Niddah 57b

מתני' הרואה כנגד בית התורפה אותו מקום דאיכא למימר דם מאותו מקום נפל להתם וטמאה:

על עקבה ועל ראש גודלה טמאה ראש גודלה של רגל. ובגמרא מפרש טעמא:

מבפנים בין שני שוקים כל גובהן מן הארץ:

מבחוץ מכאן ומכאן:

צדדים אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב ולפניו כל גובהן כנגד הרגל:

מן החגור ולמטה כנגד בית התורפה הוא:

אם מגיע כנגד בית התורפה כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך ליד שפעמים שפושטתן מזרועה ונופל כנגד מטה:

שלא כנגד בית התורפה כגון שנמצא סמוך לכתפה:

הרואה כתם ת"ש האשה שעושה צרכיה. תימה מאי מהדר אפירכות הא כמה משניות פ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים וליפרוך מינייהו ולא שייך לשנויי עלייהו לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין פריך מכתמים דבבשרה דאין רגילות לשהות כתם בבשר בלא דעתה שלא ייבש ויפול מיהו ברייתא דג' ספקות דמייתי לקמן פריך מחלוקה כמו שנפרש בההיא וי"ל דמשמע דזמן מועט היה שם דומיא דבשר ומשני דמזמן רחוק הוה ואימור ארגשה ולא אדעתה אי נמי כיון דרוב ימיה טמאים יש לחוש:

אימור הרגשת שמש הואי וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כמו לעיל ואע"פ שלא הטילה כדאמר בריש מכילתין והל"ל כסבור' הרגשת מי רגלים הוא וי"ל דהכא זמן מועט בין תשמיש למציאת הדם והיתה יודעת אם תרגיש במי רגלים אבל לעיל בין פקידה לפקידה יש זמן ארוך והרבה פעמים יש הרגשת מי רגלים בינתיים:

ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב פ"ה אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ובודקת עצמה תמיד וכל זמן שלא בדקה עצמה מחזקת עצמה בטומאה הלכך אם רוב ימיה היא טמאין טמאה וזהו תימה שזו החומרא לא מצינו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה וטומאה דמעת לעת אינה אלא באין לה וסת ולא מפקידה לפקידה ואפי' ברואה וכ"ש הכא דאין כאן אלא כתם ואין לחלק בין ברואה תדיר בין שאינה רואה תדיר ונראה דקאי אנמצא על חלוקה (ספק טמא ספק טהור) וקאמר דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה טמאין טמאה ואף על גב דעברה בשוק של טבחים ולא אמרינן אי מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי:

אמר מר על בשרה כו' ולבסוף פריך מינה לשמואל והא דלא פריך מינה ברישא אלא פריך ממגעות והיסטות דסיפא ברישא משום דפשוט הוא יותר אבל רישא מיבעי ליה לתרוצי ברישא והדר פריך מינה:

על בשרה ודאי מגופה אתאי וא"ת מאי שנא דלקמן בשמעתין גבי לבשה שלשה חלוקות ועברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אי איתא דמעלמא אתאי אעליון ה"ל לאשתכוחי ויש לומר דהתם לפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתי על התחתון אבל אי דרך לגלות בשרה:

קתני מיהא על בשרה כו' וא"ת ומאי קושיא ה"נ אימור ארגשה ולאו אדעתה כדאמר לעיל וי"ל דהתם דרוב ימיה טמאין יש רגלים לדבר שיש לתלות בהרגשה ולאו אדעתה אבל הכא אין שום הוכחה שנתלה בהרגשה ולאו אדעתה שאין רק שעה מועטת שהוא על בשרה:

מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן פי' הקונטרס דתלינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפילו מדרבנן:

מתני' הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה. כלומר אע"פ שעברה בשוק של טבחים כדאיתא בגמרא דכיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכח רגלים לדבר דמגופה אתא אלא א"כ אשתכח על חלוקה נמי כדאיתא בגמרא והא דתנן בסמוך תולה בכל דבר לאו ארישא דהא מתני' קאי אלא אראתה על חלוקה דסליק מינה.

על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה פירוש חגור סינר שחוגרין בה הנשים והוא כנגד בית התורפה וכדאיתא בבריתא בגמרא ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם כנגד בית התורפה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה. והא דתנן מן החגור ולמעלה טהורה איכא למימר דוקא בשלא נזדקרה אי נמי בדלא ידעה אם נזדקרה אם לאו דמסתמא לא חיישא לשמא נזדקרה אבל אם נזדקרה חיישינן אפילו בלמעלה כלמטה, שהרי חזר מה שלמעלה כלמטה, אבל הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאפילו בשנזדקרא לא חיישינן אלא מימר אמרינן דעברה בשוק של טבחים א"נ נתעסקה באותו המין ולאו אדעתא ונ"ל טעם לדבריו דאם איתא דמגופה אתא כשנזדקרא א"א לו לדם לינטוף וליפול על חלוקה לבד, אלא שותת היה ויורד על בשרה ומבשרה לחלוקה אי נמי על חלוקה ועל בשרה יחד, אבל השתא דאשתכח בחלוקה לבד ולא על בשרה ודאי לאו מגופה אתא אלא מעלמא.

גמרא אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא הוה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדאקשינן עליה כל הני תיובתא ולא משנינן התם מדרבנן. עד דאתא רב ירמיה מדפתי וחדית מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשינן עליה הנך תיובתא לומר דטמאות נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכין ה"ל למימר מאי טמא דקתני מדרבנן, אלא השתא דקא מתרץ מודה שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא ליה דשמואל טהורה גמורה קאמר, ופירוקיה דרב אשי נמי הכא מוכח, והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימרא דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה"ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה. ועל כרחין אין לן למימר הכין לפרוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמר כר' נחמיה ור' נחמיה מדרבנן היא, שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה. ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מה שייך לאיתויי מקרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההוא קרא אפילו בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דהכי קאמר שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואיפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לימצא. ובנמוקי מורי הרב ז"ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת נגיעת דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמי' גם האשה. וא"ת א"כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאים דתנן בפרק בא סימן (נדה נב, ב) הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפרק דם הנדה (נדה נו, א) תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס. וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלת למנינה וחוששת משום זוב לבעלה היא. ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשינן עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב. והכא בפירקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהם פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינם פשוטות. ועוד הקשו בתוספו' כי היכי דמשני בסמוך בקושיא דהיסטות ומגעות אימר ארגישה ולאו אדעתא, לישני נמי על קושי' דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני' דכנגד בית התורפה טמאה, ומיהו בזו יש לי לתרץ דאימ' ארגישה ולא אדתעה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרינן משום דרוב ימיה בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קושיית' ודאי קשיין, ותירצו בתוס' דכולהו משניות דכתמים איכא לדחויינהו דאימא מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכחה אבל הני דמיתינן בגמרא דרואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כ"כ אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא דארגשה מדכר הות דכירא, ועל שפתי הספל, ואי נמי שהוא נתון תחת הכר, ונמצא על שלו, כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא. והיסטות ומגעות אע"ג דאפילו בשמצאתן בחלוקה מיירי ואפ"ה פריך מינה, התם שאני דכיון דרוב ימיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ"ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתה.

תרתי שמעת מינה פירש מורי הרב ז"ל דדרשא דהכא דעד שתרגיש ודרשא דולא בשפיר שקולות הן ותרויהו דרשינן להו מדלא כתב בבשר ויש מפרשים דולא בשפיר היינו משום דאין מרגשת ביציאת דם, והקשה מורי הרב ז"ל דאי סבירא לן דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא מטהרין משום דאינה מרגשת.

אם רוב ימיה טמאין טמאה פרש"י ז"ל רוב ימיה טמאין כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר וכיון שכן אע"פ שלא מצאתה טמא אפ"ה היא מחזקת עצמה בספק נדה כיון דרוב ימיה טמאין והילכך אם נגעה או שהסיטה הלך אחר הרוב. והקשו עליו בתוספות דאע"פ שאין לה וסת כיון שלא מצאתה טמא למה מחזקת עצמה בנדה וזו חומרא אינה כלל בשום מקום. ועוד דאפילו מצאתה טמא לא מטמי' למפרע אלא מעת לעת או מפקידה לפקידה, והיאך תטמאה היסטה ומגעה של זו למפרע שמצאתה טהור משום חשש שמא ראתה, אלא ודאי כל שלא ראתה היסטה ומגעה טהור, והכא אנמצא על חלוקה קאי דאמרינן ספק טמא ספק טהור טהור דאמרינן בסמוך דאי עברה בשוק של טבחים ספקו טהור ומשום הכי קתני בבריתא דאם רוב ימיה טמאים טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים מגעה והיסטה טמא, ומורי הרב ז"ל הקשה על זה דא"כ אמאי נקט מגעות והיסטות כיון דחלוקה ובשרה שוין בשרוב ימיה טמאין, לא הוה ליה למיתני אלא והלך אחר הרוב, ולי נראה דהא לא קשיא דאי תנא סתמא הלך אחר הרוב הוה אמינא אפילו לגבי בעלה, קמ"ל מגעות והיסטות דהיינו קדשים וטהרות דמחמרינן בהו טפי מבעלה בכולה מכלתין. עוד הקשה רבינו ז"ל דאם כן מאי קא מקשה תלמודא מאי לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה אע"ג דלא הרגישה. וכי לא ארגישה מאי האי דהא כתמים הנמצאים בחלוק חוששים להם ואף על גב דלא ארגישה דהיינו כלהו כתמים דתנינן בכלהו מכלתין והוי טעמא משום דחיישינן דילמא מזמן מרובה אתו וארגישה ולאו אדעתא וכדכתבינן לעיל לדעת רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל, וזו ודאי קשה מן הראשונה אלא שי"ל דס"ד דמקשה דסיפא דומיא דרישא מה רישא דעל בשרה מזמן קרוב אף חלוקה מזמן קרוב וכגון שבדקה חלוקה סמוך למציאה ואפ"ה קתני דאם רוב ימיה טמאין טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחין כנ"ל.

לא אם רוב ימיה בהרגשה חזיא אימא הרגישה ולא אדעתה תמיה לי אדרבה הוה לן למימר איפכא כיון דרוב ימיה בהרגשה השתא דלא ארגישה אימא מעלמא אתא.

אי בעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים, על בשרה טמא דאם איתא דמעלמא אתא על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, ונ"ל דה"ק אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי אלא כיון שנמצא על בשרה בלבד חזקה מגופה אתא. והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בשנמצא על חלוקה ואי נמי על בשרה ועל חלוקה, אבל בנמצא על בשרה בלבד אינה תולה, על חלוקה, כלומר בנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא אף על בשרה טהורה, דכיון דאיכא למיתלי בטבחים תליא דאם איתא דמגופה אתא על בשרה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי, ולא למימרא דכל דאתי מגופה אבשרה בלחוד משתכח, דהא כל שלא עברה בשוק של טבחים אפילו על חלוקה בלחוד טמאה כדתנן במתני', אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דאיכא למיתלי תליא, אלא אי משתכח בבשרה בלחוד, ולישנא נמי הכין מתפרש דאם איתא דתימרו דנחמיר ולימא מגופה אתא, אבשרה איבעי ליה לאשתכוחי וכל דלא אשתכח אבשרה בלחוד לא נחמיר עליה שלא לתלות בטבחים, וא"ת על בשרה בלבד כיון שעברה בשוק של טבחים אמאי לא תלינן דדילמא נקפלו כל בגדיה ונתז על בשרה וכדתניא לקמן לבשה ג' חלוקים הבדוקים לה אם יכולה לתלות תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אם איתא אעליון איבעי ליה לאשתכוחי, נ"ל דהכא היינו טעמא משום דרגלים לדבר דכיון שנמצא על גופה ומגופה קא חזיא חזקה מגופה אתא דכל היכא דאישתכח בגופה בו חמיר טפי דהא טיפין טיפין מצטרפין בדאשתכח בגופה ועל חלוקה אין מצטרפין כדאמרינן בבריתא לקמן לדעת רוב המפרשים כמו שאנו עתידים לכתוב בס"ד. ובתוס' תירצו דהתם היינו טעמא משום דפעמים שמגבהת שני חלוקים העליונים אבל כולן אינה רגילה כדי שלא יראה בשרה, ואין זה מחוור בעיני משום דהא איכא למימר דאתא מלמטה כנגד בשרה ולא נגע בבגדיה כלל, אלא טעמא דמחמרינן בבשרה טפי כדאמרן.

ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה כלומר מחגור ולמעלה וכשלא עברה בשוק של טבחים. וכגון שנזדקרה כלומר שידעה בודאי שנזדקרה והילכך על בשרה כלומר כל שנמצא על בשרה טמא ואפילו נמצא נמי על חלוקה דכיון דליכא למיתלי ודאי מגופה אתא, דאי מעלמא אתא אחלוקה בלחוד איבעי ליה לאשתכוחי. וא"ת והא כיון שנזדקרה ה"ל למעלה מן החוגר כלמטה מן החגור וכל שלמטה מן החגור בין על בשרה בין על חלוקה טמאה וא"כ אפילו נמצא על חלוקה בלחוד אמאי ספיקו טהור. איכא למימר כל שנזדקרה אי איפשר לו לדם שינטף אלא דם שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוקה אבל שלא נגע בבשרה אי איפשר. והא דאמרינן דאבשרה טמא דוקא בדידעינן דנזדקרה אבל מסתמא לא חיישינן לשמא נזדקרה משום דלא שכיחא שתזדקר. ותדע לך מדאמרינן איבעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה ולא אמרינן אימא נזדקרה. ועוד דתנן במתניתין הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה סתמא קתני כל שלא כנגד בית התורפה טהורה ולמעלה מן החגור שלא כנגד בית התורפה הוא, והיינו דאקשינן נמי להדיא אם מחגור ולמעלה אבשרה אמאי טמא. ודברים פשוטים הם אלא שהוצרכתי לכתוב מפני שנראה מדברי הר"ם במז"ל שאפילו בסתם חוששים שמא נזדקרה לפי שלא הזכיר בכל דבריו והוא שנזדקרה. ונמצא פסק הלכה לפי מה שפירשתי דכל שנמצא על בשרה בלבד למטה מן החגור אפילו עברה בשוק של טבחים טמאה. וכל שנמצא על חלוקה בין שנמצא על חלוקה בלבד בין שנמצא גם על בשרה אם יכולה לתלות תולה והיינו מתניתין דעברה בשוק של טבחין ומתעסקת בכתמים. נמצא למעלה מן החגור ואין ידוע אם נזדקרה אם לאו לעולם טהורה ואפילו אין לה במה לתלות דחיישינן שמא עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ולאו אדעת', אבל אם ודאי נזדקרה כל שנמצא על בשרה בין על בשרה בלבד בין על חלוקה ועל בשרה טמאה דאמרינן בשעה שנזדקרה שתת הדם ונגע בבשרה, על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי ואם עברה בשוק של טבחים או שנתעסקה במין טהורה אבל אם נמצא על בשרה בלבד לעולם טמאה, ואפילו יכולה לתלות בטבחים או בכתמים אינה תולה דאם איתא דמעלמא אתא אף על חלוקה איבעי לאשתכוחי וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא בשאין לה במה לתלות אבל אם יכולה לתלות תולה אפילו נמצא על בשרה בלבד, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרינן בגמרא ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתא אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ואע"ג דאמרינן אי בעית אימא מן החגור ולמעלה לא למסתר דינא דלישנא קמא אתא אלא לחדותי דהא אוקמת' אחרינא ואיתא להאי ואיתא להאי ושמא הוא ז"ל סבור דלאוקמתא בתריתא אוקמתא קמיתא ליתא כלל וכיון דכתמים מדרבנן הלך אחר לישנא בתרא להקל. ולענין שמעתין יש לי עוד לפרש ואי בעית אימא מחגור ולמטה על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אתא אף על חלוקה איבעיא ליה לאשתכוחי, על חלוקה מעלמא אתא כלומר אם נמצא גם על חלוקה מעלמא אתא דאי מגופה על בשרה בלבד איבעי ליה לאשתכוחי, ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון שנזדקרה, על בשרה בלבד מגופה אתא דאי מעלמא אף על חלוקה איבעי ליה לאשתכוחי, והשתא אתי שפיר דעל בשרה דאוקימתא קמייתא ועל בשרה דאוקמתא בתרייתא מפרשי בחד גונא, כלומר דבשרה בלבד, ומ"מ הראשון נ"ל עיקר דכיון דנזדקרה ודם שותת ויורד על בשרה כשחזרה ועמדה על רגליה חזרה ונתלכלכה חלוקה בדם שעל בשרה ולמה נטהר אותה כשנמצא על בשרה ועל חלוקה.

פרק שמיני הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה כלומר אעפ״י שעבר׳ בשוק של טבחים כדאיתא בגמ׳ כיון דמגופא ובגופא אשתכח רגלים לדבר דמגופה אתא אא״כ אשתכח על חלוקה נמי כדאיתא בגמ׳ והא דתנן בסמוך תולה בכל דבר לאו ארישא דהא מתני׳ קאי אלא אראתה על חלוקה דסליק מינה.

על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה פי׳ חגור סינר שחוגרין בה הנשים והוא כנגד בית התורפה וכדאיתא בבריתא בגמ׳ ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התרופה של קצרה קצרה טמאה וארוכה טהורה והא דתנן מן החגור ולמעלה טהורה איכא למימר דוקא בשלא נזדקרה א״נ דכי לא ידעה אם נזדקרה אם לאו דמסתמא לא חיישא לשמא נזדקרה אבל אם נזדקרה חיישינן אפי׳ בלמעלה למטה שהרי חזר מה שלמעלה כלמטה אבל הראב״ד ז״ל נר׳ דס״ל דאפי׳ כשנזדקרה לא חיישינן אלא מימר אמרי דעברה בשוק של טבחים אי נמי נתעסקה במין ולאו אדעתא ונ״ל טעם דבריו דאם איתא דמגופא אתא כשנזדקרה אי אפשר לה לטנף וליפול על חלוקה לבד אלא שותת היה ויורד על בשרה ומבשרה לחלוקה אי נמי על בשרה ועל חלוקה יחד אבל השתא דאשתכח בחלוקה לבד ולא על בשרה ודאי לאו מגופא אתא אלא מעלמא.

גמרא אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאתה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. נראה דהשתא בזה משמע להו לבעלי הגמרא דשמואל טהורה לגמרי קאמר ואפילו מדרבנן ותדע לך מדקשיא עליה כל הני תיובתא ולא משני התם מדרבנן עד דאתא רב ירמיה מדפתי חדיתא מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ואלו הוה סבירא לן השתא דשמואל מדאוריתא דוקא קאמר וכי אקשי עליה הני תיובתא לומר דטמאות מדאוריתא נינהו ואתא רב ירמיה לתרוצי דלאו מדאוריתא טמאות אלא מדרבנן לא הוה ליה למימר בהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר מאי טמא דקתני מדרבנן אלא השתא דמתרץ שמואל דטמאה מדרבנן משמע דעד השתא הוה סבירא לן דשמואל טהורה גמורה קאמר ופירוקא דרב אשי נמי הכי מוכח והא דקא מייתי שמואל קרא לאו למימר דמדאורייתא בלחוד קאמר אלא ה״ק טהורה מדאוריתא דכתיב בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכיון דמדאוריתא טהורה לא חשו לה חכמים להחמיר עליה ועל כרחין אית לן למימר הכי לפי דוקיה דרב אשי דאמר שמואל דאמ׳ כר׳ נחמיה ור׳ נחמיה מדרבנן היא שלא גזרו על כתמים שבדבר שאינו מקבל טומאה ועוד דלטהר דבר שאינו מקבל טומאה מאי שייך לאתויי קרא דבבשרה עד שתרגיש בבשרה דאי מההיא קרא אפי׳ בדבר המקבל טומאה טהורה עד שתרגיש אלא דה״ק שמואל טהורה מדאוריתא וכיון שכן אף מדבריהם טהורה שלא טמאו כתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה ואפשר מפני שלא גזרו אלא על המצוי ודבר שאינו מקבל טומאה אינו מצוי שתשב עליו או שתשתמש בו בישיבה ולבישה וכיוצא באלו שדרכן של כתמים לי״מ ובנמוקי הרב מורי ז״ל טעמא לפי שלא גזרו אלא על דם שנמצא בדבר שראוי לטמאו מחמת ראות דם דאשתכח בגויה ואגב הכי מטמא גם האשה.

וא״ת א״כ אמאי לא פריך ליה מכל כתמים דטמאין דתנן בפ׳ בא סימן הרואה כתם מקולקלת למנינה ובפ׳ דם הנדה תנן הכתם שנמצא בחלוק טמא עד שעת הכבוס וליכא לדחויי דהתם לטהרות חדא דמקולקלות למנינה וחוששין משום זוב בעלה היא ועוד דאפילו לטהרות קאמר שמואל דטהורה מדאקשי׳ עליה מיהא דתניא ובהסטות ובמגעות הלך אחר הרוב והכא בפרקין נמי תנן מן החגור ולמטה טמאה ולמה הניח להקשות מאלו שהן פשוטות יותר וקא מהדר אהנך דאינן פשוטות ועוד הקשו בתוס׳ כי היכי דמשני בסמוך בקושיא בהסטות ומגעות ארגישה ולאו אדעתא לישני נמי על קושיא דעל בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכן על מתני׳ כנגד בית התורפה טמאה ומיהו בזה יש לי לתרץ דאימר ארגישה ולאו אדעתה לא שכיח ודוחק הוא לומר כך אלא התם בלחוד הוא דקאמרי משום דרב בהרגשה וכדאיתא הכא בהדיא אבל הנך קשיותא ודאי קשיין ותירצו בתוס׳ דכלהו משניות דכתמים איכא לדחוינהו דאימר מזמן מרובה בא הכתם ולכך טמאה דשמא הרגישה ומדעתה אלא ששכח׳ אבל הני דמייתי בגמרא ברואה כתם על בשרה מסתמא מזמן קרוב בא הכתם דאלו מזמן רחוק בא לא היה מתקיים בו כל כך אלא היה עובר אגב זיעה והילכך אם איתא בהרגישה מדכר הוה דכירא ועל שפת הספל ואי נמי עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא על שלו כל הני מזמן קרוב באו בודאי ואם הרגישה מדכר דכירא והסיטות ומגעות אע״ג דאפי׳ כשמצאתן בחלוקה מיירי ואפילו הכי פריך מינה התם שאני דכיון דרב ירמיה טמאין מסתמא מזמן קרוב בא הכתם ואפ״ה משני דילמא מזמן רחוק בא והרגישה ולאו אדעתא.

תרתי שמעת מינה פי׳ מורי הרב ז״ל דרישא דעד שתרגיש ודרשא דולא בשפיר שקולות הן ותרוייהו דרשי להו מדלא דכתיב בבשר ויש מפרשים דולא בשפיר היינו משום דאין מרגשת ביציאת דם והקשה מורי הרב ז״ל דאי סבירא לן דרכה של אשה לראות דם בסתרה לא מטהרי משום דאינה מרגשת.

אם רוב ימיה טמאין טמאה פרש״י ז״ל רוב ימיה טמאין כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר אעפ״י שלא מצאתה טמא אפ״ה היא מחזקת עצמה בספק נדה כיון שרוב ימיה טמאין והילכך אם נגעה או שהסיטה הלך אחר הרוב והקשו עליו בתוס׳ דאע״ג דאין לה וסת כיון שלא מצאה טמא למה מחזקת עצמה כנדה וזו חומרא אינה נמצא כלל בשום מקום ועוד דאפי׳ מצאתה טמא לא מטמאה למפרע אלא מעת לעת או מפקידה לפקידה והיאך נטמא היסטא ומגעה של זו למפרע שמצאתה טהור משום חשש שמא ראתה אלא ודאי כל שלא ראתה היסטה ומגעה טהורה והכא הנמצא על חלוקה קאי דאמר ספק טמא ספק טהור טהור דאמרי׳ בסמוך דאי עוברת בשוק של טבחים ספקו טהור ומשום הכי קתני בבריתא דאם רוב ימיה טמאין אפי׳ עברה בשוק של טבחים מגעה והסיטה טמא ומורי הרב ז״ל הקשה על זה דא״כ אמאי נקיט מגעות והסיטות כיון דחלוקה ובשרה שוין בשרוב ימיה טמאין לא הוה ליה למתני אלא והלך אחר הרוב ולי נראה דהא לא קשיא דאי תנא סתמא הלך אחר הרוב הוה אמינא אפי׳ לגבי בעלה קמ״ל מגעות והיסטות דהיינו קדשים וטהרות דמחמרינן בהו טפי מבעלה בכלה מכילתין.

עוד הקשה רבינו ז״ל דא״כ מאי קא מקשה תלמודא מאי לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה אע״ג דלא הרגישה וכי לא אירגישה מאי הוי דהא כתמים הנמצאים בחלוק חוששין להן ואע״ג דלא ארגישה כלהו כתמים דתנינן בכלהו מכילתין והוי טעמא משום דחוששין דדילמא מזמן מרובה אתי והרגישה ולאו אדעתא וכדכתבינן לעיל לדעת ר׳ יצחק בעל התוספות ז״ל וזו ודאי קשה מן הראשונה אלא שי״ל דסלקא דעתיה דמקשה בסיפא דומיא דרישא מה רישא דעל בשרה מזמן קרוב אפי׳ הכין קתני דאם רוב ימיה טמאין טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחים כנ״ל.

לא אם רוב ימיה בהרגשה חזיא אימור ארגישה ולאו אדעתה תמיה לי אדרבה הוה לן למימר איפכא כיון דרוב ימיה בהרגשה השתא דלא ארגישא אימר מעלמא אתא.

הפרק השמיני בע"ה:

הרואה כתם וכו' זה הפרק כלו יסוב בענין החלק הרביעי ר"ל ענין הכתמים ורבו יסוב על שלשה ענינים הראשון להודיע שאינה חוששת לכתם אפילו נמצא בבשרה אלא במקום שאפשר שניטף שם הדם מן המקור אפילו היה שם שיעור הראוי לחוש בו שכל שנמצא בבשרה ובמקום שאפשר שניטף שם מן המקור חוששת לו אף במקום שיש לתלות והשני שכל שלא נמצא בבשרה אלא בחלוקה כל שיש לתלות תולין אף במקום שניטף שם מן המקור ובא להודיע על איזה צד תולין ובאיזה שיעור השלישי שלא נמצא בבשרה ולא בחלוקה אלא שנמצא בעד שלה על איזה צד חוששת בו:

זהו שרש הפרק דרך כלל וענינים אלו כלם נמשכים לענין אחד ומתבארים במשניות אלו ובסוגייא הבאה עליהן אלא שאנו מבארין את המשניות ביחד אחר שהכל ענין אחד ואחר ביאורן נבאר היוצא לנו מן הסוגיא הבאה עליהן והחל במשנה הראשונה בענין החלק הראשון והוא שאמר הרואה כתם על בשרה אם מצאתו כנגד בית תורפה ר"ל מקום ערותה הרי זו טמאה ר"ל אפילו יש לה במה לתלות כגון שעברה בשוק של טבחים וכיוצא בה שמאחר שנמצא בבשרה ובמקום המכוון לבית תורפה עד שנראה שמשם ניטף לשם טמאה שלא כנגד בית תורפה טהורה שמאחר שאי אפשר לומר שמן המקור ניטף לשם אין חוששין שמא הביאתה שם בידה שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום אלא אומרין שממקום אחר ניתז עליה ובא לפרש אלו הן המקומות שדנין בהם שממקום תרפה ניתזו לשם ואלו הן אותן שאי אפשר לדון בהם כן והוא שאמר כיצד נמצא על עקיבה ועל ראש גודלה טמאה על עקיבה מפני שפעמים כשהיא יושבת בקרקע עקיבה כרוך באותו מקום ונוגע בו ועל ראש גודלה שמא בשעה שהיא הולכת נזדמן ראש גודלה כנגד בית התורפה על שוקיה ועל פרסותיה מבפנים והם שני הצדדין הפנימיים שבשוקיה ופרסות רגליה שהם נוגעים זה בזה בעת שהיא עומדת ר"ל שנדבקים שוק בשוק ופרסת רגל בפרסת רגל טמאה ופירשו בגמרא בשיעור פנימיות זה שהוא עד מקום חבק ושמקום חבק עצמו כלפנים וכבר טרחו הרבה מן הרבנים ומן הגאונים בפירושו והוא שגדולי הרבנים פירשו שהוא מלשון רצועה כענין החבק והקילקי האמור בחבישת רצועת החמור ובכאן הוא מקום מתיחת הגידין שחוגרין הירך והשוק ובערוך פירשו שמנהגם היה לנעול את השוק באנפיליא שיש בה לולאות ומקום חיבוק הלולאות הוא קורא מקום חבק ועוד פירשו שם שמה שמתכסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוא מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה ועיקר הדברים כפירושו שכשהוא שואל מבפנים עד היכא לא שאל על ארך הירך והשוק שזה פשוט הוא שכל שממקום תורפה עד פרסות הרגל בדין זה אלא מפני שהשוק עגול ואינו מתדבק זה בזה על פני כל הרוחב והירכים שטוחות ומתדבקות זו בזו על פני כל הרוחב שאל בשוקים עד היכן נידון כלפנים ממקום הרוחב ופירשו בה עד מקום חבק וקרא מקום חבק עובי הבשר העגול שבשוק שמתוך עביו מתדבק עם העובי האחר שכנגדו וכל כמה שהוא מתדבק ברוחב הוא קורא מקום פנים ומקום חבק עצמו ר"ל כל מקום רוחב בליטת אותו עובי כלפנים אע"פ שקצותיו מתעגלים ואין נדבקים זה עם שכנגדו יפה אבל אם נמצא מבחוץ ר"ל הצדדין הנחוכיים לפנימיים וכן הצדדין כגון גב השוק וצד אחוריו טהורה וכל שכן אם נמצא מן הירך ולמעלה שבודאי לא ממקום תורפה ניטף אלא ממקום אחר ניתז עליה ואפילו לא היתה יודעת במה לתלות ומ"מ פי' בגמ' שאם נמצא בידה אפילו על קשרי אצבעותיה שהיה לדון שאין קשרי אצבעותיה מגיעות להדיא לכנגד בית תורפה טמאה מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות כלן במקום התורף וקצת חכמי אחרונים כתבו בזו דוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אבל מן הסתם לא מפני שאינה עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורפה שנזהרת היא בכך שלא ללכלך ידיה ואין נראה לי כן שמאחר שמטעם עסקיהן של ידים אנו נוגעים בה עסקניות הן במגע שלא בכונה ולמדנו שכל שכנגד תורפה טמאה אפילו היה לה במה לתלות אחר שנמצא בבשרה וכל שלא כנגד תורפה טהורה אפילו לא היה לה במה לתלות אע"פ שנמצא בבשרה:

ועכשו חוזר ומפרש כשלא נמצא בבשרה אלא בחלוקה ואמר שאם ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה וחגור זה פירושו סינר שהנשים חוגרות בו לצניעות והוא כנגד בית תורפה וכל כתם שנמצא בחלוקה מכנגד הסינר ולמטה טמאה ולא סוף דבר כנגד בית תורפה אלא אפילו מן הצדדין ומטעם שהחלוק עשוי להתהפך אף מפנים לאחור וכל שכן לצדדין מחגור ולמעלה טהורה אפילו לא היה לה במה לתלות שהרי אי אפשר שניטף דם שם ממקום התרף ומ"מ אם נזדקרה בבת ראש והוא הנקרא בלשון לעז טומבא"ר יש אומרין שטמאה שהרי כשנזדקרה בבת ראש חזר מה שלמעלה למטה ולא טיהרו אלא נזדקרה בבת ראש או שלא ידעה אם נזדקרה אם לאו שמן הסתם אינה חוששת אבל גדולי המפרשים כתבו שאפילו נזדקרה בבת ראש והגביהה רגליה למעלה בזיקור זה הדין כן הואיל ולא נמצא על בשרה ונראין הדברים שאלו יצא מן המקור אף על בשרה היה נמצא שכשהיא הולכת הוא שנמצא לפעמים על חלוקה ולא על בשרה שהדם עשוי להטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל במזדקרת אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כל פנים על בשרה שתת וירד ולדעת זה יש לך לדון שאם נמצא בבשרה ולמעלה מן התורף או בבשרה וחלוקה כל שנזדקרה טמאה אלא שמן הסתם אינה חוששת לזיקור וכסתם משנתנו שאמרה הרואה כתם בבשרה שלא כנגד תורפה טהורה וי"מ בנזדקרה ששכבה על מטתה ופניה למעלה ורגליה גבוהים יותר מראשה ראתה על בית יד שלה ר"ל שנמצא הכתם על בית יד של חלוקה אם מגיע אותו בית יד כנגד בית תורפה ר"ל אפילו על ידי הדחק כגון שאינו מגיע לשם אלא בשעה שהיא שוחה ביותר טמאה שמא שחת ונגע ואם לאו טהורה אין חוששין שמא בידה נגעה בבית תורפה ואח"כ הביאתו כאן שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכן אין חוששין שמא בלילה ניטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ומ"מ אם היתה פושטתו בלילה ומתכסה בו ראשה או גופה כל מקום שנמצא בו טמאה מפני שהוא חוזר ר"ל שיש לחוש שמא נתהפך החלוק ובא לו כנגד בית תורפה וכן הדין באפיליון ר"ל מעפרת שמכסה בה ראשה בלילה או טלית שמתכסה בו בלילה גם כן:

תולה בכל דבר שהיא יכולה ר"ל כשנמצא על חלוקה אף במקום שאפשר שניטף שם מן המקור אם יש לה דבר לתלות בו ולדון שמאותו דבר אירע לה כן כגון אם שחטה בהמה חיה ועוף או נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בדבר או שעברה בשוק של טבחים טהורה ומ"מ כשנמצא על בשרה ולא על בגדיה אינה תולה באלו שאלו היה כן היה ראוי שימצא אף על בגדיה ולמדת שאם נמצא על בשרה ובגדיה כאחד תולה הרגה מאכלת תולה בה וכו' צריך שתדע שלענין פסק אין תלייתה בשאר דברים לתלייתה במאכלת שוה שתלייתה בשאר דברים היא כשנמצא על חלוקה או על בשרה וחלוקה כאחד ותלייתה במאכולת היא אף כשנמצא על בשרה לבד וכן שבשאר דברים אינה תולה מן הסתם ובמאכולת תולה אף מן הסתם שיש לדון שבהתהפכה מצד לצד נהרגו תחתיה פרעוש או כינה ולא כדעת האומר הרגה מאכולת תולה בה שמשמעו הרגה דוקא אלא כר' חנינא שאמר אע"פ שלא הרגה וכן שבשאר כתמים כל שידעה במה לתלות תולה אף בכתם גדול מכגריס לפי הענין שאירע לה בכינה או מאכלת אינה תולה אלא עד כגריס ונמצא שכל כתם שהוא כגריס נתלה מן הסתם במאכולת בין בבשרה בין בבגדיה בין בשניהם וכל שביתר מכגריס אינו נתלה במאכולת אלא לפי מה שנתעסקה בו ואף זה דוקא שנמצא בבגדיה או בבגדה ובשרה כאחד ומ"מ יתבאר בגמרא שאם היתה מאכולת רצוצה במקצת הכתם הואיל ורגלים לדבר תולה בו אף ביתר מכגריס ואם היא במקום שהפישפש מצוי שם תולה עד כתרמוס וכן תולה בבנה ובבעלה ר"ל אם היו ידיהם עסוקים בדמים או בכתמים או אם היה בהם מכה ואפילו נמצא בבשרה שמא נגעו בה ומששוה כדרך אשה עם בנה ובעלה ולא ידעה ותולה בהם אא"כ ברור לה שלא נגעו בה ויש אומרים שאם היו הם עסוקין בדם ולא נראה בהם דם שאינה תולה ולא יראה לי כן שמא אף דם שעליהם נתקנח בה היתה בה מכה אע"פ שכבר חית והוגלד פי המכה אם יכולה להתגלע ר"ל להתקלף על ידי חכוך ולצאת ממנה דם תולה בין בבשרה בין בבגדיה:

ומעשה באשה אחת כו' למדנו ממעשה זה שכל שהיא תולה אינה צריכה להקיף הכתם עם אותו דבר שהיא תולה בו ולראות אם דומים זה לזה אם לאו אלא תולה מן הסתם אחר שהיא ממין אותו דבר שתולה בו שהרי אשה זו לא הביאה הכתם לפני ר' עקיבא אלא שאמרה ראיתי כתם וטיהרה וכן כתבוה גדולי המפרשים מזו ובאמת הדברים אמתיים אלא שאין מזו הכרח ושמא אף היא הביאתהו לפניו אלא שהדברים ברורים שאין צריך הקפה וכן הדין כל שנתעסקה היא עצמה במיני דמים שתולה אף בנמצא בבשרה:

עד שהוא נתון תחת הכר ר"ל הבגד שהיא מקנחת בו את עצמה אחר תשמיש וכבר היה בדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת או שטחתו בירכה ונמצא עליו דם אם אותו דם משוך טמאה בכל שהו שבודאי דם קנוח הוא ומגופה יצא וראוי להחמיר בו יותר משאר כתמים אבל אם הוא עגול טהור ר"ל אא"כ הוא ביתר מכגריס שתולין אותו במאכולת ומ"מ אם הניחתו בקופצא לאחר בדיקה אף בעגול טמא בכל שהוא שאין תולין במאכולת בקופצא ואם קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו בקופצא ואף במשוך טמאה עד כגריס ועוד כאלו נמצא בחלוק או בשאר בגדים ויש חולקין בזו להקל אף ביתר מכגריס וכבר ביארנו ענין זה בפרק שני:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא אע"פ שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו וכמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הרואה כתם פרק שמיני

תוס' בד"ה הרואה כתם ת"ש האשה כו' ולא שייך לשנויי עלייהו ולא הרגשת עד כו' עכ"ל אבל הרגשת מי רגלים ודאי שייכא כפי מה שפירשו התוספות לקמן דביש זמן ארוך יש הרגשת מי רגלים אלא דהמקשה לא אסיק אכתי אדעתיה הרגשת מי רגלים בההיא דאשה שעושה צרכיה גם התוספות לא אסקי אכתי מ"ש לקמן דבכתמים יש זמן מרובה להרגשת מי רגלים משא"כ בהנך פירכות ודו"ק:

בד"ה אימר הרגשת שמש הואי וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מי רגלים כו' וי"ל דהכא זמן מועט כו' עכ"ל וכצ"ל בההיא דעד שנתון תחת הכר ובההיא על בשרה ספק טמא כו' דאיכא זמן מועט ולית בהו הרגשת מי רגלים אך ק"ק לחד תירוצא דכתבו התוס' לעיל בההיא דשלשה ספיקות דפריך מחלוקת ומשני דמזמן רחוק הוה ואימר ארגשה ולאו אדעתא אמאי לא קאמר כיון דמזמן רחוק הוה אימר הרגשת מי רגלים הוה וכן בפ"ק בההיא דהלל אמאי לא נקט כדנקט הכא ודו"ק:

בד"ה ובמגעות ובהסיטות הלך כו' ולא מפקידה לפקידה ואפילו ברואה וכל שכן הכא דאין כאן אלא כתם כו' עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם דבאין כאן כתם קאיירי הכא כפרש"י בהדיא אשה שלא מצאה כתם כו' דבמצאה כתם אפי' בלא רוב ימיה טמאין מטמאה מפקידה לפקידה כדתנן בפ' דלעיל דבכתם מטמא למפרע עד שעת בדיקה או עד שעת כיבוס משום דחזקתו בדוק והשתא קאמרי כיון דאפילו ברואה לא מטמא אלא מעל"ע כ"ש הכא דאינה רואה כיון דאין כתם דאין סברא לחלק בין כו' וק"ל:

ד"ה ובמגעות ובהסיטות יבו' ונראה דקאי אנמצא על חלוקה וקאמר דאם קודם מציאת הכתם רוב ימים טמאים טמא כנ"ל להגיה ובספרים שלפנינו כתוב דאם אחרי מציאת הכתם רוב ימיה וכו' וא"א ליישבו וק"ל: