Commentary page
Shevuot 37b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 37b
Shevuot 37b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 540 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הא קיימא שניה אלא לאו ש"מ כפירת ממון שיש עליו עדים הויא כפירה:
קרובין בנשותיהן נשואי שתי אחיות דההיא שעתא לא חזו לאסהודי ואם תאמר למה לי למיתנא איצטריך כגון שהיו גוססות באותה שעה:
מהו דתימא קיימא לן רוב גוססות למיתה והוו להו כמתות והוה ליה ממון שיש עליו עדים דלא תתחייב ראשונה קמ"ל השתא מיהא לא שכיבי ואף על גב דרוב גוססין למיתה כל זמן שלא מת חי הוא לכל דברים:
טענת גנב פטר עצמו על ידי גניבה שטען נגנב הימני ושומר חנם פטור מגניבה וקיימא לן בב"ק (דף סג:) שאם נשבע ובאו עדים משלם כפל כגנב עצמו אבל אם הודה אח"כ אין כאן כפל דמודה בקנס פטור אבל חומש ואשם יש משום שבועת הפקדון:
ונשבע והודה ובאו עדים גרסי' ולא גרסינן אחרי כן:
משלם תשלומי כפל משום עדים:
ואשם משום שבועה אבל חומש לא משלם וילפינן לה בבבא קמא מהאי קרא ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ממון המשתלם בראש מוסיף חומש ושאינו משתלם בראש כגון זה שישלם עליו כפל אין מוסיף חומש:
כדרבינא שהיו עדים קרובים בנשותיהן בשעת שבועה לפיכך חייב קרבן כמאן דליתניהו:
12 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 37b · Sefaria
Tosafot
הכא נמי כדרבינא שהיו קרובין בנשותיהן אבל נשותיהן גוססות לא צריך למימר דהא הכא ליכא לאקשויי פשיטא דהא קמ"ל דהודה ואח"כ באו עדים דמשלם קרן וחומש וכי באו עדים ואח"כ הודה משלם תשלומי כפל:
ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות תימה והא רבי יוחנן גופיה אית ליה בסוף בבא בתרא (דף קעה:) דשעבודא דאורייתא וא"כ אפילו בעל פה היכי משכחת לה לשבועת העדות ולשבועת הפקדון והכי נמי קשה מהשולח (גיטין דף לז.) דאמר רבי יוחנן שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ואם כן אפילו בעל פה לא משכחת לה לדידיה וכן בפרק קמא דב"מ (דף ד: ושם) גבי מודה מקצת ובפרק הכותב (כתובות דף פז: ושם) ואיתא נמי התם גבי עד אחד דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולמ"ד שעבודא דאורייתא לעולם לא משכחת שבועה וצ"ל דאליביה משכחת כשמחל השעבוד:
מיעט שטרות אפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) ופטר שורף שטרותיו של חבירו מכל מקום כיון דכי איתנהו בעינייהו מחייב ליה לאהדורינהו ה"א דכי כפר חייב ומיהו לבסוף דמסיק דלענין השבה דוקא פליגי אי אומר לו כשנשתנו הרי שלך לפניך ולא לענין שבועה קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפילו שרפן פטור כ"ש נשתנו וצריך לומר דסבר כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי אי נמי כי פטרינן היינו כי קלינהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב:
מתניתין נמי דיקא אע"ג דמאן דמחייב נמי מודה דלרבנן פטור מ"מ מייתי דסתם מתניתין דיקא כמאן דפטר ומיהו קצת תימה דמייתי ממתניתין דדחי לה לייתי ממתניתין דשבועת הדיינין (לקמן שבועות דף לח:) דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אם כן אין כאן קרבן:
Tosafot on Shevuot 37b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ת"ש היו [ב'] כתי עדים כפרה הראשונה כו' הא דאמר רבינא כגון שהיו קרובים לנשותיהן והיו נשותיהן גוססות כו'. וכבר פרשנוהו למעלה.
ואמר רבינא לרבא אמאי חייבת הכת הראשונה הא איכא עלייהו סהדי דמשהדי דידעי בהאי סהדותא דפקדון כגון שהיו קרובין לנשותיהן כו'. אבל השניה כיון שכפרה כת הראשונה כמי שאין שם עדות כלל דמי. ועלתה בתיובתא דרבא תיובתא. הא דתנן במתני' וחייבין על זדון השבועה עם שגגתה כו'. פירושא בתוספתא היא. איזוהי זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב בה היודע וזכור לעדות ויודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שחייב. וכן מי שיודע לעדות אבל אינו יודע שכל הנשבע חייב קרבן זהו זדון העדות עם שגגת השבועה שהוא חייב. ואיזו היא שגגת שבועת העדות שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. כגון שהיה יודע לו עדות ושכחה בשעת השבועה שהוא פטור. שנא' ונשבע על שקר. מי שיודע שוהא שקר בשעת השבועה. וכן בענין הפקדון היודע בפקדון שהוא אצלו ויודע שכל הנשבע בפקדון על שקר חייב קרבן. זהו זדון הפקדון עם זדון השבועה שחייב. וכל היודע שהפקדון אצלו אע"פ שאינו יודע שכל הכופר ונשבע בפקדון מציא קרבן חייב. וזהו זדון הפקדון עם שגגת השבועה שהוא חייב. אבל מי שאינו יודע שיש לו פקדון בידו או שהיה יודע ובשעה שנשבע נעלם ממנו פטור הוא שנאמר ונשבע על שקר:
ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים ונשבע חייב בשטר פטור. מאי טעמא רב פפא אמר עדים עבידי דשכבי וכמאן דליתניהו דמו. אבל שטר הא מנח.
ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו שטרא נמי עביד דאירכס אלא היינו טעמא דר' יוחנן משום דשטר שעבוד קרקעות דקי"ל מלוה בשטר גובה מן הקרקע ואפילו ממשעבדי. ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות:
המשביע עדי קרקע אסיקנא ר' יוחנן פוטר ור' אלעזר מחייב נימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי דתניא הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי ר' אליעזר וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך. ואמרינן במאי פליגי ר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי. ר' יוחנן כרבנן ור' אלעזר כר' אליעזר. ודחי' ר' אלעזר ודאי כר' אליעזר. אבל ר' יוחנן אמר לך [בהא] אפילו רבי אליעזר מודה דפטור.
שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר.
ולא כל למעוטי קרקעות.
אמר רב פפא מתני' נמי דיקא דקתני גנבת שורי והוא [אומר] לא גנבתי כו' ופשוטה היא.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 37b · Sefaria
Rashba
הא דאוקי רבינא מתניתין דהיו לו ב' כיתי עדים כשהיתה כת שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות. קושטא דמלתא הכין הוא אפילו לדידן דלית לן דרבה, וכבר כתבתי במקומה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, א ד"ה שהיתה).
מדקאמר לוקה מכלל דאיכא עדים וקאמר על שגגתה אשם בכסף שקלים א"ל רב מרדכי בר מינה דההיא וכו'. וה"ה דהוה מצי למימר בדאתרו ביה עדים קרובים לתובע ורחוקים לנתבע, אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה.
הא דאמרינן אלא משום דהוה ליה שעבוד קרקעות. איכא למידק אי משום הא, אפילו בעדים נמי, דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה שעבודא דאורייתא כדאיתא בשלהי פרק גט פשוט (ב"ב קעה, ב) דא"ר יוחנן מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות שעבודא דאורייתא, ותו למ"ד שעבודא דאורייתא, מודה מקצת דחייב שבועה דאורייתא היכי משכחת לה דהא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כמו שאין נשבעין על הקרקעות, ותניא (לקמן שבועות לח, ב) טענו כלים וקרקעות כפר בכלים והודה בקרקעות פטור במקצת קרקעות פטור, והא ודאי ל"ק דה"ק מודה מקצת משכחת לה בתובע בעל פה בלא שטר ובלא עדים, ואפילו הלוהו בשטר או בעדים ונאבד השטר או שהלכו עדים למדינת הים כל שאין כאן לא שטר ולא עדים לכ"ע אינו גובה מן הלקוחות ואין כאן שעבוד קרקעות עכשיו, והילכך מודה מקצת בכי הא משכחת לה דנשבע, וכן כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח, ב ד"ה ואפילו) וא"ת מ"מ קשיא דר' חייא קמייתא דאמרינן בפ"ק דמציעא (ג, א) מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע וגובה מחצה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מק"ו, והא התם דאיכא עדים דאמרי שיש בידו חמשים אלא שהלה כופר ואומר לא לויתי ממך מעולם כלום והעדים מעידים שלוה חמשים, אבל אינן יודעין אם פרעם אם לאו דעכשיו אינו גובה בעדות זו מן המשועבדים, וכן העמידה רבינו האיי גאון ז"ל בספר משפטי השבועות שחבר וכבר כתבתי' אני בארוכה שם בריש פרק קמא דמציעא, ופקדון נמי אינו גובה מן המשועבדים וכדאמ' בפרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה (מן) שהנפקד יכול לומר נאנסו, וא"נ החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו כדאיתא התם.
בהא אפילו ר' אליעזר מודה דרחמנא אמר או מכל ולא הכל פירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאתרבו להו לענין השבה לא אתרבו להו לענין חומש ואשם, דכי אהדר קרא ונקט לענין חומש ואשם כתיב ואו מכל, ומתוך דבריו ז"ל משמע דהא דאמרינן לעיל מכל חזר וריבה לא גרסינן או מכל אשר ישבע עליו (ויקרא ה, כד), אלא מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהמה (שם כב), ובגירסת כל הספרים כתיב או מכל אשר ישבע עליו חזר וריבה, ומינה ודאי שמעינן ריבוייא ומיעוטא דכל או מכל על כרחין לרבויי הוא דאתא על מה שכבר אמר, והיינו דדרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, דאי לא מאי קא אהני לן כי דרשינן ליה בריבה ומיעט וריבה, והלא ממעטינן קרקעות כדאמעיט למאן דדריש פרשתא בכל ופרט וכלל, ומדכתיב מכל ולא כתיב כל שמע מינה דאחר שריבה מיעט והילכך דרשינן ריבוייא להשבת גופא של גזילה משום דכתיב וכחש ולרבות קרקעות להשבה ומיעוטא לענין חומש ואשם.
Rashba on Shevuot 37b · Sefaria
Ritva
ה"ג נשבע והודה ובאו עדים ול"ג ואח"כ דהא מפרש ואזיל דאי משבאו עדים הודה אבל כי גרסינן נשבע והודה ובאו עדים אפשר לאומרה כשהודה תחילה או כשבאו עדים תחלה אלא דמהדר מאי דהוי התם שבועה והודאה ועדים וזה פשוט. אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם פי' אבל אינו משלם כפל ורבנן הוא דסברי מודה בקנס ואח"כ באו עדי' פטור ואם משבאו עדים הודה פטור מן החומש דאמרינן התם בפ' מרובה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש:
הכא נמי כדרבינא פי' שבשעה שכפר ונשבע היו עדים אלו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססו' ואח"כ מתו. ת"ש לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה ממש ובין שנפרש שאינו לוקה פי' נפטר במלקות יש במשמע שיש עדים בדבר שיודעים שהפקיד אצלו:
היינו טעמא דר"י משום דה"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' ולפ"ז דוקא שטר מלוה ושעדים חתומין בו דהיינו סתם שטר. אבל מלוה בכתב ידו חייב ולא הוי שעבוד קרקעות דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר של פקדון אפילו בעדים שהרי אינו גובה בו מנכסים משועבדים דמגו דאי בעי אמר נאנסו יכול לומר החזרתיו ועוד שאין חיובו ושעבודו אלא בשעת פשיעת האונס ולית ליה קלא דליזדהרו לקוחות וכדפרישנא בפ' המוכר על שטר היוצא על היתומי' רבינו ז"ל ואיכא למידק אי משום כפירת שעבוד קרקעות אפילו מלוה בעדים נמי ליפטר לר"י דהא אית ליה לר"י שעבודא דאורייתא כדאיתא בב"ב וכל דאית ליה שעבודא דאוריית' אית ליה דבר תורה אפילו מלוה בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא שאמרו חכמים אינו גובה משום תקנת לקוחות דלית ליה קלא וכיון דמדאורייתא איכא שעבוד קרקעות והוא פטור מקרבן היאך יהא חייב קרבן משום תקנה דרבנן שאין בה שעבוד קרקעות דהא חולין לעזרה קא מייתי וי"ל דכיון דמדרבנן ליכא שעבוד קרקעו' והפקר ב"ד הפקר הא הויא לה בשעת כפירה מטלטלין והתורה חייבו קרבן על כל שבשעת כפירה הוא כפירה ומדאוריי' נמי מחייב השתא וזה ברור וזה התשובה יש למה ששאלו רבים דהא ק"ל שעבודא דאורייתא וק"ל שאין נשבעין שום שבועה דאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות כדאית' בפ' שנים אוחזין וא"כ היאך אנו נוהגין לחייב שבועה למודה במקצת על מלוה שהיו עליה עדים וכן בדר' חייא קמייתא דתני מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו בידו חמשים ישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו וא"כ הו"ל כהודה בקרקעות וכפר במטלטלין שהוא פטור כדאיתא התם וה"ה כשהעדים עדותן בשעבוד קרקעות וזו היתה קושיא חזקה אבל פי' עם מה שאמרנו דכיון שכבר אחז"ל דמלוה בעדים אינו גובה אלא מבני חרי אין כאן שעבוד קרקעות עכשיו בעדים והכל הולך אחר שעתו דהפקר ב"ד הפקר עוד תירצו רבותי' ז"ל ומכללם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת רבותינו ז"ל שלא אמרו דמלוה בעדים יש בה שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא אלא כשהעדים מעידין שהוא חייב לו עדיין שיודעין שלוה ולא פרע אבל כל שאין יודעין אלא מן ההלואה אלא מפני שאמר לא לויתי הוחזק כפרן ואינו נאמן לומר פרעתי אין זה שעבוד קרקעות שזה עיקר חיובו מפי עצמו שאלו אמר מתחלה לויתי ופרעתי היה פטור וכשם שבמלוה שאין עליו עדים אלא שהודה בחיובו אינו גובה מנכסים משועבדים. כך אינו גובה בהודאה הבאה עליו מחמת כפירתו וזה גם כן טעם ברור ונכון:
חייב להעמיד לו שדה דר"א פי' דקסבר קרקע נגזלת וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל רבנן סברי קרקע אינה נגזלת וכששטפה ברשותה דמאריה הוה קיימא והלכתא כוותייהו:
בהא אפי' ר"א מודה פי' דכתיב מכל אשר ישבע עליו מכל ולא כל פירוש רש"י ז"ל ולא איתרבו קרקעות מדרשה דריבה ומיעט וריבה אלא לענין חיוב השבה בשעת הגזילה כדלעיל אבל לא לענין חיוב חומש ואשם דמחמת כפיר' כלומ' דרבוי' דעבדינן לעיל היינו מקר' דמיירי בהשבה (וא"כ) [וא"ת] נימא נמי מכל ולא כל וי"ל דלר"א מכל רבויא הוא ולא ממעיט מידי אלא דהכא לענין שבועה כעין ייתורא היא דלישתוק קרא ואנא ידענא דבכל מאי דאית ביה חיוב השבה איכא חיוב חומש ואשם על הכפירה בשבועה דכוליה חד עניינא הוא אלא ודאי להכי אהדריה קרא לומר דלענין שבועה ריבויא אלא כעין הפרט ולמעוטי קרקעית ועבדים נמי:
במתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' ר"א אומר עד שיאמר שבועה באחרונה פי' רש"י ז"ל כגון דאמר אין לך בידי כלום ולא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכל חד מינייהו אבל בירושלמי אמרו דאף באחרונה קאמר כגון דאמר שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה דהואיל ואמר שבועה יתירא אפרטי קאי ולשון הברייתא שהיא בגמרא בלשונו של ר"א דייקא טפי כפרש"י ז"ל:
Ritva on Shevuot 37b · Sefaria
Meiri
בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ולא חומש ואשם שאין אלו משתלמין במקום כפל ולענין כפל מיהא דוקא בשנשבע או קבל בבית דין וכן כתבנוה בקמא פרק מרובה:
הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם שלא נאמרה פרשה זו אלא לדבר המיטלטל וגופו ממון כעין הפרט ר"ל תשומת יד וגזל ופקדון ואבדה יצאו קרקעות שאין מיטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשטרות בכלל מטלטל להתחייב בגזלתם בכל אונסין שיארעו בהם אבל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באונסיה מעתה גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב להעמיד לו שדה אחר וזה שמעטנו שטרות מדין שבועת הפקדון פירושו בין לממון שבהן לדעת מי שדן דיני דגרמי בין לגופן כלומר הקלף לצור על פי צלוחיתו ואפי' הוא בשוה פרוטה או יותר:
ממה שכתבנו למדת במי שאמר שורי גנבת והוא אומ' לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והודה שחייב עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי [משביעכני] ואמר אמן ואח"כ הודה פטור וכן כל כיוצא בזה וכן אין שבועת הפקדון נוהגת אלא בממון המשתלם על פי עצמו אבל לא בקנס כמו שיתבאר:
Meiri on Shevuot 37b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
שם אימא סיפא זה הכלל כו' אלא מהא ליכא למשמע מינה הקשה מהר"י אבן ל"ב יש לתמוה דאמאי קאמר דליכא למשמע מינה והלא אורחא הכי הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת עבדי והוי כעין לא זו אף זו קתני עכ"ל ואין כאן קושיא דרב פפי נמי הוה ידע דאיכא נמי מלתא אחריתא לרבויי בזה הכלל וליכא למשמע מסיפא לרבויי עבדי גנבת אלא דליכא למשמע נמי מרישא מידי כיון דאיכא למימר דהתנא סמך אסיפא לרבות עבדי גנבת וכעין לא זו אף זו וק"ל:
Chidushei Halachot on Shevuot 37b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא ה"נ כדרבינא מבואר אף דהכפל בא על שעת הכפירה ובאותה שעה היו העדים קרובים בנשותיהם מ"מ לא מקרי תחלתו בפסול דמ"מ עתה שנתרחקו מעידים על החפץ שהוא פקדון וממילא חייב כפל ע"י העדים אחרים ששמעו אז דנשבע דמעידים עתה שנשבע בשקר. ותמוה לי דא"כ גם לענין התרו בו לחייב מלקות משכחת לה בכה"ג דהעדים שהתרו בו לא ידעו שהוא פקדון (דמ"מ מקרי התראת ודאי כיון דידוע להמותרה כמ"ש תוס') יהיו עדים קרובים בנשותיהן שידעו שהוא פקדון ואח"כ נתרחקו ונאמנים להעיד עתה שזה פקדון וממילא חייב מלקות על העדים שהתרו שמעידים שכפר ונשבע ואין מקום לחלק בין קרבן למלקות. ולומר דהוי התראת ספק דהמותרה מסופק שמא לא ימותו הנשים ולא יהיו עדים כשרים להעיד עליו דנראה כיון דהעבירה ודאי והספק רק אם הב"ד יענשו עליו לא מקרי התראת ספק. ועיין יבמות דף פ ע"א בתוס' ד"ה נעשה ומש"כ בזה וצ"ע:
Gilyon HaShas on Shevuot 37b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 37, Amud Bet, about 540 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה!…”
- Segment 230 words
Opens “אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…”
- Segment 332 words
Opens “תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב…”
- Segment 43 words
Opens “הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא.…”
- Segment 533 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע:…”
- Segment 625 words
Opens “אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא;…”
- Segment 745 words
Opens “תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא…”
- Segment 828 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו…”
- Segment 937 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ…”
- Segment 1041 words
Opens “אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי…”
- Segment 1138 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא…”
- Segment 1212 words
Opens “וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי…”
- Segment 1322 words
Opens “רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״…”
- Segment 1415 words
Opens “רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי…”
- Segment 1534 words
Opens “וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ –…”
- Segment 1635 words
Opens “מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ…”
- Segment 179 words
Opens “מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר…”
- Segment 1823 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי…”
- Segment 1943 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי…”
- Segment 2032 words
Opens “אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא,…”
Sages named on this page
- Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…
Source: Shevuot 37b · Segment 9 — “אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא:…”
- Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim
Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.
Source: Shevuot 37b · Segment 6 — “…דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ –…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Shevuot 37b · Segment 2 — “אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה…”
Original text
הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה!
Doesn’t the second set stand ready to testify, so that the refusal of the first set of witnesses does not affect a monetary claim? Evidently, a denial of a monetary claim to which there are witnesses is still considered a denial.
אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי.
Ravina said: Here we are dealing with a case where at the time of the denial by the first set, the second set of witnesses were related to one another through their wives, so that the second set was unfit to provide testimony; and their wives were moribund. Lest you say: Most moribund people actually die soon thereafter, and the witnesses are considered fit to provide testimony, the baraita teaches us that in any event they are currently alive and have not died. The second set was therefore unfit to provide testimony.
תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : In the case of a homeowner acting as a bailee who falsely claimed that a thief stole a deposit from him, and the homeowner took an oath to that effect and then admitted that he was lying, and witnesses came and testified that the item was not stolen from the homeowner, the halakha depends on the circumstances. If he admitted to his lie before the witnesses came and testified, he pays the principal value of the item and the additional one-fifth payment for denying that he possessed the deposit, and he brings a guilt-offering as atonement for a false oath on a deposit. If he admitted his guilt after the witnesses came and testified, he pays the double payment and brings a guilt-offering. The baraita indicates that even in the case of a monetary claim to which there are witnesses, one is liable to bring a guilt-offering.
הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא.
The Gemara responds: Here, too, explain this baraita as Ravina explained the previous baraita , that at the time the homeowner took his oath, the witnesses were related through their moribund wives and were unfit to provide testimony.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים!
Ravina said to Rav Ashi: Come and hear another proof from that which is taught in a baraita : The halakhot of an oath on a deposit are more stringent than the halakhot of an oath of testimony, as one is liable to receive lashes for intentionally taking a false oath on a deposit, and one is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels for taking the oath unwittingly. Ravina infers: From the fact that the baraita states that one is flogged, by inference it can be understood that the baraita is referring to a case where there are witnesses to the fact that the deposit is in the defendant’s possession and the defendant was forewarned, and yet it states: One is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels for taking the oath unwittingly.
אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.
Rav Mordekhai said to them: Apart from this, you cannot cite this baraita as a proof. As, didn’t Rav Kahana already say to the students (37a): I am the one who teaches this baraita and this is how I teach it: An oath on a deposit is more stringent than an oath of testimony, since for taking a false oath on a deposit either intentionally or unwittingly one is liable to bring a guilt-offering worth at least two silver shekels. The baraita is not referring to a case in which there were witnesses who forewarned him.
תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from another baraita : No, if you said that the halakha that baraita discusses is true with regard to an impure nazirite, who is indeed flogged for intentionally becoming impure, shall you also say that this is the case with regard to one who took an oath on a deposit, who is not flogged? The Gemara elaborates: What are the circumstances of the baraita ? If it is a case where there were no witnesses, why is the nazirite flogged? Rather, isn’t it obvious that there are witnesses, and yet, the baraita teaches: Shall you also say that this is the case with regard to one who took an oath on a deposit, who is not flogged? It may be inferred that he does not receive lashes but does bring an offering, even though there are witnesses. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabba is indeed a conclusive refutation.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח.
§ Rabbi Yoḥanan says: One who denies a monetary claim to which there are witnesses is liable to bring a guilt-offering for a false oath on a deposit. But if he denies a debt concerning which there is a promissory note, he is exempt. Rav Pappa said: What is the reasoning of Rabbi Yoḥanan? It occurs that witnesses die, and it is therefore possible that he would not be found liable through their testimony; he is therefore considered to have denied a monetary claim. By contrast, a promissory note remains in its place, and his denial would never have exempted him from payment.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: This cannot be the reasoning of Rabbi Yoḥanan, as it also occurs that a promissory note becomes lost. Rather, Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: This is the reasoning of Rabbi Yoḥanan: It is because a promissory note comprises a lien on land, since the promissory note places a lien on the debtor’s property, and one does not bring an offering for an oath on a deposit for denying a lien on land, since one does not take an oath concerning land.
אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים.
It was stated: In a case where one administers an oath to witnesses who deny knowing information with regard to ownership of land and they deny knowledge of the matter, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree: One says that the witnesses are liable to bring a sin-offering for a false oath of testimony, and one says that they are exempt. The Gemara notes: It may be concluded that it is Rabbi Yoḥanan who says they are exempt. This can be inferred from the fact that Rabbi Yoḥanan says: One who denies a monetary claim to which there are witnesses is liable, but one who denies a claim concerning which there is a promissory note is exempt. And this conclusion is in accordance with the explanation of Rav Huna, son of Rav Yehoshua, that the reasoning of Rabbi Yoḥanan is that a promissory note comprises a lien on land, and one does not bring an offering for denying a lien on land. The Gemara affirms: Indeed, it may be concluded.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.
Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abbahu: Shall we say that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Eliezer and the Rabbis? As we learned in a baraita : In the case of one who robbed another of a field and then a river flooded it, he is liable to provide the field’s owner with a different field, since the value of the flooded field was significantly decreased and the robber must return the value of that which he stole; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: He is exempt from doing so, as he can say to the owner: That which is yours is before you. The robber may return the flooded field to its owner without reimbursing him for the loss in its value, since according to the Rabbis, land cannot be stolen. Consequently, the field is considered to be in the possession of its owner, and the thief is not obligated in the mitzva of returning a stolen item.
וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי.
Rabbi Yirmeya continues: And we say: With regard to what do they disagree? Rabbi Eliezer interprets the verses that discuss an oath on a deposit and the mitzva to return stolen items according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions, and the Rabbis interpret them according to the hermeneutical principle of generalizations and details.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה.
He explains: Rabbi Eliezer interprets the verses: “If anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit or of pledge, or of robbery, or have oppressed his neighbor…or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full” (Leviticus 5:21–24), according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions. The phrase “if anyone sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor” amplified the halakha . When the verse states: “In a matter of deposit or of pledge,” it has restricted the halakha to the case of a deposit. When the verse then states: “Or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then amplified the halakha again.
רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת.
Accordingly, as the Torah amplified and then restricted and then amplified again, it has amplified the halakha to include everything except for the specific matter excluded by the restriction. What is included due to the fact that the verse has amplified the halakha ? The verse has amplified the halakha to include everything that one steals. And what is excluded due to the fact that the verse restricted the halakha ? It restricted the halakha to exclude financial documents, which are dissimilar to a deposit in that their value is not intrinsic but rather due to their function. Consequently, according to Rabbi Eliezer, land that was stolen is included in the halakhot stated in these verses, and one who steals land must reimburse the field’s owner.
וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.
And the Rabbis interpreted these verses according to the hermeneutical principle of generalizations and details. The phrase “and deal falsely with his neighbor” is a generalization, while the subsequent phrase, “in a matter of deposit or of pledge, or of robbery,” is a detail. When the verse then states: “Or of anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then generalized again. In the case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail.
מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין (מטלטל) [מִטַּלְטְלִין]; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן.
Accordingly, just as the detail, i.e., a deposit, is explicitly a case of movable property and has intrinsic monetary value, so too, the verse includes anything that is movable property and has intrinsic monetary value. Consequently, land has been excluded, as it is not movable property. Canaanite slaves have been excluded, as they are compared to land with regard to many areas of halakha . Financial documents have been excluded because although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.
מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן.
Rabbi Yirmeya concludes: Shall we say that the one who deems the witnesses liable in a case of an oath of testimony concerning land, i.e., Rabbi Elazar, holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, that land is included in the mitzva of returning stolen property and in the halakhot of an oath on a deposit, and by extension, in the halakhot of an oath of testimony; and the one who deems them exempt, i.e., Rabbi Yoḥanan, holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that land is excluded from these halakhot ?
אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל.
Rabbi Abbahu said to Rabbi Yirmeya: No, the two disagreements do not completely correspond. The one who deems the witnesses liable must in fact hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. But the one who deems them exempt could have said to you: In this case of an oath of testimony, even Rabbi Eliezer concedes that they are exempt from bringing an offering, as the Merciful One states: “Of anything about which he has sworn falsely,” and not: Everything about which he has sworn falsely. The verse indicates that only certain items are included in the halakhot of an oath of testimony. Therefore, land is excluded, since it is dissimilar to the specific instances mentioned in the verse.
אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת?
Rav Pappa said in the name of Rava: The mishna is also precisely formulated, as it teaches: In a case where one accuses another: You stole my ox, and the defendant says: I did not steal your ox, if the claimant replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, he is liable. The mishna discusses a claim of a stolen ox, whereas it does not teach a claim of: You stole my Canaanite slave. What is the reason? Is it not due to the fact that a Canaanite slave is compared to land, and one is not liable to bring an offering for a denial in a matter of a lien on land?
אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?
Rav Pappi said in the name of Rava: There is no proof from the mishna, as say the last clause of the mishna: This is the principle: For any claim that the defendant would have to pay based on his own admission, he is liable. And for any claim that he would not pay based on his own admission, but by the testimony of witnesses, he is exempt, even if he denies the claim against him and takes an oath to that effect. Rav Pappi asks: What is added by the phrase: This is the principle? Is it not to include even an accusation of: You stole my Canaanite slave, in the halakha of oaths on a deposit?