Berakhot 25a

אבל לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:

הדרוקן חולי המצבה את הכרס:

סילון של מי רגלים:

ירקון חולי ששמו גלניצ"ה:

ידיו בבית הכסא מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה:

כל הנשמה הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים:

שיש לו עיקר שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח:

מרחיק ד' אמות מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה:

HE RULED Rabainu Chananel ruled as Rav Chisdo says that it is forbidden to recite k’reeas sh’ma even with excrement under his garment on his flesh, and he holds that we follow the verse “all my limbs shall exclaim” (T’hilim 35). For even though Rav Chisdo is a student of Rav Huno, we follow the stringent opinion. And Rav Alfas ruled like Rav Huno, that we are lenient in this matter when one discovers excrement on his body that was covered while he prayed, because the Gemara challenges Rav Popo from Rav Huno’s opinion in Yoma perek Hamemunoh (30a). Since the Gemara there uses Rav Huno’s opinion to challenge Rav Popo, it is obvious that the Gemara holds that we rule in favor of Rav Huno. Otherwise, if we ruled like Rav Chisdo, it would present no difficulty to Rav Popo.

THE HALAKHA IS NOT IN ACCORDANCE WITH THIS BARAITA IN ALL OF THESE RULINGS, [BUT] RATHER IN ACCORDANCE WITH THAT WHICH WAS TAUGHT ETC. The Gemara introduced a Braiso to prove that Rav Chisdo is correct, that one must distance himself four cubits from where the foul odor of the excrement dissipates and only then is he permitted to recite sh’ma. In that Braiso, it also mentions that these prohibitions are in effect for the excrement of pigs and dogs as well. Rovo argues that the halachoho is not in accordance with this Braiso on the issue of excrement of pigs and dogs, rather we follow a second Braiso that says that the excrement of pigs and dogs is a problem only when they are being used in the tanning process. Then the odor is extremely foul, but ordinarily they do not present a problem. Rashi explained that the halochoh is not in accordance with this Braiso that we learned earlier that prohibits reciting sh’ma in the presence of excrement of dogs and pigs even when they are not being used in the process of tanning hides. However, this differentiation does not apply to human excrement, and it is prohibited to recite sh’ma in the presence of human excrement in any case. Tosfos now analyzes what the Braiso did not mention. It appears that Rovo is not discussing excrement of chickens and in the second Braiso we do not have the text, excrement of chickens at all. And the second Braiso does not argue about this, excrement of chickens with the earlier Braiso that did mention excrement of chickens. And according to this, it is mentioned in the first Braiso that one may not recite sh’ma in the presence of excrement of chickens and not at all in the second Braiso, it should be prohibited to recite sh’ma in the presence of chicken excrement. Rabainu Yehudoh qualifies Tosfos conclusion. And Rabainu Yehudoh says that only when they are in their coop where there is a huge stench is it forbidden to recite sh’ma, but as far as the chickens that walk in the houses the stench of their excrement is not as foul and we need not be concerned and we are permitted to recite sh’ma in the presence of that excrement. And in Yerushalmee it says that we need only be concerned with chickens that are edomim, and we do not know the explanation of edomim. Some say that it translates as red, and that red chickens have a stronger stench. Others say that edomim refers to the land of Edom where there is a massive amount of barley that causes a very foul odor in the chicken excrement. Tosfos was uncertain of the explanation. And it further says in Yerushalmee that we must distance ourselves from the excrement of animals when reciting sh’ma. R’ Yishmoel son of R’ Yitzchok says, but only the excrement of a donkey and not other animals.

A FOUL ODOR [THAT IS NOT FROM A] TANGIBLE SOURCE? The Gemara differentiates between a foul odor that has a tangible source and a foul odor that does not have a tangible source. Tosfos is examining the definition of a non-tangible source. Does it mean there is no tangible source at all, as in the case of a foul odor from a person who passes wind or perhaps the source of the foul odor may be tangible but not visible to us, and that too would qualify as an odor from a non-tangible source? There are those who say that our latrines where the pit containing the excrement is deep, when they have a wall that separates them from the surrounding area they are the equivalent of a foul odor that has no tangible source, as we find with the latrines of the Persians (Later 26a). Their latrines consisted of a pit that was not directly below the opening. Beneath the opening there was a slope that leads to a pit that was some distance from the opening. The Gemara later says that it is permitted to recite sh’ma in the Persian latrines. Tosfos is considering that when there is a partition around a regular latrine the surrounding area should be considered as a foul odor from a non- tangible source, just as the Persian latrines certainly had a foul odor, but were permitted for sh’ma because of the distance from the pit, so too, the area around the regular latrines should be considered as a foul odor of a non-tangible source.

ריח רע שיש לו עיקר גרסי בני מערבא [בפירקין הלכה ה] אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות הדא דאיתמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות כהדא ר' בא וחבריה הוו יתבין קמי פונדקייה ברמשא אמרין מהו למימר מילי דאורייה אמרין מכיוון דאילו הוה ביממא הוינן חמין ליה ואסור ברם כדון אסור:

צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא פירוש: שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש דבכי הא לכולי עלמא אסור דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין בית הכסא, דאי לא תיפוק ליה משום בית הכסא עצמו. ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא לחומרא דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות (כד, ב) דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתיעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא. ועוד דאקשינן מינה במס' יומא (ל, א) לרב פפא דאמר צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע, ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז"ל, ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה. והראב"ד ז"ל הקשה דמכל מקום הא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא בטלה על גבי גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה, ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש, וכדאמרינן לקמן (ע"ב) צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע, ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינה מכוסה הא במכוסה משרא שרי דכתיב (דברים כג, טו) ושבת וכסית את צאתך. ולקמן (שם) נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כך נראה לי.

היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא קריאת שמע פירוש: והוא שלא יראה הצואה הא ברואה לעולם אסור, וכדמסיים ואזיל ואם לאו מרחיק מלא עיניו. אלא דקשיא לי דלא הוה ליה למתני אלא אם לאו מרחיק ד' אמות, דכל שאינו רואה בהרחקת ד' אמות סגי ליה, ואי ברואה אפילו גבוה או נמוך י' אסור. ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה י' או נמוך י' יושב בצדו וקורא, הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה, אבל אם היא כנגדו אף על פי שיש בה סבה אחרת שאינו רואה אותה כל שהוא במקום שיכול לראותה לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו, וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): אמר רב חסדא מסוף ריח רע ד' אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות, כהדא רבי לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אומר לון מכיון דאלו הוה ביממא הויא חמיין מה קומינן ברם כדון אסור. עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד' אמות אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש, וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו ומחנהו קדוש הוא, ואי משום לא יראה בך ההוא בערוה ממש מוקמינן לה, וכדאמרינן לקמן (ברכות כה, ב) צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא דכתיב (דברים כג, יד) ושבת וכסית את צאתך, אבל ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא מתחזיא. והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (ברכות כד, ב) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות קריאת שמע, ואף על פי שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה ואפילו רואה אותה דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה, וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא, וקרא תרתי קאמר והיה מחניך קדוש, וכן לא יראה בך ערות. ויש לומר בזה דלכולי עלמא מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרווייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב בוהיה מחנה קדוש אלא כדי להתיר לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמותיה של ערוה, ואי נמי תוך ארבע אמות של צואה כל שאינה במחנהו דהיינו בשאינה מגולה, אבל בראייה כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה לגמרי הא כל שהיא מכוסה שרי דכתיב (שם) ושבת וכסית את צאתך והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן מחנהו ונראת מגולה ואפילו לאחרים, או שלא במחנהו ונראית לו ממש, הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו. והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה. ומקום גבוה ונמוך י' דשרי לפי שאינה נראית לו ממש ואינה במחנהו, לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנהו, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראית לו ממש מגולה אינו אסור אף על פי שנראים מגולה אצל אחרים, וכדאמרינן לעיל (ברכות כב, ב) מהלך ד' אמות וזורקה לאחריו, וכל שהיה מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו מותר, דהא גלה הכתוב דבכסוי תליא מילתא כנ"ל. היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אף על פי שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה אסור. וכדגרסינן בירושלמי (שם): רבי לייא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא, אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא, אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמין מה קומינן ברם כדון אסור. והוא הדין לסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אלו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.

ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח והיינו כרב חסדא וקיימא לן כותיה. ופירוש ריח רע שיש לו עיקר צואה מגולה.

אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא כלומר: שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות, אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות.

ירושלמי (בפרקין ה"ה) רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות, רבי שמואל בר רב יצחק אמר ברכים, ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר, ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות, אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים. ופירוש אדומים נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר ובלבד באדומה. אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות. וכתב הראב"ד ז"ל שלא נאמרו הפירושים אלו אלא ביבשין אבל ברכים כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פירשו בהדיא ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך, ומינה דכלהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גונא כדאיתמר התם.

אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר באשפה אסור מסתברא מדקאמר ספק צואה בבית מותר, אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא דלאו פושע הוא, וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין (ברכות כב, ב ד"ה המתפלל) בסייעתא דשמיא.

איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב"ד ז"ל והיינו פלאי פלויי, והוא המיקל, וקיי"ל כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח ע"מ להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח שרי.

ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מד' אמות. רב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת שמעבירין אותה לפניו. אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן, פי' במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב ל"ש קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא, ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה וכן באבן המנוגעת, פי' דלא מטמאה אלא בעכוב והא קמ"ל דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר דאין דרך להניח צואה בבית: באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה. ספק מי רגלים אפי' באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסות ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

היכי דמי צואה כחרס וכו' איכא דאמרי כל זמן שגוללה בנחת ואינה נפרכת אסורה אע"ג דאם זורקה בכח היתה נפרכת:

לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרוא ק"ש כנגדו דאינו מתבטל במים ומסקנא דכ"ע רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא ביניהו ת"ק סבר לא נבלעו כגון שיש בהן טופח ע"מ להטפיח כלומר שאם מניח ידו עליהם ואח"כ מניחו על דבר אחר מקבל ממנו ליחות אסורין נבלעו דאין בהן טופח ע"מ להטפיח מותרין ור' יוסי סבר כל זמן שיש בהם טופח לחוד אסורין והלכתא כת"ק דבטופח לחוד שרי:

מי ששכח ונכנס לבית הכסא והתחיל לבדוק עצמו ונזכר שתפליו בראשו מניח ידיו עליהם עד שיגמור שהתחיל לצאת ופוסק לו מיד ויוצא, היתה צואה על בשרו תחת בגדיו ואינה נראית ואין ריחה מורגש לו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא כגון שקנח עצמו בהן על ידי דבר אחר ואין צואה דבוקה בהם או שהיו ידיו מונחות על גב בית הכסא הסתום שאין ריחו עובר מוהר לקרות את שמע, ואע"פ שרב חסדא חלק עליה לאיסור ראוי לפסוק כרב הונא חדא מפני שהיה רבו, ועוד שבמסכת יומא [ל' ע"א] בשמועת צואה הקשו מדרב הונא אלמא הלכה היא, ואע"פ שבדבוקה בסנדלו אסרו ההיא מתגלית היא על כל פניה בשטח הרמת הרגל ולהכי קיימא, וכן אינה דומה לריח רע שיש לה עיקר דהתם איכא ריחא וכן לא למבואות המטונפות דהתם חזי לה לצואה, וגאונים הראשונים פוסקים כרב חסדא מדמיונות אלא [נראה שצ"ל אלה, המעתיק] ולא יראה כן ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו:

במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה ר״ל בפי טבעת אסור לו לקרות את שמע ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו אע"פ שמכוסות עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא שכל שהיא במקומה לא פסקה זוהמתה, אבל אם אינה נראית אפי׳ בשעת ישיבה מותר לא נתנה הורה למלאכי השרת, נמצא כלל הדברים שכל שנראית אסור לקרות כנגדו, וכן כל שעשויה ליגלות על כל פנים כגון דבוקה בסנדלו, אינה נראית ולא עשויה להתגלות מותר, אינה נראית אלא שהיא במקום שדרכה ליגלות לפעמים במקומה אסור שלא במקומה מותר:

מצא במקום שהיה מתפלל בו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה או נבלה וכיוצא בה נחלקו בה בסוגיא זו רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא מרחיק עד מקום שכלה הריח, ומשמע אף לסוף אמה או שתים, וקשה לפרש שהרי אין זה מחנה קדוש דכל ד' אמותיו מחנה שלו, מתוך כך אנו גורסים ד' אמות עד מקום שכלה הריח כלומר ד' אמות מרחיק על כל פנים ואם לא כלה שם מרחיק עוד אמה או אמתים או חצי אמה עד שתכלה הריח, ולדעת ר' חסדא ד' אמות ממקום שתכלה שכל שהריח מתפשט חשיב כמקום הצואה, ופסקו בה גדולי המחברים כרב הונא ומכל מקום אנו פוסקים כדרב חסדא ומדתניא כותיה, ואע"פ שאמרו עליה לית הלכתא כי הא מתניתא לא אמרוה אלא על צואת כלבים וחזירים שלא בנתינת עורות ואין אומרים בטלה מקצתה בטלה כלה, והלכך מרחיק עד מקום שיכלה הריח ומרחיק עוד מאותו מקום ד׳ אמות וקורא את שמע ומכל מקום דוקא כשהצואה לאחריו או לצדדיו, אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:

לא יקרא אדם את שמע כנגד צואת אדם ולא יקרא כנגד צואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות אבל אם אין בתוכן עורות מותר שאין ריחן רע, ובתלמוד המערב אסרו אף כנגד צואת התרנגולים אלא שפירשו בה ובלבד באדומים, ומקצת גאונים מפרשים שכל צואה לחה אפילו של כלב וחזיר בלא עורות וכן של כל בהמה וחיה אסור לקרות כנגדה, לא הפרישו בין צואה לצואה אלא ביבשה, וכלל הדברים שכל שריחו רע צריך להרחיק ממנו כשיעור שהזכרנו, וכן אינו מתפלל כנגד אשפה שריחה רע ר"ל אשפה שכל השופכים ננערים לשם אע"פ שאין שם בית הכסא אסזד אף בשאין ריחו יוצא, היה שם מקום גבוה י' טפחים או נמוך י׳ טפחים הרי הוא רשות בפני עצמו ומותר לו אפילו סמוך לה כל שלא יגיע לו ריח, לא היה שם מקום גבוה או נמוך מרחיק כמלא עיניו, או יעמידנה לאחריו או לצדדיו:

הריח רע שאין לו עיקר כגון מי שנתעטש מלמטה אם לא יצא הריח ממנו אלא מחברו ומגיע לו הריח מותר בדברי תורה ואסור בק"ש ותפלה, ואם יצאה ממנו אף בדברי תורה אסור עד שיכלה הריח, וצואה מכוסה גדולי המפרשים כתבו שדינה כדין ריח רע שאין לו עיקר:

היתה צואה עוברת לפניו כגון שהיה מפנה אותה ומעבירה לפניו אסור לקרות תוך ד' אמות שלה אע"פ שאינה עומדת, ופי חזיר אפי' היה החזיר עולה מן הנהר ונתרחץ פיו במים כצואה עוברת דמי, ובתלמוד המערב אמרו אהן חזירא בית הכסא דמטלטל הוא:

אע"פ שאמרו שמצורע מיטמא באהל אין טימאת אהל שלו שוה לטומאת אהל של מת, שהמת מטמא כל המתאהל עליו אע"פ שלא היה המת עימו אלא שהיו מעבירים אותו אבל מצורע אינו מטמא באהל אלא אם כן הוא עומד, כיצד היה המצורע עומד תחת האילן וטהור עומד תחתיו או עובר, הואיל והמצורע עומד נטמא זה הטהור שהתאהל עמו תחת האילן, אבל אס היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר לא נטמא הטהור וכן הדין בנושא אבן המנוגעת, יש אומרים שאין המצורע מטמא באהל אלא כשהוא בבית אחד או באהל אחד עם הטהור אבל אם היה בבית אחר, אע"פ שהיה אותו הבית פתוח לבית שהטהור בתוכו אין הטהור טמא והוא ששנו באהלות נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה י׳ נכנס ראשון ויוצא אחרון, ואע"פ שביארנו שאינו מטמא בהעברה חוששים שמא יגע באחד מהם או שמא יתעכב, ויש מפרשים שלא הצריכו עמידה אלא בתחת האילן שהוא פרוץ מכל סביביו אבל בבית גם בהעברה מטמא, וכבר ביארנו הפסד סברא זו בשלישי של עדיות במשנת ארבעה ספיקות:

מי שהיה רוצה לקרות את שמע והיה בבית ספק צואה כגון שהריח ריח רע ולא הוחזקה לו ציאה לשם או שראה שם צואה ולא ידע אם הוציאוה אם לאו מותר לקרוא, אבל ספק כזה באשפה אע"פ שאין שם בית הכסא אסור, ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר שאע"פ שכל לכלוך נאסר בענין זה ממה שנאמר והיה מחנך קדוש לא נאסר משם אלא כנגד עמוד בשעה שיוצאין, אבל משנפלו לארץ אין בהן סרך איסור של תורה אלא מגזרת חכמים, וכשגזרו בהם חכמים לא גזרו אלא בודאן אבל בספקן לא. הא ידאי מי רגלים אף בבית אסור לקרוא כנגדן כל זמן שמטפיחים, ויש אומרים כל זמן שרשומן ניכר אע"פ שאין היד טופחת בהן, ואף גדולי המחברים כתבוה כן, ואין נראה לי ממה שאמרו כאן דכולי עלמא רשומן ניכר שרי ואעפ״י שיש כיוצא בה כמו שכתבנו בקדושין בענין אותיות נקגות במסירה מכל מקום כל שאין צורך בכך אין ראוי לפסוק בדרך אחרת:

בד"ה לית הלכתא כו' לא איירי רבא ובאידך ברייתא ל"ג צואת תרנגולין כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל כו' כצ"ל:

בד"ה ריח רע כו' כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן עכ"ל ולפי זה בבתי כסאות דפרסאי הוי ריח רע שאין לו עיקר ולא שרי נמי אלא לד"ת אבל לק"ש כלל לא אבל מדברי הרא"ש אין נראה כן ודו"ק:

פירש"י בד"ה מאי הוי עלה דמי רגלים עכ"ל נ"ל לפי זה דל"ג מאי הוי עלה אתמר צואה כו' אלא מאי הוי עלה אמר רבא הלכתא כו' ומי רגלים כו' ואע"ג דרבא נקט נמי במילתיה צואה כחרס כו' משמע ליה דמאי הוי עלה קאי אמי רגלים דמבעיא לן מתחילת הסוגיא ובוודאן עד כמה משא"כ צואה דלא מייתי לה אלא אגב גררא כדקאמר רב יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה כו' מי רגלים מבעיא ודו"ק:

ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה. רב הונא אמר מרחיקה עד מקום שכלה הריח וקורא. פירוש ואפילו הוא רחוק טפי מארבע אמות. רב חסדא אמר מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וקורא ותניא כותיה וכו' היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. דכל עשרה רשות אחריתי הוא:

צואה עוברת שמעבירין אותה לפניו:

אביי אמר מותר מדתנן הטמא עומד תחת האילן פירוש במצורע מיירי שהוא טומאה חמורה ומטמא באהל כמת ובעינן שיהא עומד שאינו מטמא אלא בעכוב כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו והוא מלשון ותשבו בקדש ימים רבים שהוא מלשון עכוב. הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר כיון שאינו מעכב טהור ומכאן ראיה לאביי:

ואם עמד טמא הטהור טמא יש אומרים דלא גרסינן ליה דהיינו רישא. ולנוסחי דגרסי ליה בא להשמיענו דכיון דאיכא עכוב לא שנא קדם טמא לא שנא קדם טהור מטמא. ודוקא באהל דעלמא כגון אילן הוא דבעינן עכוב אבל באהל דבית אפילו בהעברה בעלמא מטמא דהכי תנן טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טמאהו. וטומאת מצורע לא כטומאת מת לגמרי דטומאת מת מביא טומאה בפותח טפח אבל מצורע במחיצה עשרה סגיא לבטל טומאתו שאינה בוקעת ועולה. כדאיתא באהלות טמא שנכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה עשרה:

וכן באבן המנוגעת פירוש דלא מטמאה אלא בעכוב והא קא משמע לן דלא תימא כיון דאבן אין בה כח בעצמה לילך כמאן דמנחא דמיא:

איכא דאמרי אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר דאין דרך להניח צואה בבית:

באשפה אסור חזקת אשפה שיש בה צואה:

ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותר כדרב המנונא דלא אסרה אלא כנגד העמוד בלבד - כלומר בשעת קילוח השתן אבל אחר קילוח השתן אינו אסור כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ולא הצריך כסוי ובצואה כתיב ושבת וכסית את צאתך. ויש מפרשים דהאי כנגד העמוד הוא שתן היוצא כנגד העמוד של צואה כדאמרינן לעיל עמוד החוזר דמיירי בגדולים וסילון מיירי בקטנים:

בגמרא איתמר צואה על בשרו כו' ר"ה אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור. וכתבו התוס' דר"ח פסק כרב חסדא לחומרא ורב אלפס פסק כר"ה מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה וכוונתם מהא דאמר רב פפא התם צואה במקומו אסור לקרות קריאת שמע ומקשה סתמא דתלמודא מ"ש מצואה על בשרו דאמר ר"ה דמותר ולפי זה צ"ע באמת על שיטת ר"ח שפסק דלא כסתמא דתלמודא. ולע"ד יש ליישב דהא מסקינן הכא דטעמא דרב חסדא דאוסר היינו משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה ולפ"ז נראה ברור דלא שייך ה"ט לענין אברי הערוה לענין מקומות המטונפין באדם כגון סמוך לפי הטבעת דאותן האברים ודאי לא הוו בכלל כל עצמותי שהרי אפילו הרואה אותן אסור לקרות כנגדן וכ"ש הכא כשהצואה במקומו ונראית כשהוא מיושב וא"כ מקשה התם שפיר מ"ש מצואה על בשרו דמתיר רב הונא וא"כ אית לן למימר דאפילו רב חסדא לא פליג עליו אלא בשאר אברים משום דכתיב כל עצמותי תאמרנה. משא"כ בפי הטבעת דלא שייך ה"ט דכל עצמותי תאמרנה אפילו רב חסדא מודה דשרי. ואהא משני שפיר דבמקומו נפיש זוהמא וא"כ אפילו בלא טעמא דכל עצמותי תאמרנה יש לאסור מצד עצמו דצואה כיון שלא נתפזר הריח כמו שפרש"י שם כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו חננאל ואפשר דרב אלפס נמי לא עשה ראיה זו עיקר אלא כסניף בעלמא ועיקר ראייתו משום דרב חסדא תלמידו דר"ה הוי ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבינו חננאל ז"ל סובר דכיון דרב חסדא לא הוי תלמיד גמור דר"ה אלא תלמיד חבר כדאיתא ס"פ אלו מציאות מש"ה יש לחוש לדבריו להחמיר באיסור תורה כנ"ל ודו"ק:

סליק פרק שלישי

גמ' כאן בקטנים ע' בכורות מ"ד ע"ב תוס' ד"ה אימתי:

רש"י ד"ה בזמן שיש כו' שדרכן לתתן כו' עי' ברש"י כתובות ע"ז ע"א ד"ה מקמץ וצ"ע:

שם בעבוד העורות וכן איתא בילקוט פ' בא בפסוק ולא יחרץ כלב לשונו. ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן ולכתוב בהם סת"ם: