Berakhot 11b

יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע) לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו:

כדכתיב קאמרי' כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע:

שכבר נפטר באהבה רבה שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך:

מדרש הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות:

לגמרא אין צריך לברך אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני:

אף לגמרא צריך לברך שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה. גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא:

ומברך ברכת התורה:

ור' יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך:

“Since he has already fulfilled his obligation through Ahavah Rabbah until here, therefore let us say all of them. In the Jerusalem Talmud, there is this statement that we say: he has already fulfilled his obligation through Ahavah Rabbah, and that is only if he studied immediately afterward. The meaning is: right away, he learned immediately in that place. Rabbi Yitzchak was asked: In a case like ours, where we do not study immediately after the morning prayer because we are occupied, and we go without studying until the middle of the day or later, why do we not recite the blessing over Torah again when we begin to study? Ri answered that we do not rule in accordance with that Jerusalem Talmud, since our Gemara did not say this, and there is no need to study immediately. Furthermore, even according to the Jerusalem Talmud, this applies specifically to Ahavah Rabbah, which is not primarily a blessing for the blessing over Torah, since the main purpose of Ahavah Rabbah was established for the recitation of Shema. Therefore, through it, one is not exempt from the blessing of Torah unless he studies immediately, and also does not divert his attention. But the blessing of “Who chose us” and the blessing of “to engage in words of Torah,” which are the primary blessings over Torah, exempt him for the entire day. And if you ask: How is this different from sukkah, where one must recite the blessing ‘to sit in the sukkah’ for each and every meal? It may be answered that Torah is different, because a person does not remove his mind from it, since at every moment a person is obligated to study, as it is written, ‘You shall meditate upon it day and night.’ Therefore, it is as though he is sitting all day without interruption. But eating in the sukkah has a fixed time. And if you ask: Why do we not recite a blessing ‘to sleep in the sukkah’? It may be answered that the blessing over eating, in which we recite ‘to sit in the sukkah,’ exempts him. Alternatively, it is because perhaps he will not fall asleep, and it would be a blessing in vain, since it is not in his power to sleep whenever he wishes. And Rabbeinu Tam would say that when a person gets up from his bed at night, in the morning, to study, he does not need to recite the blessing over Torah, because the blessing over Torah from the previous morning exempts him until the next morning. But this does not appear correct. And the French Jews were accustomed to say verses and the Priestly Blessing, and also ‘These are the things that have no fixed measure,’ which is a Mishnah, and ‘These are the things whose fruits a person enjoys…,’ which is a baraita, because of the Jerusalem Talmud, which requires that one study immediately afterward. But this is not necessary, as I have already written.”

תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך. וכן פסק רבנו האי ורבנו אלפסי ז"ל. והא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה, מרא דשמעתא שמואל וכבר אדחייה ממתניתא. ויש מי שפוסק כשמואל, משום דבסוגין דבסמוך נקט לה הכין, דאמרינן אילימא דאמר יוצר אור ולא אמר אהבה רבה, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור, אלמא ההיא לישנא דוקא. ומקצת מן הגאונים זכרונם לברכה נסתפקו בדבר זה ונהגו בעצמם לומר (בערב) [בשחר] אהבה רבה (ובשחר) [ובערב] אהבת עולם.

השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך משקרא קריאת שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): אמר רבי בא והוא ששנה על אתר. וכתב הראב"ד ז"ל שיש גירסאות שגורסים והוא שקרא על אתר. ולאותה גירסא כל שקרא ק"ש סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך עה"ת פעם אחת בבוקר, אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא ידי אותה קריאה הסמוכה לחברתה, הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך. ובתשובה לרבותינו הצרפתים השיבו שלא הצריכו בירושלמי לחזור ולברך בשלא שנה על אתר, אלא בשנפטר באהבה רבה לפי שהיא אינה נראית ממש כברכת התורה, אבל במברך אשר בחר בנו יצא ידי חובת כל היום, ואפילו הפסיק והלך למלאכתו וחזר לקרוא, והיינו שהוצרך להשמיענו בירושלמי בברכת אהבה רבה ולא השמיענו כן בעלמא ואנן ידעינן דכל שכן בשנפטר באהבה רבה. ואפשר נמי דבירושלמי פליגא אגמרין מדלא אמרו כן בגמרא, ומכל מקום במי שרגיל לקרות ולעסוק בתורה והולך למלאכתו קצת ודעתו על הלימוד למהר עניניו ולחזור (על) [אל] למודו אין צריך לחזור ולברך אפילו לדעת הירושלמי. והביאו ראיה מרבנו תם ז"ל שלא היה מצריך ברכה לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה, ואפילו הלך לעסקיו ולאחר מכן נמלך לישן אינו חוזר ומברך, וכל שכן כאן שאינו מסיח דעתו מן הלימוד, ועל כן נהגו שלא לברך. ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו כשהיה משכים לקרות היה מברך לקרות בתורה וכשהוא הולך לבית הכנסת חוזר ומברך כמו אותן הימים שלא השכים לקרות. ונותן טעם לדבריו כמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה ואף על גב שכבר בירך קודם פרשת קרבנות ואיזהו מקומן ורבי ישמעאל, והוא הדין דהכא לא חשיבא ברכה לבטלה. והשיבו עליו בתוספות דלא דמי לקורא בתורה דהתם אפילו בירך על עסק התורה שעסק בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכך תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה, ועוד דאפילו במקום דשייכא ברכה אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה כדאמרינן ביומא (סח, ב) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה.

ורבי יוחנן אמר הערב נא פירש רש"י ז"ל שאין זו ברכה בפני עצמה אלא חתימה לברכה על דברי תורה, דרבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך, וכן אמרו נמי משמו של ר"ת ז"ל. והרב בעל המאור ז"ל אמר שהן שלש ברכות כנגד מקרא ומשנה וברייתא שקורין בבוקר.

וברכת כהנים היינו שים שלום. אי נמי פסוקים של ברכת כהנים ממש, אבל לשאת את כפיהם לא, דאם כן בתענית (כו, א) גבי שלש פעמים ביום כהנים נושאין את כפיהם וכו' התם הוי ליה למיתני ובמקדש ארבעה.

הכי גרסינן וברכו שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ויש ספרים דגרסי וברכו את העם שלש ברכות. ומפרשי לה רבנן כמו וברכו עם העם, וכמוהו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט), ואת הארץ (שם א, א) שהוא כמו עם הארץ. ואינו מחוור, דאכתי לא מטא זמן ק"ש לעם, וכדאמרינן (יומא לז, ב) הקורא עם אנשי משמר לא יצא.

ושמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו, לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה מימר אמר, ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו להקדים. ופסק רבנו האי גאון ז"ל כך בפירושיו דסדרן אינו מעכב אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן לקמן (ברכות יג, א) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא, דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות דהא התם לא קרא בברכותיה דהא קורא להגיה כדאוקים לה התם, והכין דייק מינה התם בירושלמי (פ"ב, ה"א), תירץ רבנו האי ז"ל דהכא בצבור וכדקתני אמר להם הממונה והתם ביחיד. ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו דבין ביחיד בין בצבור אין מעכבות כסתמא דמתניתין דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לצבור הקורין. וכן נראה בעיני כדבריהם, דמה שאמרו כאן לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור דחייה בעלמא הוא דדחינן לה ולאוקמי דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואורחא דתלמודא בהכין דכי אמרינן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואיתחזי להו לבעל הגמרא דמתברר שפיר מההוא כללא נקטי ליה כמפורש ומקשו ואלא מאי מכללא כלומר כיון דדבר מוכרח הוא כן ממשמעו לאו מכללא הוא אלא בפירוש, ודחו משום דאיכא למימר הכין, כלומר שיש לבעל הדין לחלוק ולמימר ביה טעמא אחרינא. אבל מ"מ לא שבקינן מאי דנקיט מכלליה מרה דההוא שמעתא ותפסינן מאי דאיכא לדחויי ביה, וה"נ רבי זריקא דאיפשטא ליה הכין מכללא דר"ל איהו תפשינן ולאו מאי דדחינן, כלומר דאיכא לדחוייה מאי אין מעכבות להקדים דההיא סברא רבי יצחק בר יוסף בעצמו הוא דחש לה ועלה קא סמיך למיקרא לה מכללא ולאו פלוגתא היא אדרבי זריקא, כך נראה לי. ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק מהתם אין ברכות מעכבות. יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה, אבל חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא קריאת שמע, וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטי זימנא מימר אמר.

גמ' אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר, שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור, ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה, דגבי אור לא שייך למימר לילה, אלא גבי יום, וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך, צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו, והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו' איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה, דאלו היו אומרים כמותנו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

א"ר פפא הילכך נימרינהו לכולהו ואשר בחר בנו אעפ"י שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם, מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה, כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אעפ"י שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה, כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה, והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אעפ"י שסמוכה לברכת היין, וטעמו משום דאלו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה, וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאעפ"י שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך, משום שאלו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו, ויש אחרות מלבד אלו, וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות, דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר, דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לק"ש, אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום, משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום, ומיהו אעפ"י שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על ק"ש, שהיא ברכה מיוחדת לה, וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו. דאע"ג דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו, כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם אמר להם הממונה, היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכ"ג יעבוד הוא: ברכו ברכה אחת וכו'. לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו ק"ש, ולא היה להם שהות לומר כל הברכות, מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר:

ומפרש בגמ' שהם יוצר אור ואהבת עולם, ואע"פ שנחלקו בנסח זה בגמ' לומר אהבה רבה כבר נפסקה הלכה אהבת עולם, ואחת לאחריה והיא אמת ויציב, ובערב מברך שתים לפניה והם מעריב ערבים, ואהבת עולם ושתים לאחריה והם אמת ואמונה והשכיבנו ונמצאו ז' ברכות, ופירשו בתלמוד המערב על שם שבע ביום הללתיך, ומה שאמר אחר כן אחת ארוכה ואחת קצרה גדולי הרבנים מפרשים שעל שתים של אחריה בשל ערבית הוא אומר כן, שאחת ארוכה והיא אמת ואמונה, ואחת קצרה והיא השכיבנו ומה שקראו אמת ואמונה ארוכה מפני שצריך להזכיר בה ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומכת בכורים, ר' יהושע אומר צריך להזכיר את כלה ולומר צור ישראל וגואלו וודאי כך הוא הענין באמת ואמונה, וקורא השכיבנו קצרה שלא הוזכר בה אלא תפלה על המזיקים ושאר הצרות ולא נקראת קצרה מצד הנסח, אלא מצד הענין, או שמא אף מצד הנסח הוא קוראה קצרה ואע"פ שאינה קצרה ממש לגבי חברתה קצרה היא, על הדרך שאמרו למעלה היה לך להתפלל תפלה קצרה, שלא על קצרה ממש נאמרה אלא על הביננו ואע"פ שאינה קצרה כל כך מכל מקום לגבי שמנה עשרה קצרה היא. ופירשו על ברכות אלו מקום שאמרו לקצר וכו' כלומר שלא לקצר באמת ואמונה ולא להאריך בהשכיבנו ופי' הדברים שלא לחסר שום דבר מן הדברים שראוי להזכירם באמת ואמונה ולא להוסיף שום דבר על אותם שנתיחדו לומר בהשכיבנו, ומכל מקום להוסיף במלות לפי ענין הברכה או לפי ענין היום בפיוטין שהם שבח לשם מעין הברכה אין לחוש, ואף בברכות תפלה שואל אדם בהם צרכיו מעין כל ברכה ואף בג' ראשונות שאין בהם שאלת צורך התירו בראש השנה ויום הכיפורים לומר בהם זכרנו ומי כמוך ובכן וכו' ובאחרונות וכתוב לחיים מתוך שהן צרכי רבים, ואע"פ שיש אוסרים, יקבלו תשובתם ממה שהוזכר כן בהדיא במס' (סוכה פרק י"ח) [סופרים פרק י"ט] ומתוך סברא זו נהגו לומר פיוטים מעין הברכות אופן מאורה אהבה וזולת וגאלה וכל שכן שכל אלו ארוכות הן ובארוכה מאריכין, ואף בג' ראשונות מגן ומחיה וכל הברכות ואין קפידא אלא בענינים ידועים טל ורוחות וגשמים בתפלה וברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושים והדומים לאלו והרי למטה:

[ובגמ' יב אמרו] פתח בדשכרא וסיים בחמרא יצא, ופירשוה הגאונים שאמר שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, ושכנגדה בפרק כיצד בברכת הזן שהיא ארוכה, ואמרו בבנימין רעיא שאמר בריך רחמנא מריה דהאי פתא שיצא ידי ברכה ראשונה, ואם תאמר התם בדיעבד ושמא אף בכל ארוך וקצרו כן שלא אמרו אינו רשאי אלא לכתחלה הא דיעבד יצא, הרי קצת מפרשים פרשוה זו של בנימין‏ רעיא אף לכתחלה מדקאמר עלה מאי קמ"ל שבכל לשון יצא, תנינא אלו נאמרים בכל לשון וההיא לכתחלה וודאי משתנו, ובנימין‏ בדחתם נמי היא, דאי לא הרי לא חתם במקום הראוי לחתום ולכתחלה מיהא היאך מתירים לו, וכל שכן לדעתנו שאף בדיעבד לא יצא, אלא פירושה שפתח וחתם אלא שקצר בחסור הצריך, ואחר שאמר על אלו שאין מאריכים בקצר ואין מקצרים בארוך על הדרך שכתבנו נתגלגל בשאר ברכות שאותם שאמרו לחתום ולא לפתוח כגון מטבע ארוך הסמוכה לחברתה אינו רשאי שלא לחתום ושאמרו לפתוח ולא לחתום בברכת הפירות אינו רשאי לחתום והוא הדין במה שאמרו לפתוח ולחתום כגון מטבע ארוך שאינו סמוכה שאינו רשאי לשנות שאין משנין בברכות לא בענין ולא בפתיחה וחתימה:

וזהו שפירשנו באחת ארוכה ואחת קצרה שעל ברכות ק"ש הוא נאמר, כך נראה מלשון הברייתא והוא שאמרו שם למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה לפי שאמרו מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר נהגו לקצר וכו' לתחום אינו רשאי וכו' שלא לחתום וכו' שלא לשוח וכו' לפתוח בברוך אינו רשאי וכו', ויש מפרשים שאף על שתים של שחרית הוא אומר כן וקרא יוצר אור שהוזכרו בה יצירת חמה ולבנה וסדר מעשה בראשית והמשך מציאותו וסדר המרכבה ומציאות המלאכים והשבח המגיע מאתם אצלו ית', וקורא אהבת עולם קצרה שאין בה אלא ענין תלמוד תורה ומזהיר שלא להאריך ולקצר על הדרך שביארנו:

זהו הנראה לפרש במשנה זו לשיטת גדולי הרבנים והברייתא, ומכל מקום גדולי אחרוניהם מקשים עליהם מברייתא שאחריה אלו ברכות שמקצרים בהן המברך על הפירות ועל המצות ובזימון ר"ל ברוך שאכלנו וברכה אחרונה שבברכת המזון ר"ל הטוב והמטיב, ואלו שמאריכים בהם ברכות של תענית ושל ר"ה ויום הכפורים, ואם כן היאך לא הזכירו שם הארוכה בכלל הארוכות והקצרה בכלל הקצרות, וזו ודאי אינה קושיא שהברייתא לפרש את המשנה היא באה ואין הכונה אלא באומר אלו שמקצרים או שמאריכים מלבד אלו שהוזכרו, ועוד שהרי על כרחך תנא ושייר שאין כל הארוכות בכלל אותם שהוזכרו שהרי יש ברכת המזון וברכת חתנים, וכן אף בקצרות הרי לא נמנו שם כל אותן הברכות שבפרק הרואה, ואף בתלמוד המערב אמרו המברך על המצות וכו' מקצרין הא כל שאר הברכות מאריכים, אמר ר' חזקיה מן מה דתני המאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח הדה אמרה שאין זה כלל, ועוד אמרו שם צריך להאריך בגאל ישראל בתענית, ושאלו בה הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך, ותירץ שלא תאמר הואיל ומשמנה עשרה הוא לא יאריך ר"ל שלא מעין הברכה כגון ענינו אלא בענין התענית ובעקדת יצחק שהיו מזכירים בה כמו שהתבאר בשני של תענית, לפום כן צריך לומר כן אלא שהם חוזרים ומקשים היאך החליטו לקרוא אמת ואמונה ארוכה והלא בפרק שני אמרו לא אמר אני ה' אלקיכם ר"ל פרשה ציצית אינו אומר אמת ואמונה, ושאלו בה והא בעי אזכורי יציאת מצרים, ותירץ דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו וכו' ופדיתנו וכו' ועשית לנו נסים על הים ושרנו לך מי כמוך וכו' וחותם גאל ישראל, והרי שחזרה קצרה, ואע"פ שלדעתנו אין הלכה כן מכל מקום לדעת האומרה או הפוסקה מיהא קשה, ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים שכל הברכה הוא אומר אלא שאינו מתחיל אמת ואמונה, זה ודאי אינו אלא שלדעתנו כלם מודים שלמצוה אומר פרשת ציצית והיאך יקצרנה ובמשנה זו אמרו אינו רשאין שכך היתה תקנתם שבמקום פרשת ציצית יאריך ובלא פרשת ציצית יקצר, ומה שקשה לי יותר לפי' גדולי הרבנים שאין לפרש מקום שאמרו להאריך בענין אחד ר"ל בק"ש ומקום שאמרו לחתום בשאר ברכות. ומתוך כך נראה כפי' הרבנים שפי' שאף זו אחת ארוכה ואחת קצרה שלא על ברכות שמע הוא חוזר אלא על שאר ברכות והתחלה הוא למשנת מקום שאמרו וכו', ופירושה בין ארוכה בין קצרה כמו אחת זו ואחת זו אחת בתולות ואחת בעולות, ומה שאמרו בברייתא למה אמרו וכו' הם אינם גורסים כן אלא אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו וכו' וראיה אצלי לדבריהם שהרי לא הוזכרו שם ברכות שמע כלל והיאך יאמר למה אמרו, ופי' המשנה כל ברכה שנתקנה קצרה כגון ברכת הפירות ודומיהם שאין בה חתימה, אינו רשאי להאריך שאין אריכות דברים נופל יפה במקום שאין שם חתימה וכל שתקנוה ארוכה בחתימה ולא בפתיחה כגון מטבע ארוך ושאינה סמוכה לחברתה אינו רשאי לקצר שאין חתימה נופלת יפה, אלא אם כן יש אריכות דברים קודם החתימה בברכה שאין בה פתיחה, או בין פתיחה לחתימה אם יש לה פתיחה, שמא תאמר יאריך בקצרה ויחתום או יקצר בארוכה אם יש פתיחה ולא יחתום הוא שאמרו לחתום אינו ראשי וכו' ועל דרכים אלו נאמר שאין משנים ממטבע שטבעו חכמים בברכות, והטוב והמטיב שהיא בכלל הקצרות ומאריכים בה כתבו גדולי המפרשים שכך הותקנה כדי שיהא בה היכר לפועלים ובפרק זמון יתבאר בה טעם אחר. ויש מפרשים במשנתנו שעל אמת ואמונה לבד נאמרה שהיא ארוכה בהזכרת יציאת מצרים וקצרה בלא הזכרתה, ואמר בין שתאמר ארוכה בין שתאמר קצרה לא ישנה לקצר כאמרו פרשת ציצית שיש בה הזכרת יציאת מצרים ולהאריך בלא הזכרה, ואין נראה כן שאם כן היאך אמרה רב בשם עצמו בפרק שני היה לו לומר מאי אחת ארוכה כשהוא מזכיר פרשת ציצית, וכן יש מפרשים אחת ארוכה שפותחת וחותמת בברוך וקצרה כל שאין בה פותחת ואע"פ שהיא ארוכה בנסח, ואין זה כלום שאם כן היה לו לומר אחת ארוכה כל השאר קצרות שהרי שניה של ראשונות וכל האחרונות אין בהם פתיחה, ועוד שזה שאין פותחות בברוך אינו אלא מפני שהן סמוכות לברכה אחרת, ואע"פ שבפרק זימון אמרו כל הברכות פותח וחותם בברוך חוץ מברכת המצות והפירות ר"ל שפותח ואינו חותם, וחוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה של שמע כלומר שחותם ואינו פותח, דאלמא ברכה אחרונה של שמע לחוד וברכה הסמוכה לחברת לחוד, אלא בא לאשמועינן שאף היא סמוכה לחברתה, אע"פ ששמע מפסיק בינתים, ובא ללמדנו שאין הפסק מצוה מפקיע את הסמיכות וכן הענין בישתבח של סוף פסוקי דזמרה וביהללוך שבהלל, אלא שעיקר הדברים כפי' הראשון או כפי' השני, וענין הברכות שפותחות וחותמות בברוך, ושפותחות ולא חותמות, ושחותמות ולא פותחות יתבאר בע"ה בפרק זימון:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודיניה שבאו עליה בגמ' אלו הן, אחד הקורא בתורה או במקרא ואחד השונה במשנה או בתלמוד או במדרש צריך לברך ברכת התורה קודם שיתחיל לקרות או לשנות ר"ל אשר בחר בנו מכל העמים וכו' ויש מפרשים שג' הברכות הוא צריך לברך על דרך שאנו מברכים כנגד מקרא משנה ומדרש והם אשר קדשנו וכו' לעסוק בדברי תורה, והערב נא ואשר בחר בנו וכו' וברכת הערב חותמים בה המלמד תורה לעמו ישראל, ויש מפרשים בא"י למדני חקיך ואין זה כלום שהרי בתלמוד המערב בשני של תענית אמרו אין עושין ברכה פסוק, ועוד שאין עושין חתימה תפלה, אלא הודאה וברכה זו ר"ל ברכת הערב אין פותחים בה בברוך שסמוכה היא לחברתה כמו שיתבאר בפרק שלשה שאכלו, וברכת אשר בחר בנו מתוך שמברכים אותה לבדה בכל קריאות שבספר תורה פותחים בה בברוך אע"פ שסמוכה עכשיו להערב, ויש מפרשים שאין ברכת הערב ברכה בפני עצמה אלא סיומא של ברכה ראשונה ואינם אלא שתי ברכות, ומתוך כך הם גורסים כאן נמרינהו לתרויהו וכן הגירסא הנכונה נימרינהו לכלהו, אלא שיש מפרשים נימרינהו לכלהו ושיקרא כנגדן תורה ומשנה ותלמוד וזהו שאנו קורים פרשת צו ומשנת הקרבנות ותלמוד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומכל מקום אם קרא את שמע בברכותיה אין צריך לברך עוד למשנתו שכבר נפטר באהבת עולם שברכת התורה היא שהרי אמר ותן בלבנו להבין ולהשכיל, ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב דוקא שהתחיל במשנתו סמוך לתפלתו, והוא שאמרו שם והוא ששנה על אתר ר"ל לאלתר, ולא לאלתר ממש ר"ל אחר ק"ש שהרי צריך הוא לסמוך גאלה לתפלה אלא לאחר תפלה, אבל אם הפסיק אחר תפלה אין ברכת אהבת עולם עולה לו למשנתו וכן אם התחיל במשנתו קודם שקרא את שמע ובירך למשנתו ועמד כשהוא חוזר למשנתו חוזר ומברך, ומכל מקום כתבו קצת רבנים שלא נאמר כן אלא באהבת עולם ומפני שאינה ברכה גמורה לתורה, אבל אם בירך אשר בחר בנו הואיל וברכה גמורה של תורה היא אינו צריך לברך כל אותו היום אלא אם כן בקריאת ספר תורה בצבור שמתקנת עזרא, והם העידו בקצת גדוליהם שלא היו מברכים לישב בסוכה אלא מסעודה לסעודה אע"פ שהיו הולכים לעסקיהם וחוזרים ובאים לישן בתוכה, הא כל קראיה שבספר תורה חייב לברך כל זמן שבא לקרות אפילו הרבה בקריאות כל היום שכל קריאה שבספר תורה אך ביתר מכדי תקנת עזרא ראשונה היא וקובעת ברכה לעצמה כדין תפילין שכל זמן שמניחן מברכים עליהן. ויש גורסים בתלמוד המערב והוא שקרא על אתר ומתוך כך הם פוסקים אם קרא את שמע סמוך לברכת אהבת עולם אע"פ שהפסיק בין תפלתו למשנתו ברכת אהבת עולם עולה לו לכמה פעמים כל אותו היום, והוא הדין אם השכים לשנות קודם ק"ש ובירך למשנתו ועמד שאין צריך לברך כל אותו היום, ואין הדבר דומה להנחת תפילין שאין (לעסוק) [לעוסק] בתורה שום הפסק ואכילה ושתיה אינו הפסק אחר שלא התפרק עול תורה מעליו, ועכשיו שנהגו לברך בשל שחרית אותן ברכות שתקנו חכמים על התורה או שנהגו לקרות את שמע סמוך לאהבת עולם אין צריך לברך כל אותו היום ברכת התורה אלא בקריאות המתוקנות מתקנת עזרא בספר תורה, שהם מצוה בפני עצמה ואינם בכלל תלמוד תורה, אבל אם הפסיק בין אהבת עולם לק"ש הואיל ולא נאמרה ברכת אהבת עולם כהלכתה מכל וכל אינה עולה אלא לדבר שנאמרה בשבילו ר"ל ק"ש:

ברכה זו שנתקנה לאדם על משנתו דוקא ברכה לפניה וחייב בברכה זו בין שקורא בכתב בין שקורא בעל פה, הואיל ועוסק בתורה אבל ברכה לאחריו לא נאמרה אלא בספר תורה ובצבור, וכן התבאר בתלמוד המערב בפרק שלשה שאכלו והוא שאמרו שם כתוב בתורה ברכה פניה כי שם ה' אקרא וכו' כתוב במזון ברכה לאחריה ואכלת ושבעת וברכת, מנין ליתן האמור של זה בזה נאמר שם שם לגזרה שוה אמר ר' שמואל בר אבדומה לא למדנו תורה ממזון אלא לרבים, אבל בינו לבין עצמו לא יברך לאחריה והסכימו כל הגאונים שאם היה קורא בצבור בספר תורה שאינה עושיה כהלכתה אפי' בעשרה חזרה לדין קריאת יחיד או משנת יחיד והרי הוא כעוסק בתורה או כדורש ברבים ומברך לפניה ולא לאחריה ואינו אומר ברכו את ה' המבורך שאין קריאה זו תקנת עזרא אלא קריאה כאדם שעוסק בתורה, ומכל מקום אומר בו קדיש אחר קריאתה שהרי בדרשה כן ודברים אלו אע"פ שיש בהם חולקים בקצת דברי' כמו שכתבנו בפירשונו עיקר הענין כן הוא :

במס' תמיד התבאר בעבודת תמיד של שחר שאחר שסדרו האיברים על הכבש ומלחום היו כל אותם הכהנים המתעסקים בעבודת היום מתכנסים בלשכת הגזית לקרוא את שמע ולהתפלל והיה הממונה ר"ל סגן הכהנים אומר להם שיברכו ברכה אחת מאותן שתי ברכות שנתקנו לפני ק"ש ויניחו האחרת כדי שלא ישהו יותר מדאי מעבודתם, והם היו מברכים מיד אותה ברכה והיו סומכים לה עשרת הדברות ואחריהן ג' פרשיות של שמע ואחריהן היו מברכים ג' ברכות אמת ויציב לברכה אחרונה של שמע ועבודה וברכת כהנים, ופי' עבודה ברכת רצה להתפלל על רצוי עבודתם ולא שיאמרו בה והשב העבודה וכו', אלא שמתפללים על רצוי עבודתם וחותמים בא"י המקבל עבודת כמו ישראל ברצון, וברכת כהנים פירושה ברכת כהנים ממש לברך את העם, ואע"פ שלא היה שם צבור זכין להם שלא בפניהם וחותמים בה בברכת שים שלום, שאלמלא כן לא היתה ברכת כהנים בכלל ג' ברכות שהרי אין שם חתימה אלא שמסיימים אותה בברכת שים שלום, ולא שיברכו עכשיו בנשיאות כפים שהרי קודם קטורת היה, ונשיאות כפים לא היה עד לאחר הקטורת. ויש שמתוך כך (מורין)[מוחקין] מכאן ברכת כהנים וגורסים במקומה שים שלום ואין צורך בכך. ואין אנו גורסים כאן הודאה שמדלגין היו אותה ואע"פ שאמרו זובח תודה יכבדנני מכאן להודאה תכף לעבודה דוקא לשאר מתפללים אבל כאן לא היה להם פנאי וכל שכן שלא היו אומרים ברכות התפלה אפי' ג' ראשונות, אלא שבספרים מדויקי מצאתיה כדעת ראשון, ונאמר עוד שם שמוסיפין היו בשבת ברכה אחת למשמר היוצא ופירשו בה שמשמר היוצא היה מברך משמר הנכנס ואומרים להם מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישים ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, זהו מה שהתבאר במס' תמיד:

ובסוגיא זו חקרו אי זו ברכה מאותן השתים היו מברכים אם יוצר אור אם אהבת עולם ונחלקו שמואל ור' זריקא שמואל אמר אהבת עולם, ונראה לומר שבברוך היו פותחין בה ומוסיפין בה עד (שימשיחו) [שימשיכו] יפה פתיחת הברכה לנסח אהבת עולם שהרי אחר שאינם סומכים אותה לחברתה היאך הם מפקיעים ממנה פתיחת הברכה, ור' זריקא אמר יוצר אור, ואמרו על זו של ר' זריקא לאו בפי' אתמר אלא מכלל אתמר כלומר לא בפי' שמעוהו אומר כן אלא שלמדוה ממה ששמעו לו על משנה זו, והוא ששמעו לו שאמר זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו ר"ל אך לאחריה שלא כאנשי משמר ואע"פ שלא ברך אלא אחת יצא מיהא ידי אותה שברך שאם באחרים לא עלתה להם אף בדיעבד היאך הותר לאנשי משמר לכתחלה בשביל שהיה שעה מועטת לדלג אחת מהן אלמא שסבור היה שלא היו חוזרים ומברכים אותה, וזהו שאמרו בשלמא אי יוצר אור הוו אמרי היינו דמוכח דאין מעכבות זו את זו, כלומר ששתי ברכות אלו אע"פ שעל ק"ש נתקנו מכל מקום אהבת עולם מיוחדת לה יותר שמזכיר בה ענין התורה אבל יוצר אור נתקנה אף להנאת אורה, ואי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי אע"ג דאכתי לא מטא הנאת אורה לגמרי, הואיל וכבר עלה עמוד השחר הנאת פורתא איכא, וודאי לא היו קורין מיד אהבת עולם שהרי היא היתה מיוחדת יותר לק"ש ואחר שכבר קראו את שמע ברכה שלפני המצוה מה טיבה, ואם כן ודאי לא היו מברכים אלא אחת ולמדנו שאין מעכבות זו את זו ויצא מיהא ידי אותה שבירך, שאם לא נאמר כן באחרים בדיעבד אף באנשי משמר לא התירוה לכתחלה (דנו) [דיינו] שתיר להם מדיעבד לכתחלה, ומברכות התפלה שהיו מדלגים בהם אין להוכיח שתפלת י"ח שאלת צורך הם ואף בג' ראשונות לדעתנו מכל מקום תפלות כנגד תמידים הם ולמתעסקים בתמיד הקלו, ולא היה הספק אלא בברכות שמע ששתיהן נתקנו לה, ואחר כך שאלו ואי מכללא מאי, כלומר ולא יפה הביאוה ופי' בה באפשר שר' זריקא על סדר הברכות אמר שאינו מעכב כלומר אם הקדים אחרונה לראשונה ואהבת עולם היו אומרים שהיא מיוחדת יותר לק"ש וכשהאיר היום ונגמרה עבודתם אומר יוצר אור שאע"פ שנתקנה לק"ש מכל מקום עיקרה להנאת אורה נתקנה אבל ברכה אחת בלא חברתה לא יצא אך ידי אותה שבירך:

בד"ה שכבר נפטר כו' ואלו דברים כו' שהיא ברייתא מפני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל תימה הלא משנה שלימה היא עכ"ל משנה היא בריש פאה אבל לא חשיב כל הני אלא כבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום שבין אדם לחבירו ות"ת כו' ובפ' מפנין במימרא דר"י חשיב ו' דברים כו' ופריך התם ממתני' דפאה ומשני לה דהני בהני מישך שייכי וע"כ צ"ל דהני דהכא לאו ממתני' ולאו מימרא דר"י דהתם היא אלא ברייתא היא כמו שכתבו התוס' וחשיב הני דמתני' ודר"י וק"ל:

בד"ה וברכת כהנים כו' ה"ל למתני ד' פעמים א' לפני הקטרה ואחד לאחר הקטרה כו' עכ"ל לכאורה דהכי הל"ל אחד לפני הקטרה וג' לאחר הקטרה דהיינו שחרית ומנחה ונעילה בתעניות ויש ליישב דר"ל אחד לפני הקטרה דשחרית ואחד לאחר הקטרה דשחרית ודו"ק:

אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כלומר וכיון דבעי לאדכורי בעינן שיזכיר לשון מבואר שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דנוגה משמע נמי אור. ולא אמרינן יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך למימר לילה אלא גבי יום וכיון דבעי למימר יוצר אור או משום דלישנא דקרא כך הוא או משום דעל האורה הוא מברך צריך לתפוס בלישנא דשייך בהפכו והיינו חשך:

אמר אביי גולל אור וכו' איפשר דזה הלשון היו הם אומרים בערב בברכה תחלה דאלו היו אומרים כמותנו היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם. אי נמי איפשר שלא היה בורא יומם ולילה בנוסחא דידהו:

אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו -ואשר בחר בנו אף על פי שהיא סמוכה לחברתה פותחת בברוך לעולם מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך אף על פי שהיא סמוכה לשש ברכות שלפניה כיון שהיא באה לפעמים בפני עצמה והיינו כשאין שם פנים חדשות. ודכותה ברכת קדוש היום אף על פי שסמוכה לברכת היין וטעמו משום דאילו הקדים ואכל ושתה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו חוזר ואומר בורא פרי הגפן אלא פותח בקדוש היום ולא הויא השתא סמוכה. וכן נמי בברכה ראשונה של מזון שאף על פי שהיא סמוכה לברוך שאכלנו אפילו הכי פותחת בברוך משום שאילו היה אוכל יחידי אינו אומר ברוך שאכלנו. ויש אחרות מלבד אלו. וכיון שבירך ברכות אלו בבקר שוב אינו צריך לברך כלל לכל היום אם רוצה לקרות. דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן שנה לאלתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקריאת שמע אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום משום דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום. ומיהו אף על פי שבירך בבקר על תלמוד תורה מברך אהבה רבה על קריאת שמע שהיא ברכה מיוחדת לה. וכן נמי אם קורא בתורה בצבור מברך אשר בחר בנו דאף על גב דאינו צריך לברך על קריאת עצמו צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור שכן תקנו לברך שם אשר בחר בנו כמו שנתקנה ברכה לאחריה וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה:

תנן התם אמר להם הממונה היינו סגן שהיה עומד תחת כהן גדול שאם יארע פסול בכהן גדול יעבוד הוא:

ברכו ברכה אחת וכו' לאחר שישחטו תמיד של שחר והפשיטו אותו היה אומר להם שיקראו קריאת שמע. ולא היה להם שהות לומר כל הברכות מפני שתמיד של שחר מיד היה קרב משעלה עמוד השחר:

בתוספות ד"ה ורבנן אמרי אהבת עולם הלכך תקנו לומר כו' והטעם בזה נראה משום דמימרא דשמואל ומכולה סוגיא דבסמוך משמע דבשחרית אומר אהבה רבה ומה שאמרו בערבית אהבת עולם היינו משום דקרא קא מסייע ליה דכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד וזה שייך יותר בברכת התורה של ערבית ע"פ מה דאמרי' בכמה דוכתי כל העוסק בתורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד ביום כנ"ל:

בד"ה שכבר נפטר באהבה רבה עד הלכך כו' בירושלמי יש הא דאמרי' כו' והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר"י כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה ברור ומוכרח מפירושם כאן בהא דאמרי' והוא ששנה על אתר היינו אע"ג דמסתמא קרא ק"ש סמוך לאהבה רבה כדינו אפ"ה לא מהני לפטור מה שלמד אח"כ אלא למה שלומד ושונה לאלתר באותו מקום ואף ע"ג דמסתמא התפלל סמוך לק"ש דהא בעי למסמך גאולה לתפלה אפ"ה לא הוי התפלה הפסק בין לימוד דפ' ק"ש לאותו לימוד שאחר התפלה דתפלה לא הוי כהיסח הדעת דק"ש ותפלה חדא מלתא הוא וכיון שלאלתר אחר התפלה חוזר ללימודו באותו מקום מש"ה נפטר בברכת אהבה רבה משא"כ כשהלך אחר תפילה ונפנה לעסקו וחוזר ללימודו צריך לחזור ולברך ומש"ה נשאל לר"י אם כמו כן הדין לענין ברכת התורה ממש כשהשכים לשנות ושונה ואח"כ נפנה לעסקו וחזר ללימודו אם צריך לחזור ולברך פעם אחרת וע"ז השיב ר"י דאין צריך אי משום דלא קיימא לן כהאי ירושלמי הואיל וגמרא שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד כו' וכוונתם דאע"ג דבתחלת המימרא דרב יהודא אמר שמואל קאמר השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך דמשמע דמברך קודם שישנה וסמוך ללימודו ממש אפ"ה בסוף המימרא דקאמר משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה היינו אין צריך לברך כלל אפילו במאי שלומד כל היום דלאו אהשכים לשנות דלעיל דוקא קאי דאיירי שלומד מיד סמוך להשכמתו אחר ק"ש מדלא קאמר הכי בהדיא אלמא דגמרא דידן פליגא אירושלמי. ועוד השיב ר"י דאפי' את"ל דהגמ' לא פליג אירושלמי אפ"ה הירושלמי גופא לא קאמר דשלא לאלתר כגון בנפנה לעסקו צריך לחזור ולברך משום הפסק בין לימוד דפ' ק"ש לשאר לימודו כל היום אלא באהבה רבה דוקא דלא חשיבא לפטור כל היום אלא במאי ששונה לאלתר אחר התפלה באותו מקום משא"כ בברכת התורה ממש דאיירי בשמעתין דחשיבא טובא מש"ה פטרה כל היום דמאי שנפנה לעסקו לא חשיבא היסח הדעת להפסיק בין לימוד ללימוד כן נ"ל ברור להמעיין לפי שיטת השואל בשיטת הר"י לפי' התוס' דהשתא. נמצא לפ"ז כל דברי התוס' בזה אינן אלא לענין הפסק בין לימוד ללימוד מה שא"כ לענין הפסק דברכת התורה ממש לבין לימוד של אחר הברכה לא מיירי כלל ומסתמא צריך ללמוד איזה מקרא או משנה סמוך לברכה ממש כמו בשאר כל ברכות שצריך לברך עובר לעשייתן וסמוך לעשייתן ממש. ועוד דבהא מלתא לא שייך לומר דגמרא דידן פליג דהא אדרבה גמרא דידן נמי הכי דייקא דדווקא מי שמשכים לשנות קודם ק"ש הוא שצריך לברך ברכת התורה אבל מי שאינו שונה קודם ק"ש אלא לאחר ק"ש לא שייך לגביה ברכת התורה כלל לא קודם ק"ש ולא לאחר ק"ש דהוה כברכה שאינה צריכה כיון שנפטר באהבה רבה:

אלא דלפ"ז לא יתכן מה שכתבו התוס' בסוף הדיבור דמאי שנהגו הצרפתים ללמוד אחר ברכת התורה בהשכמה פסוקים וברכת כהנים ומשנה דאלו דברים נהגו כן מפני הירושלמי ומסקו אבל אין צריך כמו שכתבנו לעיל עכ"ל ולמאי דפרישית אין זה ענין כלל להירושלמי דלא איירי בירושלמי כלל לענין הפסק בין ברכה ללימוד אלא בהפסק בין לימוד ללימוד אבל בין ברכה ללימוד לכ"ע אין להפסיק אלא צריך שיקרא ק"ש או שאר פסוקים או משנה או גמ' סמוך לברכת התורה או לאהבה רבה כמו בשאר ברכת המצות כדפרישית ואף שהב"י סימן מ"ז נתן טעם לזה לחלק ואני אפרש בסמוך עוד טעם אחר אפ"ה אין זה שייך לנדון הירושלמי כלל כדפרישית ועוד אי ס"ד כמסקנת התוס' דשייך ברכת התורה בהשכמה אף שאינו לומד לאלתר כלל אלא לאחר כמה שעות כדמשמע מלשון הש"ע סי' מ"ז דיש אומרים כך א"כ תקשי להו גמרא דידן דאמאי קאמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש דמשמע דבלא"ה אין צריך לברך בשביל לימוד שלאחר זמן. ועוד דא"כ מאי מדייק הש"ס בסמוך ובריש פ"ב דרב סובר דלתלמוד נמי צריך לברך מהא דמברך ומתני לן פרקין ותיפוק ליה דאפילו אם אין צריך לברך בשביל גמרא ומשנה אפ"ה היה מברך רב שפיר ברכת התורה בשביל לימוד שילמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא כמו שמברכין כל אדם למסקנת התוספות בכל יום בהשכמה בשביל הלימוד שלומדין בכל יום. ולכאורה לא מצאתי מקום ליישב קושיא זו אם לא שנאמר דכוונת התוס' לפי מסקנתן דאותו ענין שכתבתי דלפי מה שהביא במנהג הצרפתים היינו שעיקר כוונתם בלימוד דברכת כהנים ומשנה דאלו דברים אע"פ שאין כוונתם לעיקר הלימוד אלא כדי שיברכו לפניה ברכת התורה ותהא הברכה סמוכה ללימוד לאלתר והיינו מפני הירושלמי וע"ז מסקו דאין צריך פירוש שאין צריך לברך ברכת התורה ולא לומר פסוקים דברכת התורה ומשנה דאלו דברים כיון שאין צריכים באותו לימוד כי אם בשביל הברכה ויותר טוב שלא יברכו דהוי כברכה שאינה צריכה אלא דבמה שיאמר אהבה רבה וקורא ק"ש יכולין ללמוד אח"כ כל היום בלא שום ברכה כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשמעות לשון התוס' אינה כך אלא שיש לברך בהשכמה אע"פ שלא ילמוד לאלתר אלא לאחר זמן והיינו כמשמעות הב"י והש"ע שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ועיין בב"ח או"ח סימן הנ"ל שהרגיש ג"כ בזה על לשון הב"י שם אלא דבמאי שפירש לשון התוס' נראה לי דחוק וצ"ע ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך ודוק היטב:

בא"ד והשיב ר"י כו' וגמרא שלנו לא אמרו וא"ת מ"ש מסוכה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דמה שכתבו דגמרא שלנו לא אמרו היינו מדקאמר שמואל סתמא משקרא ק"ש אין צריך לברך משמע שאין צריך לברך כלל אותו היום וקשיא לי דאכתי מאי ראיה מייתי דמכדי מרא דשמעתיה מאן הוא רב יהודא משמיה דשמואל ואיהו גופא קאמר בפרק לולב הגזול משמיה דשמואל דסוכה יום א' לענין ברכה שאין חוזר ומברך ומסקי' התם דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי רבי ורבנן לענין תפילין ושמואל כרבנן דבתפילין נמי אין מברך אלא שחרית בלבד ולפ"ז שפיר קאמר רב יהודה משמיה דשמואל הכא דלענין ברכת התורה נמי אינו חוזר ומברך שכבר נפטר באהבה רבה דומיא דסוכה ותפילין משא"כ לדידן דקי"ל לפסק הלכה דבסוכה ותפילין נמי חוזר ומברך כדמסקינן התם א"כ שפיר מצינן למימר דבברכת התורה נמי צריך לחזור ולברך כשהפסיק בין לימוד ללימוד והיינו כשיטת הירושלמי ואפשר דמשמע להו להתוס' כיון דרבי יוחנן ושאר אמוראי דשמעתין בסמוך איירי לענין נוסח הברכה משמע דזולת זה בעיקר דינו במימרא קמייתא דשמואל לא פליגי עליה אע"ג דרבי יוחנן פליג עליה בסוכה ולפ"ז א"ש נמי מה שכתבו התוס' בתחילת הדיבור עד הלכך נימרינהו לכולהו דלכאורה הוא לשון תמוה שהרי כל דבריהם מזה הדיבור אינו אלא הא מלתא דשכבר נפטר באהבה רבה ולא איירי בנוסח הברכה כלל. ואמנם למה דפרישית אפשר שכוונתן מדאמרינן הילכך נמרינהו לכולהו משמע דתו לא אשכחן פלוגתא דאמוראי כלל לענין ברכת התורה ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך גבי הילכך נימרינהו לכולהו ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' מסוכה ולא הקשו מתפילין דהא בפרק לולב הגזול משמע דסוכה גופא תליא בתפילין ולפמ"ש א"ש משום דרבי יוחנן דאיירי בסוכה איירי נמי הכא לענין ברכת התורה. ומ"ש תלמיד רבינו יונה בשמו לחלק בין תפילין לברכת התורה משום דתפילין וציצית כיון שחלצן מעליו מסלק עצמו ממצוה משא"כ בתורה וקשה לי טובא דא"כ אמאי מדמי הש"ס בפ' לולב הגזול סוכה לתפילין הא איכא לאפלוגי בינייהו בהאי טעמא גופא ויש ליישב וצ"ע:

בא"ד וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה כו' עכ"ל ולכאורה לשונם תמוה בזה דהא אדרבה במאי דס"ד מעיקרא דברכת התורה נמי צריך לברך בכל פעם ופעם הוי קשה טפי למה אין מברכין לישן בסוכה. ויש ליישב קצת ע"פ לשון הרא"ש ז"ל דמשמע מדבריו שדברי התוס' ותשובתו של הר"י היינו דווקא מעין השאלה שנשאל מאתו דהיינו בסתם ת"ח שעושין תורתן עיקר ומלאכתן טפל ומ"מ דעתם תמיד על הלימוד ואין מסיחין דעתם ומש"ה אין צריך לחזור ולברך משא"כ בשאר בני אדם שתורתן עראי ואין לומדים כי אם לפרקים לפי שיטת ר"י צריך לחזור ולברך ולאפוקי מקצת שיטת הפוסקים דאפילו בכה"ג אין צורך לחזור ולברך כמבואר להדיא בתחלת דברי הרא"ש ז"ל ע"ש וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבותינו הצרפתים והביאו ראיה מר"ת ז"ל שלא היה מצריך לברך על השינה כשנמלך לישן נמצא דלפ"ז מיושבים היטב דברי התוס' כאן דעל מה דמשמע מדברי הר"י דאותן שתורתן אומנותן אין צריכים לחזור ולברך היינו משום שדעתם תמיד על הלימוד א"כ למה אין מברכין בסוכה על השינה דמסתמא אין דעתם משעת אכילה על השינה וע"ז תירצו דאפ"ה ברכת אכילה פוטרתו לפי שהשינה הוא דבר מצוי וקיי"ל אין קבע לשינה כנ"ל בכוונתן ודו"ק:

בא"ד והצרפתים נוהגים כו' עד סוף הדיבור נ"ל דאע"ג דמסתמא אומרין פ' התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל כמ"ש התוס' פ"ק דקידושין דף למ"ד וכ"כ הטור א"ח סימן מ' אלא לפי שאין אומרים עניני הקרבנות אלא ביום דוקא ולפעמים שאדם משכים קודם עלות השחר שאין לומר קרבנות מש"ה נהגו לקרות פסוקים של ברכת כהנים ומשנת אלו דברים כו' סמוך לברכת התורה ממש ועוד לפי שראו להקדים ברכת התורה קודם לכל ברכות השחר שהם ברכת הודאה מענין עולם הזה ועניני הגוף וכיון שעיקר בריאת האדם בכל העולם לא נברא אלא בשביל תורה כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ואפילו ברכת שלא עשני גוי ועבד ואשה לא נתקנו אלא בשביל התורה והמצות כדאיתא להדיא בטור לכן ראויה לומר ברכת התורה מיד בהשכמה קודם לכל הברכות ואפשר שזה פי' הגמ' בנדרים באמרם על שלא ברכו בתורה תחילה כמו שהארכתי בזה בדרוש ואפשר ג"כ שכך מפרשים מימרא דרב המנונא בסמוך שאמר על ברכת אשר בחר בנו שהיא מעולה שבברכות והיינו לפי שברכה זו היא ברכת הודאה על נתינת התורה מש"ה ראוי להקדימה לשארי ברכות התורה וכדפרישית כנ"ל אלא דמלשון רש"י בסמוך לא משמע כן:

אמנם בס' ב"ח סימן מ"ז כתב דמה שכתבו התוס' שהצרפתים נהגו כן מפני הירושלמי כוונתן ליתן טעם על מה שלא סמכו ברכת התורה לפרשת התמיד ואיזהו מקומן והיינו מאותו הטעם שאומר בירושלמי דלא שייך ברכת התורה של אהבה רבה לפרשת ק"ש ע"ש באריכות ולענ"ד נראה דוחק גדול לפרש כן דברי התוס' דא"כ הא עיקר חסר מדבריהם ועוד דמה ענין פרשת ק"ש לפ' התמיד ומשנת דאיזהו מקומן דאף למאי דקאמר בירושלמי דק"ש אינה עולה במקום לימוד התורה היינו משום שק"ש היא מצות עשה בפני עצמה משא"כ פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל שמתחילתן לא נתקנו אלא בשביל לימוד התורה במקרא ובמשנה ובגמרא כמ"ש התוס' בקידושין א"כ אדרבא יותר שייך לסמוך להן ברכת התורה אם לא מטעמא דפרישית בסמוך ובמה שכתבו התוס' מפני הירושלמי הארכתי בזה אלא דיותר נראה שרוצים לומר שהצרפתים מפרשים דהא דקאמר בירושלמי והוא ששנה על אתר היינו שקורא ק"ש סמוך לאהבה רבה בלי הפסק בינתיים וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל לפי גירסתו ע"ש וכמ"ש נראה שכן הבין הב"י ג"כ בכוונת התוס' בזה ואין להאריך יותר:

בגמ' רבי יוחנן מסיים בה הכי הערב נא כו' ורב המנונא אמר אשר בחר בנו כו'. וכתבו רבינו יונה והרשב"א ז"ל דמאן דגריס הערב בלא וי"ו הם בין הכל ג' ברכות. ולמאן דגריס והערב בוי"ו הם ב' ברכות כנגד תורה שבכתב ושבעל פה ולענ"ד נראה שאין צורך לזה אלא דברכת וצונו לעסוק בד"ת היינו כמו שאר ברכת המצות וצריך לומר וצונו משא"כ ברכת אשר בחר בנו לא דמי לברכת המצות אלא לברכת ההודאה שמברכין על ענייני עולם הזה שהוא חיי שעה וכ"ש שיש לברך בכל יום ברכת הודאה על קבלת התורה שהיא חיי עולם והשתא אתי שפיר דהנך אמוראי לא פליגי כלל דשמואל דאיירי במי שמשכים לשנות לא הוצרך לפ' אלא ברכת וצונו לעסוק מוסיף על ברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה שחייב כל אדם לומר בהשכמה על קבלת התורה אפילו אם אין דעתו ללמוד והיינו כדרב המנונא ואפשר נמי דשמואל נמי אית ליה דרבי יוחנן דאומר והערב נא אלא שלא הוצרך להאריך בזה לפי שמטבע הברכה היה ידוע להם ולא בא לחדש אלא עיקר הדין דהשכים לשנות והשתא א"ש נמי הא דאמרינן הלכך נימרינהו לכולהו לפי שאין כאן מחלוקת כלל ומש"ה לא הוי כברכה שאינה צריכה. ולפ"ז יש ליישב ג"כ כוונת התוס' בד"ה שכבר נפטר כו' עד הלכך נימרינהו לכולהו שכבר כתבתי שהוא לשון מיותר אבל למאי דפרישית א"ש משום דלכאורה הוי משמע מסברא לחלק בין הברכות דברכת אשר בחר בנו שהיא ברכת הודאה סגי בפעם א' לכל היום כמו שאר ברכות הודאות שאומרים בשחר משא"כ ברכת וצונו לעסוק שהיא כמו ברכת המצות ס"ד שצריך לחזור ולברך בבל פעם כשהפסיק בינתיים כמו בשאר ברכת המצות דסוכה ותפילין וציצית ובאמת אין נראה להתוס' לחלק בכך והיינו מדקאמר בגמרא הלכך נימרינהו לכולהו משמע דכולהו בהדי הדדי שייכי ומש"ה מסקו התוספות דאין צריך לחזור ולברך כלל משום דלא דמי להנך מצות כדמסיק הר"י כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמ' לעסוק כו' ברי"ף הגירסא על ד"ת:

שם ועוסקי כו' ברי"ף הגירסא ולומדי תורתך לשמה שם הלכך כו'. ברי"ף והרא"ש הגירסא אמר ר"פ הלכך:

כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם נראה לי בס"ד הטעם דכתיב (בראשית ח, כב) יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, כי הארץ היא כמו כדור עומדת, וכאשר יש יום בשטח זה שאנחנו יושבין בו, יש לילה בשטח שכנגדינו מעבר השני, ולכן כתיב יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ, ולפי זה מובן שפיר הטעם דמזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. או נראה לי בס"ד טעם בזה על דרך המוסר, כי האור רומז לטובה והחשך להיפך, לכן מזכירין מדת יום בלילה, לרמוז אם עומד אדם ביסורין שנמשלין לחשך לילה אל יתייאש מן הרחמים, אלא יקוה למדת יום שהוא הטוב, וכן מדת לילה ביום, אם עומד בטובה שהוא מדת יום, אל יתגאה ויבעוט, אלא יזכור שיבא לו מדת לילה שהוא חשך ב"מ.

אֶלָּא מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ? אָמַר אַבֲּיֵי גּוֹלֵל אוֹר וְכוּ. כתב פתח עינים ז"ל מקשים דקארי לה, מאי קארי לה, אטו לא התפלל ערבית? והרב ז"ל תירץ בדוחק, דהעיקר חסר בדברי אביי, שצריך לומר לו שגולל משמעותו כמו יוצר. ונראה לי בס"ד, דאיתא בביאור תלמידי רבינו יונה ז"ל בסביבות הרי"ף ז"ל, שואלין למה צריך לומר מדת יום בלילה וכו', והיה אומר רבי אליהו הצרפתי ז"ל טעם הדבר, דאמרינן בגמרא ההוא מינאה אמר לר"ג מי שברא אור לא ברא חשך, ומי שברא חשך לא ברא אור, שנאמר (ישעיה מה, ז') יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, כלומר דלא אמר יוצר אור וחשך, אמר לו שוטה, שפיל לסיפיה דקרא, הֳ' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, שהוא לבדו ברא הכל, ועל כן אנחנו אומרים מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להודיע שבורא אחד ברא הכל עד כאן לשונו, ובדפוס יש טעות לשון, ואני כתבתיו כפי מה שכתבו בתוספות רבינו יהודא חסיד הנדפס מחדש שהביא לשון רבי אליהו הצרפתי ז"ל מתוקן כמו שכתבתי. נמצא לפי זה אנו מזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, לאפוקי מדת המין הרשע הנזכר. והנה כאן בערבית אומרים בורא יומם ולילה, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, והשואל בש"ס רצה לדעת, מה שצריך להזכיר מדת יום בלילה הוא על סמך מ"ש בורא יום ולילה, או על סמך מ"ש גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, ולזה אמר מדת יום בלילה היכי משכחת לה בערבית, כלומר באיזה דברים היא רמוזה, ותירץ לה אביי רמוזה בדברים אלו, של גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, וטעמו של אביי הוא, מפני שהטעם שצריך להזכיר מדת יום בלילה וכו', כדי שלא יטעה אדם לחשוב כאותו המין, דכל היכא דאמר הכתוב יוצר בחדא מינא, ובורא בחד מינא, משמע שתי רשיות, לכך מזכירין אור וחשך בשחרית, ואור וחשך בערבית, להורות דאל אחד בראם, וע"כ בעיבור זאת לא תספיק הזכרת יום ולילה, אלא צריך להזכיר אור וחשך, כמו לישנא דקרא, דבא למידק שהמין דיבר שקר, ולכן מוכרח לומר דסמכו בהזכרת מדת יום בלילה, על דברים של גולל אור מפני חשך, וחשך מפני אור, ולא על מ"ש בורא יומם ולילה. ובזה שכתבתי יתורץ עוד קושיא אחרת, למה אביי נקיט גולל אור מפני חשך, ולא נקיט מתחלת הדברים, בורא יומם ולילה, ובזה שכתבתי יתורץ זה היטב על פי טעמו של רבינו אליהו הצרפתי ז"ל הנזכר, וראיתי בשיטת רבינו בצלאל שנדפס מחדש, שכתב על דברי אביי, אפשר בזה הלשון היו מתחילים, דאלו היו אומרים כמותינו, היה לו לומר בורא יומם ולילה שהוא קודם, אי נמי אפשר שלא היה בנסחה דידהו בורא יומם ולילה עד כאן לשונו, ולפי מ"ש בס"ד אין אנו צריכין לדוחקין אלו, דלעולם נסחתם כנסחתינו, ואיכא טעמא רבא מה דנקיט אביי גולל אור ודו"ק.