Commentary page
Shevuot 19b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 19b
Shevuot 19b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 356 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואפילו בקמייתא בתמיה ממה נפשך טמא הוא קודם שנכנס היה טמא ודאי וידיעת ודאי הוה ליה בתחלה:
שכח שהלך בראשון ואין כאן אלא מקצת ידיעה:
תנא קמא סבר כו' תנא קמא אליבא דרבי שמעון שפוטר בהזה ושנה ואינו פוטר בראשונה סבר כיון דטומאת ודאי הוא אף על גב דאיהו לא ידע לה לכולהו דתיהוי ליה ידיעת ודאי אלא ידיעת ספק עדיפא היא מהנך ידיעות ספק דהזה ושנה דהתם ידע ליה לכולה מילתא ואפי' הכי ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע לה לכולה מילתא הוה ליה ידיעה ודאית הילכך לאו ידיעת ספק היא אלא מקצת ידיעה ודאית ומקצת ידיעה ככל ידיעה ורבי שמעון בן יהודה אליבא דר"ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה:
ואמאי ספק ידיעה היא לתנא קמא פריך:
אכל ספק חלב חתיכה ספק חלב וספק שומן:
ונודע לו לאחר זמן שהוא ספק חלב והרי הוא באשם תלוי וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל:
כשם שמביא חטאת כו' לקמיה פליגי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש בפירושא דהא מילתא דרבי:
על שגגתו אשר שגג בפרשת אשם תלוי כתיב:
12 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 19b · Sefaria
Tosafot
עשו ספק ידיעה כידיעה לא דמי לנגע בכעדשה דריש פירקא (דף יד:) ולא ידע אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הלכך הוי ליה ידיעה טפי:
כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות לחטאות תימה לר"ל תיקשה דר"ש בן יהודה אדרבי שמעון בן יהודה דהכא לא פליג ארבי אלא לענין אשם תלוי אבל בהא דמחלקות לחטאות מודה ולעיל פטר גבי מקדש דלא חשיב ליה ידיעה ואם יש לחלק ולומר דגבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא א"כ היכי פריך מר"ל אר"ל ובדוחק י"ל דהכי פריך אמאי מוקי לה כרבי ישמעאל לוקמה כרבי ולימא דסבירא ליה דאין חילוק בין ידיעה המחלקת לחטאת ובין ידיעה דמקדש ופליג אדרבי שמעון בן יהודה:
נוקמה כרבי תימה דבלא ההיא דידיעת ספק מחלקת תקשה ליה נוקמה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמה כרבי דהא איהו לא בעי ידיעה כלל וי"ל שזה לא היה חידוש אי הוה מוקי לה כרבי דלא בעי אלא ידיעת בית רבו אלא הכי פריך דאפילו כמאן דבעי ידיעה גמורה מצי לאוקומה וכרבי דאמר ידיעות ספק מחלקות:
שבועות שתים ורמינהי שבועה שאוכל לך. משנה היא בפרק ב' דנדרים (דף טז.) אף ע"ג דהתם קתני השבועה שאוכל לך והכא קתני שבועה דרך הגמרא לקצר המשנה שהביא ואין חילוק בין שבועה להשבועה דאהאי מתני' דהתם נמי פריך ממתני' דהכא בגמ' ומשני כי הכא ול"ג בסמוך ברייתא במסרבין בו לאכול דאין לומר שהביא ברייתא משום דלא קתני השבועה דלא ה"ל למיפרך מברייתא כיון דמצי למיפרך ממתני' אלא גר' התם במסרבין:
לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא מה שאוכל לך יהא באיסור שבועה ואע"ג דבפ"ב דנדרים (שם) מוקי רישא דהך משנה כר"מ ור"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן גבי נדרים כדאמרינן ספ"ק דנדרים (דף יג:) יש חילוק בין שבועה לנדרים כמו שאפרש בס"פ שבועת העדות (שבועות דף לו: ד"ה ה"ג) בע"ה:
Tosafot on Shevuot 19b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ואקשינן פוטר בכולם ואפילו בקמייתא דתני הלך בראשון ולא נכנס למקדש הלך בשני ונכנס. אפילו בחא פטר ר' שמעון. מכל מקום כיון שהלך בשנהן ואח"כ נכנס למקדש נמצא כי ודאי הוא טמא ונכנס למקדש. ופריק רבא כגון שהלך בראשון. ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון. ובמקצת ידיעה פליגי.
רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה היא ואע"ג דבשעה שהלך בשני לא ידע דהלך בראשון ידיעה היא. ור' שמעון ידיעה כי האי גוונא לא הויא ידיעה: אמר מר הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל וחזר והלך בשני ונכנס חייב.
וומתמהינן אמאי חייב והא ספק ידיעה היא אי בראשונה היה טמא אי בשניה ואין שם ידיעה ודאית בטומאה ידועה.
א"ר יוחנן כאן בידעת הטומאה עשו ספק ידיעה כידיעה דלא כתיבא בה ידיעה בהדיא. אלא דייקינן בדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא. כל ידיעה דאית בה חייב. ולא עשו בכל התורה כולה ספק ידיעה כידיעה. דהא בהדיא כתיב או הודע אליו עד דמתיידע ליה ודאי. והיינו דאמר ר' יוחנן בהא דת"ר אכל ספק ללב ונודע לו.
ספק חלב ונודע לו כשם שמביא חטאת בכל אחד ואחד כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת כו'.
כאן שנה רבי כשם שידיעה ודאי מחלקת לחטאות וחייב על כל ידיעה חטאת. כך ידיעה בספקות מחלקת לאשמות:
וריש לקיש אמר מתני' דשני שבילין ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה: ואקשינן אדמוקים לה כר' ישמעאל נוקמה כרבי דהא הוא דאמר כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מחלקות לחטאות. ודחי' ריש לקיש אתא לאשמעינן דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה. ואמרינן הא פשיטא היא דהא מפיק להו תרי קראי ונעלם ונעלם לחייב על העלם הטומאה ועל העלם מקדש ולא מייתר ליה קרא לרבויי ידיעה בתחלה כי היכי דמרבי ליה ר' עקיבא כדגרסי' ברישא דהא מסכתא.
ודחי מהו דתימא מקראי לית ליה מגמרא אית ליה קמ"ל דלית ליה וזו השמועה כולה בכריתות בפרק ספק אכל חלב:
3 more comments on this page.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 19b · Sefaria
Rashba
אדמוקי לה כר' ישמעאל לוקמה כר' איכא למידק והיכי מצי לאוקומה כרבי, דהא רבי סגי ליה בידיעת בית רבו (לעיל שבועות ה, א), והך תנא דברייתא בעי אע"ג דידע ידיעת בית רבו דתהא ליה ספק ידיעה. וי"ל דאע"ג דבעלמא סגי ליה בידיעת בית רבו, הכא בעי דתהא ליה ספק ידיעה, דכשהוא יודע ידיעת בית רבו מאי קחסר ליה שאינו מכיר אותו שרץ שיהא טמא מ"מ כשידע שאותו שרץ מטמא ידיעה גמורה יש לו ודאית, אבל הכא אינו כן שהרי אין אנו יודעין הטומאה באיזו שביל הוא, והילכך אפילו רבי בעי הכא דתהא ספק ידיעה.
פשיטא דלא בעי מדלא מייתי' קראי וא"ת ובלא קרא מי לא מצי מוכח דידיעה בתחלה בעינן, לעולם אימא לך דר' ישמעאל בעי ידיעה בתחלה ונפקא ליה מדר' דדריש ונעלם מכלל דידע, ולא מייתר ליה קרא, דאיהו נמי דריש ונעלם להעלם טומאה ולהעלם מקדש, הכי נמי אימא לך דס"ל לר' ישמעאל. וי"ל אם איתא דס"ל לר' ישמעאל בעינן ידיעה בתחלה כיון דמדיוקא אתיא ליה, הוה ליה למימר הכי בהדיא ולגלויי דעתיה כר' דדריש בהדיא ונעלם מכלל דידע, כיון דלא עבד הכי שמע מינה דלית ליה ידיעה בתחלה
כך גירסת הספרים לא שבועה לא אוכל לך אסור. ופירש רש"י ז"ל: לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן. ותימה הוא דהא רישא דההיא מתניתין אוקימנא בנדרים פרק אלו מותרים (נדרים יג, ב) כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסתמא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דדילמא משום חומר שבועה אית ליה לר"מ בה מכלל לאו אתה שומע הן, והנכון דל"ג לא שבועה אלא שבועה לא אוכל, ופירוש לשבועשה הא לפיכך לא אוכל לך.
Rashba on Shevuot 19b · Sefaria
Ritva
גי' הספר רבנן סברי מקצת ידיעה ככל ידיעה ורש"י ז"ל מוחק אותה דמשמע מהאי לישנא דהיינו רבנן דבמתניתא והא ליתא דרבנן אפי' בספק ידיעה מחייבי וכ"ש במקצת ידיעה והוא ז"ל גורס ת"ק סבר ופי' זה דהיינו ת"ק דבתרייתא ור"ש בן יהודה דקא מפלגי אליבא דר"ש דת"ק סבר דלא פטר ר"ש אלא בספק ידיעה אבל במקצת ידיעה מחייב ור"ש בן יהודה אמר דאף במקצת ידיעה פוטר ר"ש ויפה פי' ז"ל ומיהו צריכנן למידק היכן מחלוקת זו במשנה זו ואי השתא מוספי' לה לא הול"ל הכא במאי עסקינן אלא חסורי מחסירא והכי קתני ואי רישא מוקמינן לה להכי זו בדברי חכמים היא ולא בדר"ש ולרבנן לא נצרכה כלל כדפי' רש"י ז"ל וי"ל דלעולם קמייתא מפרשי בהכי ות"ק קתני סתם ברישא חייב לומר חייב לדברי הכל ומשום ר"ש נקט לה הכי ואח"כ שנה האחרונה לומר דבספק ידיעה בלחוד נחלקו ואתא ר"ש בן יהודה ואמר דאף בקמייתא פטר ר"ש ועכ"ז הא דקתני פוטר בכולם לא דק דהא ליכא אלא ב' בבות בלחוד ומתמהינן אברייתא אמאי דקתני חייב אמאי חייב והא ספק ידיעה היא דגריעה ממקצת ידיעה ומהדרינן אר"י וכו':
ורמי דר"י אדר"י ורמי דר"ל אדר"ל דתניא אכל ספק חלב ונודע וכו' ר' אומר כשם שמביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' ונחלקו על לשון זה ר"ל ור"י דאמר ר"ל כאן שנה ר' ספקות ידיעות מתחלקות לחטאות פי' דסבר ר"ל דר' ה"ק כשם שמביא חטאת על כל חלב וחלב אם היתה לו ידיעה ודאית בכולם בסוף ואעפ"י שלא היתה לו ידיעת ספק בין כל א' וא' כך מביא אשמות הרבה בידיעות ספק דבנתיים ובסוף וש"מ דלרבי ידיעת ספק מחלקת ואפי' לחטאות ור"י פי' דרבי ה"ק כשם שידיעת ודאי מחלקת לחטאות כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות אבל ידיעת ספק אינו מחלקת לחטאות דלאו ידיעה היא וק"ל לר' יוחנן מאי כשם איפכא מבעי ליה כשם שמחלקת לאשמות כך מחלקת לחטאות ואי משום דבאשמות מיירי מ"מ לא שייך כשם מחטאות לאשמות דכל שכן הוא דכיון דמחלקת לחטאות כ"ש לאשמות וי"ל דנקט הכי לפי שבחטאת יש מעליותא שאין באשמות דהויא תמן בסוף ידיע' ודאית ונראה דמשום דק"ל לר"ל האי כשם לא הוה מפריש לה כר"י:
כאן עשו ולא בכל התורה כולה עשו הכא הוא דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דאתי יש מקשים כאן על גי' רש"י ז"ל ופי' שפי' בפ"ק בדברי ר"ע דלדידיה והוא ידע דכתיב בקרא היינו ידיעה קמייתא וא"כ הא כתיבא בהדיא כקרא וליכא למימר דאליבא דר' אמרינן לה הכא דהא ודאי מתני' דלעיל לאו ר' היא כדבעינן לפרושיה בסמוך בס"ד ונראה דל"ק כלל דאף לרש"י ז"ל לא כתיבא בהדיא דאדרבא פשטיה דקרא בידיעה דבסוף הוא דלבתר ונעלם כתיבא אלא דמייתור שאינה ענין לבסוף אנו מפרשין אותה בידיעה דבתחילה ומסרסי קרא דבעינן לומר ונעלם מה שידע כבר וזה נראה ברור:
אלא לר"ל אדמוקים ליה כר"נ לוקמה כרבי איכא למידק מאי עדיפותא דר' טפי מדר"י ואי משום דלר"י כיון דלא בעי ידיעה בתחילה כלל פשי' דסגי ליה בספק ידיעה ולהכי עדיף לאוקמוה כרבי דבעי מיהת ידיעת בית רבו ואפ"ה סגי ליה בספק ידיעה הא כד מעיינת בה שפיר לאו מילתא היא דהא מתניתא דב' שבילין לא אתיא כר' כלל דלדידיה כולה ידיעת בית רבו איכא בכל חדא מינייהו דהא לא מיירי בתינוק שנשבה לבין העכו"ם ואע"ג דלית ליה שום ידיעת טומאה לית לן בה לפי פי' רש"י ז"ל וגם פר"ח ז"ל ופירושנו בידיעת ב"ר בשלמא לפי ר"ת ז"ל שפיר' דבידיעת ב"ר יש ידיעת טומאה אלא שלא ידע אם הטמא אסור בקודש ומקדש ניחא הא דהכא דליכא ידיעת בית רבו אבל לאידך פירושי ידיעת בית רבו איכא ומה לנו לספק ידיעת טומאה או מקצת ידיעה שנחלקו בהם הא לא בעינן ידיעת טומאה כלל וא"כ הדרן קושיין לדוכתה מאי רבותא דר' בהא טפי מדר"י י"ל דכיון דמתניתא דשני שבילין מיירי בספק ידיעה ואשכחן כר' דאית ליה ספק ידיעה כידיעה משמע ליה דבדידיה עדיפא ליה לאוקמא ואע"ג דלית בדידיה רבותא טפי מדר"י עוד י"ל והוא הנכון יותר בעיני דכי אמרינן הכא דלוקמה כר' לאו למימרא דתהוי הא דשני שבילין לענין ידיעה כרבי דהא לא אפשר וכדפרישי' אלא דלוקמא לענין ספק ידיעה באידך דרבי דאמר בידיעה דלבסוף בחטאות דעלמא וכאילו דתימא דהאי תנא ס"ל בידיעה כר"ע דבעי ידיעה גמורה בטומאה ולא ידיעת בית רבו אלא דבכל ידיעה ס"ל כאידך דרבי סבר דאף בידיעה בתרייתא דלכ"ע בעינן ידיעה גמורה ס"ל דספק ידיעה כידיעה גמורה לחלק בחטאות מיהת. גי' רש"י ז"ל מדלא מייתר ליה קרא פי' דלא מייתר ליה ונעלם תניין למדרשיה בידיעה קמייתא דהא מבעי ליה להעלם קדש ומקדש ויש גי' אחרת מדלא מייתי ליה מתרי קראי פי' דלא מייתו לה לידיעה בתחלה מתרי קראי פי' דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים ויש גי' אחרת מדקא מייתו לה מתרי קראי ופירושא דקא מייתי להעלמת קודש ומקדש מתרי קראי דונעלם ולא דריש חד מינייהו לידיעה קמייתא וכל הגי' עולות בקנה אחד אלא שגי' רש"י ז"ל ניחא בלשונה יותר מכולם ומהאי סוגייא נפקא לן כל מאי דאמרינן בפרקין דלעיל:
Ritva on Shevuot 19b · Sefaria
Meiri
ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל כזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפי' כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
שבועות שתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלוק באותן הדברים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומ"מ משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמי' סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב ואין כאן בטול דבר שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמרא והלכה כחכמים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
זה שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אא"כ הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשה בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות וי"מ שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פי' שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומ"מ הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה:
Meiri on Shevuot 19b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפרש"י בד"ה ת"ק סבר כו' דהתם ידע לה לכולי מלתא ואפ"ה ספק הוא אבל הכא אי הוה ידע כו' עכ"ל ולקמן בספק חלב דפריך מיניה ידע לכולי מלתא דהיינו כולי ספיקא אי חלב אי שומן כי הכא שידע שהלך בשני שבילין דהיינו כולי ספיקא משא"כ בשכח שהלך בראשון דלא ידע כולי מלתא ואי ידע כולי מלתא הוה ליה ידיעה ודאית וק"ל:
תוס' בד"ה עשו ספק כו' אי כזית מטמא אי בכעדשה מטמא דהתם הוא מסופק אי כו' אבל הכא כו' דאיכא טומאה כו' עכ"ל ק"ק לקמן גבי חלב נמי מסופק הוא אי חלב אי שומן ולא פשיטא ליה דאיכא איסורא ומאי פריך מיניה לר' יוחנן לומר ביה שיעשו ספק ידיעה כידיעה דההיא דומה ממש לכך דאי כזית כו' ויש לחלק ודו"ק:
בד"ה כאן שנה רבי כו' ואם יש לחלק כו' ובדוחק י"ל דהכי פריך כו' עכ"ל מיהו איך שיהיה ק"ק [א] אמאי הוצרך למימר לר"י כאן עשו ולא בכל התורה כולה דידיעה דהכא גריעה אמאי לא הניח סברת המקשה דידיעות דהכא ודהתם שוות נינהו אלא דר"י לא בעי למוקמי התם משום דידיעות ספיקות מחלקות לחטאות דא"כ תקשה דר"ש בן יהודה אדר"ש בן יהודה ודו"ק:
בד"ה נוקמה כו' ועוד דמטעם ספק ידיעה לא מצי לאוקמא כו' עכ"ל אבל מטעם דאמר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה ה"מ לאוקמא בפשיטות כקושייתם ולא תקשי אמאי נקט בברייתא בכה"ג דאיכא למימר דלרבותא דר"ש נקט לה דאפי' בכה"ג בספק ידיעה פוטר ר"ש וכן צ"ל למאי דמוקי כר"י דלא בעי ידיעה כלל מתחלה דנקט לה בכה"ג משום רבותא דר"ש דפוטר ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shevuot 19b · Sefaria
Gilyon HaShas
מתני' ושלא אוכל עיין לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה איני:
תוס' ד"ה שבועות וכו' ול"ג בסמוך ברייתא עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה ברייתא שכ' לקיים הגירסא ברייתא:
Gilyon HaShas on Shevuot 19b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 19, Amud Bet, about 356 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 125 words
Opens “וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא?! מִמָּה נַפְשָׁךְ טָמֵא הוּא! אָמַר…”
- Segment 221 words
Opens “וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר:…”
- Segment 320 words
Opens “הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל, חָזַר…”
- Segment 422 words
Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּאן עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה…”
- Segment 536 words
Opens “וּרְמִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּרְמִי דְּרֵישׁ…”
- Segment 631 words
Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי…”
- Segment 710 words
Opens “וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי, יְדִיעוֹת…”
- Segment 814 words
Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּדִיעוֹת וַדַּאי בְּעָלְמָא…”
- Segment 938 words
Opens “בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא…”
- Segment 1021 words
Opens “אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ – אַדְּמוֹקֵים לֵיהּ כְּרַבִּי…”
- Segment 1128 words
Opens “פְּשִׁיטָא דְּלָא בָּעֵי – מִדְּלָא מְיַיתְּרִי לֵיהּ…”
- Segment 124 words
Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה…”
- Segment 1312 words
Opens “מַתְנִי׳ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״…”
- Segment 1440 words
Opens “״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא –…”
- Segment 1521 words
Opens “גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּ״שֶׁאוֹכַל״ – דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע?! וּרְמִינְהִי:…”
- Segment 1613 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע; לָא קַשְׁיָא,…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Shevuot 19b · Segment 4 — “…הָא מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן…”
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Shevuot 19b · Segment 14 — “…– חַיָּיב. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shevuot 19b · Segment 16 — “אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע; לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּמְסָרְבִין…”
Original text
וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא?! מִמָּה נַפְשָׁךְ טָמֵא הוּא! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָלַךְ בַּשֵּׁנִי שָׁכַח שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן; דְּהָוְיָא לֵיהּ מִקְצָת יְדִיעָה.
even in the first case, where he walked on both of the paths and did not purify himself in between? This is difficult, as whichever way you look at it, he is impure, since he certainly contracted impurity on one of the two paths. Rava said: What are we dealing with here? We are dealing with a case where he walked on the first path, and then afterward when he was walking on the second path he forgot that he had already walked on the first path, so that his lapse of awareness when he entered the Temple was only a lapse of partial awareness. That is, when he entered the Temple he forgot only that he had walked on the first path, and for this lapse of knowledge by itself he is not liable to bring a sin-offering, as it is not certain that he contracted impurity there.
וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכׇל יְדִיעָה; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכׇל יְדִיעָה.
Rava continues: And the tanna’im disagree with regard to this issue: The first tanna , who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt only where there was purification between the two entries, but not in the first case, maintains that we say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness. And Rabbi Shimon ben Yehuda, who teaches that Rabbi Shimon deems the person exempt even in the first case, where there was no purification between the two entries, maintains that we do not say that partial awareness of definite impurity is counted as complete awareness.
הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל, חָזַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְאַמַּאי חַיָּיב? סְפֵק יְדִיעָה הוּא!
§ The baraita teaches: If he walked on the first path and entered the Temple, and on the third day he was sprinkled with waters of purification, and on the seventh day he was sprinkled upon again, and he immersed himself in a ritual bath, and then he walked on the second path and entered the Temple, he is liable to bring a sin-offering; and Rabbi Shimon deems him exempt from bringing an offering. The Gemara asks: But why is he liable according to the first tanna ? Each time he entered the Temple it was only with a lapse of awareness of uncertain impurity, the first time because he might not yet have become impure, and the second time because he might already have purified himself.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּאן עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה כִּידִיעָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הָא מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.
Rabbi Yoḥanan says: Here, since he certainly contracted impurity on one of the paths and entered the Temple in a state of impurity, they made awareness of uncertain impurity like awareness of definite impurity. And Reish Lakish says: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who says: We do not require any awareness of impurity whatsoever at the beginning, before he enters the Temple, and it suffices if it becomes known to him at the end that he had been impure at the time of his entry.
וּרְמִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּרְמִי דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּתַנְיָא: אָכַל סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע, סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע – רַבִּי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת עַל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.
And the Gemara raises a contradiction between this statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan; and the Gemara raises a contradiction between this statement of Reish Lakish and another statement of Reish Lakish. As it is taught in a baraita : If one ate an item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, and then he ate some other item concerning which there was uncertainty as to whether or not it was forbidden fat, and he later became aware of it, Rabbi Yehuda HaNasi says: Just as he would bring a sin-offering for each and every one of his instances of consumption were he to learn that what he ate was actually forbidden fat, so too, he brings a provisional guilt-offering, brought by one who is uncertain as to whether he committed a transgression that requires a sin-offering, for each and every one of his instances of consumption if after each instance he became aware that he might have eaten forbidden fat.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״ – הַתּוֹרָה רִיבְּתָה שְׁגָגוֹת הַרְבֵּה וְאָשָׁם תָּלוּי אֶחָד.
Rabbi Shimon ben Yehuda and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, said in the name of Rabbi Shimon: He brings only one provisional guilt-offering, as it is stated with regard to a provisional guilt-offering: “He shall bring an unblemished ram…for a guilt-offering…to the priest; and the priest shall make atonement for him concerning his unwitting transgression wherein he unwittingly transgressed and knew it not” (Leviticus 5:18). This wording teaches that the Torah included many instances of unwitting transgressions in one provisional guilt-offering. One brings one provisional guilt-offering even if he had committed many unwitting transgressions.
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי, יְדִיעוֹת סְפֵיקוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת.
Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan disagree about how to understand the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: With regard to which case did he say that one brings a separate sin-offering for each and every one of his instances of consumption? And Reish Lakish says: Here Rabbi Yehuda HaNasi taught that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. If it later became known with certainty that he had actually eaten forbidden fat both times, he would be liable to bring two sin-offerings for the two instances of consumption, despite the fact that the two actions were separated only by awareness of the uncertain status, because such awareness is sufficient to separate the two acts.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּדִיעוֹת וַדַּאי בְּעָלְמָא מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת, כָּךְ יְדִיעוֹת סָפֵק מִתְחַלְּקוֹת לַאֲשָׁמוֹת.
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi does not mean to say that awareness of the uncertain status separates the acts with regard to sin-offerings. He merely established the principle: Just as definite awareness in general separates the acts with regard to sin-offerings, e.g., where one ate forbidden fat and then became aware that it was definitely forbidden fat that he had eaten, and then he forgot and once again ate forbidden fat, so too, awareness of the uncertain status separates the acts with regard to provisional guilt-offerings. But awareness of the uncertain status does not separate the acts with regard to sin-offerings. If the awareness between the acts was only awareness of the uncertain status, he does not bring a sin-offering for each act when he later learns with certainty that it was forbidden fat that he had eaten. Evidently, Rabbi Yoḥanan maintains that awareness of the uncertain status is not like definite awareness, and Reish Lakish maintains that it is like definite awareness. This contradicts what they said above.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא – כָּאן עָשׂוּ, וְלֹא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ. הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיבָא יְדִיעָה בְּהֶדְיָא, מִ״וְּנֶעְלַם״ הוּא דְּקָא אָתֵי; וְלֹא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ, דִּכְתִיב: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״ – יְדִיעָה מְעַלַּיְיתָא בָּעֵינַן.
The Gemara comments: Granted, the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and the other statement of Rabbi Yoḥanan is not difficult, as one can explain that Rabbi Yoḥanan is precise in his wording, as he says: Here, with regard to impurity in the Temple, they made awareness of the uncertain status like definite awareness; but they did not do so everywhere in the entire Torah. There is a basis for this distinction, as here, with regard to impurity in the Temple, awareness at the beginning is not written explicitly in the Torah, but rather it is derived from: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:2), which indicates that there must be some awareness that became hidden from him, and for this, awareness of the uncertain status suffices. But by contrast, they did not make awareness of the uncertain status like definite awareness everywhere in the entire Torah, as it is written: “Or if his sin, which he has sinned, becomes known to him” (Leviticus 4:28), which indicates that in general we require full-fledged awareness at the beginning.
אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ – אַדְּמוֹקֵים לֵיהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, נוֹקְמַהּ כְּרַבִּי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.
But as for Reish Lakish, rather than interpreting this baraita concerning the two paths in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, who does not require any awareness whatsoever at the beginning, let him interpret it in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that awareness of the uncertain status is like definite awareness. The Gemara explains: Reish Lakish teaches us this: That with regard to impurity in the Temple, Rabbi Yishmael does not require any awareness at the beginning.
פְּשִׁיטָא דְּלָא בָּעֵי – מִדְּלָא מְיַיתְּרִי לֵיהּ קְרָאֵי; ״וְנֶעְלַם״ – דְּמִיחַיַּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לֵית לֵיהּ – מִקְּרָאֵי, אֲבָל מִגְּמָרָא אִית לֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara challenges: It is obvious that Rabbi Yishmael does not require awareness at the beginning, since he has no superfluous verses from which to derive such a requirement. Rabbi Akiva learns from the superfluous phrase: “And it is hidden from him” (Leviticus 5:4), that awareness at the beginning is necessary, but Rabbi Yishmael says the verse serves to teach another halakha , that one is liable to bring an offering for a lapse of awareness that he was entering the Temple. The Gemara rejects this challenge: Lest you say: When Rabbi Yishmael does not accept this halakha requiring awareness at the beginning, it means that he does not derive it from a verse, but he accepts it as a tradition; to counter this, Reish Lakish teaches us that according to Rabbi Yishmael there is no requirement whatsoever for awareness at the beginning.
הֲדַרַן עֲלָךְ יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה
MISHNA: With regard to oaths attesting to the truth about an utterance, which, when violated, render one liable to bring a sliding-scale offering, there are two types that are actually four types. The initial two oaths, which relate to utterances about the future and are explicitly prohibited in the Torah, are: On my oath I will eat, or: On my oath I will not eat. These are expanded to four, to include oaths concerning utterances about the past: On my oath I ate, or: On my oath I did not eat.
מַתְנִי׳ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״ וְ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שֶׁאָכַלְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״.
If one says: On my oath I will not eat, and he then ate any amount, even less than an olive-bulk, he is liable; this is the statement of Rabbi Akiva. The Rabbis said to Rabbi Akiva: Where do we find that one who eats any amount is liable, leading you to say that this person is liable? Rabbi Akiva said to them: And where do we find one who speaks and is liable to bring an offering for it, as this oath taker merely speaks, i.e., takes an oath, and brings an offering for it?
״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל כׇּל שֶׁהוּא – חַיָּיב. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב – שֶׁזֶּה חַיָּיב? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן – שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קׇרְבָּן?
GEMARA: The Gemara asks: Is this to say that phrasing an oath as: On my oath I will eat, always means that I take an oath that I will eat? The Gemara raises a contradiction from a mishna ( Nedarim 16a): If one says: On my oath I will not eat of yours, or: On my oath I will eat of yours, or: Not on my oath I will not eat of yours, the food of the other person is forbidden.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּ״שֶׁאוֹכַל״ – דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע?! וּרְמִינְהִי: ״שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לָךְ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לָךְ״, ״לֹא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל לָךְ״ – אָסוּר.
Abaye said: Actually, saying: On my oath I will eat, means that I take an oath that I will eat. It is not difficult, because there is a difference between the contexts of the mishnayot : Here, it is referring to an oath taken in a context where others are importuning him to eat, so when he says: On my oath I will eat of yours, his intention is to indicate his refusal to eat. There, it is a context where others are not
אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע; לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, כָּאן בְּשֶׁאֵין