Commentary page
Shevuot 17b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShevuot 17b
Shevuot 17b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 302 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אלא אי אמרת דוקא גמירי שהה כדי השתחוייה חייב ואפי' יצא לו בקצרה במרוצה נתחייב בשהייתו:
היכי משכחת לה בלא כרת:
משכחת לה בעבודה בלא שהייה שנטמא ויצא מיד בקצרה ודרך יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והפך מה שלמעלה למטה:
כדרב הונא דאמר זר שהפך בצינורא עבודה היא שמקרב עיכולו ויש כאן עבודה בלא שהייה:
חייב מיתה משום והזר הקרב יומת (במדבר יח):
חוץ מחוטמו שהוא בולט להלן משאר הגוף:
מכלים שבבית שהיו בו מתחלתו ולא קרינא בהו והבא אל הבית ואפ"ה טמאים כדכתיב (ויקרא יד) ופנו את הבית כדי שלא יטמא כל אשר בבית:
גגין הללו שבעזרה:
14 more comments on this page.
Rashi on Shevuot 17b · Sefaria
Tosafot
אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור ואם נכנס דרך פניו משנכנס רובו טמא אבל במיעוט לא דר' אושעיא דהכא אית ליה אפי' גבי טמא שנכנס למקדש ביאה במקצת לא שמה ביאה דבפ' כל הפסולין (זבחים דף לב: ושם) פריך לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ועוד דאפי' עולא דאמר שמה ביאה דוקא גבי מקדש כדמפרש התם משום דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה אבל גבי בית המנוגע מודה דלא שמה ביאה דלא מצינו שהקיש הכתוב דאי לא תימא הכי תקשה לעולא ממתניתין דמס' ידים (פ"ג מ"א) ומייתי לה בפ"ב דחולין (דף לג:) המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וחכ"א ידיו שניות ומפרש במסכת חולין דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה ובגזירה ידיו אטו גופו קמיפלגי ומיהו כשנכנס רובו הוי טמא דרובו ככולו ותימה דדרך אחוריו נמי כשנכנס רובו יהא טמא מטעם דרובו ככולו ומשנכנס כולו הוי טמא מידי דהוה אכלים שבבית וי"ל דאם כן לא היה חילוק בין דרך ביאה לדרך אחוריו ואמאי כתיב והבא אל הבית דמשמע דרך ביאה וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כיבוס בגדים כששהה בכדי אכילת פרס דסברא הוא דאפי' נכנס דרך אחוריו כולו אם שהה כשיעור שהייה דטעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב (והבא אל הבית) והאוכל בבית יכבס בגדיו:
דרך ביאה אסרה תורה אע"ג דאמר בפ"ק דחולין (דף י: ושם) דיציאה דרך אחוריו שמה יציאה דקאמר כ"ג ביוה"כ יוכיח דכתיב ביה יציאה ותנן יצא ובא לו דרך כניסתו היינו משום דדרך לצאת כן כתלמיד הנפטר מרבו כדמפרש בפ' הוציאו לו (יומא נג.):
ואין אוכלין שם קדשי קדשים אפילו יש נקב לראות שם דרך פתח עזרה דבעינן שיראה פתח עזרה בשעת אכילה כדאמר בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' נו.):
ואין שוחטים שם קדשים קלים וה"ה דאין אוכלין דגנים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) אלא נקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכא בקדשים קלים:
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור תימה אמאי פטור תיפוק ליה דחייב משום גג דהיכל גופיה שהרי נתקדש כדמשמע בסוף פרק כיצד צולין (שם) גבי הא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ופריך (שם פו.) מהא דתניא עליית בית קדשי קדשי' חמורה מקדשי הקדשים ומשני רב יוסף שאני היכל כו' משמע שנתקדשו עליות ומסתבר דגגין ועליות דין אחד להם וצ"ל דאע"פ שנתקדשו עליות גג לא נתקדש דעלייה גופה לא ידעינן אלא מקרא דדוד והתם לא כתיב אלא עליות וכן מוכח התם בהדיא דקאמר ת"ש וגגו קודש ולא משני מהיכל מותיב איניש כדפירש שם בקונטרס משום דבקרא לא כתיב גגין:
אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה ואע"ג דאמר בפרק בתרא דמכות (דף יג:) דבעינן דומיא דע"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תפרוש בהנאה מרובה:
אי בת"ח חדא הוא דמיחייב אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה כדאשכחן בכתובות בפרק נערה (כתובות דף נא:):
Tosafot on Shevuot 17b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ופריק אביי כגון שבא בקצרה שהוא פטור מכרת ובהליכתו הפך בצינורא וכדרב הונא אמר זר שהפך בצינורא חייב מיתה אלמא עבודה היא. פי' צינורא עצי נורא. כגון שהפך בעצי המערכה שהחלבים נתונים בהם וגרם להם להתעכל מהרה. ואשמעינן רב הונא דכל קרובי עבודה עבודה גמורה היא וחייבין עליה: ירושלמי שיעור שהייה עשר אמות היך עבידא דיה בארוכה עשרין ובקצרה עשר הילך חמש אין יזיל בדא חמש ואין יזיל בדא ט"ו. א"ר יוסי לעולם אינו חייב עד שתהא ארוכה מרובה על קצרה עשר כו':
א"ר הושעיא טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. שנאמר והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה. אב אם נכנס כולו אפילו דרך אחוריו נטמא דלא גרע מכלים דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית.
