Shevuot 44b

כשומר שכר דמי שכר מצוה ומלוה על המשכון נמי מצוה עבד:

לימא דרב יוסף תנאי היא דמילתא דרבה ודאי תנאי היא דרבי עקיבא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף מי לימא תנאי היא מי מצי לאוקמה לרבי אליעזר כוותיה:

צריך למשכון להשתמש בו ומנכה לו מן החוב דמי שכירות המשכון רבי אליעזר סבר כיון דצריך למשכון אין כאן מצוה ולהנאתו נתכוין והוי כשומר חנם ורבי עקיבא סבר כיון דפוחת עליו והולך מצוה היא ולא הוי עליו אלא כשומר שכר:

לימא כי הני תנאי הא דשמואל:

המלוה על המשכון אין שמיטה משמטתו דאין כאן משום לא יגוש שהרי אינו נוגשו:

אינו משמט לקמן מפרש אי בההוא פלגא קאמר אי בכוליה חוב קאמר:

אי נימא כנגדו הוא דאינו משמט דלההוא פלגא מיהא הוי משכון:

מכלל דרבי יהודה דפליג עליה דאמר אם אין משכון כנגד חובו משמט אכנגדו נמי משמע דאפי' ההוא פלגא דכנגדו לא חשיב משכון ומשמטא ליה שביעית:

ורב יוסף אמר כשומר שכר וא"ת דאמרינן בר"ה (דף כח) המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר הנאה מן המעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מיתהני לרב יוסף דחשיב ליה בהכי כשומר שכר ויש לומר דשאני שומר אבידה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה:

במלוה צריך למשכון פירש בקונט' להשתמש ומנכה מן החוב דמי שכירות המשכון כי הא דאמר בפ' האומנין (ב"מ דף פ:) שוכר אדם משכונו של עני מפני שאינו אלא כמשיב אבידה לבעלים ור"ח פירש צריך למשכון שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון וקשה דאטו משום הכי לאו מצוה קא עביד:

אלא לאו כנגד חובו ובדשמואל קמיפלגי ואע"ג דלמאן דלית ליה. דשמואל גבי אבד המשכון אינו מפסיד אפי' כנגד המשכון הכא מכל מקום נגד המשכון אינו משמט דגבי אבידה ודאי כיון דלית ליה דשמואל לא נקיט למשכון לענין שיפסיד:

מתני' כל הנשבעין ואלו נשבעין ונוטלין כו'. תימה דלא חשיב ההיא דתנן לעיל (שבועות דף מג.) מי נשבע מי שהפקדון אצלו למאי דמוקי לה אסיפא דרישא וכל הני דתנן לקמן בפירקין (שבועות דף מה.) הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו' וליכא לשנויי דתנא ושייר כיון דתני ואלו כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף טז: ושם) ויש לומר דלא חשיב אלא הנהו שאין כנגדן ראויין לישבע:

התקבלת מהן דינר זהב משמע שהוא כ"ה דינר כסף וה"נ מוכח בהדיא בריש הזהב (ב"מ דף מד:) וקשה לר"ת דאיך נשתנה כל כך דעכשיו אין זקוק של זהב יותר מי' זקוקים של כסף ואומר ר"ת דדינר זהב עב משל כסף והיה שוקל כפליים וכן משמע באלו טריפות (חולין דף נה:) שהיה משונה בעביו מדנקט אם נשתייר כעובי דינר זהב גבי ניקב הטחול לפיכך שוה כ"ה שהזהב שוה י"ב של כסף כדמוכח באגדת שמואל דפריך קראי אהדדי דבספר שמואל (ב כד) כתב גבי גורן ארונה כסף חמשים שקלים ובדברי הימים (א כא) כתיב שקלי זהב שש מאות ובפ' בתרא דזבחים (דף קטז: ושם) משני עלה שגבה מכל שבט נ' אבל במדרש משני שנתן לו שש מאות שקלי כסף שהם נ' של זהב וקרא דשמואל ה"פ כסף כל כך שהם נ' של זהב ודברי הימים שש מאות מכסף שהן נ' שקלים זהב דהיינו י"ב חלקים ודינר היתר אור"ת שהיו נותנין אותו להכרע כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נ. ושם) גבי פדיון הבן דקאמר יהיב ליה דינר דמזבנן בכ"ה זוזי דל זוזא ושתותא והנך לפדיון הבן והשתא אמאי לא קאמר דל חומשא דזוזא ושתותא היינו חומשא אלא משום דההוא זוזא שלא היה אלא להכרע מזכיר אותו בפני עצמו וכן מוכיח בפ"ק דשקלים (דף ב.) דהכרע אחד מכ"ה דמפרש במתני' כמה הוא קולבון חכמים אומרים חצי מעה ומחצית השקל הוא י"ב מעות דשקל דקרא הוא סלע ומה שאמרו חכמים ליתן סלע ופונדיון לכל שנה לפודה בית זרע חומר שעורים שהוא פונדיון יותר על נ' שקלים הכתוב בקרא למ"ט שנים אותו פונדיון לא בא להכרע אלא נקט סלע ופונדיון משום דאי אפשר לצמצם ולומר סלע ופונדיון חסר משהו שלא היה עולה אותו חסרון יותר פחות משליש פרוטה:

רב יוסף אמר כשומר שכר ואסיקנא לא כולי עלמא אית להו דרב יוסף דאמר כשומר שכר [דמי] דקיימא לן המתעסק במצוה פטור מן המצוה. וזו היא פרוטה דרב יוסף. ומפורש בנדרים פרק [אין בין המודר] ובמלוה צריך למשכון פליגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד:

לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג. פירוש חצי המלוה אינו משמט דברי רשב"ג. ר' יהודה הנשיא אומר אם היה משכונו כנגד חובו אינו משמט ואם לאו משמט: ואוקימנא אע"פ שאין שוה המשכון אלא חצי המלוה אינו משמט מאי איני משמט דקתני רשב"ג אכולה מלוה וכדשמואל. רשב"ג אית ליה דשמואל. דאע"ג דלא שוה משכון שיעור זוזי קא מקבל ליה לפיכך תני אינו משמט.

ור' יהודה נשיאה לית ליה הא דשמואל:

ודחינן לא לעולם כולי עלמא לית להו דשמואל ובהא פליגי רשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה מיהו מסר לו מקצת ונשאר לו מקצת לתת לו ונסתלקה תורת הלואה כיון שנכנס בינייהו תורת המשכון וחלה עליו תורת משא ומתן לפיכך אין בהן דין השמט. ור' יהודה הנשיא סבר משכון כנגדו קונה. פירוש שיעור דמי המשכון קנהו בחובו והשאר עליו במלוה לפיכך משמט: איבעי תימא בנשאר מדמי המשכון כולי עלמא לא פליגי דמשמט. כי פליגי בדמי המשכון. רשב"ג סבר קנאו ואינו משמט וזכה המלוה במשכון שבידו אבל השאר משמט. ור' יהודה הנשיא סבר משמט הכל ומחזיר המשכון ללוה דהא לא קנאו. ואי לא קני ליה למשכון אמאי נקיט ליה לזכרון דברים בעלמא: ירושלמי א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו. ומניתא אמרה אף הלוה נאמן. דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה כו'. חד בר גש קם חבריה בשוקא ארים סביגתיה [אמר] לית הדין סבינתא נפקא מתותי ידי עד דאת יהיב לי מה דאית לי בידך. אתו קמי שמואל א"ל זיל הב ליה סבינתיה ואזל דון עימיה מה שמואל כדייני נהרדעי אמרי תמן הוחזק המשכון בידו הכא לא הוחזק המשכון בידו. ובהא דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר כו' קי"ל לא שנא משכנו בשעת הלואה. ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואה. ולא שנא הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות בכולהו שומר שכר הוי. ואם נגנב או אבד והוה המשכון שוה יתיר מחובו מגרע דמי החוב והתוספת משלם המלוח ללוה ואם אבד המשכון בלסטים מזויין או בשביה וכיוצא בהן שהשומר שכר פטור בהן גם המלוה פטור בהן וחוזר חובו על הלוה ואם אין לו ראיה נשבע המלוה על זה ופורע הלוה למלוה חובו:

הדרן עלך שבועת הדיינין..

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין כו' מנא לן שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם.

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דהיינו שלשת הנשבעין שחייבה התורה שבועת השומרין ומודה מקצת ועד אחד מעידו.

ואלו נשבעין ונוטלין כלומר מתקנת חכמינו ז"ל וכדמני ליה ואזיל וכדאמרי' בגמרא תקנות קבועות שנו כאן, ושבועת הנוטלין דמנו כאן בנקיטת חפץ היא כעין דאורייתא דכעין דאורייתא תקנום, תדע מדקתני כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין ומדקתני הכי ש"מ דכעין שבועת הנשבעין ולא משלמין תקנוה, והדין נותן אם להפטר חייבה תורה והחמירה לישבע בנקיטת חפץ כי תקינו רבנן ליטול אינו בדין שיחמירו שלא ליטול אלא בשבועה כעין דאורייתא, ותדע לך עוד דשבועת היסת דשלא בנקיטת חפץ רב נחמן תקנה וכדאיתא בפ' שבועת הדיינין ובימי חכמי המשנה עדיין לא נתקנה וכדאמרינן בהדיא בקדושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו (מ"ג ב') גבי הן הן עדיו הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע ומשתבעי.

השכיר והנגזל והנחבל כו' איכא למידק אמאי לא מני הכא נמי הנך דמתני' לקמן דלא יפרעו אלא בשבועה דהיינו פוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהוא פרועה והבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים, וי"ל משום דלא דמו אהדדי דהנך מדינא נוטלין בלא שבועה ורבנן הוא דאחמור עלייהו שלא ליטול אלא בשבועה אבל הני אדרבה אקילו רבנן בהו ואמרו ליטול בשבועה אע"ג דמדינא מפסדו לגמרי ואפי' נתבע אינו צריך שבועה, והיינו דקתני הכא ואלו נוטלין בשבועה ובהנך קתני לא יפרעו אלא בשבועה. וא"ת אמאי מני בהני שכיר דהא אוקימנא בשכרו בעדים והא דשדו רבנן אשכיר אמרי' טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו כלומר ואינו זוכר אם פרע או לא משום טרדתו וכיון שכן מדינא הוה לי' לשלם בלי שישבע השכיר דהוה ליה כהלויתני מעות ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בפרק הגוזל (בבא קמא קי"ח א') שהוא חייב, וי"ל דמאי דאמר בעה"ב טרוד בפועליו רבנן הוא דחשו לכך אבל בעה"ב ברי הוא טוען שפרעו והוה ליה מדינא ככופר בכל דפטור. וא"ת עוד שכנגדו חשוד על השבועה מיהא לא לימני דמדינא שכנגדו נוטל בלא שבועה דהו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם מן הדין בלי שישבע שכנגדו מדר' אבא, וי"ל דהן'נ כיון דאיהו טעין ברי ובעי לאשתבועי אלא דאנן לא שבקינן לי' הוה ליה כאלו החמירו עליו שיטול שכנגדו, אלא דקשיא לי דא"כ מאי שנא מנסכא דר' אבא דבעי לאשתבועי דדידיה שקל ואפי' הכי שקיל תובע בלא שבועה וכדכתיבנא בפרק שבועת העדות, אלא נ"ל יותר כדברי הרמב"ן ז"ל דאמר אפשר דר' יוסי קתני לה דתניא ברב הושעיא דר' יוסי אומר יחלוקו כלומר נששניהם חשודים ולית ליה חזרה שבועה למחויב לה, וא"ת עוד אכתי חנוני על פנקסו לא ליתני דהא פועלים אגרייהו גבי בעה"ב הוא ובעה"ב מודה ששכרם ואינו יודע אם פרע חנוני או לא וה"ל כאלו אמר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו, וי"ל דאין ה"נ והכא לא קתני אלא משום חנוני דלגבי חנוני אינו יודע אם הלוהו ומדינא לא יטול כלום כיון דהפועלים מכחישין אותו. וא"ת אמאי לא קתני הכא המוציא הוצאות על נכסי אשתו דתני בכתובות (ע"ט ב') דישבע כמה הוציא ויטול, ור"ח ז"ל כתב דלא דמי להני דבכל הני הנתבע טוען ברי כנגד התובע להבחישו אבל הך דאשה אינה יודעת אם הוציא כמו שאמר אם לאו אבל אינה מכחשת אותו וכל דהדין ידע והדין לא ידע דינא הוא דישתבע הדין דידע ויטול, וכן כתב הרב ז"ל דבכל כי הא בעלמא ישבע ויטול, וה"מ בעושה ברשות כבעל בנכסי אשתו. וא"ת אכתי ליתני במתני' המכיר כליו וספריו ביד אחר דתנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול, ולא היא דהתם מדינא הוה ליה ליטול בלא שבועה אלא תקנה הוא שהתקינו שלא ליטול אלא ישבע כמה הוציא ויטול כדי שלא ירגילו בעלי בתים עצמן ליטול מן הגנבים ותקנת העולם היא, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הכי אמר ר' אבא בדין הוא דלא ישבע ומפני מה אמרו ישבע שלא ירגילו בעה"ב להיות מטופלין עם הגנבים. הא דתנן בכל הני דמתני' דנשבעין ונוטלין כתב הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו דאפי' אין בהם שתי כסף, אבל הוא ז"ל אינו מודה להם דלעולם אינן נשבעין עד שתהא ביניהם כפירת שתי כסף והביא ראיה לדבריו מהא דתנן לקמן ואלו נשבעין שלא בטענה השותפים והאריסים וכו' ואוקמי' בגמ' בדאיכא כפירת טענת שתי כסף, והראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי רבותיו שאם לא כן מה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו בפרוטה ילך לו בפחי נפש אלא כל היכא שתהא הטענה פרוטה ישבע ויטול, ואני אומר שהראיה שהביא הרב ז"ל מהנך דנשבעין שלא בטענה ודי בכך ולא החמירו (נ"א שיחמירו) יותר בשלא בא בטענה משבא בטענה אבל כאן תקנות הן אלו שתקנו בבאין בטענה ובטענת ברי.

לימא כתנאי וכו' עד לא לעולם כנגדו ור"י וכו' פירוש דכ"ע לית להו דשמואל באבד ובהא פליגי הכא פי' לפי שהמשכון בענין שמטה מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה פי' דמ"ס דכנגד שיוויו בלחוד תפיס לי' שלא להיות משמט ושיהיה בו הלוה נגוש ועומד ומ"ס כנגד כל החוב תפיס לי' לענין זה שלא יהא כל החוב משמט ולשון קונה ואינו קונה דנקטי' אשגרת לישן הוא דנקט ממאי דאיפליגו רב ור"י בפ' הזהב לענין הנותן ערבון על המקח דרב סבר כנגדו בלבד הוא קונה פי' בקרקעות קנין גמור ובמטלטלין לענין מה שפרע ור"י סבר כולו הוא קונה והתם אייתי' עלה הא מתניתא בשמיטה ואתינן לומר כי הכא כהני תנאי מ"ס כנגדו הוא קונה ומ"ס כנגד כולו הוא קונה ובאשגרת לישן דהתם נקטיה הכא האי לישנא ומשום דטעמא דמלוה על המשכון אינו משמט הוא כדאמרי' בספרי ואת אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא במה של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון דהוי של אחיך בידך והוא כאלו קנוי לך שאינו משמט ואי בעית אימא דלעולם כדאמרי' מעיקרא דלא פליגי ר"ש ורבי אלא כנגד ההו' פלג חובו דשוה ודקשי' לך וכו'. ולענין פסק הלכה בדשמואל כבר הארכתי בפ' השוכר שהגאונים ז"ל פסקו דלית הלכתא כדשמואל משום דסוגיין דלא כוותיה דאמרי' לעיל בדלא שוי שיעור זוזי דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוה שיעור זוזי קמפלגי ובדר' יצחק קמפלגי ובתוס' דחו ראיה זו דהא לא הוה יכיל תלמודא למימר דכ"ע (לית) [אית] להו דשמואל דהא עביד אוקימתא דפליגי בדשוה שיעור זוזי ואפ"ה סבר ר"א ישבע ויטול מעותיו דלא קביל עליה אחריות וכי אבד לא אבדו מעותיו וא"כ היאך יודה בדלא שוה שיעור זוזי שאבדו מעותיו אבל י"ל לדברי הגאונים ז"ל דשפיר ה"מ למימר דכ"ע אית להו דשמואל דאע"ג דכי שוה שעור זוזי לא מקבל עליה אחריות שאני התם דכיון שלא רצה להלוות מעותיו אלא על משכון שוה שיעור מעותיו דאגלי אדעתיה דמצוה הוא דניחא ליה למיעבד אבל אינו רוצה שיפסיד משלו כלום ולא להיות ש"ש אבל בשמואל שהלוה אלף זוז על שו"פ הא גלי אדעתי' דלא קפיד אהפסד מעותיו כולי האי ומקבל עלי' נטירותא דקתא דאי לא נטר ליה כדחזי שיאבדו מעותיו והרמב"ן ז"ל תי' בענין אחר שם כמ"ש שם משמו ז"ל אבל תירוץ זה יותר נכון בעיני ושם הארכתי בענין זה כל הצורך ומ"מ דעת התוס' דהלכתא כדשמואל כיון דליכא אמורא דפליג עליה וסוגיא דגמ' לא מכרעא לדידהו דלא כשמואל וכן היה נראה אלא שרבינו הרמב"ן ז"ל הסכים לדעת הגאוני' והרמב"ם ז"ל. ובהכי סליק לן פ' שבועות הדיינין בס"ד:

פרק שביעי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין פירשו כל הגאוני' ז"ל דשבועה זו בנק"ח כעין דאורייתא תקנוה ואפילו למאי דס"ל דשבועת היסת היא שלא בנק"ח משים דהויא דרבנן ההיא בתקנת אחרוני' אבל זו שהיא תקנת חכמי המשנה כעין דאורייתא היא וכן נראה ודאי מפשטה דמתני' דמייתי לה על הנשבעין ולא משלמין דאורייתא דאלמא תרווייהו חד טכסיסי נינהו וכן נראה דמאי דנוטלין כעין ולא משלמין הוא שלא תקנו אלא בשיש שם כפירת שתי כסף דומיא דרוב שבועות של תורה דהיינו מודה במקצת ושבועת השומרים וכן דעת הרמב"ם ז"ל אבל בשם רבותיו ז"ל כתב דכולם נשבעין ונוטלין על כפירת פרוטה חשוב ממון והרב אב ב"ד ז"ל כתב שנראין דברי רבותיו והראיה משכיר כי מה יעשה השכיר העני הזה שהשכיר עצמו בפרוטה וכי ילך בפחי נפש אבל רבותי ז"ל הסכימו לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמדאוריית' אינו נוטל כלום דיו לעני זה שיתקנו לו לישבע וליטול כשיש שם שתי כסף כעין דאורייתא וכן נראה עיקר. וק"ל לרבנן ז"ל דמדקתני אלו נשבעין ונוטלין משמע אלו דוקא ותו לא והא איכא הא דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים אלא בשבועה וכן הפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע כדאיתא בכתובות ואיכא נמי המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה יוציא ויטול ותנן בפ' הגוזל המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול והנכון בתירוץ קושיא זו דהכא לא קתני אלא קולי דשבועה כלומר דמדינא לא הי"ל ליטול ואפי' בשבועה וחכמים הקילו שיהיו גובין בשבועה וכולהו אידך חומרי דשבועה נינהו שהי"ל לגבות שלא בשבועה והחמירו חכמים עליהם שלא יהו גובין אלא בשבועה ואילו הנפרע מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים והפוגם שטרו וע"א מעידו שהוא פרוע פשיטא מילתא דהו"ל למגבי בלא שבועה כיון דנקטי שטרא בידייהו וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו כיון דברשות ב"ד ורבנן עבד שעשאוהו בנכסי אשתו כעין אפטרופוס בזה כדי שלא ישתבעו מכיון דלית ליה שירי בגווייהו דהיינו נכסי אשתו דקתני בכל דוכתא כמו ששנינו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כדאוקימנא בדוכתא בדלא אכיל פירי שורת הדין היה שיהא נאמן בלא שבועה כיון שהוא ברי ואידך שמא אלא דרבנן אחמור עליו בשבועה וכן המכיר כליו וספריו ביד אחר בדין הוא שאין לבעל הכלים עליו כלום שהרי ברשות לקח בשוק בכלים העשוים למכור ואי בעי למעבד ליה תקנתא לפי שיצא לו שם גניבה בעיר ילקח ללוקח הזה דמים שנתן בהם בלא שבועה או כדי שויים ואחמור רבנן על הלוקח שישבע ויטול מעותיו ומן הטעם שאמרו בירושלמי כדי שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים דלאו עכברא גנב אלא חורה גנב אבל משנתינו כולה קולי דשבועה דאע"ג דאמרי' גבי שכיר טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא ונראית טענתו דטענת שמא וכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך זו היא תקנה לשכיר שאלו מן הדין הא טעין דברי שפרעו ודרמא אנפשיה ואדכר אלא דכיון דבעי למיעבד תקנתא לשכיר משוה כדי חייו ושיהא עסק שבועה כאן לא' מהם (שדינה) [שדינא] אשכיר דהוי ברי טפי כדבעי לפרושי בגמ' בס"ד וכן חנוני על פנקסו בדין הוא שלא יגבה אפי' בשבועה עד שיברר שנתן לפועליו ול"מ למ"ד מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע פטור אלא אפי' למ"ד חייב שאני הכא דהא חנוני כשלוחו והו"ל למיתן בסהדי אלא דעבוד רבנן תקנתא לחנוני מפני שמקיף לבעלי בתים לגבות בשבועה מאי אמרת משום פועלים דהו"ל למגבי בלא שבועה דהוי בעל הבית לגבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כדאיתא בפ' הגוזל אה"נ ואנן לא מנינן הכא אלא החנוני דהא לא קתני רישא הכא החנוני והפועלים ואע"ג דלקמן גבי החנוני על פנקסו כיצד קתני בהדיא שבועה דפועלים משוה דבחדא אתקין שיהא חנוני ופועלים נשבעים ונוטלים מבע"הב ויפסיד בע"הב עם א' מהם דכיון דאיכא חנוני דטעין דפרעינהו והוי שלוחו של בע"הב אחמור על פועלי' שבוע' ועיקר התחנה דמנינן הכא לא היה אלא מפני החנוני שהקילו עליו והרי זה מבואר יפה. השכיר וכו' גרסינן בירושלמי דכל היכא דשכיר חי ומת בעל הבית דינו עם היתומים כדינו עם אביהם אבל אם מת השכיר לא תקנו ביתומיו כלום ואינו מוריש שבועתו לבניו שישבעו שפקדם אביהם שלא נפרע כי דיים שתקנו לשכיר עצמו בעודו חי והיינו דקתני תנא השכיר:

אף מלוה צריך למשכון ר"ל להשתמש בה והוא משתמש בה ברשות לא נפקע מפני זה מן המצוה והרי הוא שומר שכר עליה ומ"מ דוקא שהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן ריבית הוא ואף זו דוקא במשכון שאין פחתו גדול וכבר ביארנו במציעא פ"ב א' מלוה צריך למשכון בפנים אחרים וזו עקר:

אף שומר אבדה הואיל ויש בו מצוה ונפטר עליה מנתינת פת לעני הרי הוא נעשה שומר שכר עליה להתחייב בגנבה ואבדה ויש חולקין בפסק זה וכבר ביארנו עקרי הדברים בקמא פרק הכונס:

השביעית אינה משמטת את המלוה שיש עליה משכון כמו שביארנו שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא שיש לנו ללמוד משם דין אחד וכבר כתבנוהו במציעא פרק הזהב מ"ט א':

יש סוגיות בתלמוד שנראה מהם שדברי ר' יצחק בקניית משכון נאמרו לענין אונסין ויש סוגיות שנראה מהם שהם אמורות לענין גנבה ואבדה וכבר רמזנו עליהם בקצת ואף לענין פסק יש דברים שקנייה לענין גנבה ואבדה קרויים קנייה והוא שאמרוה בפסחים ה' ב' לצרך ביעור חמץ שכל קנייה לענין גנבה קנייה היא לענין חמץ וכמו שאמרו כיון דאלו מיגניב או מיתביד עליכו לשלומי וכו' ובפרק אלמנה לכהן גדול אמרו נהי דקני ליה לענין גנבה ואבדה לענין אונסין מי קני לה אלמא קנייה לענין גנבה לא כלום היא ושמא לא נאמרה אלא להאכילה כרשיני תרומה אבל לענין חיובן של בני אדם קנין הוא וכן לענין שביעית שאינו משמט וכן לענין קדושין כמו שביארנו:

חכמי ההר למדין מתוך דברים אלו שכל שמודה במקצת ואומר לו הילך משכון על אותו מקצת אם רצה התובע לקבלו הילך הוא ואע"פ שאינו קונהו אלא להיות עליו שומר שכר הואיל ויכול לגבות בו חובו והוא שאמרו במציעא ד' ב' והא שטרא כיון דקא מודה בה הילך הוא אלמא כל שיכול לגבות בו חובו הילך הוא:

מכלל מה שכתבנו בפרק זה עם מה שכתבנו בראש מציעא למדנו שאין מודה מקצת חייב שבועה אלא בעשרה תנאים א' שיודה ממין הטענה ב' שלא יטעון בה הילך ג' שלא יטעון באותו מקצת טענה הפוטרת מצד אחר כגון מחלם או נתנם לי ד' שתהא ההודאה במה שהיה בידו לכפור כגון שאין שם לא שטר ולא עדים ה' טענה והודאה שבמיטלטל וגופו ממון ו' שתהא הטענה באה בגדול פקח פרט לחרש שוטה וקטן אלא ששתי אלו והם חמשית וששית בכל שבועה נאמר כן ז' שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ח' שתהא הטענה וההודאה דבר שבמדה או במשקל או במנין ט' שתהא הטענה וההודאה במלוה או פקדון הא באבדה פטור י' והיא ממון שתהא הטענה וההודאה מצד עצמם הא אם בא בטענת צואת אביו משיב אבדה הוא ופטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל הנשבעין וכו' כבר ביארנו בפרק שבועת הדיינין שהשבועות שהדיינין משביעין חלוקות לשלשה מינין שבועת התורה ושבועה המשנה ושבועת היסת וביארנו ששבועת המשנה הן שבועות שתקנו חכמים כעין של תורה פעמים על התובע ובטענת בריא לישבע ופעמים על הנתבע ובטענת שמא וזה הפרק ענינו בביאור זה המין מן השבועות ר"ל שבועת המשנה ששבועות התורה התבארו בפרק שבועת הדיינין במקצת אלא שלא הושלם ביאורם אלא בהצטרף עמו פרק שמיני ר"ל ארבעה שומרים וזה הפרק הפסיק ביניהם ובא לבאר עניני המשנה על תכלית השלמות ועל זה הצד לחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון בביאור עניני הנשבעין ונוטלין והשני בביאור הנשבעין ושלא לשלם אלא שנשבעין בטענת ספק כגון שותפי' ואריסין והדומים להם על הדרך שיתבאר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר: