Commentary page
Niddah 51b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNiddah 51b
Niddah 51b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 415 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
והא שבת וכו' לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל:
לטעמא למתק הקדרה:
והחימום פיטרטר"א:
והתיאה היינו סאה:
חלת חריע קרו"ג והוא כרכום:
אף הם לא ילקחו בכסף מעשר דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו:
נמנו וגמרו כו' אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי:
לכמך דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר:
21 more comments on this page.
Rashi on Niddah 51b · Sefaria
Tosafot
והא שבת מדחייב בפאה חייב נמי במעשר הוי מצי לאתויי הא דתנא במס' (שביעית) (פ"ד) ומייתי לה בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ז:) השבת מתעשר זרע וירק ובהדיא תנן ומייתי בסמוך דשבת משנתנה טעם בקדרה אינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה מטמאה אלא דניחא ליה למפרך דרבי עקיבא אדרבי עקיבא:
התיאה פרש"י דהיינו סיאה וקשה דלעיל אמר דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא קאמר תיאה אין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם אי נמי ב' מינים הן:
אם נקח בכסף מעשר מפני מה אין מטמא טומאת אוכלים כו' וא"ת והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין כח:) קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין וי"ל דקור נמי אם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין ולכך אף קודם שליקה נקח בכסף מעשר מידי דהוי אבהמה וחיה דנקחות בכסף מעשר לפי שראויין לשחוט אבל טומאת אוכלים אין להם מחיים והכא פריך שפיר אי נקחת בכסף מעשר לפי שראויה אחר תיקון לאכילה אם כן יטמא טומאת אוכלים מיד שהרי בקל יכול לתקנה ומעתה יש עליה שם אוכל ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטגון ואי אין מטמא טומאת אוכלין לפי שאחר התקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה אם כן גם לא יהו נקחות בכסף מעשר:
ולכתוב רחמנא קשקשת כו' וא"ת והיכי הוי ידעי מה קשקשת קודם שנכתב קרא דגלית ויש לומר דמקבלה הוה ידעינן דהכי נמי נגיחה לא ידעינן דהויא בקרן אלא מקרא דויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל וגו' (ב"ק דף ב:) וא"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מינייהו או בהא או בהא עד שיפרט לך הכתוב יחדו וי"ל דומיא דסימני בהמה בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל:
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו וברכת טבילה דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז:) דמברך אחר טבילה התם נמי דינה להיות לפניה אלא משום דגברא דלא חזי הוא:
ולבני מערבא דמברכי כי מסלקין תפילייהו לשמור חוקיו אומר ר"ת דעל תפילין לבד הוו מברכי לשמור חוקיו דקרא (שמות יג) דושמרת את החוקה הזאת למועדה ס"ל לבני מערבא דבתפילין כתיב כדאמר בירושלמי אבל ציצית כי קמסלק מעליו ליכא מאן דמברך ותפילין נמי דוקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה שמחויב לסלקן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) הניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה דכתיב ושמרת את החוקה והשמר דעשה עשה אבל ציצית אע"ג דפטור בלילה ליכא איסור ואין חייב לסלקן ובשמעתין הוי מצי למימר לאתויי ציצית אלא דניחא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברך אחריהן ולדידן לא קי"ל כבני מערבא ולא מברכין אחר תפילין לשמור חוקיו דבפרק הקומץ רבה (מנחות דף לו:) מוכח דלילה זמן תפילין הוא דהכי סבר רב אשי התם ומדרבנן הוא דאסור שלא ישן בהן וקרא דושמרת מוקמינן לה דבחוקת הפסח הכתוב מדבר ואף על גב דשבת לאו זמן תפילין הוא מכל מקום אין מברך עליהם כשמסלקן ע"ש עם חשכה דאין חייב לסלקן דנפקא לן (שם) מלאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן גופן אות:
Tosafot on Niddah 51b · Sefaria
Rashba
האי שבת מדמחייב בפיאה מיחייב במעשר וא"ת למה ליה לאתויי מכללא, בהדיא תנינא בפ"ד דמעשרות ר' אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין וחכמים אומרים אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד מ"מ הכל מודים שהוא מתעשר, י"ל אה"נ אלא איידי דבעי למידק מכלל מדאיחיבה במעשר מטמא טומאת אוכלין דייק נמי ומדמחייבין בפאה מתחייב במעשר, ומיהו ה"ה דהוה מצי למיפשט תרוייהו בהדיא ממתני' דמייתי בשלהי שמעתא דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, אלא מתרץ להא ומסייע ליה מההיא משום יגדיל תורה ויאדיר.
לבני מערבא בתר דמסלקי תפליהו מברכי וכו' פר"ת ז"ל דוקא בתפליהו הוא דמברכי אבל בשאר מצות לא מברכי והביא ראיה מדגרסינן בגמרא דבני מערבה בברכות פרק הקורא כיצד הוא מברך עליהן ר' זריקא בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד מהו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפילין וכשהוא נותן לראש אומר על הנחת תפילין וכשהוא חולצן מהו אומר לשמור חוקיו. ואתיא כמ"ד בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת פסח הכתוב מדבר לא בדבר אחר. ונתן טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה הילכך מברך בשעת סלוקן בלילה לפי שהוא מקיים העשה מה שאין כן בשאר מצות. ואינו מחוור דא"כ למה לא העמידוה כאן בשמעתא בשאר מצות. וי"מ דלבני מערבא ה"ה בשאר כל המצות ומה שאמרו שם בירושלמי אתיא כמ"ד בחקת תפלין הכתוב מדבר אבל כמ"ד בחקת פסח הכתוב מדבר לא הקפידו אלא על לשון לשמור חוקיו דבשאר מצות אין מברכין אלא לשמור מצותיו. ומיהו משמע ודאי דאפילו בני מערבא לא מברכי אלא על מצות שיש גמר לעשית מצותן כגון סלוק תפלין ערבית אי נמי בערבי שבתות וימים טובים שכבר נגמרה מצותן דמאן דמוקי לה במצות תפילין קסבר לילה ושבתות וי"ט לאו זמן תפלין מדכתיב מימים ימימה וכדאיתא נמי בעירובין בר"פ המוצא תפילין (צו,.) וא"נ בפושט ציצית בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב שעשייתן גמר מצותן, אבל שאר מצות שאין להן גמר, וא"נ חולץ תפליו ופושט ציצית ביום כיצד יברך בסילוקן והוא מצווה עדיין על עשייתן. וא"ת א"כ למה לא העמידוה כאן בשאר מצות שאין להן גמר. י"ל לפי שאין לשון אחרת אלא לאחר שנגמרה מצותו ואין לשאר מצות גמר. וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו התם הוא שהוא מצוה לגמור כדי שיהא שלשה או שבעה קורים כתקנת חכמים. ולענין הלכה כתב רב האי גאון ז"ל דלא נהיגין כמתיבתא דבני מערבא, ומיהו מאן דבעי למיעבד כבני מערבא שפיר דאמי.
Rashba on Niddah 51b · Sefaria
Ritva
מרמי והא שבת חייבא בפאה מחייבא במעשר דתנן כל שחייב בפאה חייב במעשר. הא ודאי משנה מפורשת במקומה שהשבת מתעשרת זרע וירק ובזירין הוא דנחלקו שם ר׳ עקיבא ורבנן וכן לענין טומאה כאן לקמן דמשתנה טעם אינה מטמאה הא קודם לכן מטמאה אלא דניחא ליה לאתויי מדוקייא דהני כללי לאשמועינן דכללי דוקני נינהו וכדאמרן.
אם נקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאים טומאת אוכלים וכך הקשו בתוס׳ דהכא משמע דהני כי הדדי נינהו ואלו בפ׳ בכל מערבין תניא הקור נקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים ותרצו שאין כל הדברים שוים דהני דהכא פירי גמור הם שנגמר ענינם לגמרי אלא שאין נאכלין אלא בציקי קדרה וכיון דכן אין לחלק בדין אוכל שלהם בין לענין כסף מעשר ובין טומאת אוכלים מה שאין כן גבי קור דאע״ג דגבי כסף מעשר ראוי להיות ניקח לפי שדרך לאכלו והוי פירי מפירי וגדול קרקע לגבי טומאת אוכלים אפשר שאינו מטמא משום דכתיב אשר יאכל מה שאין כן בקור שעקרו לעץ ואם מניחין אותו יהיה יוצא מעצמו מתורת אוכל ויתקשה כעץ.
יגדיל תורה ויאדיר פי׳ דלסמוך אודאי בקשקשת סגי לן ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואעפ״י שהוא לבדו אינו גורם טהרה.
הא דתנן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו איכא דקשה ליה הלל שבלילי פסחים שמברכין לאחריו ברכת השיר דהיינו יהללוך ואין מברכין לפניו ויש מתרצין שאין למדין מן הכללות ואין זה מענין סוגיין כדכתיבנא לעיל והרמב״ן ז״ל נוהג לברך עליו ובפ׳ ערבי פסחים ביררתי הדברים יפה בשיטת מורי הר״א הלוי ז״ל ע״ש.
הא דאמרי לבני מערבא דלבתר דמסלקי תפליהו מברכין אקב״ו לשמור חקיו פי׳ כשמסקלין אותם סמוך לשקיעת החמה ומשום דס״ל דתפילין מן התורה ביום זה אסור להניחם בלילה מדכתיב ושמרתם את החוק׳ הזאת במועדה מימים ימימה דמשמע להו דאתפלין קאי וכן בירושלמי בפ׳ הקורא כשהוא חולצן מברך לשמור חקיו ואתא כמ״ד בחקת תפלין הכתוב מדבר ברם כמאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ע״כ. ודעת ר״י ז״ל דלבני מערבא ה״ה בכל מצות שיש להם גמר לעשייתן ועובר זמנן כגון פושט ציציתו בלילה וכן לאחר תקיעת שופר ונטילת לולב אכל כיוצא בהם וכלם למדין מהא דתפלין אלא בתפלין היו מברכין לשמור חוקיו כדכתיבנא ואלו באידך מברכין לשמור מצותיו והיינו דלא אמרינן הכא דאתיא מתני׳ לאתויי שאר מצות ומיהו מצות עשה שלא הזמן גרמא אף לבני מערבא אין לברך אחריהם.
ומאי דלא אוקימנא מתני׳ באותן מצות מפני שבאותן מצות לא שייך אחריו שאין לשון לאחריו אלא לאחר שנגמרה מצותו וקורא בתורה בצבור שמברך לאחריו מפני שאף היא בימים ידועים ובמנין קוראים ידועים כדאיתא במס׳ מגלה. ונר׳ דאנן לית לן דבני מערבא כלל לא בתפלין ולא בשאר מצות דקי״ל דהא דכתיב ושמרת את החקה בחקת הפסח הכתוב מדבר דאלו תפלין בלילה הלכה ואין מורין כן וא״כ מנא תיתי לן בנין אב לברך על המצות לאחריהן הילכך הפושט ציציתו בלילה וכן החולץ תפליו אפי׳ בערבי שבתות וימים טובים אין לו לברך וזה דעת מורי הר״א הלוי ז״ל וכן מנהג שלא לברך אבל ר׳ האי גאון ז״ל כתב בתשובה לא נהגינן במתיבתא למעבד כבני מערבא ומיהו מאן דבעי למעבד כבני מערבא שפיר דמי ע״כ.
Ritva on Niddah 51b · Sefaria
Meiri
המנמר את שדהו ר"ל שהיתה זרועה מין אחד של תבואה ואחר שהתחילו בה מקומות להתיבש קצר את היבש ונשאר הלח מפוזר במקומות מפוזרים מכאן ומכאן אין זה הפסק לענין פיאה ונותן פיאה אחת על הכל הואיל ודרכן של בני אדם באותו המין שזורעין אותו כאחד כגון מיני התבואות והקטניות אבל אם דרכן של בני אדם באותו המין לזרעו מקומות מקומות כגון שבת וחרדל אע"פ שזה זרעם כאחד אלא שאח"כ הוא מנמרן ונעשין ערוגות מיוחדות כמנהגם נותן פאה אחת לכל אחד ואחד שאף הרואה יסבור שכך נזרעו לפי דרכך למדת שהשבת חייב בפיאה ומאחר שחייב בפיאה חייב במעשר שכך שנינו כל שחייב בפיאה חייב במעשר וכן מטמא טומאת אוכלים טעם הדבר מפני שהשבת עקרו לאכול הוא עומד וכמו שאמרו לכמך קאי ר"ל לכתשו עם עקריו לטבל בו וכמך פירושו כתח שהשבת נכתש בתוכו והוא עקר שלו ומאחר שסתמו לכך אוכל הוא אבל אם חשב עליו לקדרה הואיל ואין נתינתו בקדירה אלא להטעים את התבשיל כשאר הסמים אין זה אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואם לא חשב עליה לקדירה אלא שנתנה בקדירה עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמאה טומאת אוכלין משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טומאת אוכלין וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף מחשבה לקדירה אינה מועלת ולא הופקעה ממנה טומאת אוכלין אלא משתתן טעם בקדירה ולפי דרכך למדת שכל שעשוי להטעים את התבשיל לבד או ליתן לו ריח או צבע אינו אוכל ומעתה הקושט והחמום וראשי בשמים והרתייה והחלתית והפלפלין היבשין וחלת הריע והוא הזעפראן כל אלו אינן מטמאין טומאת אוכלין שאין אכילתן להנאת גופן אלא לאחת מאלו שהזכרנו ואין תרומה נוהגת בהם שאין זה אוכל ומה שאמרו תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון שני שהוא עצמו לאכילה וכן כל אלו אין נקחין בכסף מעשר שהרי נאמר בו ואכלת שם והני לאו אוכל נינהו והשבת מיהא שביארנו שהוא אוכל וחייב בתרומה אם נתנתו לקדירה וכבר נתנה בו טעם הרי הוא כפירשא בעלמא ואין בו משום תרומה ר"ל שאם חזר הקלח ונתערב בשל חלין אינה מדמעת ולענין כסף מעשר אם מכוין בלקיחתו ליתן טעם אינו נקח בכסף מעשר ואם הוא מכוין בו לכמך וכיוצא בו מענינים שבאכילה עצמו הרי זה נקח בכסף מעשר:
Meiri on Niddah 51b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
פרש"י בד"ה יש לו טלפים פרסותיו כו' אלא לבהמה וחיה טהורה כו' עכ"ל מפירושו נראה דלענין הבדלת בהמה וחיה טהורה מהטמאה קמתניא אבל הרמב"ם פירש דלידיעת בהמה מן החיה קמתניא והיינו לענין היתר חלב וכן מוכחת סוגיא דפ' אלו טרפות וכן בתוספות שם:
תוס' בד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת כו' אימא דטהור בחד מנייהו או בהא כו' עכ"ל והא דלא כתב סנפיר לחוד דלא שייך בהא יגדיל תורה ויאדיר כנראה מתוספות דפרק אלו טריפות אלא דאיכא למימר דאי לאו קשקשת ה"א סנפיר היינו קשקשת השתא דכתיב קשקשת ע"כ סנפיר היינו סנפיר ומדלא כתיב יחדיו על כרחיך בחדא סגי אי נמי דאצטריך קשקשת למצא חתיכת דג שאין בו סנפיר ויש בו קשקשת דטהור וק"ל:
Chidushei Halachot on Niddah 51b · Sefaria
Maharam
ד"ה התיאה פרש"י וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם יש לתמוה מה תירצו נהי דסתמייהו לאדם קיימי מ"מ הרי לטעמא עבידי כמו פלפלין ושאר הדברים הנזכרים עמו דהן נמי לאדם קיימי ואפ"ה כיון דלטעמא עבידי נמנו וגמרו דאינן חייבים במעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין וצ"ל דהתוספות רצונם לומר דכי זרען בחצר רואה ויודע ללקטן עד שלא יתקשו כדלעיל וקודם שיתקשו בעודן רכים ראויין לאכילת אדם בפני עצמן כמות שהן אבל אחר שהן מתקשים אין ראויין לאכלן כמות שהן ולא עבידי אלא לטעמא וק"ל:
ד"ה ולכתוב רחמנא קשקשת וכו' וי"ל דמקבלה הוה ידעינן וכו' נ"ל דר"ל דמהאי קרא נמי ידעינן דקודם זה היה להם בקבלה דפי' קשקשת הוא לבוש דאל"כ מנא הוה ידע האומר אותו מקרא דאמר ושריון קשקשים הוא לבוש וכן צדקיהו דעשה לו קרני ברזל ואמר באלה תנגח ארם מנא הוה ידע דנגיחה בקרן אלא ודאי שהיה להם בקבלה דפירושו דנגיחה הוה קרן:
ד"ה ולבני מערבא וכו' בסופו דאין חייב לסלקן דנפקא לן מלאות וכו' ר"ל אין חייב לסלקן אלא דנפקא לן מקרא דלאות על ידך דבשבתות ויו"ט פטורין מתפילין:
Maharam on Niddah 51b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ע' חולין כב ע"ב תוס' ד"ה איצטריך בסה"ד:
Gilyon HaShas on Niddah 51b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Niddah, daf 51, Amud Bet, about 415 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “וְהָא שֶׁבֶת דְּמִיחַיַּיב בְּפֵאָה וּמִיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר, דִּתְנַן:…”
- Segment 219 words
Opens “וּמִדְּחַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, אַלְמָא:…”
- Segment 321 words
Opens “וּרְמִינְהִי: הַקּוֹשְׁטְ, וְהַחִימּוּם, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, וְהַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית,…”
- Segment 425 words
Opens “אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם…”
- Segment 515 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: נִמְנוּ וְגָמְרוּ…”
- Segment 610 words
Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: כִּי תַנְיָא הַהִיא —…”
- Segment 736 words
Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּיה קַמֵּיהּ דְּרַב…”
- Segment 835 words
Opens “הָא, עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה —…”
- Segment 915 words
Opens “מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — חַיָּיב…”
- Segment 1016 words
Opens “כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר — יֵשׁ לוֹ…”
- Segment 1118 words
Opens “גְּמָ' כְּגוֹן עֲלֵה הַלּוּף שׁוֹטֶה וְהַדַּנְדַּנָּה, יֵשׁ…”
- Segment 1232 words
Opens “דִּכְתִיב ״וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל…”
- Segment 1331 words
Opens “מַתְנִי' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — יֵשׁ…”
- Segment 1427 words
Opens “גְּמָ' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — דָּג…”
- Segment 1519 words
Opens “אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר, הֲוָה אָמֵינָא:…”
- Segment 1614 words
Opens “וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מְנָלַן דְּקַשְׂקֶשֶׂת…”
- Segment 1717 words
Opens “וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר…”
- Segment 1817 words
Opens “מַתְנִי' כֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו — טָעוּן…”
- Segment 1913 words
Opens “גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יָרָק. וּלְרַבִּי יִצְחָק…”
- Segment 2023 words
Opens “וּלְרַב פָּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָּא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Niddah 51b · Segment 17 — “…וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.”
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Niddah 51b · Segment 3 — “…טוּמְאַת אֳוכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.”
Original text
וְהָא שֶׁבֶת דְּמִיחַיַּיב בְּפֵאָה וּמִיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר, דִּתְנַן: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה חַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר.
The Gemara asks: But with regard to dill, from which one is obligated to designate pe’a , as stated in the mishna, one must also be obligated to separate tithe, since if the obligation of pe’a applies then the obligation of tithes likewise applies. As we learned in the mishna (50a): With regard to any produce from which one is obligated to designate pe’a , one is likewise obligated to separate tithe.
וּמִדְּחַיָּיב בַּמַּעֲשֵׂר — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, אַלְמָא: כֹּל מִילֵּי דַּעֲבִיד לְטַעְמָא — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, דְּהַאי שֶׁבֶת לְטַעְמָא עֲבִידָא.
And from the fact that with regard to dill one is obligated to separate tithe, it follows that it becomes impure with the ritual impurity of food. As the mishna on 50a states: Any food that is obligated in tithes becomes impure with the ritual impurity of food. Apparently, any item that is prepared in order to add taste to food, such as dill, becomes impure with the ritual impurity of food, as this dill is prepared in order to add taste to food.
וּרְמִינְהִי: הַקּוֹשְׁטְ, וְהַחִימּוּם, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, וְהַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִים, וְחַלַּת חָרִיעַ — נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
And the Gemara raises a contradiction to this conclusion from a mishna ( Okatzin 3:5), which deals with the ritual impurity of food: With regard to spices such as costus, amomum, chief spices, root of crowfoot, asafoetida, peppers, and a cake of safflower, although their function is merely to add taste to food, they are considered food for the purposes of the following halakha : They may be bought with second- tithe money, which must be taken to Jerusalem and used to purchase food. But they are not considered food insofar as they do not become impure with the ritual impurity of food. This is the statement of Rabbi Akiva.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין? וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר!
Rabbi Yoḥanan ben Nuri said to Rabbi Akiva: If they are considered food to the extent that they may be bought with second- tithe money, for what reason are they not considered food in terms of becoming impure with the ritual impurity of food? And if they do not become impure with the ritual impurity of food because they are not considered food, then they should also not be bought with second- tithe money.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: נִמְנוּ וְגָמְרוּ שֶׁאֵין נִקָּחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין.
And Rabbi Yoḥanan ben Nuri said with regard to this halakha : They counted the opinions of the Sages, and they concluded that these spices may not be bought with second- tithe money, and they do not become impure with the ritual impurity of food. This apparently contradicts the previous claim that dill, which is a spice, becomes impure with the ritual impurity of food.
אָמַר רַב חִסְדָּא: כִּי תַנְיָא הַהִיא — בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ.
Rav Ḥisda says the following resolution of the difficulty: When that baraita , which indicates that dill is considered food and can contract the impurity of food, is taught, it is referring to dill that is prepared for a spice dish [ likhmakh ], i.e., to be ground and placed in a Babylonian spice, kutaḥ , which is used as a dip.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּיה קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, (אֲמַר): לָא תֵּימָא בְּשֶׁבֶת הָעֲשׂוּיָה לְכָמָךְ, הָא סְתָמָא לִקְדֵרָה, אֶלָּא סְתָם שֶׁבֶת לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה, דִּתְנַן: הַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה — אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין.
Rav Ashi said: I said this halakha of Rav Ḥisda’s before Rav Kahana, and he commented: Do not say that the baraita is referring specifically to a case where the dill was prepared for a spice dish from the outset, which would indicate that if dill is undesignated then it is intended to be an ingredient in a pot of food. Rather, undesignated dill is also prepared for a spice dish. As we learned in a mishna ( Okatzin 3:4): With regard to teruma dill, once it imparted flavor in a pot of food and was removed from the pot, it is no longer subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma , and it can no longer become impure with the ritual impurity of food.
הָא, עַד שֶׁלֹּא נָתְנָה טַעַם בַּקְּדֵרָה — יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וּמִטַּמְּאָה טוּמְאַת אֳוכָלִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סְתָמָא לִקְדֵרָה — כִּי לֹא נָתְנָה נָמֵי סְתָמָא לִקְדֵרָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ סְתָמָא לְכָמָךְ עֲשׂוּיָה. שְׁמַע מִינַּהּ.
Rav Kahana explains the proof: It can be inferred from this mishna that until the dill has imparted flavor in a pot of food it is subject to the prohibition of a non-priest partaking of teruma , and it can become impure with the ritual impurity of food. And if it enters your mind that undesignated dill is intended as an ingredient in a pot of food, then even when one did not place the dill in a pot, the same halakha with respect to teruma and impurity should apply, as when it is undesignated the dill is intended as an ingredient in a pot of food. Rather, must one not conclude from the mishna that undesignated dill is prepared for a spice dish? The Gemara concludes: Learn from the mishna that this is the case.
מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
MISHNA: With regard to any animal, i.e., sheep and rams, from which one is obligated by Torah law (see Deuteronomy 18:4) to give the first shearing of its wool to a priest, he is obligated to have gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, which must be removed from slaughtered animals, taken from it (see Deuteronomy 18:3). And there are animals from which one is obligated to have gifts of the priesthood taken from them, e.g., cattle and goats, but from which he is not obligated to give the first shearing.
כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיעוּר — יֵשׁ לוֹ שְׁבִיעִית, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית — וְאֵין לוֹ בִּיעוּר.
The mishna teaches a similar principle: For all Sabbatical-Year produce to which there applies the obligation of eradication from the house when it ceases to be available to the animals in the field, there is the sanctity of Sabbatical- Year produce upon it, i.e., it may not be used for commerce and is ownerless while it is attached to the ground. And there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical- Year produce, but for which there is no obligation of eradication from the house, e.g., produce that is preserved in the ground and does not cease to be available in the field.
גְּמָ' כְּגוֹן עֲלֵה הַלּוּף שׁוֹטֶה וְהַדַּנְדַּנָּה, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וְאֵין לוֹ בִּיעוּר, עִיקַּר הַלּוּף שׁוֹטֶה וְעִיקַּר הַדַּנְדַּנָּה.
GEMARA: The mishna teaches that the sanctity of Sabbatical-Year produce applies to any produce upon which there is an obligation of eradication, but the converse is not necessarily the case. The Gemara cites an example of plants whose various parts illustrate these halakhot : Plants such as the wild arum leaf and the ceterach, which cease to be available in the field during the rainy season, are subject to eradication and to the sanctity of the Sabbatical Year. Examples of the second halakha of the mishna, that there is produce for which there is the sanctity of Sabbatical- Year produce but for which there is no obligation of eradication from the house, include the root of the wild arum and the root of the ceterach.
דִּכְתִיב ״וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל״, כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה — אַתָּה מַאֲכִיל לִבְהֶמְתֶּךָ בַּבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה — כַּלֵּה לִבְהֶמְתֶּךָ שֶׁבַּבַּיִת, וְהָנֵי לָא כָּלוּ לְהוּ.
The Gemara explains that it is written in connection to the Sabbatical Year: “And for the cattle and the beasts that are in your land, all its produce may be eaten” (Leviticus 25:7), from which it is derived: As long as the undomesticated animals eat a type of produce from the field, you may feed that type of produce to your domesticated animal in the house, as it still remains in the field. But if that type of produce has ceased for the undomesticated animals in the field, you must cease feeding it to your domesticated animal in the house. This is the obligation of eradication. And these, the root of the wild arum and the ceterach, have not ceased for undomesticated animals in the field, and therefore there is no obligation of eradication.
מַתְנִי' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם — יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טְלָפַיִם וְאֵין לוֹ קַרְנַיִם.
MISHNA: It is written: “Whatever has fins and scales in the waters, in the seas, and in the rivers, you may eat them” (Leviticus 11:9). There is a principle with regard to the signs indicating that fish are kosher: Any fish that has scales has fins; and there are fish that have fins but do not have scales. Similarly, with regard to kosher animals it is written: “Whatever parts the hoof, and is wholly cloven-footed, and chews the cud, among the beasts, that you may eat” (Leviticus 11:3). Any animal that has horns has hooves; and there are animals that have hooves but do not have horns.
גְּמָ' כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — דָּג טָהוֹר, יֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת — דָּג טָמֵא. מִכְּדֵי אֲנַן אַקַּשְׂקֶשֶׂת סָמְכִינַן, ״סְנַפִּיר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
GEMARA: The mishna teaches that any fish that has scales also has fins and therefore is a kosher fish. The mishna also stated that there are fish that have fins but do not have scales. Such a fish is a non-kosher fish. The Gemara asks: Since we rely exclusively upon the sign of the scales, as a fish that has scales necessarily has fins as well, why do I need the sign of fins that the Merciful One writes in the Torah as one of the criteria of kosher fish?
אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״קַשְׂקֶשֶׂת״ דִּכְתִיב? סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא — כְּתַב רַחֲמָנָא ״סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת״.
The Gemara answers: If the Merciful One had not also written the sign of fins in the Torah, I would say: What does the word kaskeset , scales, that is written in the Torah mean? It does not mean scales, but fins. And I would therefore say that even a non-kosher fish, which has fins but no scales, is permitted. Therefore, the Merciful One writes both signs, fins and scales.
וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מְנָלַן דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא? דִּכְתִיב: ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״.
The Gemara further asks: But now that the Merciful One wrote in the Torah fins and kaskeset , from where do we derive that kaskeset denotes clothing, i.e., scales, rather than fins? The Gemara answers: We derive it from a verse, as it is written about Goliath the Philistine: “And he was clad with a coat of mail [ kaskasim ]” (I Samuel 17:5).
וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״קַשְׂקֶשֶׂת״ וְלָא בָּעֵי סְנַפִּיר! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.
The Gemara asks: But if there is proof that kaskeset means scales, the question returns: Let the Merciful One write only “scales” and then there would be no need to write “fins.” Rabbi Abbahu says, and likewise a Sage of the school of Rabbi Yishmael taught, that this is in accordance with the verse: “The Lord was pleased, for His righteousness’ sake, to make Torah great and glorious” (Isaiah 42:21).In this context, this means that it is fitting for the Torah to state all the characteristics of a kosher animal rather than merely state that which is absolutely necessary.
מַתְנִי' כֹּל הַטָּעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו — טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו, וְיֵשׁ שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו.
MISHNA: This mishna teaches a generalization that is similar to the previous ones: Anything that requires a blessing after one partakes of it requires a blessing beforehand. And there exist items that require a blessing before but do not require a blessing thereafter.
גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי יָרָק. וּלְרַבִּי יִצְחָק דִּמְבָרֵךְ אַיָּרָק, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מַיָּא.
GEMARA: The mishna teaches that there are items that require a blessing before but not after. The Gemara inquires: What case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of vegetables, as one recites a blessing before eating them but not afterward. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yitzḥak, who maintains that one recites a blessing on vegetables after eating them, what case does this halakha in the mishna add? The Gemara answers: It serves to add the case of water, as one recites a blessing before drinking it but not afterward.
וּלְרַב פָּפָּא דִּמְבָרֵךְ אַמַּיָּא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִצְוֹת. וְלִבְנֵי מַעְרְבָא דִּמְבָרְכִי בָּתַר דְּסַלִּיקוּ תְּפִילַּיְיהוּ ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹר חוּקָּיו״, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי
The Gemara further asks: And according to the opinion of Rav Pappa, who rules that one recites a blessing on water after drinking it, what case does this halakha in the mishna serve to add? The Gemara answers that the mishna, which does not explicitly mention food, serves to add mitzvot. In other words, one recites a blessing before performing a mitzva, e.g., wearing ritual fringes or taking the lulav and the like, but one does not recite a blessing after its fulfillment. The Gemara asks: And according to the residents of the West, Eretz Yisrael, who recite the following blessing after they remove their phylacteries: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to keep His laws, what does this halakha in the mishna come to add? The Gemara answers: It serves to add the case of