Talmud Builders

    Commentary page

    Niddah 22b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 22b

    Niddah 22b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 476 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אם נמוחו טמאין דדם הוא. אלמא אע"ג דכי חזיתיה יבש היה כעפר:

    בריה בפני עצמה ולא דם:

    כי האי גוונא מפלת כמין שערות וקליפות:

    מטבעין שם העיר:

    קליפות גלדי המכה:

    דרך שומא להיות בה שער:

    ובפושרין דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי היה בפושרין הוה נימוח:

    מאי בינייהו מאי פלוגתייהו:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 22b · Sefaria

    Tosafot

    אם נמוחו טמאה וא"ת והא לא מיקרי יבש דהא הנך דתנן בפ' דם הנדה (לקמן נדה דף נד:) דמטמאין לחים ואינן מטמאין יבשים תני התם אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין כדאמר התם ויש לומר דמכל מקום פשיט שפיר דלא אמר כי יזוב זוב דמה דמידב דייב אי נמי התם איירי בלחים ונתייבשו ולהכי אע"ג דנתייבשו כיון שיכולין לחזור לכמות שהיו מטמאין אבל הכא בלחים ונתייבשו לא קמיבעיא ליה אלא ביבש מעיקרו ואפילו אם יכול להיות נימוח במים:

    אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן בהדי אידך דפרק דם הנדה (נדה דף נד:) וי"ל דהתם מיירי בדם הנדה שנפל על הבגד ונתייבש ביותר אבל דם הנדה באפי נפשיה הוי רכיך וע"ק דהתם קתני רוק וזוב וניעו דרכיכי וי"ל דמ"מ אקושי נינהו טפי מדם דאינהו התחילו ליבש זה כמה ימים דרגילין להתייבש קודם יציאתם אבל דם אינו רגיל להתייבש קודם יציאתו מן הרחם:

    או דלמא לא שנא תימה דבפרק דם הנדה (לקמן נדה דף נו.) תניא רשב"ג אומר בפושרין מעת לעת ואמאי לא אשמועינן רבותא טפי דאפי' לא יחזור ע"י פושרין מעת לעת אלא על ידי מיעוך טמא לרשב"ג דהא אפי' לגבי דם חשיב מיעוך כל שכן בנבלה ושרץ דאקושי דע"כ ע"י מיעוך נימוח טפי מפושרין דהא אפילו את"ל דרבנן בעו מעת לעת במיעוך ע"י הדחק לא חשיב דם לרבנן:

    ליפלוג נמי רבי יהודה בהא אשערה וקליפה לא פריך דליפלוג רבי יהודה דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר:

    הואיל ונאמרה בהו יצירה אף על גב דבבהמה לא כתיב בה יצירה הא אמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עא.) דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה:

    המפלת דמות תנין הוה מצי למנקט דגים סתמא דבקרא דויברא את התנינים כתיב נמי כל נפש חיה הרומשת אשר שרצו המים אלא נקט תנין לפי שהוא סמוך לויברא:

    זו היא שיבה זו היא ביאה וא"ת אמאי לא משני ה"מ היכא דליכא דדמי ליה כו' וליכא למימר דה"פ דלילף תרוייהו יצירה ובריאה לטמא בהמה ודגים דע"כ לא נתקבלה ג"ש אלא חדא מינייהו מדקאמר לקמן שבקינן מופנה מצד אחד וילפינן ממופנה מב' צדדים וי"ל דעיקר קושיא אועוד סמיך:

    התם ביבשה כתיב תימה וכי לא ידע דביבשה כתיב דקרא דתנינים כתיב בחמישי והאי בששי:

    Tosafot on Niddah 22b · Sefaria

    Rashba

    והא דאמרינן כי לא נימוחו בריה בעלמא נינהו. לאו למימרא דכל דם יבש נימוח, וכל שאין נימוח אינו דם, דא"כ הא דתנן (לקמן נדה נד, ב) דם הנדה מטמא לח, ומטמא יבש היכי משכחת לה, דהתם ודאי אפילו ביבש מעיקרו קאמר, וכדאמרינן התם בגמרא אשכחן לח יבש מנא לן אמר ר' יצחק אמר קרא יהיה בהויתו יהא, ואימה הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא ליה, דאלמה מתניתין אפילו ביבש מעיקרו, ובשאינו יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה קא מיירי' ועוד דאלו בדם יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהיו מטמאין, אלמא כלחי' חשבינן להו, אלא ודאי בדם שאינו יכול לשרות ולימוח קאמר, אלמא ע"פ שאינו נימוח דם הוא ולא בריה. והתם הכי גרסינן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה, ושתי שאלות שאל, לומר דאפילו הני דהוו כעין בריה מנא לן דכי נימוחו טמאים, ולאו למימרא דדם יבש שיכול לשרות ולימוח כענין הני קאמר, ואע"פ דמשמע הכא בשמעתין דמתניתין דדם הנדה מטמא יבש כשנתיבש לאחר שיצא לחוץ קאמר, ולא ביבש מעיקרן, לא היא, דמתניתין אפילו ביבשר מעיקרו קאמר, אלא דר' יוסי בר חנינא הוא דדחי ואמר, דדילמא דוקא בלח ונעשה יבש לאחר יציאתו דומיא דבשר המת. אלא מיהו קושטא דמילתא, תנא מתני' כללא קא כייל, דכל דם יבש מטמא, ואפילו יבש מעיקרו, וכדמוכח סוגיא דגמרא דהתם וכדכתיבנא. אעפ"י שראיתי לר"ח ז"ל שכתב שם ואסיקנא, בין דם לח ונעשה יבש בין יבש מעיקרו כמו קליפה כמין עפר כמין יבחושין וכיוצא בהן תטיל למים, לא נראו לי דבריו, משום דכי אמרינן ואימא הני מילי לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מ"ל אעיקר מתני' דקתני דם הנדה מטמא לח ויבש קא מהדר, ולומר דמתניתין סתמא קתני, ואפילו יבש מעיקרו, ועלה קא בעי מ"ל, ומתניתין בשאינו יכול לשרות קאמר, אלא ודאי לא אמרו אלא במפלת כמין אלו וכיוצא באלו שהם בריות, אבל דם יבש לא, אלא בין נימוח בין לא נימוח טמאה, ואין לומר דדוקא במעוברת אמרו שתולים אותה בבריה, דהא משמע דלא שנא מעוברת ול"ש אשה אחרת, משני מעשיה דיבעין דקתני מעשה באשה אחד שהיתה מפלת כמין קליפות וכו', מדקתני שהיתה מפלת, משמע שהיתה למודה בכך, ואלו במעוברת ה"ל למתני שהפילה, אלא כדאמרינן, ואע"ג דקתני במתניתין כמין עפר, עפר נמי לא דמי לדם יבש, דאין הדם עשוי להיות יוצא נפרך וכתוש כעפר, והילכך כל שאין נמוח מוכחא מילתא דלאו דם יבש הוא אלא בריה בעלמא. וזו ראיה לדברי הראב"ד ז"ל, שפסק בדם יבש שאפי' לא נמוח טמאה ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריו, מדרב יהודה אמר שמואל דמוקי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן דהמפלת חתיכה, בחתיכה של ארבעת מיני דמים, ואפ"ה מטמא לה ר' יהודה, ואע"פ שאינה נמוחה כמים. ואע"ג דפליגי רבנן עליה, היינו משום דקסברי דאין דם נעשה חתיכה, הא לאו הכי טמויי נמי מטמאי כר' יהודה, ואע"פ שלא נימוחה, אלמא כל שיש לספוקה בדם יבש, לא שנא נימוח ולא שנא שאינו נימוח טמאה, ובקליפה ושערה ועפר הוא דבעינן נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה, אלא משום חשש בעלמא מטילין אותן למים, ואם נימוחו חוששין להן, ואע"פ שרובן בריות נינהו כל שיוצאים בכענין הזה. והר"ז הלוי ז"ל שהקשה עליו מדתנן בפרק דם הנדה, דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש, ואמרינן עלה בגמרא תינח לח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו' תטיל למים ואם נימוחו טמאה מנא לן. ואוקימנא משום דכתיב דם יהיה זובה יהיה בהויתו יהא, אלמא דם יבש מעיקרו וקליפות ושערות חד גוונא נינהו, ותרוייהו מחד קרא נפקי, אלמא כולהו אם תטיל למים ולא נימוחו טהורה, נ"ל שזו אינה קושיא דבקר' ליכא לא קליפות ולא שערות, ולא כתיב ביה תטיל למים, אלא קרא יהיה כתיב, כלומר דכל דם הנדה בהויתו יהא, ואנן הוא דדיקינן מינה לקליפות ושערות, ומשום דמספקא לן מילתא אי דם נינהו או בריה נינהו, מטילין אותן למים לידע אם דם הוא אם בריה, ואלו אתא אליהו ואמר דדם הוא, אפי' כי לא נימוחו נמי טמאה, וכיון שכן איכא למימר כדאמרינן לעיל, דדוקא בהני הוא דאיכא לספוקינהו בבריה, הא בדם יבש לעולם חיישינן ליה, כיון דהוי כעין דם. ועוד דהתם לא אמרינן בדם יבש מעיקרו יהיה בהויתו יהא. דלא שייך למימר הכי אלא בלח ונעשה יבש. ומעיקרא דהוה קא מיבעיא ליה בדם לח מעיקרו ונעשה יבש, אהדר לי' יהיה בהויתו יהא, בל כי אהדר ואיבעיא ליה יבש מעיקרו מנא לן, אהדר ליה יהיה בהויות יהא אלא יהיה רבויא הוא, כלומר ריבה אפילו יבש מעיקרו ואפילו אינו נימוח, אלא דקליפות ושערות מספקינן להו בבריה עד שנראה שנשורו ונמוחו.

    ולפלוג נמי ר' יהודה בהאי מדאמרינן הכא גבי מתני' דהמפלת כמין דגים לפלוג נמי ר' יהודה בהא, ולא איבעיא לן הכי גבי מתני' דהמפלת כמין קליפות, שמעינן מינה דמפשט פשיטא להו דר' יהודה לא פליג בה, וטעמא דמילתא דקליפות ושערות דבר מועט הוא, ואין בהן משום פתיחת קברות, וכן דעת הראב"ד ז"ל ודמיא הא לההיא דאמרינן בכריתות (י, א) ולד דגמר צורתיה מפתח טפי אי אפשר לי לפתיחת הקבר בלא דם, פחות מבן ארבעים לא מפתח טפי ואיפשטא ליה לפתיחת הקבר כי האי בלא דם.

    הא דאמרינן וייצר לאפנויי. איכא למידק כי מפנית ליה לוייצר אכתי נילף בריה מיצירה, דזו היא ביאה זו היא שיבה, תירץ רש"י ז"ל דיצירה יצירה גמרינן, משום דדמי מדדמי ילפינן, אבל בריה מיצירה לא ילפינן, כדאמרינן בכל דוכתא דפריך מהא דתני רבי ישמעאל, ואינו מחוור בעיני, דאי משום הא הוי לי לפרושי הכין בהדיא, דכיון דאנן תרתי אקשינן, חדא מדתנא דבי ר' ישמעאל, ועוד מדכתיב נמי בריה בריה, והאי תרוצא דתרצי' וייצא לאפנויי, מתרצה בהדיא ההיא דפרכינן נגמר בריה בריה, הוה לן לפרוקי נמי בהדיא אידך פירכא ולימ', ואי משום דזו היא שיבה זו היא ביאה, היכא דאיכא דדמיא ליה מדדמי ליה ילפינן מדלא דמי ליה לא ילפינן ועוד דלא אמרינן הכין אלא דוקא היכא דסתרן אהדדי וליכא למגמר אלא חד מינייהו, אבל הכא לא סתרן אהדדי ואיפשטא למגמרינהו תרווייהו. ובנמוקי הרמב"ן נ"ר פי' וייצר לאפנויי, וכיון שכן ודאי ליכא למגמר אלא חדא דמפנה, והילכך מדדמי ליה ילפינן, ואע"ג דוייצר מופנה, ליכא למגמר בריה מיניה, כדין מופנה מצד אחד, דאפנויי דוייצר דאדם, לא לגזרה שוה דבריאה אתפני, אלא לגזרה שוה דיצירה, והוה ליה לגבי בריה כשאינה מופנה כל עיקר, וזה נכון.

    אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי פרש"י ז"ל ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולאפוקי בהמה, וק"ל דהא אפילו כי מפנית ליה ויברא אכתי מופנה מצד אחד הוא דויברא דגבי תנין לגופיה וא"ת דאפילו הכי גמרינן, דמופנה מצד אחד ילפינן א"כ אפילו כי מצרכת וייצר דאדם לגופיה מכל מקום וייצר דבהמה מופנה ונילף, אלא השתא לא למעוטי בהמה אתינן אלא לרבויי תנין כנ"ל.

    הא דאמרינן ויברא גבי תנין לאו מופנה. פרש"י ז"ל דכיון דאין מופנה משני צדדין למידין ומושיבין הכא נמי יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים כדאמרינן לקמן בסמוך, אבל הרמב"ן נ"ר פירש דלהאי לישנא קמא לא אצטרכינן לפירכא, דלכולי עלמא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן ממופנה משני צדדין והילכך מצירה ויצירה גמרינן וכיון דגמרינן יצירה יצירה הדר הוה ליה בריאה לאדם לגופיה וגבי תנין נמי לגופיה ואין כאן מופנה כלל, ולא מופנה כלל, אע"ג דליכא למיפרך לא גמרינן. ואמרינן ומאי נפקא מינה וכו' כלומר ומאי חזית דאפנית ליה לוייצר לגמרי בין באדם בין בבהמה ומפקת בריאה מגזרה שוה לגמרי אימא ויברא דאדם לאפנויי וייצר לגופיה, וייצר דבהמה מופנה וגמרינן, דהא מופנה מצד א' הוא וכן נמי גמרי ויברא דתנין אע"ג דלא מופנה מויברא דאדם דמופנה ופריך משום דלא אפשר כלדרבנן הא עדיפא טובא דהא משיבין אלא אפילו לרבי ישמעאל משיבין כל היכא דאיכא מופנה משני צדדין מיניה גמרינן ושבקינן מצד אחד אבל ללישנא דרב אחא דאמר לא מופנה כלל למדין ומשיבין לההיא לישנא הוא דאיצטריכי' לפירכא דאי ליכא פירכא נגמרינה לתרוייהו דהא לא סתרן אהדדי והילכך בעיא מאי פירכא ואמרינן משום דאדם מטמא מחיים תאמר בתנין דלא, ואי קשיא לך אע"ג דאיכא למפרך ליהדר דינא ותיתי מבהמה דמאי אמרת מה לאדם שכן מטמא מחיים תאמר בתנין בהמה תוכיח, אי נמי נגמר וייצר דבהמה למד דמלמד איכא למימר מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאין מטמאין בטומאת עצמן במגע ובמשא.

    Rashba on Niddah 22b · Sefaria

    Ritva

    ואמר א״ה כי לא נמחו נמי פי׳ דבשלמא לדידי אע״ג דיצאו יבשין מן הפרוזדור ולחוץ דילמא כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחין היו לפיכך שנינו שאם נמוחו טמאה שזה ראיה שיצאו מן המקור וטמאוה בפרוזדור כשהוא לח וכשלא נמוחו הוי ראיה שהיו יבשין גם ביציאתן מן המקור ולפיכך טהורה אלא לדידך דאמר׳ דדם יבש מעיקרו טמא מ״ל נמוחו מ״ל לא נמוחו ומהדרין דכי לא נמוחו הוי ראיה דאינו דם כלל ואפילו יבש אלא בריה דעלמא ואין כאן לא דם ולא ולד כך פי׳ רבי׳ נר״ו לפי שיטת רש״י והיא הנכונה אבל בתוס׳ פי׳ דעיקר בעיין דהכא לאו משום לחות ויובש בלחוד הוא אלא משום דכיון דכתיב כי יזוב זוב דמה דדאיב ביציאתו מן המקור לפרוזדור ולמעוטי יבש שאפי׳ יהא בו סימן שדינו כלח מ״מ אינו זב והיינו דפשיט לה מדתנן המפלת כמין קליפה וכו׳ והא הכא שאינו זב ואפ״ה טמא והקשה רבי׳ נר״ו היכי הוה פשיט ליה מעיקרא ממתני׳ דדם הנדה והיכי שייכא הא לבעיא דבעי מיניה ויש לתרץ דאיהו סבר דסתמא קתני יבשין אפי׳ שיש שם סימן שיצאו יבשין מעיקרו ואיהו אהדר ליה דדילמא התם כשהיה תחלתו לח וזב להכי פשוט ליה קראי אפי׳ ביבשין היא מדתנן באידך המפלת כמין קליפה וכו׳ אם נמוחו טמאה והנהו מסתמא לא זבו בשעת יציאה מן המקור כיון שיצאו יבשין כל כך. עוד הקשה רבי׳ נר״ו דא״כ מאי האי דמהדרי א״ה כי לא נמוחו נמי ולדידיה היכי ניחא דאדרבה לדידיה תקשי טפי דאפילו נמוחו אמאי טמא דהא בעי׳ זב המקור ותירץ דההיא אי הכי לאו אא״ב הוא אלא שאלה בעלמא לפרושי מתני׳ ודכותא בתלמוד עי״ל דה״ק דבשלמא לדידי כי נמוחו הוי ראיה שיצאו מן המקור כשהן זבין דאל״כ לא היו נמוחין עכשו אלא לדידך אפי׳ לא נמוחו נמי ופרקי׳ אמר רבה וכו׳ והא דאמר דאי לא נמוחו בריה היא הדבר ברור שלא אמר כן אלא בדברים השנויין במשנתי׳ שאינן בפנינו דם ברור ונוטין יותר להיות בריה ולהכי הוי נמוחין בחינ׳ שלהן הא כל שהוא דם ברור אפילו לא נמוחו כלל טמא וכדאמר דם יהיה זובה כהוייתהו יהא שלא כדברי ר״ח ז״ל שכתב בפ׳ דם הנדה דדם יבש אינו טמאה אלא היכא דנמוח דאי לא בריה הוא ורבי׳ הביא ראי׳ מפרקין דאוקי שמואל פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בחתיכה של ד׳ מיני דמים וד׳ יהודה מטמא משום דם דקריש ואע״ג דלא נימוחה נמי וע״כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום שאין דרכו של דם לקרוש ולהיות חתיכה אלמא כל שיש לספקה בדם לא בעיא נמוח ואינה ראיה בעיני דהתם הוא בחתיכה שהיא לחה וכל שאתה מחזיקה בדם קרוש אין לך דם לח גדול ממנו ואין צריך לבדקה במים דחתיכה לא מתמח׳ אבל בדם יבש אמר לך דכל שאינו נמוח כלל לא חשיב דם והרי הוא כבריה וכאלו הוא מין עפר ועוד נפרשנה בפ׳ דם הנדה בס״ד.

    מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות וכו' דקדק רבי׳ נר״ו דכיון דקתני שהיתה מפלת משמע שהיתה למודה בכך דאלו במעוברת הל״ל שהפילה וש״מ דכל שלא נמוחו דתלינן בבריה בכל אשה היא ולא במעוברת בלבד ויפה כיון.

    ממעכתו ברוק מיהא שמעינן דפושרין דיו שיהא כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול הא דאמר ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא גבי דם דקריש והוי חתיכה לא דק תלמודא בלישנא דהא דהתם לא פשיטא לן דהוי דם ודאי טפי מהכא והכא הל״ל ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא דדם קריש והוי חתיכה אבל לא הוי.

    ויברא לגופיה וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה איכא למידק דקושיא ברייתא דנגמר בריא׳ שפיר מתרצה בהכי אבל קושי׳ קמיתא דנילף בריאה מיצירה מדתנא דבי ר׳ ישמעאל היכי מופנה ומה שתירץ רש״י דמדדמי ליה ילפי׳ דהיינו יצירה מיצירה ולא בריאה מיצירה דלא אמר ליה ומפרקינן בכל דוכתא אינו נר׳ מחוור חדא דה״ל לתלמודא לפרושי הכי כדעביד בכל דוכתא ועוד דלעולם לא דמי הני אלא היכא דסתרן אהדדי ולא אפשר למליף תרוייהו ורבי׳ הרמב״ן פי׳ ע״כ וייצר לאפנויי וכדבעינן למימר וכיון דכן לא סגייא שאין דנין יצירה יצירה דדמי ליה מאי אמר דנגמר נמי מניה בריאה יצירה במופנה מצד א׳ דיצירה מאחת מופנה היא ההוא ליצירה יצירה הוא דמופנא לגבי בריאה אינה מופנה וה״ל לגבי דידיה כאלו אין כאן מופנה כלל ואפשר שאף רש״י לזה כיון אלא שלשונו קצר כמנהגו. עי״ל וכן נר׳ מלשון רש״י דה״ק ויברא לגופיה וייצר לאופנויי וכיון דקפיד רחמנא למכתב בריאה לגופיה ויצירה לאפנויי הא גלי לן דלא בעי אלא דיליף יצירה מיצירה בלחוד דדמי ליה והיינו דמהדרין אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה בלחוד דדמי ליה ולא יצירה מבריאה כלל ובזה יעלה תירוץ לפי׳ ז״ל שפי׳ אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולא נגמר בהמה והק׳ רבי׳ נר״ו דהא אפי׳ כי מפנית ויברא דגבי אדם אכתי מופנה מצד אחד הוא ויברא לגבי תנין לגופיה הוא מאי אמר דמופנה מצד א׳ למדין מעתה אף יצירה דבהמה נגמר מבריאה דאדם והרי מופנה מצד א׳ דהא אמ׳ דבריאה דאדם מופנה ולפי מה שפי׳ לדעת רש״י ז״ל ל״ק דאינן ה״ק דדילמא בריאה נפקא לאפנויי ולהכי נפקא טפי מיציר׳ כי היכי דנגמר מיניה יצירה יצירה דדמי ליה בלחוד ולא נגמר יצירה כלל ואע״ג דמופנה מצד א׳ כותיה ובר מהני נמי ל״ק דהשתא פירכא בעלמא פרכינן ולא ידעינן דבריאה דתנין לגופיה ובסמוך הוא דפרשי׳ ליה ורבי׳ נר״ו פי׳ דהכי פרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בהמה ותנין במופנה מצד א׳ חד מבריאה בריאה וחד מיצירה בריאה ואין לשון הסוגייא מוכחת כן וגם לשון אדרבה דייק יותר כפרש״י ז״ל.

    ויברא גבי תנין לא מופנה פרש״י ז״ל וכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ משיבין והרי יש להשיב דמה לאדם שאין מטמא מחיים וכדאמר׳ לקמן בסמוך ובחנם דחק רבי׳ ז״ל דהא לא אדכר ליה תלמודא הכא אלא כלישנא דרב אחא בריה דרבא דס״ל דאפי׳ שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין דאלו להאי לישנא קמא לא צריך תשובה כלל דאנן הכי אמ׳ דאי דיינינן יצירה איכא מופנה משני צדדין ואי שבקינן יצירה יצירה ודיינינן בריאה בריאה ליכא מופנה אלא מצד א׳ וכיון דכן שבקי בריאה בריאה ודיינינן יצירה יצירה דדמי בשני צדדין ומעתה בריאה בריאה לגופיה וליכא מופנה כלל ולהאי לישנא קמא כל שאינו מופנה כל עיקר אין דנין ואעפ״י שאין תשובה וזה ברור מנמוקי רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן בתוס'.

    Ritva on Niddah 22b · Sefaria

    Meiri

    ודין קליפות שהזכרנו ענינם בין שהיא מעוברת והפילה כגון אלו בין שאינה מעוברת ויצאו ממנה אלו:

    כבר ביארנו במשנה על שרייה זו האמורה בקליפות שהיא בפושרין ומ"מ לא הוזכר בה שיעור עמידתן בהן ולענין שרץ ונבלה שאין מטמאין יבשים אמרו שאם יכולין לשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין והוזכר בה שיעור מעת לעת וראוי לומר בזו כן ששרץ ונבלה מתוך קשים צריכים שהות יתר מזו מ"מ ראוי להחמיר וכן שאף בחרותה הלכו בה בשיעור זה בפרק אלו טרפות ובפרק דם הנדה יתבאר שצריך שיהו פושרין כל מעת לעת:

    המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה הרי זה נדון כולד ואם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה וחכמים אומרים שאם אין בו מצורת אדם אינו ולד ולפי מה שיתבאר בגמ' צריך שתדע שאם פניו פני אדם אע"פ שגופו בהמה אף לדעת רבנן אדם גמור הוא ואם פניו פני בהמה אע"פ שגופו אדם אף לדעת ר' מאיר אינו ולד כלל שהכל הולך אחר הפנים וכמו שאמרו בתלמוד המערב כלו אדם ופניו בהמה אפילו עומד וקורא בתורה אומרין לו בא ונשחטך כלו בהמה ופניו אדם אפילו חורש בשדה אומרין לו חלוץ או יבם ורבנן ור' מאיר נחלקו בשני דברים אחת בשכלו בצורת בהמה חיה ועוף הן גופו הן פניו שלדעת ר' מאיר אע"פ שאין מתקיים אחר שכלו צורת בהמה במעי אדם או שכלו אדם במעי בהמה הואיל ויש במינן מתקיים ולד הוא וכן שכתוב בהן יצירה כאדם וכן שעיניהם הולכין לפניהם ולא בצדיהן כדגים ולרבנן אינו ולד ונמצא בזו ר' מאיר לחומרא ורבנן לקולא והשניה שגופו בהמה ופניו מקצתם בצורת אדם ומקצתם בצורת בהמה כגון שנברא בעין אחת כבהמה ר"ל שעין אחת שלו דומה לבהמה או שבאיזה צד דומין פניו לאדם ובאיזה צד לבהמה ובזו ר' מאיר לקולא לומר שאינן ולד ומפני שאינו מתקיים ושאין במינן מתקיים ולרבנן הוי ולד הואיל ומקצת פניו פני אדם וכל איברי הפנים בדין זה חוץ מן האוזן שאין דמיונה כלום וכפשוטה של בריתא שהביאו למטה צורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד חוץ מן האזן ואע"פ שפירשוה לדעת האומר כל צורה ולעכב כלומר שאם חסר פרצוף אחד מצורת הפנים אינו דמיון חוץ מן האזן שנויא בעלמא הוא ונוח לנו לפרשה כפשוטה להחמיר וזהו שאמרו כל שאין בו מצורת אדם כלומר מקצת צורת אדם אינו ולד הא יש לו מקצת צורת אדם בפניו הרי זה ולד והלכה כחכמים בשתיהן ומעתה אם הפילה דמות הדיא וקיפוף שהן עופות שבפניהם צורת אדם במקצת והוא שיש להן לסתות ר"ל לחיים זקופים כדין הולד ויש פוסקין שאין טומאה אלא כשדומה ברוב האיברים לצורת אדם והם המצח והגבינים והעינים והלסתות וכמו שאמרה ר' יוחנן בסוגיא זו אבל הפה והאזנים והאף אין דמיונן כלום ויש פוסקין בה כר' חסא שאמרה באחד אחד ר"ל גבין אחד ועין אחד ולסת אחת וכדאיתא בבריתא ועקר הדברים כמו שכתבנו ולהחמיר ומ"מ כתבו הגאונים שבזמנים הללו אין אנו בקיאים בדמיונות אלו ואף בהפילה כעין דגים ושרצים חוששת לולד לישב לזכר או לנקבה ואין נותנין לה ימי טוהר כלל:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כל גזירה שוה שאינה מופנית אפילו מצד אחד אין למדין הימנה כלל מופנית מצד אחד למדין ומשיבין מופנית משני צדדין למדין ואין משיבין וכבר ביארנוה בהרבה מקומות וכן ביארנו מה שנתגלגל מענין ושב הכהן ובא הכהן במסכת יומא ובהרבה מקומות מזה החבור:

    Meiri on Niddah 22b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם נדה נמי קתני לקמן בהדי אידך כו' עכ"ל בדם נדה קתני התם דמטמאין אפי' יבשין דהיינו אפי' לא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל דומיא דאינך דאין מטמאין יבשין דהיינו בלא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל והשתא קשיא להו הא מצינו בדם נדה התם דלא נמוח במע"ל והיאך בעי למימר אבל הכא דם דרכיך שאם לא נמוח רק ביום או בלילה דלא מחזקינן ליה בדם כלל והוא טהור משום דאי הוה דם הוה נמוח בתוך זמן זה אבל ק"ל בלאו הא דאמרינן אבל דם דרכיך נמי ה"מ להקשות הכי דהא במע"ל ודאי פסיקא ליה הכא דסגי ואם לא נמוח במע"ל הוא טהור ולא מחזקינן ליה בדם כלל והתם קאמר דמצינן בדם נדה דלא נמוח במע"ל ואפשר דסמכו קושייתם זאת הכא אהא דדם דרכיך משום אידך קושיא שהקשו נמי מהתם וע"ק דהתם קתני רוק וזוב כו' דלא קשיא אלא אהא דדם דרכיך ועיין ברא"ש בהא דקתני לקמן אפי' יבשין אי איירי אפי' ביבש מעיקרא או דוקא בלח ונעשה יבש שהוא מחלוקת הראב"ד והרז"ה:

    בד"ה זו היא שיבה זו כו' דע"כ לא נתקבלה ג"ש כו' מדקאמר לקמן שבקינן כו' עכ"ל אבל לרבנן דאין למדין המופנה מצד אחד משום דמשיבין עליה לא ה"מ לאוכחי מידי דלא נתקבלו תרוייהו דאיכא למימר דנתקבלו תרוייהו והמופנה מצד אחד למדין נמי אותה למלתא אחריתא דלית ליה פירכא אלא דלהך מלתא אין למדין אותה משום דאיכא פירכא אבל לר' ישמעאל דאין משיבין על המופנה מצד אחד ואפ"ה אין למדין אותה היכא דאיכא מופנה מב' צדדין וא"כ ע"כ דלא נתקבלה המופנה מצד אחד כלל:

    Chidushei Halachot on Niddah 22b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן וכו'. ר"ל דתני התם דם הנדה ובשר המת מטמאין להין ויבשים אבל הזוב והרוק והשרץ וכו' מטמאין לחין ואין מטמאים יבשין ואם יכולים להשרות וכו' מטמאין לחין ויבשין מכלל שדם הנדה דקתני ברישא שמטמא ביבש הוא יבש כל כך שדומה לשרץ שאין יכולין להשרותו והכא קאמר אבל דם דרכיך וכו':

    ד"ה או דלמא כו' דהא אפילו אם תמצי לומר דרבנן בעו מעת לעת במיעוך על ידי הדחק לא חשיב דם לרבנן כצ"ל:

    Maharam on Niddah 22b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' לר' ישמעאל למדין כו' מדברי תוס' נזיר מח ע"ב ד"ה ולאחותו מבואר דהיה להם הגי' כאן בהיפוך דר"י ס"ל למדין ומשיבין:

    Gilyon HaShas on Niddah 22b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 22, Amud Bet, about 476 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “אִם נִמּוֹחוּ טְמֵאָה. אִי הָכִי, בְּלֹא נִמּוֹחוּ…”

    2. Segment 218 words

      Opens “וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְהָתַנְיָא:…”

    3. Segment 336 words

      Opens “מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת אֲדוּמּוֹת,…”

    4. Segment 435 words

      Opens “וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת…”

    5. Segment 530 words

      Opens “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְפוֹשְׁרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי:…”

    6. Segment 616 words

      Opens “הָתָם תְּנַן: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין? מֵעֵת…”

    7. Segment 717 words

      Opens “שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה, דַּאֲקוֹשֵׁי — בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת,…”

    8. Segment 88 words

      Opens “הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים. וְלִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה…”

    9. Segment 934 words

      Opens “אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא.…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “וּלְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּאִי אֶפְשָׁר…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “מַאן דְּמַתְנֵי הָךְ לִישָּׁנָא, מַתְנֵי הָכִי: רַבִּי…”

    12. Segment 124 words

      Opens “הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה [וְכוּ׳].…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת תַּנִּין, תְּהֵא אִמּוֹ…”

    15. Segment 158 words

      Opens “אָמְרִי: דָּנִין יְצִירָה מִיצִירָה, וְאֵין דָּנִין בְּרִיאָה…”

    16. Segment 1619 words

      Opens “מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “וְעוֹד, נִגְמַר בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה, דִּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים…”

    18. Segment 188 words

      Opens “אָמְרִי: ״וַיִּבְרָא״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּיצֶר״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין יְצִירָה…”

    19. Segment 198 words

      Opens “אַדְּרַבָּה: ״וַיִּיצֶר״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּבְרָא״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין בְּרִיאָה…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “אֶלָּא: ״וַיִּיצֶר״ מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, מוּפְנֶה גַּבֵּי…”

    21. Segment 2136 words

      Opens “מַאי מוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וַיַּעַשׂ…”

    22. Segment 2215 words

      Opens “״רֶמֶשׂ״ דִּכְתִיב הָתָם, דְּיַבָּשָׁה הוּא. וּמַאי נָפְקָא…”

    23. Segment 2343 words

      Opens “נָפְקָא מִינַּהּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל…”

    24. Segment 2426 words

      Opens “וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Niddah 22b · Segment 5 — “…תָּטִיל לְמַיִם, וּבְפוֹשְׁרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְמַעַכְתּוֹ…

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Niddah 22b · Segment 16 — “…הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Niddah 22b · Segment 5 — “…מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: מָעוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Niddah 22b · Segment 13 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? הוֹאִיל…

    Original text

    אִם נִמּוֹחוּ טְמֵאָה. אִי הָכִי, בְּלֹא נִמּוֹחוּ נָמֵי? אָמַר רַבָּה: כִּי לֹא נִמּוֹחוּ — בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא.

    If they dissolved, it is blood, and the woman is impure; and if not, she is ritually pure. Evidently, dry blood is impure, as these items are all dry until they are soaked in water. The Gemara asks: If so, that dry blood is impure, these items are impure also in a case where they do not dissolve in water. Why is this examination necessary at all? Rabba says: In a case where they do not dissolve, this indicates that the item is not blood at all; rather, it is a distinct entity.

    וּמִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֶעֱלָה אַבָּא מִטִּבְעִין לְיַבְנֶה.

    The Gemara asks with regard to these instances discussed in the mishna: But are there actually cases like this? The Gemara answers: Yes there are, and it is taught likewise in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: My father raised two incidents from Tivin to the Sages in Yavne for discussion.

    מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים שָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: אִשָּׁה זוֹ מַכָּה יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין קְלִיפּוֹת. תָּטִיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ — טְמֵאָה.

    The first was an incident involving a woman who would repeatedly discharge items similar to red shells, and the local residents came and asked my father whether this rendered the woman impure. And my father asked the other Sages, and the Sages asked the doctors what causes this to happen. And the doctors said to them: This woman has a wound in her womb from which she discharges red items similar to shells. The Sages therefore ruled that the woman should cast them into water to ascertain their nature. If they dissolved, it is blood and the woman is impure.

    וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת, וּבָאָה וְשָׁאֲלָה אֶת אַבָּא, וְאַבָּא שָׁאַל לַחֲכָמִים, וַחֲכָמִים לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ לָהֶם: שׁוּמָא יֵשׁ לָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, שֶׁמִּמֶּנָּה מַפֶּלֶת כְּמִין שְׂעָרוֹת אֲדוּמּוֹת. תָּטִיל לַמַּיִם, אִם נִמּוֹחוּ — טְמֵאָה.

    And again there was a similar incident involving a woman who would discharge items similar to red hairs, and she came and asked my father whether she was impure. And my father asked the other Sages, and the Sages asked the doctors, and the doctors said to them: The woman has a mole in her womb from which she discharges items similar to red hairs. The Sages therefore ruled that the woman should cast them into water, and if they dissolved, she is impure.

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְפוֹשְׁרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: תָּטִיל לְמַיִם, וּבְפוֹשְׁרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְמַעַכְתּוֹ בְּרוֹק עַל גַּבֵּי הַצִּפּוֹרֶן. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רָבִינָא: מָעוּךְ עַל יְדֵי הַדְּחָק אִיכָּא בֵינַיְיהוּ.

    § Reish Lakish says: And this examination is conducted only with lukewarm [ uvefoshrin ] water. This is also taught in a baraita : The woman should cast the item into water, and this examination is conducted only with lukewarm water. Rabban Shimon ben Gamliel says: The woman mashes the item with saliva, using the fingers of one hand on a fingernail of her other hand. The Gemara asks: What is the difference between the two opinions? Ravina says: The difference between them is whether an item is considered blood if it can be mashed by pressing on it, or only if the item dissolves by itself.

    הָתָם תְּנַן: כַּמָּה הִיא שְׁרִיָּיתָן בְּפוֹשְׁרִין? מֵעֵת לְעֵת. הָכָא מַאי? מִי בָּעֵינָא מֵעֵת לְעֵת, אוֹ לָא?

    We learned in the mishna there (54b) with regard to an animal carcass or the carcass of a creeping animal that dried up, which is examined by soaking it in water to determine whether or not it still imparts impurity: For how long is its soaking in lukewarm water necessary? It is for a twenty-four-hour period. The Gemara asks: Here, with regard to the examination of an item discharged by a woman, what is the halakha ? Do I need it to be soaked in lukewarm water for a twenty-four-hour period, or not?

    שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה, דַּאֲקוֹשֵׁי — בָּעֵינַן מֵעֵת לְעֵת, אֲבָל דַּם דְּרַכִּיךְ — לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

    The Gemara explains the question: Perhaps with regard to a carcass of a creeping animal and an unslaughtered animal carcass, which are hard when they dry up, we require soaking for a twenty-four-hour period, but blood, which is relatively soft after it dries up, does not need to be soaked for that long. In other words, if the item did not dissolve after even a shorter period of time, it is not blood. Or perhaps the examination of a discharged item is no different, and it also must be soaked for twenty-four hours. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים. וְלִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא!

    § The mishna teaches: In the case of a woman who discharges an item similar to fish or to grasshoppers, repugnant creatures, or creeping animals, if blood emerges with it, the woman is impure, and if not, she is pure. The Gemara asks: But let Rabbi Yehuda disagree with the Rabbis with regard to this halakha as well, just as he disagrees with them in the first clause of the mishna, in the case where a woman discharges an amorphous piece of tissue, as he maintains that she is impure whether or not blood emerges with it.

    אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא גַּבֵּי חֲתִיכָה, דְּעָבֵיד דָּם דְּקָרֵישׁ וְהָוֵי חֲתִיכָה, אֲבָל בְּרִיָּה — לָא הָוֵי.

    Reish Lakish says: This case is also subject to the dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, and the opinion cited in the mishna is that of the Rabbis. And Rabbi Yoḥanan says: You may even say that the ruling of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as when Rabbi Yehuda says that the woman is impure even if blood does not emerge, it is only there, in the case of an amorphous piece of tissue, as the blood is likely to dry and turn into the form of a piece of tissue. But blood is not likely to become the form of a creature, such as a fish or a grasshopper.

    וּלְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּאִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי, לִפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּהָא!

    The Gemara challenges: But this is difficult according to that version in which Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to whether opening of the womb is impossible without a discharge of blood (see 21b). Since Rabbi Yehuda holds that blood automatically emerges whenever the womb opens, and therefore the woman is impure even if she did not notice any blood, he should disagree with the Rabbis in this case too, i.e., if a woman discharges an item similar to a fish or one of the other creatures.

    מַאן דְּמַתְנֵי הָךְ לִישָּׁנָא, מַתְנֵי הָכִי: רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, בְּמַחְלוֹקֶת שְׁנוּיָה, וְרַבָּנַן הִיא.

    The Gemara answers: The one who teaches that version of the above discussion teaches an alternative version of Rabbi Yoḥanan’s opinion here as well, like this: With regard to a woman who discharges an item similar to fish, or to grasshoppers, repugnant creatures, or creeping animals, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that this case is subject to a dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis, and the opinion stated in the mishna is that of the Rabbis.

    הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה [וְכוּ׳].

    § The mishna teaches: In the case of a woman who discharges tissue in the form of a type of domesticated animal, undomesticated animal, or bird, whether of a kosher or non-kosher species, if it is male, the woman observes the periods of impurity and purity for a woman who gives birth to a male. If it is female, the woman observes the periods of impurity and purity for a woman who gives birth to a female. And if its sex is unknown, the woman observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female. This is the statement of Rabbi Meir.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם.

    Rav Yehuda says that Shmuel says: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir, that a woman who discharges a fetus in the form of an animal has the same status as one who discharges a fetus with human form or gives birth to a human? It is since the Torah uses a similar formulation in the two cases, as a term of formation is stated with regard to the creation of these types of animals, in the verse: “And out of the ground the Lord God formed every animal of the field, and every fowl of the air” (Genesis 2:19), just as it is stated with regard to the creation of man: “And the Lord God formed man” (Genesis 2:7).

    אֶלָּא מֵעַתָּה, הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת תַּנִּין, תְּהֵא אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה, הוֹאִיל (ונאמר) [וְנֶאֶמְרָה] בּוֹ יְצִירָה כְּאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים״!

    The Gemara asks: If that is so, then with regard to a woman who discharges an item with the form of a sea monster, its mother should be impure with the impurity of a woman after childbirth, since the concept of formation is stated with regard to its creation, just as it is stated with regard to the creation of man. As it is stated: “And God created the great sea monsters” (Genesis 1:21).

    אָמְרִי: דָּנִין יְצִירָה מִיצִירָה, וְאֵין דָּנִין בְּרִיאָה מִיצִירָה.

    The Sages say in response: One derives halakhot of a matter with regard to which formation is stated by means of a verbal analogy from another matter with regard to which formation is stated, but one does not derive halakhot of a matter with regard to which creation is stated from a matter with regard to which formation is stated.

    מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ — זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה!

    The Gemara asks: What difference is there between formation and creation? A verbal analogy can be drawn between different words with similar meanings. For example, the school of Rabbi Yishmael taught a verbal analogy with regard to leprosy of houses. The verse states: “And the priest shall return [ veshav ] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [ uva ] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning, and one can therefore derive by verbal analogy that the halakha that applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week applies if it had spread again by the end of the following week.

    וְעוֹד, נִגְמַר בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה, דִּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״!

    And furthermore, the halakha of a woman who discharges an item similar to a sea monster, with regard to which creation is stated, can be derived by a different verbal analogy from the halakha of human offspring, since here it also states creation, as it is written: “And God created man in His own image” (Genesis 1:27).

    אָמְרִי: ״וַיִּבְרָא״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּיצֶר״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין יְצִירָה מִיצִירָה.

    The Sages say in response: The verse “And God created man” is necessary to teach the matter itself, i.e., the creation of man. By contrast, the term “And the Lord God formed man,” serves to render it free, i.e., the mention of the formation of man is superfluous in its context and was stated for the purpose of establishing a verbal analogy. And therefore one derives the halakhot of animals, with regard to which formation is stated, from the halakhot of man, with regard to which formation is stated.

    אַדְּרַבָּה: ״וַיִּיצֶר״ לְגוּפֵיהּ, ״וַיִּבְרָא״ לְאַפְנוֹיֵי, וְדָנִין בְּרִיאָה מִבְּרִיאָה!

    The Gemara raises a difficulty: On the contrary, one can say that the verse “And the Lord God formed man” was stated to teach the matter itself, whereas the term “And God created man” serves to render it free; and therefore one derives the halakhot of sea monsters, with regard to which creation is stated, from the halakhot of man, with regard to which creation is stated.

    אֶלָּא: ״וַיִּיצֶר״ מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, מוּפְנֶה גַּבֵּי אָדָם וּמוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה, ״וַיִּבְרָא״ גַּבֵּי אָדָם מוּפְנֶה, גַּבֵּי תַּנִּינִים אֵינוֹ מוּפְנֶה.

    The Gemara answers: Rather, the reason it is animals and not sea monsters that are compared to man is that the term “and…formed” is free on both sides, i.e., it is free with regard to man and it is free with regard to animals. By contrast, the term “and…created” is free with regard to man, but it is not free with regard to sea monsters.

    מַאי מוּפְנֶה גַּבֵּי בְּהֵמָה? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב ״וַיִּיצֶר [ה׳] אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״, גַּבֵּי תַּנִּין נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה, דִּכְתִיב ״וְאֵת כׇּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה״, וּכְתִיב ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים״!

    The Gemara asks: What is the reason that the term “and…formed” that appears with regard to animals is considered free? If we say it is due to the fact that it is written: “And God made the animals of the earth after its kind, and the cattle after their kind, and everything that creeps on the ground after its kind” (Genesis 1:25), and it is similarly written: “And out of the ground the Lord God formed every animal of the field” (Genesis 2:19), and therefore this verse is superfluous, but with regard to the sea monster as well, the expression “and…created” is free, as it is written: “And God made… and everything that creeps on the ground after its kind” (Genesis 1:25), and it is also written: “And God created the great sea monsters.” Consequently, the term “and…created” is also free on both sides of the verbal analogy.

    ״רֶמֶשׂ״ דִּכְתִיב הָתָם, דְּיַבָּשָׁה הוּא. וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ בֵּין מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין?

    The Gemara answers: The creeping animal that is written there is referring to creeping animals of the land, not of the sea. Therefore, the term: “And…created,” stated with regard to sea monsters is not superfluous. The Gemara asks: But what difference is there between a verbal analogy that is free on one side and a verbal analogy that is free on both sides?

    נָפְקָא מִינַּהּ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל גְּזֵרָה שָׁוָה שֶׁאֵינָהּ מוּפְנָה כׇּל עִיקָּר — אֵין לְמֵדִין הֵימֶנָּה. מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל — לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין, לְרַבָּנַן — לְמֵדִין וּמְשִׁיבִין. מוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, דִּבְרֵי הַכֹּל — לְמֵדִין וְאֵין מְשִׁיבִין.

    The Gemara answers: The difference is with regard to that which Rav Yehuda said that Shmuel says in the name of Rabbi Yishmael, with regard to the exegetical principle of verbal analogy: With regard to any verbal analogy that is not free at all, one cannot derive halakhot from it. If the verbal analogy is free on one side, according to Rabbi Yishmael one can derive halakhot from it, and one cannot refute it through logic, even if there are valid counterarguments. According to the Rabbis, one can derive halakhot from it, but one can also refute it logically if there are grounds to distinguish between the two cases. If a verbal analogy is free on both sides, everyone agrees that one can derive halakhot from it and one cannot refute it logically.

    וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִיכָּא בֵּין מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד לְמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין? נָפְקָא מִינַּהּ, דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד וּמוּפְנָה מִשְּׁנֵי צְדָדִין — שָׁבְקִינַן מוּפְנָה מִצַּד אֶחָד

    The Gemara asks: And according to Rabbi Yishmael, what difference is there between a verbal analogy that is free on one side and a verbal analogy that is free on both sides? In both cases, he holds that one can derive halakhot from it and one cannot refute it. The Gemara answers: He holds that the difference is that in a case where there are two mutually exclusive verbal analogies, one that is free on one side and one that is free on both sides, we disregard the analogy that is free on one side,