Niddah 66b

לא תחוף שערה:

מקטף נותק שער ומתבלבל וחוצץ:

סריך מדביק השער וחוצץ:

ואפילו בחמי חמה די לה בחמין שהוחמו בשמש:

דמשרו מזיא מקשין את השערות ואין לכלוכן עובר:

קמטיה בית השחי ובית הסתרים שלה:

כל הראוי לבילה במסכת מנחות ששים עשרונים הבאים בכלי אחד ראוין לבלול ואין בילה מעכבת בו שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד עשרונים בכלי אחד בילה מעכבת בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי למבלל:

אינה צריכה לחוף ולטבול דודאי לאחר שטבלה בא עליה:

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וא"ת הא בכמה מקומות כתיב בלולה ונימא שנה עליו הכתוב לעכב וי"ל דכולהו צריכי לגופייהו וקשה דנימא מדתנא בהו קרא בפרשת נשיאים תריסר זימני בלולה בשמן דמעכבא דהכי אמרינן בהקומץ רבה (מנחות יט:) דפריך לשמואל גבי מנחה דלא יליף דורות משעה דכתיב וימלא כפו ממנה לומר דשנה עליו הכתוב לעכב על מלא קומצו ופריך והא אמר שמואל מזרקות מקדשים את היבש דכתיב שניהם מלאים סולת ומשני שאני התם דתנא בהו קרא תריסר זימני לעכב ויש לומר דשמא יש שום דרשא בשום מקום דבילה לא מעכבא וא"ת כיון דלא מעכבא היכא דאין ראוי לבילה נמי ליתכשר ויש לומר דסברא הוא דכיון דקפיד קרא לכתחלה לעשות המצוה בעינן שיהא ראוי לכך אע"פ שאינו מעכב דאם לא כן נתבטלה המצוה לגמרי שלא היה יכול לעשותה וכן בכמה מקומות כגון ביאת מים דכתיב כל בשרו וממעטים בית הסתרים ומ"מ בעינן ראוי לביאת מים בכל בשרה וכן בכמה דוכתי וגבי ערל וטמא דמשלחין קרבנן אף על פי שאינן ראויים לסמיכה ולא מעכבין דהא רבינהו קרא דמזובו ולא מנגעו וקרא בהבאת קרבן מיירי ואמאי הא לא מצי סמיך ובפרק כל פסולי המוקדשין (זבחים לג.) דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואע"ג דלא טהר מנגעו משלח קרבן זיבה וא"ת אמאי לא בעינן ביאת מים לכתחילה בבית הסתרים כמו בילה וקריאה בחליצה ובביכורים וי"ל דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם ואין לומר דלכתחילה לבעי דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי ותעלה לו טבילה אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הלכך לכתחלה ליעבד וא"ת כיון דלכתחלה בעי' בילה במנחות (ד' יח:) גבי עיקר מילתיה דרבי זירא דקאמר מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון ומביאה בכלי אחד מנחה של ס"א מביא ס' בכלי אחד ואחד בכלי אחד דקים להו דס' נבללין וס"א אין נבללין ופריך וכי אין נבללין מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר ומשני א"ר זירא כל הראוי וכו' ומאי פירכא כיון דלכתחילה מצוה לבלול משום הכי מצוה להביא בב' כלים לקיים בה מצות בלילה ואומר ר"י כיון שנדר מנחה של ס"א אינו יוצא ידי נדרו אם לא יביא מנחה גדולה הלכך כיון דדיעבד כשר בלא בילה יש לו להביא בכלי אחד לקיום נדרו ואע"ג דגבי ב' עשרונים קאמר אם רוצה מביא בב' כלים מ"מ גבי ס"א מוכח מילתא דנתכוין לקרבן גדול אי נמי מתנדב אדם מנחה קאי אמנחה אחת דאמרינן התם לעיל ומשום הכי לא בעי לפלוגינהו בשני כלים משום בילה כיון דאינה מעכבת מיהו קשה דהך סוגיא דהתם לר"ש דאית ליה דס"א אינן נבללים ור"ש פליג אדרבנן דקאמרי הרי עלי מנחה להביא בכלי אחד והביא בב' כלים דאף ידי נדרו יצא וכיון דבדיעבד יצא בשני כלים שפיר אית ליה לפלוגינהו כדי לקיים מצות בלילה ואכתי קשה מאי פירכא וי"ל דמנחה של ס"א משמע יותר מנחה אחת ממנחה קבועה סתם אע"ג דפריש בהדיא בכלי אחד אי נמי הך פירכא דוכי אין נבללין מאי הוי לרבנן פריך ונאמר דאית ליה לההוא תנא טעמא דר"ש דס"א אין נבללים יפה:

אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול והא דאמר בפ"ק דחולין (דף י.) טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן התם בשלא טבל סמוך לחפיפה אע"ג דהתם לא מפליג ועוד אומר ר"ת דההיא דחולין לטהרות ומחמרינן טפי דאפילו טבל סמוך לחפיפה לא מועלת לו טבילה והכא איירי לבעלה והא דאמרינן בסוף שמעתין ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כי איתמר הני לטהרות לא קאי אהך מימרא אלא קאי אכולהו מימרות דמכלי חרס ואילך ועוד אומר ר"י דאי הך דחולין מיירי לטהרות איכא לאוקמיה בשלא חפפה כלל כדאיתא בירושלמי דמסכת פסחים סוף פרק כל שעה נדה חופפת וסורקת וטובלת כהנת אינה חופפת וסורקת נדה כהנת חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נדה לנדה וטעמא מפרש התם לפי שכהנת תדירה בטבילה לא החמירו עליה ובעיוני סגי לה ושוב פירש ר"ת דחפיפה לא שייכא אלא בראש והך דחולין איירי בשאר הגוף דליכא חפיפה וכן משמע לעיל דקאמר אשה לא תחוף אלא בחמין כו' וקאמר טעמא דמשרו מזיא ומדלא קאמר לא תחוף ראשה ש"מ דבכ"מ חפיפה שייך טעמא דמשרו מזיא דבמקום שער הוא ועוד מביא ר"י ראיה דאמרינן בפרק מרובה (ב"ק דף פב.) גבי עשר תקנות דעזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ופריך מדאורייתא הוא וכו' מאי נינהו שערות ומשני לעיוני מדאורייתא דילמא מיקטר ואתא איהו ותקן חפיפה ומדקאמר דילמא מיקטר שמע מינה דאיכא חפיפה בראש ובכמה מקומות הוזכרה חפיפה אצל הראש אבל במחזור ה"ר שמריה מפרש בשם רש"י דבכל הגוף שייך חפיפה כדאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכ:) הרי שהיה שם כתוב על בשרו ה"ז לא יחוף ומיהו בכל הספרים ליכא אלא לא ירחץ ולא יסוך ועוד מייתי ראיה מדמייתי לקמן (נדה דף סז:) אההיא דאשה חופפת בלילה וטובלת בלילה מעובדא דהוה בי ריש גלותא ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת פי' עבדי חסרת להביא מים להחם לרחוץ כל הגוף דאילו חפיפת הראש לא בעי כולי האי ומיהו לפירוש ר"ת אין ראיה שפירש עבדי חסרת להחם מים להטיל לתוך מי הטבילה הצוננין להחם וטשטקי הוא טשטקי דפיזא והוא כסא לישב עליו בבית המרחץ ורבינו סעדיה פירש טשטקי מסרקות היינו לחוף הראש הילכך אין לנו ראייה שיצטרך חפיפה בגוף אלא לעיוני בעלמא כמו בראש מדאורייתא ואע"פ שאנו מדמין אין לעשות מעשה אלא צריך לחפוף כל הגוף וכן מנהג כל הנשים לרחוץ כל הגוף עכשיו. [ועי' תוס' ב"ק פ"ב. ד"ה ושתהא]:

איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה לא מיירי הכא מידי בהצרכת סמוך לחפיפה טבילה אלא לענין לתלות אחר הטבילה אם נמצא עליה דבר חוצץ קאמר דפליגי אם צריך לענין זה סמוך לחפיפה טבילה:

על גבי כלי חרס גרסי' דשייך ביה גזירות מרחצאות שרגיל להיות ומצוי שם כלי חרס לצורך חמין:

אשה לא תטבול בנמל כתוב בספרים אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ופירש"י בנמל מפני שהספינות רגילות להיות שם כל שעה מצוי שם טיט ואע"ג דהשתא ליכא עליה טיט אימור ברדיוני בצאתה מן המים שכשכה רגליה במים ונפל ופי' נמי מפצי ביומי תשרי דבסמוך מחצלות תחתיהן מפני הטיט ולרבינו תם נראה כפירוש ר"ח לא תטבול בנמל כי בני אדם מצויין שם ובעיתא וממהרת מפני שבושה מבני אדם המצויין שם והוי דומיא דסילתא דהוי טעמא משום דבעיתא ופירש מפצי מחצלות כמין גדר בנהר לצניעות שלא יראוה עוברין ושבין ול"ג הכא אע"ג דהשתא ליכא כו' עד בסמוך גבי נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל ומפרש ר"ת בשני דלתי"ן לשון נדידה ור"ח פי' לשון הוחלקה ונפל בירידה ובערוך פירש מפצי משום צניעות ור"ח פי' מקוואות ביומי ניסן משום דחייש לשאובין וכן פי' בערוך ותימה הוא מה שאיבה שייך וי"ל כי כמה צינורות מושכין לתוך הנהרות שהם בכלים שחקקן ולבסוף קבען אבל פירש"י עיקר דנוטפין כמקוה ואינם מטהרין אלא באשבורן ולא דרך זחילה ומשום מים חיים ליכא לפרושי כדפירש"י דתניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים [כו']:

ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחציצה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואי לא צריכה לחוף ולטבול מאי ביניהו סמוך לחפיפה טבילה איכא ביניהו. פירוש ללישנא קמא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וללישנא בתרא לא בעינן וקי"ל בהא כלישנא קמא דהא איפסיקא הילכתא לקמן היכא דאיפש' אשה לא תחוף אלא בלילה וספרים יש דמהפכי לישני וללישנ' בתרא בעינן סמוך לחפיפה טבילה וקי"ל כלישנא בתרא וכן מצאתיה להר"א ז"ל ומיהא דרבא שמעינן דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה, דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה דבר חוצץ עלתה לה טבילה והיינו טעמא דלא גרע מחופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת היכא דלא איפש' ומיהא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה הא לאו הכי לא עלתה לה טבילה והוא שלא נתעסקה בנתים בדבר חוצץ וכדאמר רב גדל נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לא טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בר דיוני נפיל והילכך הא דרבא דוקא כשעיינה סמוך לטבילה א"נ בשלא נתעסקה בדברים שחוצצין, וא"ת אי בשעיינה וליכא מידי כי נמצא עליה דבר חוצץ לאחר טבילה אפי' נתעסקה מאי הוי, על כרחי' לאחר טבילה הוא דאתא, וי"ל חוששין דילמא לא עיינה יפה יפה, ומסתברא דוקא בשלא נתעסקה באותו מין לאחר טבילה הא נתעסקה באותו המין תולין בו דרגלים לדבר ונראין הדברים שאפילו לא ידעת בבירור שנתעסקה באותו המין ממש אלא שנתעסקה במינין החוצצין דכיון שנתעסקה דילמא נתעסקה אף בזה ולאו אדעתא ויש להחמיר בזה. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו נתעסקה באותו מין כל היום לאחר טבילה, לא עלתה לה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה, ואינו מחוור בעיני דאי עיינה היינו אומ' בריא לי ושמא הוא מפרשה לזו דרבא בשלא עיינה סמוך לטבילה אלא שעיינה בשעת חפיפה בלבד ויעלה הכל למה שכתבתי. עוד כתב הראב"ד ז"ל דהאי עיוני דקאמרי על ידי רחיצה ובשעת חפיפה היא ולא קודם חפיפה, ותדע לך מדאמרינן אי סמוך לחפיפה טבלה ולמה ליה למיתלי בדיקת גופה בחפיפה, דנמצא עליה על גופה משמע ולא על מקום שערה בלבד, והוה ליה למימר אי באותו יום שבדקה וחפפה טבלה, אלא ש"מ בשעת חפיפה עיינה, ושמעינן תו מינה דברחיצה היא דאי עיוני בלא רחיצה למה לי דעבדה בשעת חפיפה אלא שמע מינה ברחיצה, ואיני מבין ראייתו דא"כ אף אנו נאמר דצריכה בחמין כחפיפה דאי לא למה לי דעבדה בשעת חפיפה ואם אתה אומר כן נמצאת או' דחפיפה בכל הגוף ואינה אלא במקום שער וכן כתב הוא בעצמו ז"ל, ונראה מדבריו שהוא עושה חפיפת מקום שער בחמין ורחיצה שבגוף אפילו בקרירי וזה ההפרש שביניהן. ומ"מ נפרכה ראייתו דממקום שבא יש לנו לומר שהיא כעין חפיפה הואיל ותלה בדיקת גופה בחפיפתה, אלא לא תלה כאן בדיקת גופה בחפיפה לאו משום שדרכה לבדוק נפשה בשעת חפיפה. ומיהו האידנא נהוג כולהו נשי למשטף כל גופייהו בחמימי דהא שפיר להו, ומיהו אי לא עבדי הכי וטבלן [מטבלה] עלתה לה טבילה כיון דחיפו מקום שער בחמין ובדקו גופן בעיוני בעלמא סמוך לטבילה, ומיהו צריך שתהא בדיקה סמוך לטבילה ואי נמי דידעה דלא נתעסקה בדבר החוצץ משעת בדיקה עד שעת טבילה, עוד כתב הרב ז"ל דאי לא חפפה כלל אפילו עיינה נפשה בשעת טבילה, חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא היא, ואפילו שדיא מסרוקיתא ברישא בתר טבילה ולא משכחת מידי דסריך דילמא בהדי מסרוקיתא השתא קא משתרי מזייה אי נמי ההוא בניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידעה לה ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפת הראש לא סלקא לה טבילה כלל ע"כ. ואיני יורד לסוף דברי הרב ז"ל כי הנראה מכלל דבריו הראשונים דמאחר דתקן עזרא חפיפה אע"פ שעיינה וראתה שאין שם מידי דקטיר אפ"ה לא עלתה לה טבילה ומכלל דבריו האחרונים נראה דאי שדיא מסרוקיתא מעיקרא שפיר דאמי ואע"פ שלא חפפה בחמין כלל, והעולה לי מכלל דבריו דחפיפה היינו חפיפת שער ביד ואפילו בלא חמין כלל וכדרך שאמרו בנזי' חופף ומפספס אבל לא סורק והא דאמר רבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה לאו למימרא דבעינן חמין אלא לאפוקי קרירי משום דקרירי מסבכי מזיא הא חפיפא בלא קרירי ובלא חמימי שפיר דאמי ואין נראה כן מפשוטן של דברים.

אמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול ואסיקנא טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר, ואסילת' נמי בעיתא, וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דאי טבלה בין על גבי כלי חרס, בין אסילתא בדיעבד טבילתה טבילה, ופירוש סילתא בקעת מלשון מסלתי' סלתי, עוד כתב הוא ז"ל והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא לא צריכה למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית ביה, ואיפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה, אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סד"א תטבול קמ"ל דלא משום דבעיתא, ומיהו כיון דמדמי ליה לסילתא משמע דלית ליה משום גזרת מרחצאות. ופשוטי כלי עץ כיון דחזו למדרס אית בהו משום גזרת מרחצאות ואפילו עברה וטבלה על גביהו לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במשנת מקואות מעיין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמו' שהיה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל, אלמא אפילו בספסל איכא משום גזירת מרחצאות דאי משום דבעיתא ליכא הכא דהא גברא לא טבל אלא מנא הוא דקא מטביל וקתני שלא יטבול על גבי ספסל אלא משום גזרת מרחצאות הוא ואסיר. ואי איכא טינא ואנחא תותיה רגליה חבילי זמורות שפיר דמו ואפילו לכתחלה דהא לא בעיתא, ולפי דברי הרב ז"ל נראה דמפצי דעביד שמואל לבנתיה לצניעותא בעלמא הוה עביד להו ולאו משום טיט שבנהר דאף הן מקבלין טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימור ברדיוני נפל כך היא גירסת הספרים ולפי גרסא זו הוי טעמא משום טינא דאיכא בנמילי וביציאתה מן המים נתנדנד ונפל מעליה. והראשונים נוחי נפש פירשו דטעמא דלא תטבול בנהר משום דניעות דשכיחי ביה רבים דילמא לא טבלה שפיר ולפי פירושם לא גרסי' אע"ג דליכא אימר ברדיוני נפל ולכתחלה הוא דלא תטבול הא בדיעבד עלתה לה טבילה ואבוה דשמואל נמי דעביד לבנתיה מפצי ביומי תשרי מהאי טעמא הוא דעביד להו לצניעותא מפני העוברים והשבים על שפת הנהר.

אע"פ שכלו ימי נדותה של אשה או ספרה שבעה נקיים לזיבתה אינה עולה מטומאתה עד שתטבול וכן היא ערוה לעולם ובכרת עד שתטבול ואע"פ שלא הוזכרה בתורה בהדיא טבילה בנדה וזבה למדוה מפי השמועה מדכתוב במקום אחר ורחצו עד הערב ודרשו בו זה בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתם עד שיטבלו ועוד למדוה גאוני הראשונים שהרי בנוגע במשכבה כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים כל שכן במגע עצמה וכל שכן בנדה עצמה ואחרוני הרבנים למדוה מדכתוב במדין אך במי נדה יתחטא וכמו שדרשו בה מים שהנדה טובלת בהן ומ"מ יש דוחים את כלם מדתניא ביומא ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה מכאן רמז לטבילת נדה מן התורה אלמא הלכת סיני היא ולא של תורה ואין זה סתירה לדעתי שמ"מ יש ללמדה ממה שכתבו הם אלא שבפסוק זה נתפרשה להדיא וטבילה זו צריכה שני דברים מן התורה אחת שתהא במקום הראוי כגון מקוה כשר או נהר או מעין והשני שלא יהא עליה דבר חוצץ וכל שלא נזהר באלו לא עלתה לה טבילה וחציצה זו כבר ביארנו בעירובין ובכמה מקומות שיש בה דברים מן התורה ודברים מהלכת סיני והוא שאמרו שם שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני והקשו בה חציצין דאוריתא היא דכתוב ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים שאם יש שם דבר חוצץ אין זו טבילה בכל בשרו ותירץ כי איצטריך הלכתא לשערו וכדאמר רבה נימא אחת קשורה חוצצת ר"ל מפני שקשרה מהודק ואין המים נקשרים בתוך הקשר שלש קשורות כאחד אינן חוצצות ר"ל שהקשר אי אפשר להיותו חזק אלא רפה ואין המים מתעכבין מליכנס בתוכו שנים איני יודע ואמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא אחת אבל שנים אין חוצצות וחזר והקשה שערו נמי דאוריתא הוא דכתוב את כל בשרו הטפל לבשרו וזהו שערו אלא כי איצטריך הלכתא לרובו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד וכדאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד ופירשנו שם לשיטתנו על רבו הנזכר כאן שפירושו על רוב גופו של אדם או הכלי ולא על רוב השער לבד וא"כ אין חציצה פוסלת מן התורה אלא כשחופה רוב גוף הנטבל אם אדם אם כלי ושיהא מקפיד על אותה חציצה ליטלה ואף מהלכת סיני כן שדבר תורה האמור כאן פירושו על הלכת סיני שמן התורה לא פסל אא"כ בכלו בין מקפיד בין שאינו מקפיד ובאה הלכה לרובו אם הוא מקפיד וחכמים הוסיפו על הלכת סיני וגזרו כל שיש בו רוב גוף בחציצה אע"פ שאינו מקפיד וכל שהוא מקפיד אע"פ שהוא במיעוטו הא כל שבמיעוטו ואינו מקפיד לא גזרו לפסול אלא שלכתחלה הצריכו לדקדק בכל וכן ביארנו שם שקצת מפרשים פירשו בדבר תורה האמור שם על תורה ממש וגזרו על הלכת סיני וכן שיש מפרשים על רובו האמור שם ברוב השער לבד אלא שהוכרעה שיטתנו משמועה שבפרק הערל כמו שהזכרנו שם ולמדת מ"מ לשיטתנו שעיקר חציצה מן התורה ושיש בה דברים מהלכת סיני ודברים מדברי סופרים ומעתה צריך שתהא האשה בודקת עצמה קודם טבילה אם מן התורה לכלה אם מהלכת סיני לרובו המקפיד ולשיטה האחרת אם מן התורה לרובו המקפיד אם מהלכת סיני למיעוט המקפיד הן על בשרה אם יש בו דבר מאוס שמקפדת עליו ליטלו הן על שערה אם יש בו קשר בכדי עכוב הסירוק שהרי מקפדת היא על הקשר המהודק שלא לעכב בסירוקה וא"כ זו שאמרו נימא אחת חוצצת פירושו שיהו הרבה שערות נקשרים אחד אחד שאם בנימא אחת הרי מיעוט שאינו מקפיד הוא אלא כשיש שם הרבה עד שמקפדת עליהם מצד שמעכבין בסירוקה וכן בקשורים שנים שנים לדעת קצת אלא שלא יראה כן שהרי ר' יוחנן אמר אין בידינו אלא אחת:

ועזרא ובית דינו תקנו שתהא האשה חופפת ולא שיהא די לה בסריקה ובעיוני בעלמא ולא תקנו דבר זה אלא במקום שער כגון ראשה ובית השחי ובית הערוה וכמו שהקשו עליה בשביעי של קמא חפיפה דאוריתא היא דכתוב את בשרו את הטפל לבשרו ותירץ דאוריתא עיוני בעלמא דילמא מקטיר אי נמי דאיכא מידי דמאיס אתא איהו ותקין חפיפה ולמדת שמן התורה צריכה בדיקה בכל הגוף ושעזרא תקן חפיפה במקום שער והעמיד שאר הגוף על דינו בבדיקה בעלמא:

וענין חפיפה זו הוא שתהא רוחצת ראשה ומקום שער שבה במים חמין וחופפת שם בידיה ומפספסתם יפה עד שיותרו שערותיה מכל קשר שבהם ומכל הסתבכות חזק שמזה לזה ואין צריך שתסרקם במסרק אלא שבשערות האשה מיהא הדבר נאה ושאר הגוף אינו צריך שום רחיצה אפילו בצונן אלא בדיקה בעלמא ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיקת הגוף על ידי רחיצה היא והביאוה ממה שנאמר בסוגיא זו טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ועליה על גופה משמע ולא על שערה לבד וודאי טעם הדבר מפני שהבדיקה בבת אחת היא עם החפיפה ואם בלא רחיצה היא מה ענין לעשותה בשעת החפיפה אלא ודאי ברחיצה היא אלא שאינה צריכה חמין ואין זו ראייה ואדרבה א"כ אף אתה רשאי לומר שצריכה היא לחמין ונמצאת חפיפה בכל הגוף וכבר למדנו שאינה אלא במקום שער אלא שלא אמרוה אלא מפני שכך דרכה של אשה לבדוק עצמה בשעת חפיפה שלא תהא צריכה לבדוק אחר כן ועוד שאלו אתה מצריך רחיצה בבדיקה הגע עצמך שנזדמנה לה טבילה ביום טוב שאחר השבת ותקנו בה שתהא חופפת בערב שבת מפני שהקלו בה אחר שאינה מן התורה ובדיקת הגוף אין מקילין בה שהרי מן התורה היא ועוד שהרי נתעסקה בכמה דברים והרי אף בנתנה תבשיל לבנה וטבלה אמרו שלא עלתה לה טבילה אם לא בדקה וא"כ אתה מצריכה לרחוץ ביום טוב ואי אפשר לומר כן אפילו בצונן אלא ודאי בדיקת הגוף אין לרחיצה צורך בה אלא עיון והוא שקראוה בפרק מרובה עיוני בעלמא וזה פשוט אלא שבנות ישראל נהגו סלסול בעצמן לשטוף כל גופן בחמין בשעת חפיפה שתהא נקיותן עולה יפה לכל הגוף והדבר נאה ובא עכשו ללמד בחפיפה זו שלא תהא בנתר מפני שהנתר חותך את השער ונשאר מסובך בין שאר השערות ולא באהל מפני שהוא מדבק השערות זה בזה וכן לא במים צוננין מפני שהן גם כן מסבכות את השער אלא בחמין מפני שהן מתירות אותן וכל שהן חמים אין צורך לחמי האור אלא אף בחמי חמה:

לעולם תהא אשה מדיחה קמטיה ובית הסתרים שלה ואע"פ שבמסכת מקואות שנינו שבית הקמטים ובית הסתרים אין צריך שיבאו בהם מים מ"מ צריך הוא שיהו ראויים לבא בהן מים על דרך מה שאמרו לענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו שביארנו במסכת בתרא פרק הספינה ובשאר מקומות מזה החיבור וכן מצינו בשפחתו של ר' שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת ואע"פ שאין הכרח לביאת מים בתוך הפה ובבין השנים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן ומתוך כך אם קירצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה וקריצת שפתים הוא שסותמתן יותר מדאי עד שחתוך השפתים הנראה מתכסה בקריצתה אלא שתעמידם סתומות כדרכו שיהו ראיות לביאת מים ובמקואות אמרו שאם נתנה מעות לתוך פיה לא פסלה טבילתה מפני שהמעות אין מהדקין כל כך שיעכבו ביאת מים אבל נתנה שערה לתוך פיה וקפצה ידה וקירצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה ולמדנו שהשער בתוך הפה מעכב ומפני שדבק בבשר עד שאינו ראוי לביאת מים:

זה שביארנו שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים ואם אינו ראוי לא עלתה לה טבילה דוקא בדבר שהיא מקפדת עליו שאין בית הסתרים לענין חציצה ראוי לבא חמור ממקום הגלוי ואם כן עצם שבין השנים אתה מפרש שהיא מקפדת וכן המנהג שכל אדם מקפיד בעצם שבין שיניו ומתוך כך אני מורה ובא שבשר שבתוך השנים אין דרך להקפיד עליו כל כך ואינו חוצץ אע"פ שגדולי המפרשים נראין כחולקים בה ובית הסתרים עצמו אם יש שם דבר המעכב מביאת מים פירשו בתוספתא שבנשואה חוצץ מפני שהיא מקפדת עליו כדי שלא תתגנה על בעלה אבל בטבילת פנויה לטהרות אינו חוצץ וכן לכל הדברים חציצתן לפי רגילות הקפדתו וזהו שאמרו שבית הסתרים של איש ובית השחי אין בהם חציצה ובאשה יש בהן חציצה ואף באשה חלקו בין נשואה לפנויה ומכאן כתבו גדולי הדור שהנשים שצובעות ידיהן לנוי אין אותו הצבע חוצץ שאינן מקפידות עליו אדרבה רוצות הן בקיומו ונשים שמלאכתן לצבוע אין הצבע שבהן חוצץ שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת ואף כשזו בפרט נמצאת מקפדת הכל הולך אחר רגילות ההקפדה לכיוצא בו והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא מאותם שכיוצא בו מקפידים חוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד ואם הוא מאותם שכיוצא בו אין מקפידים אינו חוצץ אע"פ שהוא מקפיד ובזבחים פרק דם חטאת אמרו דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכן תדע שהקפדה זו כל שאדם רגיל להקפיד בו באיזו שעה אע"פ שאינו מקפיד בו בשעת טבילה חוצץ וכן כתבוה גדולי המפרשים בטבעת שביד ומהודק ביותר עד שאינו מתעגל על האצבע במיעוט הנעה שהוא חוצץ אע"פ שאינה מקפדת עליו שמ"מ מקפדת היא בו בשעת לישה וכן בכל כיוצא בזה ומכאן יש לחוש במה שכתבנו בענין הצבע שרוב בני אדם העסוקין בכך קפידים עליהם לערבי שבתות אלא שיש להקל מצד אחר שאינו אלא חזותא בעלמא הא כל תכשיט שאינה מקפדת ליטלו בשום זמן כגון עגיל שבאזני קצת נשים אפילו היה מהודק אינו חוצץ ואין צריך לומר אם הוא מתעגל על האוזן בנקל:

במסכת מקואות יתבאר בצואה שתחת הצפורן שכל שלא כנגד הבשר כגון שהיה הצפורן גדול ועודף על הבשר חוצץ ומתוך כך נהגו בנות ישראל ליטול צפרנים בשעת טבילה שאין בקיאות בין מה שכנגד הבשר למה שאינו כנגד הבשר ובתוספות כתבו שאם אירעה לה טבילה בשבת ויום טוב ולא נטלה צפרניה מנקרת הצואה יפה ודיה ושאר דברים החוצצין ושאין חוצצין יתבאר הכל בע"ה אחר מסכתא זו במסכת מקואות שייעדנו לפרשה אחר מסכתא זו בע"ה:

למטה יתבאר שצריך שתהא חפיפה סמוכה לטבילה כל זמן שאפשר בכך כגון שנזדמנה טבילתה בחול האשה שטבלה וכשעלתה נמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת שהרי ודאי בדקה עצמה בשעת חפיפה והדבר הוכיח שלאחר טבילה נדבק בה דבר זה החוצץ ולא הרגישה וסמוך לחפיפה שהזכרנו יתבאר שיעורו למטה ואם לא חפפה סמוך לטבילה אע"פ שסמיכות חפיפה לטבילה אינה מעכבת לפסול שהרי על ידי הדחק כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת חופפת בערב שבת כמו שנבאר מ"מ דוקא כשלא נמצא עליה דבר חוצץ אחר טבילה אבל כל שנמצא עליה דבר חוצץ ולא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואע"פ שמ"מ בדקה עצמה שהבדיקה מן התורה וכל שאינה סמוכה לטבילה מעכבת אף בלא נמצא דבר חוצץ שמא הואיל ולא חפפה בשעת בדיקה ולא בדקה יפה יפה ויש אומרים שאף סמיכות הבדיקה אינה מעכבת אא"כ נמצא בה דבר החוצץ ולא יראה כן ולדברי הכל אם נתעסקה בדברים החוצצים בין חפיפה ובדיקה לבין טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה כאלו לא חפפה ולא בדקה כמו שיתבאר למטה בנתנה תבשיל לבנה בין חפיפה לטבילה שלא עלתה לה טבילה ואע"פ שלא נמצא עליה כלום אימר ברדיוני נפל פי' בשטף המים כשעלתה מהן וכן הפך הדברים אם נתעסקה באותם הדברים אחר טבילה אפילו מצאה תולה בהן ומ"מ אם לא נתעסקה בדברים שהיא מוצאה על עצמה אע"פ שנתעסקה בדברים חוצצין לא עלתה לה ויש מקילים בזו מדמיון כתמים ולא יראה כן וכן גדולי המפרשים מחמירים לומר שאפילו נתעסקה באותו מין לא עלתה לה כדרך שאמרוה בגר במסכת יבמות עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה ולא יראה כן שלא אמרוה אלא לענין טהרות ואף נתינת תבשיל לבנה יש אומרים שלא נאמרה אלא לטהרות וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה לי כן:

מאחר שהחפיפה תקנת עזרא כל שעברה ולא חפפה לא עלתה לה טבילה כאלו לא בדקה ואפילו בדקה עצמה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא לא סגי בבדיקה הואיל ומתקנת עזרא היא וכתבו גדולי המפרשים שאפילו סירקה שערותיה אחר טבילה ולא מצאה בהן כלום הדין כן שמא עכשו ניתרו השערות אבל חפפה אלא שלא חפפה סמוך לטבילה טהורה בדיעבד כמו שיתבאר וסמיכות חפיפה שכתבנו הסכימו הגאונים שפירושו שחפפה בו ביום ואם כן מה שאמרו ללישנא קמא אם באותו יום שחפפה טבלה פירושו שחפפה ביום וטבלה בלילה וי"מ סמוך לטבילה שלא נתיאשה בין חפיפה לטבילה:

תוס' בד"ה כל הראוי לבילה כו' וגבי ערל וטמא כו' ולא מעכבין ואמאי הא לא מצי סמיך ובפרק כו' שחיטה דאורייתא דהא רבינהו קרא כו' בהבאת קרבן מיירי ואע"ג דלא טהרה כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' שלפנינו יש בהם ערבוב דברים ועיין בתוס' ר"פ כסוי דם ופ' מצות חליצה:

בד"ה אם סמוך לחפיפה כו' ומדלא קאמר לא תחוף ראשה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לי מה צריך למידק כן למה אינו דייק כפשוטו מדקאמר משרו מזיא אלמא דבמקום שער הראש איירי כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ותמיהתו תמוה דאף אם קאמר משרו מזיא ובמקום שער הראש איירי דבעי שם חמין מי יימר לן דלא בעי נמי חפיפה מיהת בצונן בכל הגוף שלא במקום שער ולהכי הוצרכו לדייק דאי הוה שייך חפיפה בכל הגוף לא ה"ל למימר הכא סתמא לא תחוף דמשמע בכל הגוף אלא דה"ל לפרש לא תחוף ראשה ומדלא קאמר הכי ש"מ דחפיפה לא שייכא אלא בראש ולכך נקט סתמא לא תחוף והתוס' דפרק קמא דחולין ואשר"י שקצרו דבריהם סמכו אהך הוכחה כי הוא פשוטא:

ד"ה כל הראוי לבילה וכו' דפריך לשמואל וכו' דכתיב וימלא כפו ממנה פירוש לענין שימלא ויקמוץ דוקא בקמצו לאפוקי שלא יעשה מדה לקומץ וע"ש במנחות דף י"ט ושם מבואר כל הסוגיא:

בא"ד וכן בכמה דוכתי גבי ערל וטמא וכו' ראיה זו אינה דומה לאידך ראיות ואינו מביא ראיה אלא דמצינו דאע"ג דאינו מעכב מ"מ מצוה הוא לכתחלה כמו סמיכות דע"כ לא מעכבא מדרבי קרא טמא דמשלח קרבנו אע"ג דאינו ראוי לסמיכה ובפ' כל הפסולים יליף דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא א"כ ש"מ אע"ג דאינו מעכב דאורייתא מ"מ מצוה היא מדאורייתא לכתחלה: