על רוח קדוש אלהי, ורמזו אותו חכמינו ז"ל ב כנור שהוא אותיות כ"ו נ"ר, ששם הוי"ה שמספרו כ"ו מאיר לו כמו נר, באותו הרוח הקדוש הנברא מעסק תורתו שעסק קודם שכבו על מטתו, והוא כענין המגיד של מרן בית יוסף ז"ל, שהיה נברא מן עסק המשנה שהיה לומד, וזה הרוח הקדוש הוא מקשר דוד של מטה עם דוד שלמעלה, ואמר כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, רמזו ברוח צפונית על לאה אשר עת תיקון שלה הוא בחצות לילה, וקראה צפונית כי היא בסוד עלמא דאתכסייא, וכמו שאמרו בתיקונים, הטעם דלאה נקברה באתכסייא תוך מערת המכפלה ורחל באתגליא על אם הדרך, ודוק היטב.

    וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ קשא למה יקדימו כל כך להכנס בזמן שאינו ראוי ולא ימתינו עד אחר יציאת השמש על הארץ? ונראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, שדרכו ליתן צדקה קודם תפלה, לכך באים תיכף מעת שעלה עמוד השחר קודם שיתפלל לומר לו, אתה נאה דורש ונאה מקיים, הנה באנו אליך עתה בצדקה של רבים שעמך ישראל צריכים פרנסה, פתח אוצרותיך ותן צדקה, והוא משיב שיתפרנסו זה מזה, כי לצורך רבים צריך לבזבז אוצרות, ואני לא אוכל לבזבז אוצרות, כי הם שמורים לבנין בית המקדש, אך יתנו העשירים וגם אני אתן עמהם, וכמ"ש חכמינו ז"ל וסוף דבר דחה אותם לעשות מלחמה כדי שיתפרנסו מן השלל.

    אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה הא דאמרו 'עמך' ישראל ולא אמרו ישראל צריכין פרנסה, נראה לי בס"ד דידוע שבזמן דוד המלך ע"ה היה תמיד מלחמות, מה שאין כן בזמן שלמה המלך ע"ה אין מלחמות כלל, וכל ישראל יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והטעם כי דוד המלך ע"ה היה דוגמת הירח שהיא עניה ולית לה מגרמא כלום וצריכה לקבל מזולתה, ולכך היה קורא עצמו עני, והיה צריך תמיד ללחום לשלל שלל ולבוז בז להתעשר מזולתו, ובתר רישא אזיל גופא שגם ישראל בדורו היו צריכים לכך, אבל שלמה המלך ע"ה היה דוגמת השמש שאינה צריכה לאחרים, ולכן כתיב (דה"ב ט' כ') אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁ לֹ מֹה, ולכן בשמו יש משה שהוא דוגמת השמש, כמו שאמרו פני משה כפני חמה, ובתר רישא אזיל גופא שכל ישראל בימיו לא היו צריכין לשלל המלחמה, אלא יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולזה אמרו, עמך ישראל צריכין פרנסה, עמך דייקא, רצונו לומר, בשביל שעתה הם עמך נגררים אחריך שאתה דוגמת הירח, לכך הם צריכין פרנסה דלית להו מגרמייהו, וכונתם בזה להחרידו כדי לפתוח האוצרות שהוא היה שומר אותם לבנין בית המקדש, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל.

    אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי נראה לי בס"ד הכונה לומר, התלמידי חכמים נמשלו לאריות והם אין מתפרנסים מיגיע כפם אלא מספיקים להם העשירים, ועליהם אמרו אין הקומץ של העשיר משביע את הארי, התלמידי חכמים והבור, רמז להמון העם שהם (נהנים) מיגיע כפם, אין חולייתם, שהוא כחם ויגיע כפם, ממלא חסרונם, כי אדם שצריך לו מאה אינו מרויח יותר על חמשים.

    1 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 3b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 3, Amud Bet, about 529 words in 32 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 32 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 11 words

      Opens “בְּחַדְתִּי.…”

    2. Segment 25 words

      Opens “וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי.…”

    3. Segment 38 words

      Opens “אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי…”

    4. Segment 47 words

      Opens “״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין!…”

    5. Segment 52 words

      Opens “בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.…”

    6. Segment 67 words

      Opens “״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת!…”

    7. Segment 74 words

      Opens “בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.…”

    8. Segment 85 words

      Opens “אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא!…”

    9. Segment 922 words

      Opens “בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה…”

    10. Segment 1012 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא…”

    12. Segment 128 words

      Opens “וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה…”

    13. Segment 138 words

      Opens “וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״…”

    14. Segment 1437 words

      Opens “מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן,…”

    16. Segment 169 words

      Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן…”

    19. Segment 1917 words

      Opens “וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא…”

    20. Segment 2025 words

      Opens “וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה…”

    21. Segment 2116 words

      Opens “אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי…”

    22. Segment 2228 words

      Opens “רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה…”

    23. Segment 2320 words

      Opens “וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא!…”

    24. Segment 244 words

      Opens “לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא.…”

    25. Segment 2510 words

      Opens “אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ…”

    26. Segment 2615 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ —…”

    27. Segment 2720 words

      Opens “וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת?…”

    28. Segment 2832 words

      Opens “מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ…”

    29. Segment 2979 words

      Opens “דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא…”

    30. Segment 308 words

      Opens “מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים…”

    31. Segment 3116 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי…”

    32. Segment 3218 words

      Opens “אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר:…”

    Sages named on this page

    • Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim

      Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.

      Source: Berakhot 3b · Segment 21 — “אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד):…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 3b · Segment 31 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Berakhot 3b · Segment 29 — “…הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי…

    Original text

    בְּחַדְתִּי.

    The Gemara answers: This halakha applies even in the case of a new, sturdy ruin, where there is no danger of collapse. Therefore, the reason because of suspicion is cited in order to warn one not to enter a new ruin as well.

    וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מַזִּיקִין? בִּתְרֵי.

    The Gemara continues to object: And let this halakha be derived because of demons? The Gemara answers: Demons are only a threat to individuals, so because of demons would not apply to a case where two people enter a ruin together.

    אִי בִּתְרֵי — חֲשָׁד נָמֵי לֵיכָּא! בִּתְרֵי וּפְרִיצִי.

    The Gemara objects: But if there are two people entering a ruin together, then there is no suspicion either. There is no prohibition against two men to be alone with a woman as, in that case, there is no suspicion of untoward behavior. Consequently, if two men enter a ruin together, there is no room for suspicion. The Gemara answers: If two individuals known to be immoral enter together, there is suspicion even though there are two of them.

    ״מִפְּנֵי הַמַּפּוֹלֶת״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חֲשָׁד וּמַזִּיקִין!

    The Gemara considers why because of collapse is necessary. Let the prohibition be derived from suspicion and demons.

    בִּתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.

    The Gemara responds: There are times when this reason is necessary, e.g., when two upstanding individuals enter a ruin together. Although there is neither concern of suspicion nor of demons, there remains concern lest the ruin collapse.

    ״מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין״, וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִפְּנֵי חֲשָׁד וּמַפּוֹלֶת!

    The Gemara considers the third reason, because of demons. Why is it necessary to include: Because of demons? Let the prohibition be derived from suspicion and collapse.

    בְּחוּרְבָּה חַדְתִּי, וּבִתְרֵי וּכְשֵׁרֵי.

    The Gemara responds: There are cases where this is the only concern, for example where it is a new ruin into which two upstanding individuals enter, so there is neither concern lest it collapse nor of suspicion.

    אִי בִּתְרֵי, מַזִּיקִין נָמֵי לֵיכָּא!

    The Gemara points out, however, that if there are two people, there is also no concern of demons. As such, the question remains: In what case can demons be the sole cause not to enter a ruin?

    בִּמְקוֹמָן חָיְישִׁינַן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בְּחַד, וּבְחוּרְבָּה חַדְתִּי דְּקָאֵי בְּדַבְרָא, דְּהָתָם מִשּׁוּם חֲשָׁד לֵיכָּא דְּהָא אִשָּׁה בְּדַבְרָא לָא שְׁכִיחָא, וּמִשּׁוּם מַזִּיקִין אִיכָּא.

    The Gemara responds: Generally speaking, two individuals need not be concerned about demons; but, if they are in their place, i.e., a place known to be haunted by demons (see Isaiah 13:21), we are concerned about demons even with two people. And if you wish, say instead: Actually, this refers to the case of an individual entering a new ruin located in a field. There, there is no suspicion, as finding a woman in the field is uncommon; and since it is a new ruin, there is no danger of collapse. However, there is still concern of demons.

    תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ.

    The Sages taught in a Tosefta : The night is comprised of four watches; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Natan says: The night is comprised of three watches.

    מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן — דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה״, תָּנָא: אֵין ״תִּיכוֹנָה״ אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.

    The Gemara explains: What is Rabbi Natan’s reasoning? As it is written: “And Gideon, and the one hundred men who were with him, came to the edge of camp at the beginning of the middle watch” (Judges 7:19). It was taught in the Tosefta : Middle means nothing other than that there is one before it and one after it. From the fact that the verse refers to a middle watch, the fact that the night is comprised of three watches may be inferred.

    וְרַבִּי, מַאי ״תִּיכוֹנָה״ — אַחַת מִן הַתִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת.

    And what does Rabbi Yehuda HaNasi say about this proof? He argues that it is inconclusive, as one could say: To what does middle refer? It refers to one of the two middle watches.

    וְרַבִּי נָתָן מִי כְּתִיב ״תִּיכוֹנָה שֶׁבַּתִּיכוֹנוֹת״? ״תִּיכוֹנָה״ כְּתִיב!

    And how would Rabbi Natan respond? He would say: Despite Rabbi Yehuda HaNasi’s objection, is: One of the middle watches, written in the verse? The middle watch is written. This indicates that the night is comprised of only three watches.

    מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי? אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמוּרוֹת״ הָא כֵּיצַד, אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה.

    What is Rabbi Yehuda HaNasi’s reasoning? Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion is based on a comparison of two verses. One verse says: “At midnight I rise to give thanks for Your righteous laws” (Psalms 119:62), and the other verse says: “My eyes forestall the watches, that I will speak of Your word” (Psalms 119:148). Taken together, these verses indicate that their author, King David, rose at midnight, two watches before dawn, in order to study Torah. How is it possible to reconcile these two verses? Only if there are four watches in the night does one who rises two watches before dawn rise at midnight.

    וְרַבִּי נָתָן, סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹוד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. שֵׁית דְּלֵילְיָא, וְתַרְתֵּי דִּימָמָא, הָווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.

    And how does Rabbi Natan reconcile these two verses? He holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, for we learned in a mishna that Rabbi Yehoshua says: One is permitted to recite the morning Shema during the time when people rise, until the third hour of the day, as it is the custom of kings to rise during the third hour. Since it is customary for kings to rise during the third hour of the day, if David rose at midnight, he would be awake for six hours of the night and two hours of the day, which amounts to two watches. Therefore King David could say that he “forestalls the watches,” as he rose two watches before the rest of the kings in the world.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָא נָמֵי ״מִשְׁמָרוֹת״ קָרוּ לְהוּ.

    Rav Ashi said that the verses can be reconciled in accordance with Rabbi Natan’s opinion in another way: One and one-half watches are still called watches in plural. Therefore King David could rise at midnight yet maintain that he “forestalls the watches.”

    וְאָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֶלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת.

    Following this discussion, another halakha that Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Yehoshua ben Levi said is cited: Before the dead, one may speak only of matters relating to the dead, as speaking of other matters appears to be contemptuous of the deceased, underscoring that he is unable to talk while those around him can. Therefore, one must remain fully engaged in matters relating to him.

    אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, אֲבָל מִילֵּי דְעָלְמָא לֵית לָן בַּהּ.

    Two traditions exist with regard to the details of this halakha in the name of Rabbi Abba bar Kahana. According to one version, Rabbi Abba bar Kahana said: This halakha was only said with regard to matters of Torah. Speaking of other matters, however, is not prohibited, since no contempt is expressed for the deceased by the fact that he is unable to speak of such topics.

    וְאִיכָּא דְאָמְרִי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא לָא אֲמַרַן אֶלָּא [אֲפִילּוּ] בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְכָל שֶׁכֵּן מִילֵּי דְעָלְמָא.

    Others say another version of this halakha in the name of Rabbi Abba bar Kahana: This halakha was said even with regard to matters of Torah, and all the more so with regard to other matters. If one must refrain from speaking of matters of Torah, regarding which one is commanded to speak, and limit himself to matters concerning the deceased, all the more so should he refrain from speaking of other matters, regarding which one is not commanded to speak.

    וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!

    Incidental to the Gemara’s mention of King David, other sources are cited that describe his actions. Regarding that which was cited above, that he would rise in the middle of the night in order to serve his Creator, the Gemara asks: Did David rise at midnight? He rose in the evening. As it is written: “I rose with the neshef and cried, I hoped for Your word” (Psalms 119:147). And how do we know that this neshef is the evening? As it is written: “In the neshef , in the evening of the day, in the blackness of night and the darkness” (Proverbs 7:9). Apparently, King David did indeed rise when it was still evening.

    אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי אַחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד): מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה.

    The Gemara suggests several ways to resolve this contradiction. Rabbi Oshaya said that Rabbi Aḥa said: David said as follows: Midnight never passed me by in my sleep. Sometimes I fulfilled the verse, “I rose with the neshef and cried,” but I always, at least, fulfilled the verse, “At midnight I rise to give thanks for Your righteous laws.”

    רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

    Rabbi Zeira said: Until midnight, David would doze like a horse, as a horse dozes, but never sleeps deeply. From midnight on, he would gain the strength of a lion. Rav Ashi said: Until midnight, he would study Torah, as it is written: “I rose with the neshef and cried, I hoped for Your word,” and from midnight on, he would engage in songs and praise, as it is written: “At midnight I rise to give thanks.”

    וְ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? הָא ״נֶשֶׁף״ צַפְרָא הוּא! דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי לָאו — מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא?

    To this point, the discussion has been based on the assumption that neshef means evening. The Gemara asks: Does neshef really mean evening? Doesn’t neshef mean morning? As it is written: “And David slew them from the neshef until the evening of the next day” (I Samuel 30:17). Doesn’t this verse mean from the morning until the night, in which case neshef must mean morning?

    לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא.

    The Gemara responds: No, this verse means that David slew them from one evening until the next evening.

    אִי הָכִי, לִכְתּוֹב ״מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף״ אוֹ ״מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב״!

    The Gemara rejects this response: If so, let the verse be written: From the neshef until the neshef , or from the evening until the evening. Why would the verse employ two different terms for a single concept?

    אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הָווּ — נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.

    Rather, Rava said: There are two times referred to as neshef , and the word can refer to either evening or morning. Neshef must be understood in accordance with its Aramaic root: The night moves past [ neshaf ] and the day arrives, and the day moves past [ neshaf ] and the night arrives.

    וְדָוִד מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הַשְׁתָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם״.

    When King David said: At midnight I rise, the assumption is that he rose precisely at midnight. The Gemara asks: Did David know exactly when it was midnight? Even Moses our teacher did not know exactly when it was midnight. How do we know this about Moses? As it is written that he said to Pharaoh: “Thus said the Lord: About midnight, I will go out into the midst of Egypt” (Exodus 11:4). The word about indicates that it was only an approximation.

    מַאי ״כַּחֲצוֹת״. אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״ — מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא: דַּאֲמַר לֵיהּ (לִמְחַר) ״בַּחֲצוֹת״ (כִּי הַשְׁתָּא), וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״, אַלְמָא: מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע?!

    The Gemara clarifies: What is the meaning of the expression: About midnight? Did Moses say it or did God say it? If we say that the Holy One, Blessed be He, Himself, said: About midnight, to Moses, is there doubt before God in heaven? Rather, this must be understood as follows: God told Moses: At midnight, but from the fact that when Moses came to Pharaoh he said: About midnight; apparently , Moses was uncertain about the exact moment of midnight. Moses, the greatest of all the prophets, was uncertain, and David knew?

    דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו, מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד.

    The Gemara offers several answers to this question: David had a sign indicating when it was midnight. As Rav Aḥa bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said: A lyre hung over David’s bed, and once midnight arrived, the northern midnight wind would come and cause the lyre to play on its own. David would immediately rise from his bed and study Torah until the first rays of dawn. Once dawn arrived, the Sages of Israel entered to advise him with regard to the various concerns of the nation and the economy. They said to him: Our master, the king, your nation requires sustenance. He said: Go and sustain one another, provide each other with whatever is lacking. The Sages of Israel responded to him with a parable: A single handful of food does not satisfy a lion, and a pit will not be filled merely from the rain that falls directly into its mouth, but other water must be piped in ( ge’onim ). So too, the nation cannot sustain itself using its own resources. King David told them: Go and take up arms with the troops in battle in order to expand our borders and provide our people with the opportunity to earn a livelihood.

    מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתוֹפֶל, וְנִמְלָכִין בְּסַנְהֶדְרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים.

    The Sages immediately seek advice from Ahitophel to determine whether or not it was appropriate to go to war at that time and how they should conduct themselves, and they consult the Sanhedrin in order to receive the requisite license to wage a war under those circumstances ( Tosefot HaRosh ). And they ask the Urim VeTummim whether or not they should go to war, and whether or not they would be successful.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָא? דִּכְתִיב ״וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְאֶבְיָתָר וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב״.

    Rav Yosef said: Upon what verse is this aggada based? As it is written: “And after Ahitophel was Benayahu son of Yehoyada and Evyatar, and the general of the king’s army, Yoav” (I Chronicles 27:34).

    אֲחִיתוֹפֶל — זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים״.

    The individuals named in this verse correspond with the roles in the aggada as follows: Ahitophel is the adviser whose advice they sought first with regard to going to war, and so it says: “Now the counsel of Ahitophel, which he counseled in those days, was as a man who inquires of the word of God; so was the counsel of Ahitophel both with David and with Absalom” (II Samuel 16:23).