Commentary page
Niddah 50a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNiddah 50a
Niddah 50a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 323 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
רבי מאיר היא דפסיל סומא באחת מעיניו לדון:
שלא בסומין אפילו סומא באחת מעיניו:
דכתיב לכל מראה עיני הכהן עד דאיכא כולו מראה:
ומה ריבים שלא בקרובים דנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים (דברים כ״ד:ט״ז) אף נגעים אין כהן רואה נגע קרובו:
וגומרין בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום הראות בו בשר וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש:
סתמא דרבים עדיף ההיא דלעיל אוקמינן כר"מ דיחיד הוא:
דקתני לה גבי הלכתא דדיני בסנהדרין דקא מיירי כולי מסכתא בדינין הילכך עיקר היא אבל הך לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא דנקט כיוצא בו:
מתני' כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין דאין לך חייב במעשר אלא אוכל:
12 more comments on this page.
Rashi on Niddah 50a · Sefaria
Tosafot
ורבי מאיר היא וא"ת אמאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין (דף לב.) לימא לאתויי אוהב ושונא דכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כז:) לרבנן דרבי יהודה וי"ל דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין א"נ מתניתין ע"כ לא מיתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון דהא לא מקשינן ריבים לנגעים ואילו להעיד פסול מאו ראה ואפילו במה שראה קודם שנסתמא פסול להעיד כדאמר ביש נוחלין (ב"ב קכח.) היה יודע לו עדות קודם שנסתמא ונסתמא פסול וא"ת בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מג.) דפריך וליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו הא בפ' יש נוחלין שהבאתי פוסל תחלתו בפסול וסופו בכשרות וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וי"ל דמתניתין מיירי בלהבא כל הכשר לדון להבא כשר להעיד מה שיראה מכאן ולהבא:
כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין וא"ת הא אמרינן בפ"ק דחולין (דף ו.) אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דמעשר נוהג בתבלין וא"כ מטמא טומאת אוכלין ובפרק העור והרוטב (חולין דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטומאת אוכלין ומפרש בגמרא (שם דף קכ.) מאי קיפה תבלין אלמא אין להם טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף וי"ל דאיכא ב' מיני תבלין דהנהו דאין ראויין אלא לטעמא לא מטמו טומאת אוכלין ואין חייבין במעשר אבל תבלין דראויין נמי בפני עצמן ועבידן נמי לטעמא כגון שומים ובצלים חייבין במעשר ומטמאים טומאת אוכלין אי נמי ההיא דפ"ק דחולין (דף ו.) לצדדין קתני ולא קאי מעשר אתבלין אלא אשאור גרידא ושביעית קאי אף אתבלין דאף במאכל בהמה נהגא כדתנן במס' שביעית עוד הקשה הרב ר"ש מטוי"ל דלקמן (נדה דף נא:) אמרינן דנמנו וגמרו דאין פלפלין מטמאין טומאת אוכלין ובפ' בכל מערבין (עירובין כח:) אמר זרע הגרגיר למאי חזי וקאמר שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וכ"ש דפלפלין מתעשרין מהאי טעמא וי"ל דזרע גרגיר כי שוחקין אותו להטביל בו חזי אף בעינו אלא דאין רגילות לשוחקן כדי לאוכלן בלא טיבול לפי שע"י טיבול עדיף טפי אבל פלפלין לאחר שנשחקו לא חזו בעינייהו אלא ע"י טיבול:
ספיחי סטים פי' בקונטרס דדוקא נקט ספיחים אבל תחלתן ראויין לאכילה אי נמי ספיחים ראויין יותר וס"ד דחייב בפאה קמ"ל:
וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) פריך והא תנן אם אמר כל גידולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני תני וכל דבר שאין יונק מן הארץ א"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ:
למעוטי תאנה תימה מאי שנא דתאנה וירק חייבין במעשר ופטורים מן הפאה דמן התורה אין נוהג פאה ומעשר אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד ומאי שנא דחייבו חכמים טפי במעשר מבפאה ואומר ר"ת משום דתאנה אין לקיטתה כאחד הלכך לא גזרו חכמים פאה בה שלא יצפו עניים מתי יגמור בעל הבית לקיטתו ויפסידו יותר במקום אחר ממה שירויחו בפאה זאת וירק נמי אין הפאה חשובה ואינה שוה כ"א מעט ואם ימתינו אחריה עד הערב יפסידו יותר:
שזרען מתחלה לבהמה משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרוייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו אף על גב' דאמר (כריתות דף) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שני גידולים מעולם לאדם והא דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שלקטן והדיחם לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני קשה כיון דסתמן לאדם משום דהדיחן לבהמה לא פקעי מינייהו שם אוכל שיפסל מלאכול לכלב ואמאי לא הוכשרו וי"ל דמיירי שהיו מתחילה מיוחדים לבהמה אי נמי שמא אין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה:
Tosafot on Niddah 50a · Sefaria
Rashba
גרסת הספרים לאתויי בשר ביצים ודגים ואינה מחוורת בעיני דהא מין בשר חייב במעשר דהא איכא מעשר בהמה ואע"ג דבשר גופיה אינו חייב במעשר דהא אסיקנא לקמן (נדה נא,.) דמין קת', ור"ח ז"ל גריס חיה והוא הנכון.
Rashba on Niddah 50a · Sefaria
Ritva
ביום הראות בו והא דאשכחן לרבא בפ״ק דמועד קטן דמייתי לי׳ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי ארחא דתלמודא הוא למנקט קר׳ חדא במקום קרא אחרינא כדפרישית התם ובכמה דוכתי.
אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בג׳ פי בג׳ סמוכין.
הא למדת שאפילו כהן א׳ רואה את הנגעים פי׳ ואפי׳ כהן הדיוט ואפי׳ איש בקי בהן וכדאמרי׳ התם שאומר לו אמור טמא ואומר טמא.
סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה פירש״י ז״ל אלמא לא מקשינן ריבין לנגעים לענין יום וכיון דכן ה״ה לענין סומא ואיכא דק׳ ליה ודילמא אית ליה היקשא לענין סומא וגמר דין דלילה שאני בגליה ביה קרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וכדאיתא בפ׳ בן סורר וי״ל דאלו אית ליה היקשא לא הוה ליה למסתריה בהא נמי דההוא הא אפשר לאוקומא ביום המעונן כדדריש ר״מ.
כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין איכא דקשיא ליה דהא פלפלין חייב במעשר דאילן גמור הוא וחייב בערלה כדנפקא לן מעץ מאכל ואפ״ה אמרינן לקמן שאינו מטמאין טומאת אוכלין ולאו מילתא היא דהתם בפלפולי יבישתא ומשום דלא חזו לאכילה והוו להו כאוכל שנפסל אבל פלפלי רטיבתא מטמאין טומאת אוכלין ולענין מעשר מניין שנתחייבו ברטיבתא תו לא פקע חיוב מעשר מינייהו אע״ג דיבישו.
הא דאמרינן לאתויי בשר ודגים פי׳ בשר חיה דאלו בשר בהמה הא חייב במעשר בהמה דלקמן אמרינן דמין קתני ור״ח ז״ל כן גורס בה בהדיא לאתויי בשר חיה.
לאתויי תאנה פי׳ נקט הוא דשכיחא וה״ה דאיכא אחריני נמי וכדמני התם האילנות החייבין וכבר פרשתיה לנו בפ׳ כלל גדול עיין שם.
ואלו גבי מעשר תנן כל שהוא אוכל וכו' פי׳ ודוקא מדרבנן דאילו מדאוריתא אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר ואע״ג דבת״כ מייתי מעשר אילן מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכדברירנא בפ׳ השוכר את הפועלים בס״ד.
Ritva on Niddah 50a · Sefaria
Meiri
כל שהוא חייב במעשרות מטמא טומאת אוכלים שמאחר שחייב במעשר אוכל הוא שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם ושהוא נשמר ושגדוליו מן הארץ ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ופי' בגמ' לאתויי בשר ביצים ודגים שאין גדולן מן הארץ ויש שאין גורסין בשר ומפני שמעשר בהמה נוהגת בבשר ואע"פ שאינו נוהג בבשר ממש מ"מ נוהג הוא במין בשר ר"ל בבהמה ויש גורסין כגון בשר חיה ביצים ודגים שאין בהן תורת מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה וזה שידוע שכל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר אע"פ שאין לקיטתו כאחד ושאין מכניסו לקיום ובפיאה אינו חייב אלא בדבר שהוא אוכל ולמעט ספיחי סטים וקוצה שאינן עומדין אלא לצבוע אע"פ בזמן שקרויים ספיחים ראויים לאכילה מצד רכותן ועל דבר זה הוא קוראן ספיחים וי"מ שאינן קוראן ספיחים אלא מפני שאין דרך לזרעם אלא שעולין מאליהן ושהוא נשמר ולמעט הפקר וגדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושתהא לקיטתו כאחד שאין כל פגיה מתבשלין כאחד ולא נלקטין כאחד ושיהא מכניסו לקיום לאוצר ולמעט ירק אע"פ שחייב במעשר מדברי סופרים ושומים ובצלים מיהא חייבות בפאה שמכניסן לקיום הם:
כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ויש חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא בכבשים שהצמר שלהן ראוי לבגדים ומתנות נוהגות בכל בהמה טהורה כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור והוא שכבר ידעת שדין שביעית שכל שאדם נהנה מאותם הפירות צריך שיהנה בהם בקדושה ר"ל שלא לעשות בהם סחורה אלא שמוכר מהם לצורך הוצאותיו בשאר אוכלין ואף אותו מעט לא במדה ולא במשקל ומנין שלא יראה כסוחר אלא בדרך עראי ובאומד שיהא נראה כזוכה מן ההפקר ושלא לעשות ממנו מלוגמא או אפיקטויזין ודין ביעור הוא שאף הנאתם או אכילתם אינה מותרת אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה שבשדה אתה צריך לבערו מן הבית ואין ספק שכל שאתה חייב בביעורו יש בו קדושת שביעית אבל יש דברים שיש בהם קדושת שביעית ואינם בתורת ביעור אלא נהנין בו עד ראש השנה וכלל הדברים אלו הוא שכל שהוא אוכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים אם אינו מתקיים בארץ ישנו בדין שביעית ובדין ביעור לו ולדמיו ובכלל זה כל פירות האילן וכל עיקרי הצבעים שאין שרשם מתקיים בארץ ועלי הלוף והדנדנה שאף הם כלים בימות הגשמים אבל עקרי הלוף והדנדנה שהם ראויים ליהנות בהם יש להם שביעית ואין להם ביעור שהרי מתקיימים הם בארץ ואינם כלים:
כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וזהו לסימן טהרה כל דגים שהתורה ייחסה לטהרתם סנפיר וקשקשת ובא להודיע שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר וטהור הוא אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא ונמצא שהכל תלוי בקשקשת ואין צורך לעיין בסנפיר כלל ולא נזכר בתורה אלא על שם יגדיל תורה ויאדיר להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואף זו לסימן בהמה וחיה טהורה שכל שיש לה קרנים בידוע שיש לו טלפים ר"ל שפרסותיה סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והוא החזיר:
כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאין לך טעון ברכה לאחריו שלא יהא טעון ברכה לפניו כגון כל מיני מאכל ויש הרבה מצות שטעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון לולב שופר וציצית והדומה להם וכן כל מיני הריח אין ברכה לאחריהם כלל שהנאה מועטת היא אבל הירק והמים יש ברכה לאחריהן בורא נפשות רבות ומה שביארנו במצות שאין ברכה לאחריהן דוקא לענין חובה אבל אם רצה לברך רשאי וכמו שאמרו בגמרא בני מערבא בתר דמסלקין תפלייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו וודאי הוא הדין בכל המצות אלא שאחרוני הרבנים כתבו שלא נאמרה אלא בתפילין ומה שאמרו בתלמוד המערב בשני של ברכות כיצד מברך עליהן בשל יד על מצות תפילין ובשל ראש על הנחת תפילין כשהוא חולצן מהוא אומר לשמור חקיו ואתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם מאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ואף הם נותנים טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה ואחר שחליצתן מצוה מברך עליה וקשה לדבריהם שאם כן כשאמרו בגמרא על בני מערבא בתר דמסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' וצונו לשמר חקיו לאתויי מאי היה לו להשיב שאר מצות אלא ודאי אף בשאר מצות כן ומה שאמרו בתלמוד המערב שהזכרנו למאן דאמר בחקת הפסח לא בדא לא הקפיד אלא על לשון שמירת חק וכונתו שהוא מברך לשמור מצותיו ומ"מ כתבו בתוספות שאי אפשר לברך במצוה לאחריה אלא כשנגמרה חובתה כגון סלוק תפלין בלילה או בערב שבת ויום טוב או סלוק ציצית בלילה וכן תקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן אבל מצות שאין להם גמר כגון תלמוד תורה ומזוזה וכיוצא בהן או אם חולץ תפליו או טליתו ביום היאך יברך בסלוקן ועדיין הם חובה עליו וא"ת א"כ הרי קושיתך בצדך שכשאמרו בגמרא לבני מערבא דכד מסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' לאתויי מאי היה לו להשיב לאתויי מצות שאין להם גמר אין זה כלום שאין לשון לאחריה נאמר אלא לאחר שנגמרה המצוה וא"ת והרי קורא בתורה בצבור מברך לאחריו אע"פ שעדיין חובה עליו בזו מצווה הוא לגמור כדי שיהו שלשה או שבעה קורין כתקנת חכמים:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
כבר ביארנו שהירק אינו חייב בפאה ושהבצלים והשומים חייבים בה וכבר ידעת שאין מניחין פיאה משדה אחת על חברתה אלא כל שדה מניח בו פיאה שלו בפני עצמו ואם היה שדה אחד אלא שהיה נחל או אמת המים מפסיק בין שני חלקיו כל שהנחל קבוע או אמת המים קבועה הרי הוא כשתי שדות וכן התבארו במקומם הדברים שהם מפסיקים לענין זה ושאינם מפסיקים ומה שאנו צריכים לה בכאן הוא שאם היתה שדהו זרועה ירק והיו שורות של בצלים בין הירק עד שהיו שם הרבה שורות של בצלים אע"פ שירק מפסיק בין כל שורה ושורה מהם נותן פיאה אחת לכל הבצלים ודיו שהדבר נכר ששדה אחת היא ואין הירק קרוי הפסק:
Meiri on Niddah 50a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תד"ה כל הכשר לדון כו' ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו כו' עכ"ל ואין זה מובן וראיתי בירושלמי דלענין פסול עדות לאשה אית דילפי ע"פ שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים ואית דילפי ע"פ שנים שני שני מוישארו שני אנשים וקאמר התם הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין אשה דנה והיינו משום דכל הכשר לדון כשר להעיד וכן נראה מדברי התוס' בפרק המגרש וצריך לפ"ז להגיה הכא בתוס' אית דילפי על פי שנים עדים מועמדו שני האנשים ואית כו' וכל זה איננו שוה לי דמה להם לאתויי הכא פסול עדות לאשה מדברי הירושלמי דהא בגמרא דידן נמי איתא הא בר"פ שבועת העדות ואיתא נמי התם הך דרשא על פי שנים עדים שני שני מועמדו שני אנשים וק"ל:
בד"ה ור"מ היא כו' וא"ת בפ' חזקת כו' וכי תימא לדון כשר טפי והתנן כל כו' עכ"ל לפי מ"ש בסמוך חד תירוצא דלרבנן ליתא האי כללא דכל הכשר לדון דסומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד אין כאן קושי' דשפיר פריך התם וליסלקו בי תרי כו' לרבנן דהלכתא כמותם:
Chidushei Halachot on Niddah 50a · Sefaria
Maharam
בגמ' רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח וכו' וגומרין בלילה וכו' ופרש"י וכי היכי דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקיש אפי' לא מקיש ריבים לנגעים ולפי פי' זה אפילו סומא בשתי עיניו כשר לדון לרבנן וכן כתבו התוס' הכא בהדיא דמה"ת לפסול כיון דלא מקשי ריבים לנגעים אבל הרי"ף בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות מפרש שם בע"א ולדידיה סומא בשתי עיניו פסול לדון אפילו לרבנן וגורס בסמוך ההוא סמיא באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן וכו' ע"ש:
בתוס' ד"ה כל הכשר לדון וכו' ובירושלמי פוסל אשה לדון וכו' נ"ל שהספרים שלפנינו חסרים וכצ"ל אית דילפי ועמדו שני האנשים מעל פי שנים עדים ואית דילפי שנים מוישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה אין אשה דנה וע"כ הוא לשון הירושלמי והכי פי' אית דילפי שאין אשה מעידה מדכתיב ועמדו שני האנשים וכתיב התם על פי שנים עדים מה שנים דהתם איירי בעדים אף שני האנשים איירי בעדים וכתיב האנשים ולא נשים ואית דילפי שנים דכתיב גבי עדים ע"פ שנים עדים וגו' משנים דכתיב וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים אף שנים דכתיב גבי עדים אנשים ולא נשים ומסיים הירושלמי הרי למדנו שאין אשה מעידה ומעתה שאין דנה ועיקר ראיית התוס' מהא דמסיים בירושלמי בהדיא מעתה שאין אשה דנה א"כ ש"מ בהדיא שהירושלמי ס"ל דאשה פסולה לדון והטעם דירושלמי הוא משום דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון מדתנן כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' ועיין באשר"י ריש פרק שבועת העדות שמביא שם לשון הירושלמי בסגנון שכתבתי וגם עיין בתוספות ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ה ע"ב) ד"ה לא טבלה לנדתה:
ד"ה ור"מ היא וא"ת וכו' לימא לאתויי אוהב ושונא וכו' עיין בפירוש המשנה דהרמב"ם שתירץ קושיא זו באופן אחר והנפקא מינה בין שני התירוצים עיין במהרי"ק שורש כ"א:
בא"ד וא"ת בפרק ח"ה דפריך וליסלקו בי תרי וכו' וכ"ת לדון כשר טפי והתנן כל הכשר לדון וכו'. י"ל מאי מקשו התוס' הא כתבו לעיל מזה בסמוך דמתניתין לא אתיא כרבנן שהרי לרבנן סומא בב' עיניו כשר לדון ופסול להעיד א"כ נימא נמי התם לענין תחלתו בפסול וסופו בכשרות לדון כשר ולהעיד פסול וי"ל אפילו לרבנן אע"ג דלענין סומא בב' עינים מכשרו רבנן לדון ולעדות פסלי היינו התם משום דסברא הוא דדין אינו תלוי בראייה אבל לעדות העיקר תלוי בראייה אבל לענין שאר פסולים אין סברא לחלק בין דין לעדות לכולי עלמא ואדרבה הסברא נותנת דלענין דינא פסול טפי וכדתנן כל הכשר לדון וכו' וק"ל:
Maharam on Niddah 50a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דתנן מלבנות בצלים הא דלא מייתי ממתני' שלפני זה כמחליק בצלים עיין בר"ש שם:
Gilyon HaShas on Niddah 50a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Niddah, daf 50, Amud Aleph, about 323 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 137 words
Opens “רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר…”
- Segment 224 words
Opens “וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא, דִּכְתִיב: ״לְכׇל מַרְאֵה…”
- Segment 334 words
Opens “אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה?…”
- Segment 423 words
Opens “הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה…”
- Segment 523 words
Opens “וּתְנַן: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן — כָּשֵׁר לְהָעִיד,…”
- Segment 612 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח, דִּתְנַן: דִּינֵי…”
- Segment 719 words
Opens “וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִיבָּעֵית…”
- Segment 815 words
Opens “מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת — מִטַּמֵּא טוּמְאַת…”
- Segment 97 words
Opens “גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים.…”
- Segment 1013 words
Opens “מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת,…”
- Segment 1128 words
Opens “גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תְּאֵנָה וְיָרָק, שֶׁאֵינוֹ…”
- Segment 1227 words
Opens “אוֹכֵל — לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סְטֵיס וְקוֹצָה, וְנִשְׁמָר…”
- Segment 1322 words
Opens “וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן: כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל,…”
- Segment 1424 words
Opens “אִם הָיוּ בָּהֶם שׁוּמִים וּבְצָלִין — חַיָּיבִין,…”
- Segment 1515 words
Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי…”
Original text
רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״? וְכִי מָה עִנְיָן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים? מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים: מָה נְגָעִים בַּיּוֹם, דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״, אַף רִיבִים בַּיּוֹם.
It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “According to their word shall every dispute and every leprous mark be” (Deuteronomy 21:5)? What do disputes have to do with leprous marks? The verse juxtaposes disputes to leprous marks, to teach that just as leprous marks are viewed by a priest only in the daytime, as it is written with regard to leprous marks: “And on the day when raw flesh appears in him he shall be impure” (Leviticus 13:14), so too, disputes are adjudicated only in the daytime.
וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא, דִּכְתִיב: ״לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״, אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמֵא. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים, מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים.
And just as leprous marks are seen by priests who can see, but not by blind priests, as it is written: “As far as appears to the priest” (Leviticus 13:12), which teaches that they must be viewed by priests who can see with both eyes, so too, disputes are not adjudicated by blind judges, even if they are blind in only one eye. And the verse juxtaposes leprous marks to disputes to teach that just as disputes may not be judged by relatives of the litigants, so too, leprous marks may not be viewed by a priest who is a relative of the afflicted party.
אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה, אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה? וְדִין הוּא: מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים.
The baraita continues: If these two halakhot are compared, one can also say that just as disputes are judged specifically by three judges, so too, leprous marks must be viewed by three priests. And this suggestion is supported by a logical inference: If a case that only involves one’s money is adjudicated by three judges, all the more so is it not clear that leprous marks, which afflict the person himself, should be viewed by three priests? To counter this notion, the verse states: “And he shall be brought to Aaron the priest or to one of his sons, the priests” (Leviticus 13:2). You have learned from this that even one priest may view leprous marks.
הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה קָדָיֵין דִּינָא, וְלָא קָאָמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה!
The Gemara relates: There was a certain blind person who was living in the neighborhood of Rabbi Yoḥanan who would render judgments, and Rabbi Yoḥanan did not say anything to him. The Gemara asks: How could Rabbi Yoḥanan do this? But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say that the halakha is in accordance with the ruling of an unattributed mishna?
וּתְנַן: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן — כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ כָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן, וְאָמְרִינַן: לְאֵתוֹיֵי מַאי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
And we learned in the mishna: Any person who is fit to adjudicate a case and serve as a judge is fit to testify as a witness, and there are those who are fit to testify but are not fit to adjudicate. And we said: What is added by this halakha , and Rabbi Yoḥanan said: It serves to add one who is blind in one of his eyes, as he is fit to testify but unfit to judge. Since Rabbi Yoḥanan evidently maintains that one who is blind even in one of his eyes is not fit to judge, why did he not admonish this judge?
רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח, דִּתְנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה.
The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which indicates a different conclusion. As we learned in the mishna in tractate Sanhedrin (32a): In cases of monetary law, the court judges during the daytime, and concludes the deliberations and issues their ruling even at night. This is not the halakha with regard to leprous marks, which may not be viewed at night at all. Accordingly, one does not compare judging cases of monetary law to viewing leprous marks. Since this comparison was the source for disqualifying a blind judge, one cannot derive from it that a blind judge is disqualified.
וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינֵי.
The Gemara asks: And in what manner is the strength of that unattributed mishna in tractate Sanhedrin greater than the strength of this unattributed mishna here? Why did Rabbi Yoḥanan accept the ruling of that mishna? The Gemara explains: If you wish, say that an unattributed mishna that records the opinion of many Sages, as in Sanhedrin , is preferable, whereas the mishna here was established as in accordance with the individual opinion of Rabbi Meir. And if you wish, say instead that it is because the mishna in Sanhedrin teaches this halakha in the context of the halakhot of judges. Since that chapter is the primary source for all of the halakhot of court matters, its rulings are of greater weight.
מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת — מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת.
MISHNA: Any food from which one is obligated to separate tithes becomes impure with the ritual impurity of food; and there is food that becomes impure with the ritual impurity of food but from which one is not obligated to separate tithes.
גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים.
GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of this mishna? The Gemara answers: This serves to add meat, fish, and eggs. Although they are subject to the ritual impurity of food, one is not obligated to separate tithes from them.
מַתְנִי' כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת וְאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה.
MISHNA: With regard to any produce from which one is obligated to designate produce in the corner of the field given to the poor [ pe’a ], as commanded in the Torah (see Leviticus 19:9, 23:22), one is obligated to separate tithes from it; and there is produce from which one is obligated to separate tithes but from which one is not obligated to designate pe’a .
גְּמָ' לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תְּאֵנָה וְיָרָק, שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בַּפֵּאָה. דִּתְנַן: כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה — כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בַּפֵּאָה.
GEMARA: The Gemara asks: What is added by the last clause of the mishna? The Gemara answers: It serves to add figs and vegetables, for which one is not obligated to designate pe’a , although the obligation of tithes does apply to them. As we learned in a mishna ( Pe’a 1:4): The Sages stated a principle with regard to the halakhot of pe’a : With regard to anything that is food, and is protected, and that grows from the earth, and is gathered as one, i.e., there is one fixed time for gathering it, and that one brings in to store for preservation, its owner is obligated to designate pe’a .
אוֹכֵל — לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סְטֵיס וְקוֹצָה, וְנִשְׁמָר — לְמַעוֹטֵי הֶפְקֵר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — לְמַעוֹטֵי כְּמֵהִים וּפִטְרִיּוֹת, וּלְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד — לְמַעוֹטֵי תְּאֵנָה, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לְמַעוֹטֵי יָרָק.
The Gemara analyzes each criterion of the mishna. The clause: Anything that is food, serves to exclude the sefiḥin , produce that grew without being intentionally planted, of woad [ setim ] and safflower [ vekotza ]. These plants are used as dyes rather than for food. The clause: And is protected, serves to exclude ownerless crops, which no one protects. The clause: And grows from the earth, serves to exclude truffles and mushrooms, which do not draw sustenance from the ground. The clause: And is gathered as one, serves to exclude the fig tree, whose fruit is gathered over an extended period, as the figs do not all ripen at the same time. Finally, the clause: And that one brings in to storage for preservation, serves to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.
וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן: כֹּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת, וְאִילּוּ לְקִיטָתוֹ כְּאֶחָד, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לָא קָתָנֵי.
And yet in the case of tithe, we learned in a mishna ( Ma’asrot 1:1) with regard to the halakhot of tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the earth is obligated in tithes. And whereas some of the conditions overlap, the following criteria are not taught with regard to tithes: Gathered as one, and that one brings in to storage for preservation. Evidently, the obligation of tithes applies to fig trees and vegetables, despite the fact that the obligation of pe’a does not apply.
אִם הָיוּ בָּהֶם שׁוּמִים וּבְצָלִין — חַיָּיבִין, דִּתְנַן: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אַחַת וְאֶחָת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.
The Gemara notes that if these vegetables that are exempt from pe’a contained garlic and onions, which are stored for an extended period of time, then they are obligated in pe’a as well. As we learned in a mishna ( Pe’a 3:4): If one has garden beds of onions that are between the vegetables, Rabbi Yosei says that one leaves a separate pe’a from each and every one of the beds. And the Rabbis say one leaves pe’a from one garden bed for all of them.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עוּלְשִׁין שֶׁזְּרָעָן מִתְּחִילָּה לִבְהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם
§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of endives that were initially planted to be fed to animals, and later the owner reconsidered their designation and decided to use them for human consumption