Talmud Builders

    Commentary page

    Shevuot 9b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 9b

    Shevuot 9b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 316 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    התם כפרה בגופיה כתיב (במדבר כ״ח:ט״ו) לחטאת לה' פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע:

    גלוי מילתא בעלמא הוא דגמרי מיוה"כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא"ת בא ללמוד משל יוה"כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו:

    שעיר ושעיר שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר"ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה"כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:):

    שסופו ליודע כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו:

    ואותה נתן לכם בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר"ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר"ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר"ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ' טבול יום (זבחים דף קא:):

    עון עון מציץ דכתי' בי' ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח):

    מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור:

    אי מה להלן עולין מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל:

    5 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 9b · Sefaria

    Tosafot

    הא גמרינן ר"ח מיוה"כ ולא פרכינן הכא לא גרסינן שכן מרובה כפרה דר"ח מיוה"כ קולא בעינן למילף שלא יכפרו נמי בשאר עבירות ולא שייכא האי פירכא דחומרא אלא גרסינן ולא פרכינן ותו לא והיינו פירכא שכן אינו תדיר:

    כדאמר רב חמא שעיר ושעיר כו' תימה ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ"ל אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף בקמא דבתר ר"ח נכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב ושמא יש לפרש דלא דריש הכא אלא בההוא שעיר דכתיב בתר ר"ח ואינך ושעיר לשום דרשה וממילא אתו שאר רגלים דכיון דגלי בחד הוו אחריני למד סתום מן המפורש ואפילו בנין אב לא צריך ולקמן דפריך מעצרת ויוה"כ עיקר קושייתו מיוה"כ ופריך דוקא לר"מ משום דאמר כל השעירים כפרתן שוה ואפילו דיוה"כ ור"ת פי' דה"נ סמיך אהיקשא דרבי יונה כדמסיק לקמן ולא נקט אלא תחלת סוגיא דלקמן דהוי כמו וכו' ואע"ג דר' יהודה אית ליה היקשא דבמועדיכם וכר"מ מ"מ לא מסתבר ליה לרבי יהודה לומר שיהו כל השעירים כפרתן שוה כמו שאומר ר"מ משום דעדיפא ליה היקשא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ולר' מאיר עדיפא היקשא דמועדות:

    אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש בה ידיעה לבסוף דמי וא"ת ולפ"ז אמאי הוצרך לשנויי לעיל דר' ישמעאל סבר לה כר"מ נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפר רגלים ור"ח דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה' ויש לומר כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו ליודע מכפרים רגלים ור"ח לא מסתבר ליה להש"ס שיחלוק עליה רבי ישמעאל בדבר זה:

    אי מה להלן עולין כו' ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ כו' וציץ נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. ואם תאמר אמאי לא משני כדמשני בסמוך דאין אחר נושא אותו עון וי"ל דציץ לא מקרי אחר לגבי ר"ח כיון דעולין לא כתב בר"ח אלא דיליף מציץ אבל אעון העדה דכתיב בר"ח משני שפיר בסמוך דאין אחר נושא אותו עון ומהר"ר שמואל מפרש מה להלן עולין כלומר דציץ מכפר אקרבן עד שיהא מרוצה ור"ח מכפר על עון המקריב שהקריבו בטומאה והשתא אין אנו צריכין לנפקותא דנשבר הציץ ומשני עון העדה כתיב פי' עון דלא שייך אלא בעדה ועולין שייך אף בקרבן אי נמי עון העדה ולא עון הכהן:

    וניכפר ר"ח אדידיה ואדציץ פירוש קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב ר"ח דקרבנות שקרבו בטומאה קודם ר"ח אין סברא שיכפר דהיאך יכפר למפרע מה שכבר קרב בטומאה:

    וניכפר ציץ אדידיה ואדר"ח וא"ת ואמאי לא משני דעון אחד הוא נושא ולא ב' עונות וי"ל דגבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולין הוו תרוייהו עון הקדשים ועוד עון הקדשים משמע שפיר ב' עונות דקדשים משמע קדשים הרבה:

    אמר קרא אותה אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי ודוקא בטומאת בשר אין אחר נושא עון:

    רב אשי אמר העדה כו' נראה דלא פליגי וע"כ איצטריך דרשה דאותה משום פירכא דלקמן דרגלים אמאי לא מכפרי אדר"ח ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר"ש כר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Shevuot 9b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    וכיון דכתיב ושעיר וי"ו מוסיף ואתקש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים במה שאלו מכפרים אלו מכפרים.

    איבעיא להו כי קאמר ר' יהודה בחטא שאין סופו להוודע אבל חטא שסופו להוודע כמי שיש בו ידיעה לבסוף דמי. ושעיא הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר וכו'. ופשטנא מהא דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו להוודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין על שאין בה דידעה לא בתחלה ולא בסוף. מאי טעמא שעיר ושעיר ו' מוסיף ואתקש. ולא אשכחנן לה כפרה. במקום אחר. דמי שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים בר קרבן הוא. ומי שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר של יוה"כ בנעשה בחוץ מכפר על כרחך לא מכפרי שעירי הרגלים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלת ולא בסוף.

    ושעירי ר"ח מכפרין על טהור שאכל בשר קדש טמא דברי ר' שמעון מאי טעמא יליף עון עון מציץ.

    בשעיר ר"ח כתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וגו' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' והיא חטאת דר"ח. ובציץ כתיב והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' וגרסי' בתחלת יומא (דף ז) על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כו'. קתני מיהא בשר שנטמא ונקרב הציץ מרצה כך עון הכתוב בשעיר ר"ח מכפר על טהור שאכל קדש [טמא].

    ודחינן אי מה בציץ אינו נושא אלא על און העולים על גבי המזבח. אף שעיר ר"ח אינו מכפר אלא על העולים. ופרקינן עון העדה כתיב כלומר עון העדה שהקרבן בא על עון העדה והיא החטאת שכפרתה באכילתה כדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין. ואימא שעיר דר"ח מכפר בטהור שאכל קדש טמא ובעולים שנטמאו ונקרבו ונשבר הציץ ואינו מכפר יהא שעיר ר"ח מכפר בשניהם. ודחינן עון כתיב עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות וכו'.

    רב אשי אמר בשעיר ר"ח כתיב עון העדה ולא הקדשים ובציץ כתיב עון הקדשים ולא עון העדה.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 9b · Sefaria

    Rashba

    ת"ש דתניא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין סופן ליודע. כלומר על זו שאין סופה ליודע דוקא, ויש שגורסים ושאין סופם ליודע כלומר ועל זה ועל זה, ושתי הגירסאות בפר"ח ז"ל.

    נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ לריבותא הקט הכי דאפילו למ"ד דאפילו אינו על מצחו אלא דתלי בסבתא מכפר נפקא מינה מיהא לנשבר הציץ.

    הא דאמרינן עון העדה כתיב פירוש על עון שהעדה חוטאים כי קאמר דהינו איש טהור שבעדה שאכל קדש טמא.

    אותה נושא עון ואין אחר נושא עון אמרו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות כדמשני לעיל בשל ר"ח, אלא משום דלקמן (שבועות י, א) איצטריך להאי דרשא נקט לה נמי הכא, ולי נראה דכיון דאתי' לאקשויי אמאי לא מכפר ציץ אדרש חדש, כל היכא דאשכחן בראש חדש גופיה מיעוטא דינא הוא טפי למילף מיניה גופיה ולא לאהדורי אמעוטי דשאר דוכתי, דהוה משמע דאי לאו ההוא מיעוטא הוה אפשר למימר דציץ מכפר אפילו אדר"ח ולפיכך עדיף ליה למימר דבשעיר ר"ח גופיה כתיב מיעוטא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון כנ"ל.

    Rashba on Shevuot 9b · Sefaria

    Ritva

    התם כפרה מיכתב כתיבה ביה יפה פירוש רש"י ז"ל דאע"ג דבשעירי רגלים כתיב לכפר עליכם מ"מ לא כתיבא כפרה דידהו בהדיא על מה מכפרין כמו בר"ח דכתי' ביה בהדיא לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכללי הוא לכל העבירות וכן עיקר:

    אלא כדאמר ר' חמא ב"ח שעיר ושעיר פי' הא דר' חמא איתמרא לקמן על דר"מ וק"ל דהא אידחי' התם ההיא דר' חמא ואיתוקמא דר"מ אהיקשה דאלה תעשו ליי' במועדיכם וכי תימא דהכא נמי סמכינן אההיא דמועדיכם ורישא דסוגייא דלקמן נקטינן הכא הא ליתא דהא ר"י לית ליה היקשא דבמועדיכם כדכתיבנא לעיל והנכון דכי איפריכא לקמן היינו משום פירכא דיו"הך כמו שפירש לנו ר"י ז"ל אבל הכא גבי רגלים לא איפריכא ואע"ג דלגבי עצרת לא כתיב ושעיר כבר פי' לנו ר"י ז"ל דלגבי עצרת לא בעי ושעיר דכולהו ג' רגלים כחדא הוא והא דנקטיה לקמן עצרת וי"והך מאי איכא למימר עיקר הפירכא מי"והך ועצרת כדי נסבה הילכך שפיר אמרינן הכא כדר' חמא דאע"ג דאידחי התם לא מידחי הכא ודכוותה בתלמודא בכמה דוכתי וחדא מנייהו בפ' חזקת הבתים כדאמר רבינא בלוקח ה"נ בלוקח כנ"ל:

    מה שעירי ר"ח וכו' אף שעירי הרגלים וכו' פי' רש"י ז"ל דאע"ג דשעיר ר"ח לימד משעיר החיצון חוזר ומלמד על הרגלים דכי אמרינן אין למידין למד מלמד בקדשים ה"מ דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש והכי איתא בפ' איזהו מקומן ור"ת ז"ל כתב עליו דבר מהכי נמי הו"מל הימנו ודבר אחר שאפילו בהיקש למדין למד מלמד כדאיתא בפ' איזהו מקומן פי' לדבריו ז"ל כי כשיש בלמד הראשון ב' דברים אחד מגופו ואמר שהוא למד בהיקש וחוזר ומלמד שניהם ביחד על למד ב' איידי דמלמד שלו מלמד נמי מה שלמד בהיקש וכן מוכיח שם וראיתי בחידושין מה שהקשה על רש"י ור"ת ז"ל למה להו כולי האי דהא בהדיא אמר תלמודא לעיל בהא דר' חמא לא הוי ילפותא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דכפרה בהדיא כתיב ביה קושייא גדולה היא עליהם אבל תמהני היאך יהא זה נעלם משני המאורות הגדולים והבשר עודנו בין שיניהם לכן נ"ל כי רש"י ור"ת ז"ל סוברים דכי אמר תלמודא השתא אלא כדאמר ר"ח שעיר ושעיר נאיד מההוא טעמ' דלעיל וס"ל דר"ח נמי מילף הוא כיון דבגופיה כתיב כללא לכל העבירות ומוקמינן לה לטומאת מקדש וקדשיו בלחוד כנ"ל ליישב פירש"י ור"ת ז"ל וכדאי הם לחזור זכות עליהם:

    נ"מ להיכא דנשבר הציץ איכא דקשייא ליה למ"ל כולי האי לימא דנ"מ להיכא דאין הציץ על מצחו דק"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדאיתא ביומא ולאו קושייא היא דההיא לר"י והכא לר"ש איירינן ואיהו סבירא ליה דאף אינו על מצחו מרצה כדאיתא במסכת יומא וזה ברור:

    אמר קרא עון עון א' הוא נושא וכו' וא"ת ולישני בהא נמי דעון הקדשים כתיב ועון אחד הוא נושא ואינו נושא ב' עונות דהאי דרשא עדיפא ליה כדאשכחן לקמן בדר"ש בן יהודה דדריש עון אחד ולא דריש אותה ויש מתרצים דא"כ ג"ש דעון עון לא מופנ' ואפי' מצד א' דהא איצטריכו תרווייהו לדרשא דעון אחד הוא נושא והשתא מיהת הוי מופנה מצד אחד עי"ל דכי דרשינן עון א' הוא נושא ואינו נושא שתי עונות משמע ולא שתי עונות שוין הילכך לעיל דהוה פרכינן דלכפר ר"ח אדידיה ואדעביד ציץ דהוו תרווייהו כפרה שלימה שייך לומר ואינו נושא ב' עונות אבל הכא כי מכפר ציץ אדידיה ואדעביד ר"ח לא הוו כפרות שוות דאלו אדידיה נושא לגמרי ואדר"ח אינו אלא מגין וכי אתי ר"ח מיגמר כפרה לא משמע שיהא זה קרוי נושא ב' עונות להכי עדיף למידרש אותה נושא עון ואפי' לגמרי ואין אחר נושא אותה כלל פי' להגין:

    רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה והתם כתיב עון הקדשים פי' והא דכתיב בכל חד מנייהו למיעוטא דחבריה וקשה דהא משמע קצת דרב אשי לית ליה מאי דדרשינן אותה נושא ואין אחר נושא עון וא"כ מנ"ל לומר דרגלים לא מכפרי אדר"ח עד דאוקינהו בסמוך באין בה ואין בה וי"ל דאה"נ אלא דלרווחא דמילת' עביד האי שנוייא דאפי' לא ס"ל לר' יהודה טעמא דאותה וכסברא דרשב"י דלקמן נפקא ליה שפיר מדכתיב העדה וכתיב הקדשים עי"ל דנהי דאית ליה לרב אשי דדריש ר' יהודה אותה לענין דרגלים לא ליכפרו אדר"ת מ"מ לענין ר"ח וציץ לא דריש ליה כיון דאיתקוש בג"ש דעון עון וכל ג"ש היא ליתן את האמור של זה בזה להכי נפקא ליה מדכתיב עון העדה עון הקדשים דבג"ש גופא איכא מיעוטא ואי משום אותה מוקמינן ליה למעוטי דרגלים לא ליכפרו אדר"ח מה שעירי ר"ח אמרו בקודש כלומר לענין טהור שאכל קודש טמא אף שעירי רגלים אמר בקדש דהיינו אוכל קודש דטומאת הגוף דאילו להשוותם לגמרי דניכפרו רגלים לדר"ח ליכא למימר דהא כתיב בר"ח אותה למימרא דאותה נושא עון ואין אחר נושא עון הילכך עבדינן מה מצינו לשום קודש מיהת ניחא דמכפרים רגלים על אוכל קודש בטומאה מקדש מנ"ל וי"ל דממילא נפקא ליה כיון דבכמה כפרות לא חילק הכתוב בין קודש למקדש או דדריש היקשא דקודש ומקדש מדכתיב בכל קודש לא תגע או בג"ש דטומאתו טומאתו:

    Ritva on Shevuot 9b · Sefaria

    Meiri

    הציץ מרצה על קצת קרבנות הנעשין בטומאה ר"ל שמכשירן לרצון שאין הבעלים צריכים להביא אחר שנ' ונשא אהרן את עון הקדשים ועקר רצויו על טומאת הדברים הקרבים ר"ל על הדם או על החלב בכל הקרבנות ועל הבשר בעולה שנטמאו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ונתקרבו בטומאתם אבל על טומאת אדם ר"ל על טמא שהקריב בטומאה ידועה אינו מרצה אלא בקרבנות שהטומאה דחויה בהם בצבור כגון טומאת מת בקרבנות הצבור שקבוע בהם זמן שטומאה זו מתרצית על ידי הציץ וכן מרצה בטומאת התהום לנזיר ועשה פסח כמו שיתבאר במקומו אבל טומאה ידועה בכל קרבן שאין הטומאה דחויה בו הרי זה חלל ועבודתו פסולה:

    Meiri on Shevuot 9b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כדאמר רב חמא כו' אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב ומאי קושיא והלא שפיר מצינן למילף עצרת מר"ח וכ"ת מה לר"ח שכן תדיר שאר רגלים יוכיחו כמ"ש התוס' לעיל דאפילו דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ליוכיח אי ליכא פירכא נמי ליוכיח והכא מאי פירכא איכא ליוכיח ע"כ תוכן דבריו ונראה דלאו קושיא היא שלא כתבו כן אלא לעיל דיליף מר"ח ופרכינן מה לר"ח שכן תדיר ועבדינן דיוה"כ ליוכיח די"ה לא אתי מר"ח אלא חיצון אתי מפנימי אבל הכא כיון דרגלים גופייהו מראש חדש קאתו לית לן למימר ביה שיהיה יוכיח אפרכת ר"ח כיון דאינהו גופייהו מראש חדש קאתו ודבר הלמד בהיקשא אינו חוזר ולמד בבנין אב ודו"ק:

    וכתב עוד מהר"י אבן ל"ב למאי אצטריך להו לתוס' לאקשויי מפ' איזהו מקומן והלא בסוגיא דידן פריך לקמיה תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת ויה"כ כו' מנלן וכו' וה"ל לאקשויי ולמימר אי בבנין אב א"כ היכי פרכינן לקמן תינח עצרת ולא עוד דלא הוה לתוס' למימר אלא היכי מסקינן הכא כדאמר רב חמא ולא מקשינן ולא מידי ולקמן פרכינן אההיא דרב חמא כו' עצרת ויה"כ דלא כתיב ושעיר מנלן כו' עכ"ל ואין כאן מקום קושיא דלקמן דבר הלמד בג"ש ומלמד בהיקשא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב דר"ח גופיה בטהור שאכל טמא בג"ש מציץ הוא ושאר רגלים מהיקש דשעיר מר"ח והא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב לעצרת ויה"כ ואפי' מאן דאית ליה דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש כמ"ש התוס' לקמן ולמה שכתבו התוס' לקמן נמי הא דאינו מלמד דוקא בקדשים אבל בציץ אינו עבודה וחוזר ומלמד היינו בתרי מלמדין דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל בג' מלמדין כ"ע מודו דדבר הלמד בג"ש וחוזר ולמד בהיקש דאינו מלמד שוב בבנין אב ולהכי פריך לקמן שפיר מעצרת ויה"כ אבל הכא לא הוה עצרת אלא דבר הלמד בבנין אב מרגלים דלמד בהיקש מר"ח דכתיב ביה חטאת לה' ליכא לאקשויי ביה אלא דתפשוט מיהא הך אבעיא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב וזה ברור:

    בד"ה אבל חטא שסופו כו' וי"ל כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו כו' לא מסתבר ליה להש"ס שיחלוק עליה ר"י כו' עכ"ל לאו מכח סברא קאמרי הכי דהא תלמודא מבעיא ליה לאידך צדדי אלא דלא מסתבר למימר דפליגי בתרתי בחיצון ופליגא ברגלים ור"ח אבל השתא דהאמת לר' יהודה דחטא שסופו ליודע רגלים ור"ח מכפרין אית לן למימר דר"י נמי הכי ס"ל דחיצון נמי אהכי מכפר דהשתא לא פליג ר"י עליה דר' יהודה רק בחיצון וק"ל:

    בגמרא ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח ונ"מ לטומאה שאירעה כו' כתב מהר"י אבן ל"ב דלמאי איצטריך למימר ונ"מ שאירעה בין זה לזה אמאי לא קאמר נ"מ היכא דלא עבד ר"ח והתוס' לעיל הוקשה להו זאת הקושיא ותירצו וז"ל הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כו' דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון והאי תירוצא לא שייך הכא כלל כו' וצ"ע עכ"ל גם בזה אין מקום קושיא דודאי לעיל דקאמר ונ"מ בטומאה שאירעה בין פנימי לחיצון דליכא נ"מ כולי האי לטומאה שאירעה ביניהם לפי שעה באותו יום ולכך הקשו דטפי ה"ל למימר התם נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דהוה נ"מ גדולה שיכפר החיצון על טומאה של כל השנה והוצרכו התם לתרץ [דפנימי] קרב קודם חיצון כו' אבל הכא גבי ציץ ור"ח אדרבה הך נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה דקאמר הוה נ"מ גדולה לכל טומאה שאירעה בין ר"ח העבר לר"ח הזה אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמ"ש לעיל וזה ברור:

    תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר"ש בר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן עכ"ל לכאורה דטפי ה"ל למנקט דרשה דרב אשי איצטריך לר'מאיר דלא משמע ליה דרשה דאותה ולא דרשה דעון אחר כו' דהא ס"ל כל השעירים כפרתן שוין ויש ליישב דר"מ מצי סבר דרשה דאותה ודרשה דעון א' כו' הכא לגבי ציץ ור"ח אלא לגבי ר"ח ורגלים ויוה"כ לית ליה הך דרשא משום דהיקשא דמועדיכם דכל השעירים כפרתן שוה מפקא ליה מהך דרשא אבל ר"ש בן יהודה אית ליה דרשא דאותה למעט בשאינו נושא אלא אותה עון אבל בשנושא גם עון אחר מכפר נמי אדר"ח כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ ה"נ הכא גבי ציץ דנושא עון אחר על עולין ע"כ לא אימעיט מאותה ואצטריך לדרשא דרב אשי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 9b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה כדאמר וכו' דהוי כמו וכו' כעין זה ברכות דף מה ע"א תוס' ד"ה שלשה שבת דף קכג ע"א תוס' ד"ה אסובי. גיטין דף פ ע"ב תוס' ד"ה זו. נזיר דף נד ע"ב תוס' ד"ה ומשני. לקמן דף מא ע"א תוס' ד"ה ומאן. מעילה דף יב ע"ב תוס' ד"ה חלב:

    Gilyon HaShas on Shevuot 9b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 9, Amud Bet, about 316 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא…”

    2. Segment 245 words

      Opens “אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״;…”

    3. Segment 354 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עַל…”

    4. Segment 424 words

      Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה…”

    5. Segment 512 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל…”

    6. Segment 643 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי…”

    7. Segment 710 words

      Opens “אִי מָה לְהַלָּן עוֹלִין, אַף כָּאן עוֹלִין?!…”

    8. Segment 827 words

      Opens “מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי; נְכַפַּר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ…”

    9. Segment 924 words

      Opens “וּנְכַפַּר צִיץ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – נָפְקָא…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּתִיב הָכָא ״עֲוֹן הָעֵדָה״…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר…”

    12. Segment 129 words

      Opens “כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, הָכָא…”

    Original text

    הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָּרְכִינַן; הָתָם – כַּפָּרָה מִיכְתָּב כְּתִיבָא, גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא; אֲבָל הָכָא – אִיכָּא לְמֵימַר כּוּלַּהּ מִילְּתָא לָא גָּמְרִינַן!

    Don’t we derive the atonement of the goat of the New Moon through a comparison to the goat of Yom Kippur and we did not refute it by saying that the atonement of the goat of Yom Kippur is more extensive, that is not relevant: There, with regard to the goat of the New Moon, the basic fact that it provides atonement is written in the verse, as Rav Yehuda explains above, and the comparison to the goat of Yom Kippur is merely revealing a matter, i.e., it teaches in what way its atonement is limited. But here, with regard to the goats of the Festivals, the verse does not mention any details about atonement, so it is valid to say that we do not derive the entire matter from the comparison to the goat of Yom Kippur, as it provides a more extensive atonement.

    אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״; הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, וְאִיתַּקּוּשׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, אַף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.

    Rather, the atonement of the goats of the Festivals is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The matter is derived from the fact that with regard to the goat of the Festivals (see Numbers, chapters 28–29) the verses that mention the goat could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat.” Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” indicates that the goats of the Festivals are juxtaposed with the goat of the New Moon, which are mentioned at the beginning of that passage, and teaches that they all effect a similar atonement. Just as the goats of the New Moon atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, so too, the goats of the Festivals atone only for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – הָנֵי מִילֵּי בְּחֵטְא שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִיוָּדַע, אֲבָל חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – כְּמִי שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה בַּסּוֹף דָּמֵי, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – הַשְׁתָּא מִיהָא, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳ קָרֵינָא בֵּיהּ?

    A dilemma was raised before the Sages: When Rabbi Yehuda says that the goats of the New Moons and the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, does that statement apply only to a sin that will never eventually become known, e.g., where no one was present when the person became ritually impure, but with regard to a sin that will eventually become known, it is considered to be like a case of one who has awareness of his sin at the end, and therefore only the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary and Yom Kippur itself atone for it? Or perhaps, even with regard to a sin that will eventually become known, right now, at least, before it becomes known, I can call it a sin of which only God is aware, and therefore the goats of the New Moons and the Festivals atone for it.

    תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְחֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

    The Gemara concludes: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita : For a case in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and it is a sin that will eventually become known, the goats of the Festivals and the goats of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְכוּ׳.

    § The mishna teaches: Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for a case in which one never had awareness of his transgression, but the goats of the New Moons do not. Rather, the latter atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, וְהַאי קְרָא בְּשָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב; וְיָלֵיף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִצִּיץ – נֶאֱמַר כָּאן ״עֲוֹן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֲוֹן״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת בָּשָׂר, אַף כָּאן טוּמְאַת בָּשָׂר.

    The Gemara elaborates: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: What is the reasoning of Rabbi Shimon? The verse states: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation” (Leviticus 10:17), and this verse is written with regard to the goat of the New Moon. And its capacity to atone is derived from the frontplate through a verbal analogy between the words “sin” in this verse, and the word “sin” stated with regard to the frontplate. The verse there states: “And it shall be on Aaron’s forehead and Aaron will bear the sin of the sacred offerings” (Exodus 28:38). The verbal analogy teaches as follows: It is stated here, with regard to the goat of the New Moon: “Sin,” and it is stated there, with regard to the frontplate: “Sin.” Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where such meat is placed on the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is for a sin involving the ritual impurity of sacrificial meat, i.e., where a ritually pure person partakes of it.

    אִי מָה לְהַלָּן עוֹלִין, אַף כָּאן עוֹלִין?! ״עֲוֹן הָעֵדָה״ כְּתִיב.

    The Gemara asks: If the two cases are to be compared, then one could take the comparison further: Just as there, in the verse in Exodus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar, so too here, in the verse in Leviticus, the atonement is only for meat that ascends upon the altar. The Gemara rejects this suggestion: It is written with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation.” This indicates that it atones for the personal sin of partaking of sacrificial meat that was to be consumed by an individual, which became ritually impure.

    מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי; נְכַפַּר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּצִיץ – נָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ! אָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״ – עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא, וְאֵין נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת.

    The Gemara suggests: Now, the atonement of the goats of the New Moon and that of the frontplate are derived from one another by a verbal analogy. If so, let the goat of the New Moon atone for itself, i.e., for the cases that it normally atones for, and for that which the frontplate normally atones for, and the practical difference will be in a case where the frontplate was broken. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “To bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, only one sin, but it does not bear two sins.

    וּנְכַפַּר צִיץ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֶרֶת נוֹשֵׂא עָוֹן.

    The Gemara suggests: But let the frontplate atone for itself, i.e., for those cases that it normally atones for, and for that which the goats of the New Moon normally atone for, and the practical difference will be in a case of the defiling of the Temple or its sacrificial foods that occurred between the goat offering of this New Moon and that New Moon which follows. The Gemara answers: The verse states with regard to the goat of the New Moon: “And He gave it to you to bear the sin of the congregation,” which indicates that it bears, i.e., atones for, that sin, but another does not bear that sin.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּתִיב הָכָא ״עֲוֹן הָעֵדָה״ – עֵדָה וְלֹא קָדָשִׁים, וְהָתָם כְּתִיב ״עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – קָדָשִׁים וְלֹא עֵדָה.

    Rav Ashi states another proof for the opinion that each atones in a different case: It is stated here with regard to the goat of the New Moon: “The sin of the congregation,” which indicates that it atones for the sin of the congregation, but not for the sin involving sacred offerings. And there, with regard to the frontplate, it is written: “The sin of the sacred offerings,” which indicates that it atones for the sin involving sacred offerings, but not for the sin of the congregation.

    אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא; שְׂעִירֵי רְגָלִים דִּמְכַפְּרִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – מְנָלַן?

    The Gemara says: We found a source for Rabbi Shimon’s opinion about the goats of the New Moons, that they atone for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food. From where do we derive his opinion about the goats of the Festivals, that they atone for cases of the defiling of the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end?

    כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״,

    The Gemara answers: It is derived just as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says, in explanation of the opinion of Rabbi Meir (10a): The fact that with regard to the goat of the Festivals the verses that mention the goats could have simply stated: A goat, but instead state: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon that is mentioned at the beginning of that passage. Here too, the fact that the verse could have simply stated: A goat, but instead states: “And a goat,” teaches that the goats of the Festivals effect an atonement similar to that of the goat of the New Moon, which is mentioned at the beginning of that passage.