Commentary page
Berakhot 16b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 16b
Berakhot 16b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 648 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו ונקברה בו ביום ואע"פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמר טעמא אסטניס אני והוא אדם מעונג ומפונק:
לא כל הרוצה וכו' אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו:
גמ' קסבר אנינות לילה דרבנן ואע"פ שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ״ו:י״ד) ופחות מיום אחד אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר קסבר ר"ג אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (ד' צט:) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן:
אין עומדין עליהם בשורה כשחוזרים מבית הקברות היו עושים שורות סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה:
ברכת אבלים ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והיא מפורשת בכתובות פרק ראשון (ד' ח.):
לאנפילון בית קטן שלפני טרקלין הגדול:
נכוים בפושרים כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילון:
הוי לשון גניחה וצעקה:
16 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 16b · Sefaria
Tosafot
אי הכי מאי איריא בתולה אי אמרת בשלמא דטעמא משום טרדא שפיר אלא מאחר שהוא תולה הטעם במצוה אלמנה נמי:
אסטניס אני ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפי' תוך שבעה וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב וכן משמע נמי במס' יומא (ד' עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע"ג דסיכה כשתיה ביוה"כ וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו':
אנינות לילה דרבנן וא"ת והרי אונן נמי אינו נוהג אלא במעשר אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא וא"כ לעולם אימא לך דאנינות לילה דאורייתא הוי גבי מעשר. ויש לומר דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר. גבי שאר דברים דרבנן נמי הוה לן למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
אין עומדין עליהם בשורה דילמא אתי לאסוקי ליוחסין:
Tosafot on Berakhot 16b · Sefaria
Rashba
ובמקום איסטניס לא גזרו רבנן כתב רבנו האי גאון ז"ל: ולא כל מאן דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא אית ביה כי הא מילתא, ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה, דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו, ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא כל שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ. ע"כ לשון הגאון ז"ל. ולאו סכנה ממש קאמר, שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה, ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא (ה"ז): הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מאית הוא. אין כיני אפילו בת"ב אין כיני אפי' ביוה"כ. ולענין פסק הלכה כתב רבנו האי גאון ז"ל דלא קיימא לן כרבן גמליאל אלא אנינות לילה דאורייתא, ואע"ג דכתיב (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, לילות בכלל. אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכות דקיימא לן כרבן גמליאל, דלית לן מאן דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אלא רבי יהודה, ורבי שמעון פליג עליה התם בזבחים פרק טבול יום (זבחים קא, א) ורבי נמי סבירא ליה התם דאנינות לילה דרבנן. דתניא הן היום הקריבו את חטאתם, אני היום אסור לילה מותר, ולדורות בין יום ובין לילה אסור דברי רבי יהודה, רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, והלכך הוה ליה רבי יהודה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כוותיה. ועוד דסתם מתניתין כרבי שמעון, דתנן התם בפרק טבול יום (זבחים צח, ב) אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב, ואמרינן עלה בגמרא (שם צט, ב) מיפלג לא פליג וכי מזמני ליה אכיל, ורמינהו אונן ומחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכו' מאן תנא אנינות לילה דרבנן רבי שמעון היא. וההיא דמועד קטן (יד, ב) דאמרינן אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, כבר תירצה הרב ז"ל בהלכות דלרבותא קאמר הכין ולומר דאפילו לרבי יהודה דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי ליה. ודעת הראב"ד ז"ל כן.
ירושלמי (בפרקין ה"ז) רבי יוסי בן חנינא ראו אותו טובל, [אם] לקריו לא ידעי אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה, לא ידעין, הורי ר' בא כהין תניא, הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קהות עליו שמותר להרחיצן במים.
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין ואם תאמר ולא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים. כבר פרשו בירושלמי (הלכה ח) שתלמידו חביב כבנו, וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו.
אין קורין אבות אלא לשלשה פירש הראב"ד ז"ל: שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו, ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אלא לשלשה האבות. ואינו מחוור בעיני, דאין קורין אמהות אלא לארבעה מאי איכא למימר. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רבנו האי ז"ל דלכבוד בעלמא קאמר ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא שלשה אבות וארבע אמהות.
Rashba on Berakhot 16b · Sefaria
Ritva
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים. וא"ת מאי איריא עבד אפי' בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ויש אומרים דמש"ה אמרו על העבדים דסד"א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ"ל דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים מש"ה:
אנפילון פירוש אכסדרא שלפני החצר:
ת"ר עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית דאיכ' חשש שמא יפסלו הקוראי' עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי פי' של בית ר"ג היו חשובים ונכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
Ritva on Berakhot 16b · Sefaria
Meiri
המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שתה אשתו וכו' משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר"ג, ופי' המשנה הוא שהדבר ידוע שהאבלות ז' הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל' מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל דברים האסורים כל ז' כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז' אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא, ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור"ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היהת דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מקל, ואלו היתה רחיצה של תענוג אפילו בשעת אבלות סופרים לא היה מקל אלב מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך, וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן, אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת ענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה, ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטים שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך, וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך, וכן כתבו חכמי צרפת בפי'. ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז' אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל "ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר' אבא מהו דסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע"פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה, אינו כן ובמקומו יתבאר, ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן, ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אומר מדאורייתא אלא ר' יהודה במסכת זבחים פרק טבול יום, אבל רק שמעון ור' נחמיה ור"ג דהכא כלהו סברי מדרבנן, וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב, ואמרו עליה בגמ' מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא, והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה, ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלות ברגל, דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י"ט ודחי עשה דיחיד דאבלות, ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבולת דמעיקרא נמי נקרא עשה דיחיד ואם איתא אפי' עשה דיחיד ליכא, ומכל מקום גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו', ויש שתירצה באבלות ל' שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז' ונכנס לתחום ל' רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז' לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה, הא אם פגעו בתוך ז' אינו מפקיע אבלות של ז' דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו, וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא [צ"ח ע"א] והיא משנת המפריש פסחו ומת שהק' בגמ' אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו' אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום, והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מכל מקום הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום, וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה, ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע"פ מת מבעוד יום, ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורהזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר. (ז' וכשמת טבי עבדו וכו' כל זה מבואר):
המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו' גם זה אינה מכלל הפרק אלא ע"י גלגול ומה שאמרו שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו' אין מקבלין וכו' כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחומו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר"ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלין שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפילו היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלים תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב, ואין מספידין עליהם ואין תורת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה, יש אומר שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אלא אם כן ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר"ג:
אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם, וכן אין קורין אמהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה:
אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו' ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע אחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י"ח מיד, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשר עמו שדוד אמרו לאחר י"ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר [כ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש, ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו' חוזר לעבודה, ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו' וכמו שמרו בתחלה אומר ה' שפתי ולבסוך אומר יהיו לרצון וכו' אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו, ומכל מקום אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהיו לרצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכה לומרו בשביל יהי רצון ואעפ"כ הואיל והתחנונים אינם חובה, אחר שמונה עשרה מקירי ואף כעין תחנונים היא, וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו' וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים:
Meiri on Berakhot 16b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אי הכי כו' אא"ב דטעמא משום טרדא שפיר כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו כו' כדפריך בסמוך וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 16b · Sefaria
Shita Mekubetzet
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים - וא"ת מאי איריא עבד אפילו בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו. ויש אומרים דמשום הכי אמרו על העבדים דסלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:
אנפילון פירוש אכסדרא שלפני החצר:
תנו רבנן עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית - דאיכא חשש שמא יפסלו הקוראים עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי פירוש של בית רבן גמליאל היו חשובים וניכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
Shita Mekubetzet on Berakhot 16b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה אנינות לילה דרבנן וא"ת והרי אונן כו' וי"ל כו' נמי הו"ל למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים בזה דאטו הך מלתא דכל דתיקנו רבנן כללא הוא דגזרו אפי' במקום צערא ואדרבא בכולה תלמודא משמע להיפך דאפילו איסור שבת דחמור לא גזרו באיסור דרבנן בחולה שאין בו סכנה וכדאיתא להדיא בכתובות דף ס' גבי גונח יונק חלב בשבת משום דבמקום צערא לא גזרו ביה רבנן ומסקינן התם דהכי הילכתא וע"ש בתוס' ובחידושינו וה"נ משמע בפ' כל שעה גבי גוהרקיא דערלה וכה"ג טובא וא"כ אמאי מוקי סתמא דתלמודא הכי במילתא דר"ג לאוקמי דוקא כמ"ד אנינות לילה דרבנן כיון דבלא"ה א"ש אליבא דכ"ע ויש ליישב דהתוס' משמע להו דאיסטניס דהכא קיל טפי מחולה שאין בו סכנה ומגונח וליכא אלא צערא פורתא ומש"ה אין להקל אלא דוקא היכי דאיכא תרי דרבנן דאנינות לילה דרבנן ורחיצה אפילו דיום הוא מדרבנן כנ"ל בכוונתן. מיהו כ"ז לפי שיטת התוס' דמשמע להו דאבילות יום ראשון נמי לאו דאורייתא משא"כ לשיטת הסוברים שאבילות יום ראשון דאורייתא ומפיק לה מדכתיב ואחריתה כיום מר כדאיתא במ"ק דף י"ט לענין תפילין ע"ש וכדמשמע נמי מלשון הרא"ש בשמעתין ולפ"ז אבילות ואנינות דיום ראשון חדא מילתא היא דהא עיקר קרא לענין אנינות איירי ואם כן אי הוי סבר ר"ג דאנינות לילה דאורייתא והוי מוקי לה קרא דואחריתה כיום מר לענין לילה שלאחריו ואם כן מה"ט גופא כ"ש דלילה ראשונה אסור משום אבילות כיון דיום אפי' לילה במשמע וממילא דאיסור רחיצה בלילה היה אסור מצד אבילות ומש"ה איצטריך לאוקמי בגמרא דר"ג כמ"ד אנינות לילה דרבנן משום דואחריתה כיום מר אין הלילה במשמע ולפ"ז א"ש דאנינות לחוד ואבילות לחוד ולא שייך אבילות כ"א לאחר קבורה ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבוותא קמאי שהביא הרא"ש ז"ל דכל שבעת ימי אבילות דאורייתא ומה שיש לדקדק בכ"ז בעיקר דברי הרא"ש ז"ל ובשיטת הפוסקים שהביא יבואר באריכות בק"א אי"ה ועיין בחידושינו בר"פ קמא דכתובות גבי בועל בעילת מצוה ופורש ומתוך מ"ש שם יתיישבו קושי' התוס' ודו"ק:
Penei Yehoshua on Berakhot 16b · Sefaria
Ben Yehoyada
אָמַר לָהֶם כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִין בְּפוֹשְׁרִין, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִין אֲפִלּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין. יש להקשות והנא מעיקרא כשראה שנכנסו לביתו לנחמו, ידע ששכחו ההלכה והוה ליה למימר תיכף, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם, ולמה עלה בשתיקה להשמט מהם? ונראה לי בס"ד כי רצה שהם מעצמם יזכרו ההלכה על ידי שיראו שהוא נשמט מהם, ולכן בהשמטה הראשונה קרי לה פושרין, ולשניה קרי לה חמין כיון דחזו תרי, ולשלישית קריה לה חמי חמין, כיון דחזו תלת השמטות צריכין להרגיש לא על חנם עשה כך לדחותם מעליו, ואז יזכרו ההלכה, ועם כל זה, לא זכרו, ואז אמר כיון שנשתכחה מהם כל כך, אין עוד תקוה לעשות המצאה שיזכרו אותה, והוכרח לומר להם בפירוש.
כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ "הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ" כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ. יש להקשות מאחר דצריך לומר לאדון דברים אלו, למה כשראה אותם ר' אליעזר נשמט ועלה לעליה, כי שמא לא באו לנחמו, אלא באו לומר לו כך? ונראה לי בס"ד כי דברים אלו הם לשון תפלה ואין צריך לבא אצלו בכונה כדי לומר דברים, אלא כל השומע בחסרונו, יאמר כן דבר תפלה בעדו, ואפילו שלא בפניו, ורק אם נזדמן שראה אותו יאמר לו דברים אלו לנכח, ולכן כשראה שקמו מבית המדרש ובאו אצלו לביתו, הבין כי כונתם לנחמו, כי המנחם צריך לבא לבית האבל לנחמו, שאם היו רוצים לומר לו דברים אלו בלבד, לא היו צריכים לבטל מלימודם ולבא לביתו בעבור דברים אלו.
אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא אוֹמְרִים עָלָיו הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ. נראה לי בס"ד מה שאמרו אליו דברים אלו, משום דסתם עבדים גזלנים, ועל זה אמרו נאמן ונהנה מיגיעו ולא מן הגזל ולכן אומרים עליו גם כן איש טוב, מפני שהנהנה מיגיע כפו קורהו הכתוב טוב, דכתיב (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, גם עוד אומרים עליו איש טוב לאפוקי מאותם עבדים דנאמר בהם 'נהום כריסיה לא שוי', וכמו עבדא דר"ן, ומה שאמרו מה הנחת לכשרים, אף על גב דר' יוסי נמי בעבד כשר מיירי, בלשון קצר השיבו, רצונו לומר מה הנחת לכשרים שלנו שהם בני חורין, ולא רצה להזכיר בפירוש בני חורין, מפני שאין לפתוח פיו לשטן, להזכיר הספד על בני חורין שהם ישראל.
אֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין 'אִמָּהוֹת' אֶלָּא לְאַרְבַּע נראה לי בס"ד לכך דור רביעי שהם השבטים, ראשון שבהם נקרא רְאוּבֵן ' רְאוּ בֵּן', כלומר ראו מכאן ואילך לא יש תואר אב, אלא רק בן. ומה שאמרו עד הכא חשיבי, נראה לי הכונה נחשבים במספר שם הוי"ה ב"ה, כי 'אותיות' אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה הם מספר שם הוי"ה ב"ה [26], והטעם שהאבות הן הן המרכבה, ולכך באו בחשבון שם הוי"ה עם האמהות כי איש בלא אשה פלג גופא. ברם הגאון חיד"א ז"ל בספר רב"ל הקשה ממה שאמרו בעדיות שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם, וכן בירושלמי דר"ה קרי לרבי עקיבא ורבי ישמעאל אבות העולם? ותירץ בשם רב יעבץ ז"ל, אבות העולם נקראים, אבות סתם אין נקראים, ועל תירוץ זה קשיא ליה, דמצינו שהתנאים נקראים בשם אבות בסתם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על קריאת המשנה בשם אבות. גם יש להקשות נמי ממה שנאמר בפרשת שופטים (דברים יח, ח) לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת, ויש ליישב, והרב חיד"א ז"ל שם כתב בשם הר"ן והריטב"א ז"ל, דעיקר הקפידא הוא לקרא אותם כן בתפילה לפני השם יתברך, אבל בדברים שמדברים בני אדם זה עם זה יכולים לקרות 'אָבוֹת' גם לשאר צדיקים וגדולים. ועוד הביא בשם הרב בנין יהושע, דלומר אָבוֹת אין קפידא, רק אין לומר אבינו, וכתב על זה לא נהירא ואפכא מסתברא, דהסברה נותנת דאֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, היינו דוקא לומר אבות סתם דרך כלל, אמנם לומר אבינו או אבותנו לית לן בה ואין קפידא, עד כאן דבריו. ואם שבודאי דעת הרב ז"ל רחבה מדעתינו, עם כל זה אני אומר לפי קוצר דעתי דלאו אפכא מסתברא, ודברי הרב בנין יהושע הם נכונים, ועוד דמוכרח לומר כמו שכתב בנין יהושע, דמה שאמרו אֵין קוֹרִין 'אָבוֹת' אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, רצונו לומר אין קורין כל ישראל לצדיק אחד בתואר אבינו, אלא לשלשה ולא כאשר חשב רבינו חיד"א ז"ל, דהכונה שלא לומר אבות סתם אלא לשלשה, דהא הש"ס מקשי מאי טעמא אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן וכו', ואם כונת הברייתא כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל, אם כן דכוותא נמי גבי שבטים, הכונה שיקראו לכללות השבטים בשם אבות סתם, אם כן לפי זה הכי הוה ליה להקשות אילמא משום דכל חד וחד מינן משבטא חד קא אתי, דלפי דעת הרב ז"ל הקפידא היא שלא לומר אבות סתם דרך כלל על הי"ב שבטים, ולכך צריך קרי לי"ב שבטים בשם אבות, כיון דאין כל השבטים אבות לזה האדם, אלא רק שבט אחד הוא אב אליו, ולזה יקשה מן האמהות דאיך כל חד מינן קרי לארבעתם בשם אמהות, והלא אין רחל ולאה אמהות לכל חד וחד, והאי לישנא דקאמר הש"ס אי מראובן וכו', לא שייך על הקפדא זו של אמירת אבות סתם דרך כלל, כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל, ורק לפי דעת הרב בנין יהושע ז"ל דכונת הברייתא הוא לבלתי נאמר שם אבינו על צדיק אחר, שפיר נקיטה ש"ס סגנון הקושיא בהאי לישנא, אילימא משום דלא ידעינן וכו', כלומר להכי לא נוכל לומר כולנו תואר אבינו על כל חד מן השבטים, כאשר אומרים על אברהם בפני עצמו אבינו, וכן על יצחק בפני עצמו, ועל יעקב בפני עצמו, דאי הכי אמהות נמי, איך נאמר כולנו תואר אמנו על לאה בפני עצמה, ועל רחל בפני עצמה, והלא לא ידעינן אי מלאה אתינן, אי מרחל אתינן, ולפי זה מלשון הש"ס בקושיא הנזכרת מוכרח לפרש הברייתא כהבנת הרב בנין יהושע ז"ל, ולא כמו שחשב רבינו חיד"א ז"ל. ותמהני איך רבינו חיד"א ז"ל לא נרגש בזה, וראיתי עוד לרבינו חיד"א ז"ל ברב"ל, שכתב היכא דקאמר אילימא משמע שיש לו ב' צדדין וכו', ושם חידש הרב ז"ל צד אחד, ונראה לי בס"ד דיש להבין דגם המקשן סלקא דעתיה האי תירוצא דטפי לא חשיבי, אך לא הווה ניחא ליה, משום דחזא דהוו גדולי עולם אחר האבות, והתרצן השיב, אף על גב דהוו גדלי עולם, מכל מקום לא היו שקולים עם שלשה אבות, ושפיר נוכל לתרץ טפי לא חשיבי.
אֶלָּא עַד הָכָא חֲשִׁיבֵי, טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי יש להקשות והא איכא משה רבינו ע"ה, דכתיב ביה (דברים לד, י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, דאפילו האבות לא השיגו מדריגת נבואתו, וזכה לעלות למרום, וקבל תורה מהקב"ה וגם נשמתו היתה גדולה מן האבות, כמו שכתב רבינו האר"י בשער הגלגולים, שהאבות זכו לרוח דאצילות, אברהם מן חסד, יצחק מן גבורה, יעקב מן תפארת אבל משה רבינו ע"ה זכה לבחינת נשמה דאצילות מן הבינה, גם כתב שזכה לכל ששת אלפין דרגין דנשמתין כנזכר בשער הפסוקים, וגם במדרש וזאת הברכה דריש (משלי לא, כט) וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, על משה רבינו ע"ה שיאמר לאברהם אני גדול ממך, וכן ליצחק, וכן ליעקב, ואיך יתכן לומר דלא חשיב כאבות, ואם כן למה לא נקרא אבינו כמו האבות זיע"א? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי משה רבינו ע"ה חשיב טפי אך אין לו צורך בתואר אבינו, כי הוא קים ליה בדרבא מיניה, שקורין אותו 'רבינו', ותואר רב עדיף מתואר אב, דקיימא לן (ב"מ ל"ג.) אביו ורבו רבו קודם, ודע דמה שאמרו טְפֵי לָא חֲשִׁיבֵי, לאו מצד הצדקות והמעשים קאמר אלא מצד גודל מעלת נשמתם, ועיין בספרי הקטן אדרת אליהו (פרשת בלק דף קכא) מה שאמרו שם מספר הגלגולים בענין התחלקות הנשמות ותבין בדברים, ומזה נוכל לתרץ קושיא הנזכרת שהקשיתי מן משה רבינו ע"ה באופן אחר, ודו"ק, והנה בזה מובן רמז הכתוב (משלי ל, כט) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת, כי שלשה אבות וארבעה אמהות חשיבי, טפי לא חשיבי מצד התחלקות הנשמות.
מַאי דִּכְתִיב (תהילים ס״ג:ה׳) "כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי, בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי"? "כֵּן אֲבָרֶכְךָ" זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. נראה לי בס"ד רמז לקריאת שמע בזה בתיבת אֲבָרֶכְךָ, דקרינן בה 'אברך כה', כי קמ"ץ של אות ךָ' יוצא במבטא במקום ה"א כמו (תהלים קמה, י') וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה, ועיקר קריאת שמע הוא פסוק ראשון שהוא 'כ"ה אותיות', או יובן לרמוז קריאת שמע בתיבת כן כי פסוק ראשון כ"ה אותיות ואומרים פעמיים בבקר ובערב הרי נו"ן של כֵּ ן, ופסוק וְאָהַבְתָּ שבו עיקר עול מצות יש בו עשרה תבות, ופעמיים בבוקר ובערב הרי כ' של כֵּ ן, גם יש לומר אֲבָרֶכְךָ [243] עם כולל האותיות [5] עולה רמ"ח [248] גם יש לומר בְחַיָּי על מספר שבעים שעשינו בשני פסוקים הנזכרים, וחיי האדם שבעים, דכתיב (שם צ, י) יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וזה שכתוב כן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי, גם חיים של דוד המלך ע"ה הם שבעים, וזהו כנגד מספר חיי, ואומרו בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי, זו 'התפלה', כי התפלה נקראת נשיאת כפי, כמו שנאמר (שם קמא, ב) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב, וכן כתיב (שמות ט, לג) וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה', (מלכים א ח׳:כ״ב) וידיו פרושות השמים, ולזה אמר בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי, כי ברכות העמידה הם י"ט כמנין מלוי שם הוי"ה דאלפין שעולין י"ט, ולזה אמר בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי זו תפלה, בְּשִׁמְךָ דייקא כלומר במילוי אותיות שִׁמְךָ.
וְאִם עָשָׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי. חֵלֶב בשביל קריאת שמע דצריך לקרוא שנים ביום, א' דקרבנות, וא' דיוצר, ושתים בלילה, א' דערבית, וא' על המטה, כי בארבעתן תלוי התיקון בהם כנזכר בספר הכונות, וצריך לקבל עול מלכות בקריאת שמע בשתי לבבות, דהיינו ביצר הטוב וביצר הרע, ששניהם נקראו 'לב', כמו שנאמר וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, אם כן הקריאה שמע נשלמת בשמונה לב, ולזה זוכה לחלב שהוא ה' לב, וָדֶשֶׁן בזכות התפלה, שהיא תיקון זו"ן, שהם יצירה ו עשיה [700], שעולה מספרם ת"ש, ולכן נקראת כפרת [700], שהוא מספר ת"ש, וכמו שכתבו ברמז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר, ותיבת דֶשֶׁן שהוא אותיות 'ד"ו ש"ן', כלומר שני פעמים ש"ן [350], שהוא מספר ת"ש [700], והנה ח' פעמים לב [32] מספר רנ"ו [256], סימן לדבר (ירמיהו לא, ו) רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, גם 'דו שן' שהוא מספר ת"ש, עולה מספר רננת [700] בלא ווא"ו, ולזה אמר כמו חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי. גם נראה לי בס"ד ראשי תיבות מ טה כ סא ש ולחן מ נורה הוא ת' [700] כמנין חֵלֶב וָדֶשֶׁן [700], וידוע ד' תיקונים אלו הם תיקוני השכינה, מתחילים מן ערבית ונשלמים בעמידה דשחרית, כי העמידה היא סוד המנורה, והכל הולך אחר החתום, לכך אמר עליו נאמר כמו חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא נראה לי בס"ד דידוע דקריאת שמע נעשה יחוד יו"ד בה"א ראשונה הנקראת עולם הבא, ובעמידה נעשה יחוד וא"ו בה"א אחרונה הנקראת עולם הזה, לכך אמר נוחל שני עולמים, שנמשך לו שפע משם, ונרמז בְּרְנָנוֹת, כי בחינת ה"א ראשונה מכונת בשם רנה, וכן מכונית בחינת ה"א אחרונה.
7 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Berakhot 16b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 16, Amud Bet, about 648 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “אִי הָכִי מַאי אִירְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה?…”
- Segment 27 words
Opens “הָכָא — טְרִיד, וְהָכָא — לָא טְרִיד.…”
- Segment 334 words
Opens “אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם…”
- Segment 47 words
Opens “אָמְרִי הָתָם טִרְדָּא דִרְשׁוּת הָכָא טִרְדָּא דְמִצְוָה.…”
- Segment 522 words
Opens “מַתְנִי׳ רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ…”
- Segment 626 words
Opens “וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ…”
- Segment 722 words
Opens “חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה…”
- Segment 822 words
Opens “גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל?…”
- Segment 94 words
Opens “וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ וְכוּ׳.…”
- Segment 1015 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם…”
- Segment 1186 words
Opens “מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ…”
- Segment 1230 words
Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן.…”
- Segment 1312 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין ״אָבוֹת״ אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה,…”
- Segment 1436 words
Opens “אָבוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן…”
- Segment 1521 words
Opens “תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם…”
- Segment 164 words
Opens “מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבִי.…”
- Segment 1752 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ…”
- Segment 1847 words
Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי:…”
- Segment 1929 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי:…”
- Segment 2019 words
Opens “רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי:…”
- Segment 2120 words
Opens “רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״יְהִי…”
- Segment 2259 words
Opens “רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן…”
- Segment 2342 words
Opens “רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן…”
- Segment 247 words
Opens “וְאַף עַל גַּב דְּקָיְימִי קָצוֹצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי.…”
- Segment 2513 words
Opens “רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Berakhot 16b · Segment 7 — “…הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא…”
Original text
אִי הָכִי מַאי אִירְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה? אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נָמֵי.
The Gemara questions this: If so, why discuss a case of one who is marrying a virgin in particular? Even one who is marrying a widow is performing a mitzva and should also be exempt.
הָכָא — טְרִיד, וְהָכָא — לָא טְרִיד.
The Gemara responds that nevertheless, there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. Here, in the case of one who marries a virgin, the groom is preoccupied by his thoughts, while here, in the case of one who marries a widow, he is not preoccupied.
אִי מִשּׁוּם טִרְדָּא, אֲפִילּוּ טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם נָמֵי, אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: אָבֵל חַיָּיב בְּכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, חוּץ מִן הַתְּפִילִּין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן ״פְּאֵר״, שֶׁנֶּאֱמַר ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וְגוֹ׳״!
The Gemara challenges: If a groom is exempt from the recitation of Shema simply due to preoccupation, then even one who is preoccupied because his ship sank at sea should be exempt. If so, why then did Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, as it is stated that the prophet Ezekiel was prohibited to mourn and was told: “Bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). If even a mourner, who is pained and preoccupied, is obligated to recite Shema , clearly preoccupation has no bearing upon one’s obligation.
אָמְרִי הָתָם טִרְדָּא דִרְשׁוּת הָכָא טִרְדָּא דְמִצְוָה.
The Gemara responds: Nevertheless, there is a distinction between the cases. There, it is a case of preoccupation with a voluntary act, as there is no mitzva to be preoccupied with his mourning, but here, in the case of a groom, the cause of the preoccupation is the mitzva itself.
מַתְנִי׳ רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ? אָמַר לָהֶם אֵינִי כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אִסְטְנִיס אֲנִי.
MISHNA: The mishna relates another episode portraying unusual conduct by Rabban Gamliel. He bathed on the first night after his wife died. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that a mourner is prohibited to bathe? He answered them: I am not like other people, I am delicate [ istenis ]. For me, not bathing causes actual physical distress, and even a mourner need not suffer physical distress as part of his mourning.
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים? אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.
Another exceptional incident is related: And when his slave, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for his death as one would for a close family member. His students said to him: Have you not taught us, our teacher, that one does not accept condolences for the death of slaves? Rabban Gamliel said to his students: My slave, Tavi, is not like all the rest of the slaves, he was virtuous and it is appropriate to accord him the same respect accorded to a family member.
חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן — קוֹרֵא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִיטּוֹל אֶת הַשֵּׁם, יִטּוֹל.
With regard to the recitation of Shema on one’s wedding night, the Sages said that if, despite his exemption, a groom wishes to recite Shema on the first night, he may do so. Rabban Shimon ben Gamliel says: Not everyone who wishes to assume the reputation of a God-fearing person may assume it, and consequently, not everyone who wishes to recite Shema on his wedding night may do so.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן (שִׁמְעוֹן בֶּן) גַּמְלִיאֵל? קָסָבַר: אֲנִינוּת לַיְלָה — דְּרַבָּנַן, דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״. וּבִמְקוֹם אִיסְטְנִיס לָא גְזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
GEMARA: With regard to Rabban Gamliel’s bathing on the first night after the death of his wife, the Gemara asks: What is the reason that Rabban Gamliel did not practice the customs of mourning after his wife died? The Gemara answers: He holds that acute mourning [ aninut ] is in effect only on the day of the death itself, but acute mourning at night is only by rabbinic law, as it is written: “And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentations; I will bring sackcloth upon your loins and baldness upon every head; and I will make you like a mourner for an only child, and the end will be like a bitter day” (Amos 8:10). Therefore, by Torah law one’s acute mourning is only during the day, like a bitter day, while the acute mourning at night that follows is only rabbinic. And in the case of a delicate person, the Sages did not issue a decree that one should afflict himself during the period of acute mourning.
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ וְכוּ׳.
We learned in our mishna that: When his servant, Tavi, died, Rabban Gamliel accepted condolences for him.
תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
The Sages taught in a baraita : For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one recites neither the blessing of the mourners nor the consolation of the mourners.
מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּיה, וְעָלוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לָאַנְפִּילוֹן, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לַטְּרַקְלִין, נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. אָמַר לָהֶם: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים, עַכְשָׁיו אִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמִּין, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים? אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? — כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ — ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ ״הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ״.
An incident is related that when Rabbi Eliezer’s maidservant died, his students entered to console him. When he saw them approaching he went up to the second floor, and they went up after him. He entered the gatehouse [ anpilon ], and they entered after him. He entered the banquet hall [ teraklin ], and they entered after him. Having seen them follow him everywhere, he said to them: It seems to me that you would be burned by lukewarm water, meaning that you could take a hint and when I went up to the second floor, you would understand that I did not wish to receive your consolations. Now I see that you are not even burned by boiling hot water. Did I not teach you the following: For slaves and maidservants who die, one does not stand in a row of comforters to console the mourners, and one neither recites the blessing of the mourners nor does he recite the consolation of the mourners, as the relationship between master and slave is not like a familial relationship? Rather, what does one say about them when they die? Just as we say to a person about his ox or donkey which died: May the Omnipresent replenish your loss, so too do we say for one’s slave or maidservant who died: May the Omnipresent replenish your loss, as the connection between a master and his slave is only financial in nature.
תַּנְיָא אִידַּךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין מַסְפִּידִין אוֹתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עֶבֶד כָּשֵׁר הוּא — אוֹמְרִים עָלָיו: ״הוֹי אִישׁ טוֹב וְנֶאֱמָן וְנֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, מָה הִנַּחְתָּ לַכְּשֵׁרִים?
It was taught in another baraita : One does not eulogize slaves and maidservants. Rabbi Yosei says: If he was a virtuous servant, one recites over him a eulogy of sorts: Alas, a good and loyal man who enjoyed the fruits of his hard labor. They said to him: If so, what praise have you left for virtuous Jews? A Jewish person would be proud to be eulogized in that manner.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין קוֹרִין ״אָבוֹת״ אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, וְאֵין קוֹרִין ״אִמָּהוֹת״ אֶלָּא לְאַרְבַּע.
The Sages taught in a baraita : One may only call three people patriarchs, Abraham, Isaac, and Jacob, but not Jacob’s children. And one may only call four people matriarchs, Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.
אָבוֹת מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִינַן אִי מֵרְאוּבֵן קָא אָתֵינַן אִי מִשִּׁמְעוֹן קָא אָתֵינַן, אִי הָכִי אִמָּהוֹת נָמֵי לָא יָדְעִינַן אִי מֵרָחֵל קָא אָתֵינַן אִי מִלֵּאָה קָא אָתֵינַן! אֶלָּא, עַד הָכָא חֲשִׁיבִי, טְפִי לָא חֲשִׁיבִי.
The Gemara asks: What is the reason for this exclusivity with regard to the Patriarchs? If you say that it is because we do not know whether we descend from Reuben or from Simon, so we cannot accurately say our father Reuben, for example, if so, with regard to the Matriarchs as well, we do not know whether we descend from Rachel or from Leah, and we should not call Rachel and Leah matriarchs either. Instead, the reason the sons of Jacob are not called patriarchs is not for that reason, but because until Jacob they are significant enough to be referred to as patriarchs, but beyond Jacob, they are not significant enough to be referred to as patriarchs.
תַּנְיָא אִידָךְ: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״. וְשֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ קוֹרִים אוֹתָם ״אַבָּא פְּלוֹנִי״ וְ״אִמָּא פְּלוֹנִית״.
This serves as an introduction; although older people are often referred to with the honorific: Father so-and-so, it was taught in another baraita : One may not refer to slaves and maidservants as father [ abba ] so-and-so or mother [ imma ] so-and-so. But they would call the slaves and maidservants of Rabban Gamliel “father so-and-so” and “mother so-and-so.”
מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבִי.
The Gemara asks: Is a story cited in order to contradict the previously stated halakha ? The Gemara answers: There is no contradiction; rather, because Rabban Gamliel’s servants were significant, they were addressed with these honorifics.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב, ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״? ״כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי״ — זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע. ״בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי״ — זוֹ תְּפִלָּה. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים — הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי״.
The Gemara cites an aggadic statement concerning prayer and the recitation of Shema . Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “So I will bless You as I live, to Your name I will raise my hands” (Psalms 63:5)? So I will bless You as I live, refers to the recitation of Shema , and to Your name I will raise my hands, refers to the Amida prayer, which is characterized as lifting one’s hands to God. And if one does so, recites Shema and prays, the verse says about him: “As with fat and marrow, my soul will be satisfied” (Psalms 63:6). And not only does he receive this reward, but he inherits two worlds, this world and the World-to-Come, as it is stated: “With lips of joys [ renanot ], my mouth praises You” (Psalms 63:6). The plural, joys, refers to two joys, that of this world and that of the World-to-Come.
רַבִּי אֶלְעָזָר בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּשַׁכֵּן בְּפוּרֵינוּ אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת. וְתַרְבֶּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה. וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן, וְתַקְּנֵנוּ בְּחָבֵר טוֹב וְיֵצֶר טוֹב בְּעוֹלָמֶךָ. וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה״.
The Gemara describes how after Rabbi Elazar concluded his prayer, he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, to cause to dwell in our lot love and brotherhood, peace and friendship. And may You make our borders rich in disciples and cause us to ultimately succeed, that we will have a good end and hope. And may You set our portion in the Garden of Eden, and may You establish for us a good companion and a good inclination in Your world. And may we rise early and find the aspiration of our hearts to fear Your name, and may the satisfaction of our souls come before You, i.e., may You hear our prayers that we may have spiritual contentment in this world for the best.
רַבִּי יוֹחָנָן בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּצִיץ בְּבׇשְׁתֵּנוּ, וְתַבִּיט בְּרָעָתֵנוּ, וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרַחֲמֶיךָ, וְתִתְכַּסֶּה בְּעֻזֶּךָ, וְתִתְעַטֵּף בַּחֲסִידוּתֶךָ, וְתִתְאַזֵּר בַּחֲנִינוּתֶךָ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת טוּבְךָ וְעִנְוְתָנוּתֶךְ״.
Similarly, the Gemara recounts that after Rabbi Yoḥanan concluded his prayer, he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, that You look upon our shame and behold our plight, that You clothe Yourself in Your mercy, and cover Yourself with Your might, that You wrap Yourself in Your loving-kindness, and gird Yourself with Your grace, and may Your attributes of goodness and humility come before You.
רַבִּי זֵירָא בָּתַר דִּמְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁלֹּא נֶחֱטָא וְלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ״.
Similarly, after Rabbi Zeira concluded his prayers he said the following additional prayer: May it be Your will, Lord our God, that we not sin or shame ourselves, and that we not disgrace ourselves before our forefathers, in the sense that our actions should not disgrace the actions of our forefathers.
רַבִּי חִיָּיא בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תּוֹרָתְךָ אוּמָּנוּתֵנוּ, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״.
After Rabbi Ḥiyya prayed he said the following: May it be Your will, Lord our God, that Your Torah should be our vocation, and may our heart not become faint nor our eyes dim.
רַב בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִּים, חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, חַיִּים שֶׁל טוֹבָה, חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה, חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה, חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת, חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא, חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִימָּה, חַיִּים שֶׁל עוֹשֶׁר וְכָבוֹד, חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ אֶת כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה״.
After his prayer, Rav said the following: May it be Your will, Lord our God, that You grant us long life, a life of peace, a life of goodness, a life of blessing, a life of sustenance, a life of freedom of movement from place to place, where we are not tied to one place, a life of dread of sin, a life without shame and disgrace, a life of wealth and honor, a life in which we have love of Torah and reverence for Heaven, a life in which You fulfill all the desires of our heart for good.
רַבִּי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתַּצִּילֵנוּ מֵעַזֵּי פָּנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, וּמִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר רָע, מֵחָבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, וּמִשָּׂטָן הַמַּשְׁחִית, וּמִדִּין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית בֵּין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית״.
After his prayer, Rabbi Yehuda HaNasi said the following: May it be Your will, Lord our God, and God of our forefathers, that You save us from the arrogant and from arrogance in general, from a bad man, from a bad mishap, from an evil instinct, from a bad companion, from a bad neighbor, from the destructive Satan, from a harsh trial and from a harsh opponent, whether he is a member of the covenant, a Jew, or whether he is not a member of the covenant.
וְאַף עַל גַּב דְּקָיְימִי קָצוֹצֵי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי.
And the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi would recite this prayer every day despite the fact that royal officers stood watch over Rabbi Yehuda HaNasi for his protection; nevertheless, he prayed to avoid conflict or hindrance resulting from arrogance.
רַב סָפְרָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתָּשִׂים שָׁלוֹם
After his prayer, Rav Safra said the following: May it be Your will, Lord our God, that You establish peace