תניא נמי הכי בתוספתא תחלת סדר טהרות גגין הללו [אין] אוכלין שם קדשי קדשים. ואין שוחטין שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך נגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא. דרך ביאה אסרה תורה:
זו היא מצות עשה שבנדה ואקשינן תנא היכא קאי דקתני זו היא. ופשטינן התם קאי בהוריות פ"ב דקתני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש וכ'.
אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה.
וזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב. שיציאתו הנייה לו כביאתו.
אתמר אביי אמר משמיה דחייא בר רב חייב שתים אחת על הכניסה ואחת על הפרישה. וכן אמר רבא כו'.
ואקשינן במאי אי בסמוך לוסתה ובת"ח חדא הוא דמיחייב דהוה ליה למפרש עונה סמוך לוסתה כדאמור רבנן ולא (שימש) [שמע] מאי סבר יכול אני לבעול ובשגגה באת לידו. אבל אפרישה לא מיחייב דהא תלמיד הוא וידע וכיון דידע דכל דפריש מיד חייב מזיד הוא ולאו בר קרבן ואי עם הארץ הכנסה ופרישה בהעלם אחד ולאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד דמי.
Rabbeinu Chananel on Shevuot 17b · Sefaria
Rashba
אלא אי אמרת דוקא גמירי היכי משכחת לה משם ר"ת ז"ל הקשו אלמא לא, הא משכחת לה כגון שהוא שוגג בכרת ומזיד בעבודה, וי"ל דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי, וכי פריק כגון שבא בקצרה והפך בצינורא, חד מתרי פרוקי נקט, ולדידי קשיא לי מאי קא מקשה ר' זירא אי דלא שהה היכי קא עביד עבודה, דהא דשיעור השתחוייה גמירי, ובתוך שיעור השתחוייה הא מצי עביד עבודה ליתן אבר אחד ע"ג האש שעל המערכה, א"נ להוליך דם וכיוצא בעבודות קצרות אלו ואח"כ יצא ואפילו כי לא אניס נפשיה. וי"ל דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאיתויי הא דרב הונא דאמר זר שהפך בצנורא חייב ולא שמעינן לפי דרכו חדוש זה דקרובי עבודה עבירה היא, אלא דמ"מ תימה ר' זירא מאי קא מקשה, דאטו מי הוה ס"ד דמאי דאמרינן זר ששמש חייב מיתה דוקא בשעבד עבודה גמורה מקבלה ואילך, וניחא לי דאין ה"נ דמיסבר סבר דהא הוא דקמ"ל דאפילו שהה כדי עבודה גמורה אינו חייב כרת אי אניס נפשיה בקצרה ועביד עבודה וקמ"ל דשיעורא גמירי.
מתני' איזו היא מצות עשה שבנדה שחייבים עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. אלא צריך שישהה עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת, ועשה דידיה מדכתיב (ויקרא טו, כד) ותהי נדתה עליו וכדאמרינן בגמרא (יח, ב) והיינו דקתני מתניתין איזהו מצות עשה שבנדה וכו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אלמא אין מצות עשה בנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן (שם) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא היא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפילו בשעת וסתן ממש, וכדמוכח בהדיא בפרק כל היד (נדה טז, א) בפלוגתא דר' ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרינן דאפילו בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא. ומה ששנינו בפ"ב של הוריות (ח, ב) איזוהי מ"ע שבנדה פרוש, ופירש רש"י ז"ל: שם פרוש מן הנדה סמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל ע"כ. אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים, חדא דהא קי"ל וסתות לאו דאורייתא וכמו שכתבתי, ואם איתא לותיב מההיא מתניתין למ"ד התם וסתות דרבנן, אי נמי ליתי התם הא מתניתין כי שקלי' וטרי' אי וסתות דאורייתא או דרבנן וטרחינן לאוקמ' בתנאי. ועוד דהא מתניתין דהכא היינו מתניתין דהתם, וכדאמרינן בגמרא היכא קאי דקאמר זו היא ואהדרו התם קאי דקתני אין חייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ואם כן היאך אפשר דהתם קתני דמצות עשה פרוש משום והזרתם ככניסה והכא קתני ופירש מיד ועשה בפרישה ומשום ותהי נהדתה עליו, ועוד דכי אתי לאוקומי ההיא דאביי דאמר חייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח אקשינן בשלמא אכניסה ליחייב קסבר יכולני לבעול כלומר ושוגג הוא, ואם איתא דרב מזיד הוא דקא עבר אעשה דוהזרתם את בני ישראל שהי"ל לפרוש עשרה שעות ולא פירש, אלא משמע דהא שפירש רש"י ז"ל שם אינו מחוור, אלא ה"פ איזוהי מ"ע שבנדה פרוש כלומר פרוש בהנאה מועטת, וכן פירוש המפרשים ז"ל והתם סתם הלשון, אלא דהכא פירשו שאין העשה אלא בפרישה דהנאה מועטת.
גמ' חייבים על עשה ועל ל"ת שבנדה. מדקתני על עשה ועל ל"ת ולא קתני על עשה ול"ת משמע דעל כל חד וחד משכחת בפני עצמו עשה כגון שהיה משמש עם הטהורה שלא בשעת וסתה ואמרה לו נטמאתי דחייב לשהות ולא לפרוש מיד בהנאה מרובה, ואזהרתיה מותהי נדתה עליו (ויקרא טו, כד). ומיהו ב"ד שחייבין על הודאת עשה זה לא משום העשה בלבד הוא דחייבין בהודאתן, שאין ב"ד חייבין על הוראת עשה, אלא על מצות ל"ת דכתיב אשר לא תעשינה, אלא משום לאו דאיכא בהדיה דכתיב לא תקרב דאמר רב פפא דלא תפרוש הוא, ועל ל"ת שהיא טמאה שמוזהר שלא לגלות ערותה דכתי' (שם יח, יט) ואל אשה בנדת טומאת לא תקרב, ולעולם תרוייהו כלאחר שנטמאת וכמו שאמרו, אבל קודם שנטמאת ליכא עשה כלל, דוהזרתם אסמכתא בעלמא הוא.
אתמר אביי משמיה דר' חייא בר רב אמר חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה. כלומר אכניסה משום לא תקרב (ויקרא יח, יט), שהרי נטמאת ועוד הוא ממש עד שאמרה לו נטמאתי, וחדא אפרישה משום ותהי נדתה עליו (שם טו, כד) ולא תפרוש כדמפרש ואזיל (יח, ב) והא דקאמרי הכא חייב שתים אמתניתין קיימי, ומפרשינן לה למתניתין בסמוך לוסתה כדקא מפרשי ואזלי (יח, א) ורבא דאמר (שם) תרוייהו תננהו פרישא תנינא כניסה תנינא הכא קתני פי' מיד לאו למימר דמתניתין בשלא סמוך לוסתה וליכא אלא משום פרישה בלבד, אלא תנינא בהדיא קאמר דבין שתאמר מתני' בסמוך לוסתה בין בשלא בסמוך לוסתה מ"מ תנינן בה בהדיא פירש מיד חייב.
בשלמא אכניסה ולא חשבינן להאי מזיד ואע"ג דכתיב (ויקרא טו, לא) והזרתם, נהי דעבר במזיד על ההוא עשה ההוא לאו אסור נדה הוא.
במאי כלומר היכי משכחת שתים בביאה אחת. אילימא בסמוך לוסתה וכמאן אילימא בת"ח. דיודע דעלולה היא לראות בכל אותה עונה וכדאזהרו רבנן לפרוש ממנה סמוך לוסתה ולאו אנוס הוא, ומזיד נמי לא הוי, דסבור היה שיכול לבעול עד שלא יבא הארח ומיהו לכשבא בתוך הבעילה יודע שחייב ושגג א"כ אכניסה לחייב קרבן משום דשוגג הוא אבל אפרישה לא לחייב קרבן דמזיד הוא, דהא ידע דלא היה לו לפרוש מיד ובהנאה מרובה ופירש ואי בעם הארץ אכניסה ודאי חייב דאף הוא לא חשבינן ליה אנוס כיון דהיא עלולה לראות באותה עונה, ואפרישה נמי איכא למימר ליחייב לאו מזיד הוא מ"מ הרי הוא כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, כיון שאין לו ידיעה באמצע דאינו יודע שחטא על הכניסה, דסבור אנוס אני, וא"כ שתיהן באו לו בהעלם אחד ואינו יודע אלא א', ואוקי' לעולם בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו כלומר ת"ח על הכניסה ואין ת"ח על הפרישה, וא"ת הא לכניסה למה לי, דהא אמרינן לעיל דאפילו עם הארץ על הכניסה חייב דלאו אנוס הוא לא היא דעל כרחך לא בעי ת"ח על הכניסה אלא משום דלכי ראתה ידע שחטא כשבא עליה ושאין זה אונס, וכשפירש בקושי חייב נמי על הפרישה אין זה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, מש"כ בעם הארץ שחושב אף כשראתה עד שלא גמר ביאתו דאנוס הוא, והילכך ה"ל כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד.
Rashba on Shevuot 17b · Sefaria
Ritva
א"ר הונ' זר שהפך וכו' ה"ד אי דלא הפיך לא מיעכל וכו' פי' דלא הוה מיעכל עד זמן גדול ביותר מבתרתי שעי פשיטא דעבודה היא ואלא דאע"ג דלא מהפך הוה מיעכל פי' הוה מיעכל בקרוב ואפילו תוך שעה מאי עבד והיינו דאוקימנא בחדא שעה ותרתי שעי והא קמ"ל דכל קרובי עבודה עבודה היא ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ע"ז הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בה מותר ואוקימנא כגון דמעיקרא הוה בשיל בתרתי שעי והשתא ע"י עכו"ם בחדא שעה וקמ"ל דקרובי בישול' לאו בישול' הוא ול"ק דאפילו הוי הא והא דאורייתא אפשר שהחמירה תורה בעבודה וכ"ש דהכא אמרינן אדינא דאורייתא ודכותה נמי לענין המבשל בשבת אפשר דהוי חייב אבל התם בבשולי עכו"ם דרבנן הקילו אפילו בהא דליכא משום בנותיהם כיון שבא מקצתו ע"י ישראל ואדרבא היינו מאי דקמ"ל התם דלא אמרינן כי הכא דקרובי בישולה בישולה ותדע דהכא גמרינן איפכא לקולא בהניחה עכו"ם והפך ישראל שהוא מותר ומשום דקרובי בישולה בישולה ואזלינן הכא לקולא והכא לקולא ולא סתרן אהדדי שמשלך נתנו לך ולא אסרו אלא עד שיהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם וכדכתיבנא התם בס"ד:
הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וש"מ שאלו נכנס דרך פניו חייב ומיהו דוקא שנכנס שם כולו או רובו מיהו האוכל שלא נכנס אלא מיעוטו אפי' דרך פניו הוא פטור דביאה במקצת לא שמה ביאה ולא עוד אלא אפילו לעולא דאמר התם דשמה ביאה התם הוא לענין ביאת עורף ומשום דכתיב קרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת אבל בבית המנוגע לא והכי מוכח מהא דתנן בפרק ג' דמסכת ידים ומייתינן לה בפרק ב' דחולין המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דר"ע וחכ"א ידיו שניות ואמרינן התם עד כאן לא פליגי אלא בטומאת ידים דרבנן אבל מדאורייתא טהור דכ"ע ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ תיקשי ההיא מתני' לעולא אלא ודאי כדאמרן דעזרה שאני וא"ת וכשנכנס רובו דרך פניו למה הוא טמא מפני שרובו ככולו א"כ דרך אחוריו נמי נימא רובו ככולו ויהיה טמא י"ל דל"ק כלל דא"כ והבא אל הבית שבא לומר דרך ביאה אסרה תורה מאי אהני ליה וליכא למימר דאיצטריך לא שמועינן דטעון כבוס בגדים אם שהה כדי אכילת פרס דהא אפילו נכנס דרך אחוריו אם עמד שם שיעור שהייה טעון כיבוס בגדים דבכל ענין כתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו שבא לשיעור שהייה דאכילת פרס והא דאמרינן אחוריו לא חשיבא ביאה ואלו ביציאה איכא מ"ד דיציאה דרך אחוריו יציאה היא וכדתנן יצא ובא לו דרך כניסתו וכדאמרינן לה בפ"ק דחולין י"ל דשאני יציאה שדרך הוא בכך לפעמים כתלמיד הנפטר מרבו וכדפי' התם בס"ד:
תניא נמי הכי וכו' ואף על גב דההיא בביאת עזרה וכאן בבית מנוגע הוא שפיר ילפי הא מהא דהא גלויי מלתא בעלמא הוא בלשון ביאה שהתורה אומרת ואף על גב דלגבי ביאה במקצת איכא דמפליג בינייהו:
וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה והקשו בתוס' ותיפוק לי' שהוא חייב משום קדושת גג של היכל דאפילו למ"ד התם בפרק כיצד צולין דעליות וגגין לא נתקדשו מודה בעליית ההיכל כדאיתא התם כדאמרינן התם שאני עליות היכל שנתקדשו בו עליות והתם משמע דגגין ועליו' שוים הם בדינ' דמ"ד דכולהו עליות נתקדשו ה"ה לגגין (אבל) [ו צ"ל] עליות דהיכל שאני דהתם מקרא דדוד הוא דמייתינן לה התם אין לנו אלא דוקא עלייה ולא גג א"נ דהכא במאי עסקינן שנכנס להיכל דרך גגין שבתאין וכמ"ד עליות וגגין לא נתקדשו.
זו היא מצות עשה שבמקדש וכו' היכא קאי דקאמר זו היא התם קאי ופירש"י ז"ל במס' הוריות דקתני התם אין חייבי' על עשה ועל ל"ת שבמקדש אבל וכו' (ולא קתני) [ודקתני] על עשה ול"ת לאו למימרא דחייבין על עשה גרידא דלעולם אינן חייבין קרבן על עשה לבדו דהא לא תעשנה כתיב וכדאיתא בהוריות וגם יחיד נמי אינו חייב קרבן על עשה ואע"פ שיש בו כרת מידי דהוה אפסח ומילה וכדאמרינן בכריתות והיינו דאמרינן לקמן בגמרא אשכחן עשה לא תעשה מנין כלומר דבעשה לחודיה לא אפשר לחיוביה חטאת אלא ה"ק וחייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו ל"ת ואשמועינן היא גופה אגב אורחין דמשום עשה לחודיה לא הוי חיובא וכן מפורש בספרא ותניא בתוספתא בהוריות ומפני מה חייבין על עשה שבנדה לפי שיש עמו לא תעשה ולמ"ד לקמן דחייב קרבן על הכניסה אתי לישנא שפיר דתרתי נינהו ועשה היינו פרישה ול"ת היינו כניסה וכי קתני סיפא איזו היא עשה פרוש מן הנדה ואיזו היא ל"ת לא תבא אל הנדה פי' לא תבא עליה סמוך לוסתה ומשום כניסה וקרי לפרישה בלשון עשה לפי שהוא מבואר יותר באיסור פרישה שאמרה תורה ותהי נדתה עליו שיעמוד בעצמו ולא יצא עד שימות ומיניה הוא דמצטרפין למדחק לאשכוחי ביה ל"ת כדי שיבא בו קרבן וצריכים למידרש ל"ת שבו ולומר דלא תקרב לא תפרוש הוא דאי לאו עשה דכתיב בהדיא לא הו"ל למידרש קראי תרי לפום פשוטיה ולאיסור כניסה קרי ל"ת משום דהוי עיקר איסוריה המבואר יותר דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב מדלא כתיב לא תבוא וכתב לא תקרב ומיניה נפקא לן למידרש ביה עשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו על הפרישה ואשכחן ליה מדכתיב והזהרתם את בני ישראל מטומאתם שזהו עשה בכניסה למאן דאית ליה חיוב בכניסה וכן אמרו בירושלמי דהוריות אי זו מ"ע שבנדה אמר ר' בון והזהרתם את בני ישראל מטומאותם שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן ואע"ג דפשוטיה בכל הטומאות ולפום הא דקתני על עשה ועל לא תעשה שבנדה דפליגנהו לתרתי וה"ק חייבין על הפרישה שעיקרה עשה ועל הכניסה שעיקרה ל"ת ומיהו בכל חד מינייהו איכא עשה ול"ת ולמ"ד בגמ' דליכא חיוב על הכניסה מדאורייתא אפשר דאפילו עשה ליכא ולית ליה ההיא דירושלמי והא דאמרינן לקמן בגמרא והזרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל וכו' ההיא מדרבנן ולהפרשת עונה וקרא אסמכתא בעלמא או אפשר דמודה בעשה דכניסה מההיא דירושלמי אבל לא מודה בלא תעשה ולפיכך פוטר מקרבן וגם לדבריו יש ליישב לשון המשנה דקתני על עשה ול"ת וקרי לפרישה בלשון עשה כדפיר' ולא תעשה היינו לאו דבנדה גמורה שלא יקרב אל הנדה ממש וקתני שהן חייבין על הפרישה קרבן כמו שחייבין על הנדה הגמורה והחמיר הכתוב בפרישה יותר מנדה עצמה שאין בה לא לא תעשה לעשות חזוק וכן בכניסה למ"ד שהוא דאורייתא וזה מבואר:
א"ר הונא חייב שתים פי' פעמי' שיתחייב המשמש עם הטהורה ונמצאת טמאה בנתיים חייב ב' חטאת וכדמפרש ואזיל א' על הכניסה וא' על הפרישה פי' לפי שבכל א' מהם ל"ת כמ"ש לעיל:
במאי וכו' וכללא דשמעתין דלעולם אין חיוב קרבן על הכניסה כשהיה שלא בסמוך לוסתה דאנוס הוא וכן לעולם אין חייב חטאת על הפרישה אלא בעם הארץ שאינו יודע שאסור לפרוש והוי שוגג דאלו בת"ח שיודע שאסור לפרוש אין חייב קרבן דהא כיון דאמר' לו נטמאתי ופירש מזיד הוא אכניסה הוא דמחייב כסבור יכולני לבעול כתב רש"י ז"ל וא"ת ובלאו טומאה נמי לחייב משום בעילה סמוך לוסת (אלא בשנטמ' בנתיי') ותי' אין זה קושיא שאין חיוב כרת וחטאת סמוך לוסתה אלא בשנטמא בנתיים ובבעילת הטומאה ההיא שוגג הוא דסבור יכולני לבעול עכ"ל:
Ritva on Shevuot 17b · Sefaria
Meiri
זר ששמש חייב מיתה הפך בצנורא על הדרך שבארנו אם לא הועיל בהפוכה כלום והוא שהיה מעוכל בלא הפוכו באותו זמן בעצמו פטור ואם הועיל בהפוכו עד שלא היתה אותה חתיכה מתעכלת בלא הפוכו או אפי' שהיתה מתעכלת אלא שהוא קרב את העכול חייב שכל קירוב עבודה עבודה היא וי"מ הפוך צינורא חיתוי גחלים וצנורא הוא אצלם הבקעת שאחזה האור במקצתה והפך בה כדי שיתחזק בה האש ותתאכל החתיכה במהרה:
טהור שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפי' נכנס כלו חוץ מחוטמו טהור שנ' והבא אל הבית דרך ביאה טמאה תורה אבל אם נכנס כלו טמא מ"מ לא יהא אלא אחד מכלים שבבית הרי כל מה שבבית טמא:
טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור מן הכרת שנ' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:
גגין שבעזרה אין אוכלין בהן קדשי קדשים הנאכלין לפנים מן הקלעים שעקר הקדש על הרצפה והאויר עד הגג וכן אין שוחטין בהם קדשים קלים ואי אתה אומר כן באכילתן שנאכלין הם בכל העיר:
כבר התבאר שהיחיד כל שאם שגג חייב על שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי ותולה לו עד שיודע ספקו ויביא קרבן ולא הודע שלו הוא שנסתפק לו אם שגג אם לאו ודין אשם תלוי הוא בספק שיש בו איסור בודאי כגון שאכל חלב ונסתפק אם כזית אם פחות או שהיו שם חתיכה של חלב וחתיכה של שומן ואכל אחת מהן בשוגג ואין ידוע איזו אכל אבל אם היתה שם חתיכה ספק חלב ספק שומן בשוגג אין כאן אשם תלוי הואיל ואין כאן אסור ברור וממה שכתבנו למדת שאין מביאין אשם תלוי על לא הודע של טומאת מקדש וקדשיו שהרי אין שגגתו חטאת קבועה אבל מביאין אותו על לא הודע שבנדה:
זה שביארנו שהמשמש עם הטהורה וראתה שאם פרש מיד חייב קרבן על שגגתו יש צדדין שחייב בה שתי קרבנות אחת על הכניסה ואחת על הפרישה ויש צדדין שאינו מתחייב אלא אחת ויש צדדין שאין חייב בה קרבן וכיצד הוא דבר זה אם היה תלמיד חכם ויודע שמוזהר הוא שלא לבא עליה סמוך לוסתה מפני שהדם ממהר לבא בכח ביאה וסמך בעצמו לבא עליה ולהשתמר שלא תתעורר דמה לביאתו וחטא בכונתו והרי זה שוגג שהרי היה סבור לעשות מלאכתו במתון ושלא בכח עד שלא יתעורר דמה לביאתו וכן שהיה יודע שכל שנתעורר דמה אסור לפרוש מיד וחטא ופרש הרי זה חייב על הכניסה שהרי שוגג הוא ומשום ביאה גופה של סמוך לוסתה אינו נקרא מזיד שאלו לא נתעורר דמה אין כרת וקרבן לסמוך לוסתה עד שתטמא ובביאת הטומאה מיהא שוגג הוא כמו שכתבנו ואינו חייב על הפרישה קרבן שהרי בזו מזיד הוא ואין חלוף בפרישה בין סמוך לוסתה לאין סמוך ואם היה הדבר בשאין סמוך לוסתה פטור על שניהם על הכניסה פטור שהרי אנוס הוא ועל הפרישה פטור שמזיד הוא:
Meiri on Shevuot 17b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אפי' נכנס כו' וליכא למימר דאיצטריך לומר דהכא טעון כבוס כו' דבכל ענין כתיב (וכו') והאוכל בבית יכבס בגדיו עכ"ל כצ"ל מצאתי מוגה וק"ל:
בד"ה אבל חייבין כו' דלא תפרוש בהנאה מרובה עכ"ל נקטי האי לישנא לאביי דלקמן דמחייב המשמש מת בעריות אבל לרבא דס"ל דהמשמש מת בעריות פטור ניחא בפשיטות טפי דלא תפרוש בהנאה כלל קאמר ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shevuot 17b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' דרך ביאה אסרה תורה עיין זבחים דף פב ע"ב תוס' ד"ה לא:
תוס' ד"ה אפי' וכו' פריך לעולא שם איתא רב הושעיא ועיין עירובין דף סח ע"א תוס' ד"ה אמר:
ד"ה ואין שוחטין וכו' וה"ה דאין אוכלין עיין תשו' הרשב"א סי' לד:
Gilyon HaShas on Shevuot 17b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shevuot, daf 17, Amud Bet, about 302 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 18 words
Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא גְּמִירִי, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ…”
- Segment 222 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קוּשְׁיָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן…”
- Segment 330 words
Opens “גּוּפָא – אָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהִפֵּךְ…”
- Segment 424 words
Opens “לָא צְרִיכָא – דְּאִי לָא הַפֵּךְ בְּהוּ…”
- Segment 528 words
Opens “אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בָּעֵינָא דְּאֵימָא מִילְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא…”
- Segment 621 words
Opens “וּמִסְתְּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא – אִי הָכִי כּוּלּוֹ נָמֵי!…”
- Segment 733 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין…”
- Segment 825 words
Opens “זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין…”
- Segment 910 words
Opens “וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל…”
- Segment 1017 words
Opens “אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה…”
- Segment 1132 words
Opens “וְקָאָמַר: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין…”
- Segment 1227 words
Opens “אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר…”
- Segment 1325 words
Opens “הָוֵי בַּהּ רַבָּה: בְּמַאי? אִילֵימָא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shevuot 17b · Segment 12 — “…רָבָא, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֶׁבָּא, אָמַר רַב הוּנָא:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shevuot 17b · Segment 2 — “אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קוּשְׁיָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁבָּא בִּקְצָרָה…”
Original text
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא גְּמִירִי, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
But if you say that it is learned as a tradition specifically that if an impure person tarries long enough to bow down, he is liable even if he does not exceed the time required to go out the shortest way, then how can you find these circumstances?
אָמַר אַבָּיֵי: מַאי קוּשְׁיָא? מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן שֶׁבָּא בִּקְצָרָה וְהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, וְכִדְרַב הוּנָא – דְּאָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, חַיָּיב מִיתָה.
Abaye said: What is the difficulty? You find it in a case such as where he went out from the Temple via the shortest way, but as he was leaving he turned over one of the limbs of an offering on the altar with a fork [ betzinnora ]. This is an action that takes only a brief moment to perform, and yet it is considered priestly service, in accordance with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna says: A non-priest who turns over part of an offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty, because he engaged in Temple service restricted to priests.
גּוּפָא – אָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהִפֵּךְ בְּצִינּוֹרָא, חַיָּיב מִיתָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא הַפֵּךְ לַהּ לָא מִיעַכְּלִי – פְּשִׁיטָא! וְאִי דְּלָא הַפֵּךְ בְּהוּ נָמֵי מִיעַכְּלִי – מַאי קָא עָבֵיד?
The Gemara proceeds to analyze the matter itself: Rav Huna says: A non-priest who turns over part of an offering on the altar with a fork is liable to receive the death penalty. What are the circumstances of such a case? If in the event that he had not turned it over, the offering would not have been consumed by the fire, then it is obvious that the non-priest is liable, as he performed the service of burning the offering on the altar. And if in the event that he had not turned it over, it would also have been consumed by the fire, then what service did he perform? Even without his action, the offering would have been burned.
לָא צְרִיכָא – דְּאִי לָא הַפֵּךְ בְּהוּ מִיעַכְּלִי בְּתַרְתֵּי שָׁעֵי, וְהַשְׁתָּא מִיעַכְּלִי בְּחַד שַׁעְתָּא; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: דְּכֹל קָרוֹבֵי עֲבוֹדָה – עֲבוֹדָה הִיא.
The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Huna to state this halakha with regard to a case where, had the non-priest not turned it over, it would have been consumed by the fire in two hours, but now that he turned it over, it is consumed by the fire in one hour. And he teaches us this: That any act that accelerates the service, causing it to be performed more quickly, is itself considered a service.
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בָּעֵינָא דְּאֵימָא מִילְּתָא, וּמִסְתְּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא. הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, וַאֲפִילּוּ כּוּלּוֹ חוּץ מֵחוֹטְמוֹ – טָהוֹר. דִּכְתִיב: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.
The Gemara returns to the general topic of one who enters the Temple while in a state of ritual impurity, citing Rabbi Oshaya, who said: I wish to say something, but I am afraid of my colleagues, i.e., I am afraid that they will raise an objection against me. What did he want to say? With regard to one who enters a house afflicted with leprosy, if he enters the house backward, then even if his entire body entered except for his nose, which remained outside the house, he remains pure, as it is written: “He that enters into the house all the time that it is shut up shall be impure until evening” (Leviticus 14:46), teaching that the Torah prohibited, i.e., conferred impurity, only with regard to the normal manner of entering into a house, i.e., face-first.
וּמִסְתְּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא – אִי הָכִי כּוּלּוֹ נָמֵי! אָמַר רָבָא: כּוּלּוֹ – לָא גָּרַע מִכֵּלִים שֶׁבְּבַיִת, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִטְמָא כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״.
But I am afraid of my colleagues, as they might raise the following objection: If so, that the impurity depends on the person entering the house in the normal manner, then even if his entire body entered the house, he would also be pure, as he did not go into the house in the normal fashion. Rava said: This is not difficult, as if his entire body entered in this manner, he is impure, because he is no worse now, i.e., his halakha should be no more lenient, than vessels that are in the house, which become impure, as it is written: “And they shall empty the house… so that all that is in the house shall not be made impure” (Leviticus 14:36).
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין אוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים; וְטָמֵא שֶׁנִּכְנָס דֶּרֶךְ גַּגִּין לַהֵיכָל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.
The Gemara comments: This is also taught in a baraita , in accordance with the opinion of Rabbi Oshaya, that wherever entering is mentioned in the Torah, the reference is to the normal manner of entering: With regard to those roofs that covered the various chambers found in the Temple courtyard, offerings of the most sacred order may not be eaten there, on them, and offerings of lesser sanctity may not be slaughtered there, because those roofs do not have the sanctity of the Temple courtyard. And a ritually impure person who enters the Sanctuary via those roofs is exempt, as it is stated with regard to a woman who became ritually impure: “And she shall not enter into the Sanctuary” (Leviticus 12:4), teaching that the Torah prohibited only the normal manner of entering the Temple. So too, in the case of a house afflicted with leprosy, where mention is made of entering, only one who enters into the house in the normal manner becomes impure, as stated by Rabbi Oshaya.
זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ וְכוּ׳. הֵיכָא קָאֵי דְּקָאָמַר ״זוֹ הִיא״? הָתָם קָאֵי – אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,
§ The mishna teaches: This mitzva that the ritually impure must be sent out of the Temple is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling. The Gemara asks: To what does the tanna of the mishna refer when he says: This is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? Where was it taught that there is such a mitzva for which they are not liable? The Gemara answers: He is referring to a mishna found there in tractate Horayot (8b), which teaches: The Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling with regard to a positive mitzva or prohibition concerning ritual impurity in the Temple, as this offering is brought only for an erroneous ruling on a matter whose unwitting violation requires the bringing of a fixed sin-offering, and not a sliding-scale offering.
וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
The mishna there continues: And one who is uncertain whether or not he unwittingly transgressed a prohibition that requires a sin-offering does not bring a provisional guilt-offering for a positive mitzva or prohibition concerning ritual impurity in the Temple, as this offering is brought only when certainty about the unwitting transgression would require a fixed sin-offering, not a sliding-scale offering. Unwitting transgression of a mitzva concerning ritual impurity in the Temple results in an obligation to bring a sliding-scale offering.
אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה, וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה.
The mishna there continues: But the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling with regard to a positive mitzva or prohibition concerning a menstruating woman. And one who is uncertain whether or not he unwittingly transgressed a prohibition that requires a sin-offering brings a provisional guilt-offering for a positive mitzva or prohibition concerning a menstruating woman.
וְקָאָמַר: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ; וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.
And it is in reference to that mishna that the tanna in the mishna here says: This mitzva, that the ritually impure must be sent out of the Temple, is the positive mitzva concerning the Temple for which the Sanhedrin is not liable to bring a bull offering for an erroneous ruling. And which is the positive mitzva with regard to a menstruating woman for which the Sanhedrin is liable to bring a bull offering for an erroneous ruling? If a man was engaging in intercourse with a ritually pure woman, and during the course of their act of intercourse she experienced menstrual bleeding and said to him: I have become impure, and unwittingly he immediately withdrew from her and did not wait until his penis became flaccid, he is liable to bring a sin-offering for engaging in intercourse with a menstruating woman, because his withdrawal from her is as pleasant to him as his entry. If the Sanhedrin mistakenly ruled that one may withdraw immediately, they bring a bull offering for their erroneous ruling.
אִיתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: חַיָּיב שְׁתַּיִם. וְכֵן אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֶׁבָּא, אָמַר רַב הוּנָא: חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא אַכְּנִיסָה וַחֲדָא אַפְּרִישָׁה.
§ The Gemara further clarifies the matter of a man who immediately withdrew from the woman after she told him that she had experienced menstrual bleeding. It was stated that Abaye says in the name of Rabbi Ḥiyya bar Rav: He is liable to bring two sin-offerings for this unwitting transgression. And so Rava says that Rav Shmuel bar Shaba says that Rav Huna says: He is liable to bring two sin-offerings, one for his initial entry and one for his immediate withdrawal.
הָוֵי בַּהּ רַבָּה: בְּמַאי? אִילֵימָא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – וּבְמַאן? אִילֵּימָא בְּתַלְמִיד חָכָם – בִּשְׁלָמָא אַכְּנִיסָה לִיחַיַּיב, קָסָבַר יָכוֹלְנִי לִבְעוֹל; אֶלָּא אַפְּרִישָׁה אַמַּאי לִיחַיַּיב? מֵזִיד הוּא!
Rabba discusses this matter, raising a question: About what case are we speaking? If we say that it was near her expected date of menstruation, when sexual intercourse is prohibited due to a concern that the woman might already be menstruating or that she might begin to menstruate during the act of intercourse, and nevertheless they engaged in intercourse, there is a difficulty: With whom are we dealing? If we say that we are dealing with a Torah scholar, granted that he will be liable to bring a sin-offering for his initial entry. That was an unwitting transgression, as he thought to himself: I can engage in intercourse with her before she begins to menstruate. But why will he be liable to bring a sin-offering for his immediate withdrawal? That transgression was intentional, since he is a Torah scholar and he knows that in such a case he must not withdraw immediately, and a sin-offering is not brought for an intentional transgression.