Commentary page

Shevuot 12a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Shevuot 12a

Shevuot 12a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 284 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

דלית תקנתא ברעייה הלכך מתנו עלה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה ולכשימותו יפדם לא קיימי בית דין ומתנו:

אלא רבנן דאמרו לו במתני' והכי אמרי ליה הואיל ואין כפרתן שוה ולית לך לב ב"ד מתנה שאם אבד בזה יקריב לזה לכפרה אחרת היאך הן קריבין:

ממאי דר' יהודה קאמר ליה דאית ליה נמי אין כפרתן שוה כר"ש ומשום לב ב"ד מתנה הוא דקא מותיב לה והכי קאמר ליה בשלמא כו':

דלמא ר"מ קאמר לה דאית ליה כפרתן שוה והכי קאמר ליה כו':

מאי עביד להו לתמידין שלא הוצרכו לצבור:

מקיצין בהן את המזבח כשהמזבח בטל מקריבין אותו עולה לנדבת צבור כדשמעינן ליה לר"ש דאמר במתני' גבי שעיר שלא קרב בזה יקרב בזה משום טעמא דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלמא אע"ג דלאו היינו דההיא כפרה גופה כיון דשייכא במקצתה קרב לה ה"נ אלו שלוקחו לצורך תמידין ולא הוצרכו יקרבו לקיץ המזבח שהרי לשם עולה הופרשו וקיץ נמי עולה הוא ולקמן מפרש מהו לשון קיץ:

מודה ר"ש בשעירי חטאות שנקנו מתרומת הלשכה של שנה זו וניתותרו כגון שעיר של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן שאינו ראוי ליקרב עוד לחובת צבור והרי הוא לקיץ המזבח מודה הוא שאין מקיצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח:

התם הוא גבי תמידים שלא הוצרכו קאמר ר"ש דמקיצים בגופן דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי:

8 more comments on this page.

Rashi on Shevuot 12a · Sefaria

Tosafot

שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעיה תימה דה"ל למינקט תקנתא דתמידים והל"ל דלית להו תקנתא בקיץ למזבח שתקנה זו עושין בתמידין כדאמר בסמוך וי"ל דרבותא נקט דאפי' תקנה מועטת כזו אין בקטורת וא"ת לעיל (שבועות דף י:) דפריך רבה לרב חסדא ממתני' דמותר הקטורת אמאי לא משני הכי ויש לומר משום דרב חסדא אית ליה שאין לב בית דין מתנה בשום מקום להפקיע קדושת הגוף:

וממאי דר' יהודה היא תימה כי אתיא נמי כר' יהודה מצי למימר שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא ברעיה דהא ר' יהודה אמר לעיל כולם ימותו ומיהו עדיפא מינה קאמר דדלמא ר"מ היא ואפי' בהנך חיצונים דשכיחי לית ליה לב ב"ד מתנה עליהן:

מקיצין בהן את המזבח תימה דבפרק התודה (מנחות עט: ושם) משמע דאזלי לרעיה דאמר ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה עליהן והא א"ר אידי בר אבין א"ר יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ומשני שאני התם דאית להם תקנה ברעיה וי"ל דהתם משום חטאות משני הכי דעיקר מילתא דר' יוחנן משום דדייק ממתני' דלית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה אע"ג דא"ר יוחנן גמרא גמיר לה היינו דלרבנן נפדין תמימים אבל לדברי ר"ש ממתני' דייק וכן משמע מדנקט לדר"ש ולא קאמר ר"ש אומר ואגב דנקט לדברי ר"ש נקט נמי לדברי חכמים ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו ר"ש לב ב"ד מתנה עליהן משום דלא איצטריך וי"ל כיון דגמיר ר' יוחנן דלרבנן אית להו לב ב"ד אי לאו דשמעי' לר"ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר"ש היאך הן קריבין:

אשם שמתו בעליו כו' אלא ש"מ גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה משמע דלאחר כפרה אפילו קודם ניתוק שרי מדאורייתא מדלא קאמר גזירה אחר ניתוק אטו קודם ניתוק משמע דליכא איסור אלא קודם כפרה והא דאמר בכל דוכתא. דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה אר"ת דרעיה דרבנן היא והלכתא לא גמירי אלא כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה והש"ס דנקט רעיה לפי שתקנו אותה חכמים והעמידוה בה ואינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא והכי נמי מוכח בפסחים בסוף פרק אלו דברים (פסחים עג. ושם) דאמר רב הונא א"ר אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי עקירה אי הכי כי לא ניתק נמי פי' בשלמא אי בעי עקירה כו' מש"ה בעי ניתוק דעבוד רבנן היכרא דע"י כך יזכור לעוקרו אבל כיון דלא בעי עקירה לא ניתק נמי ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ותימה דבפ"ק דזבחים (דף ה: ושם) ובפ"ק דמנחות (דף ד. ושם) אמר רב הונא אשם שניתק לרעיה כו' ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהוייתו יהא ופירש בקונטרס בהוייתו יהא עד שניתק וע"כ דרשה גמורה היא דקאמר התם אלא הוא למה לי ואר"ת דל"ג התם ניתק אין לא ניתק לא ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יח ושם) אינו בשום ספר ואפילו גרס ליה לא קאי דרשה דקרא לפרש טעמא דלא ניתק לא אלא אתא לפרש מאי טעמא כשר כששחטו סתם בלא עקירה אמר קרא הוא בהוייתו יהא כלומר באותה הוייתה שסופה להיות דהיינו עולה דהכי גמירי שקרב עולה באותה הויה יהא מתחלה בלא עקירה ואף על גב דקרא קאי. אהלכתא אשכחן כי האי גוונא בפ"ב דבכורות (דף טז. ושם) דמקיש דבר הבא ממעלה גרה פי' תמורת פסולי המוקדשים לדבר הבא ממפריסי הפרסה ה' חטאות המתות וגמר מהתם מה התם במיתה אף על גב דהתם הלכתא היא:

תניא נמי הכי מה הן מביאין כו' נראה דמייתי סייעתא דגזרינן אטו קודם כפרה מדלא קתני מה הן עושין מן המותרות אלא מה הן מביאין משמע מדמיהם אבל לא מגופן ובמותר חטאת ואשם מיירי ולא במותר עולה דסתם מותר בזבחים ובתמורה בחטאת ואשם מיירי:

Tosafot on Shevuot 12a · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ור' יוחנן האי גמרא גמיר לה ור' שמעון הני תמידין שלא הוצרכו לצבור מקייץ בהו למזבח כלומר מקריבין אותן שלא לשום תמידין. אלא כמו מיני מגדים שאינן מעיקר הסעודה כך ענין קייץ המזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עותו לקייץ למזבח. והני מילי תמידין דמעיקרא עולות נינהו. השתא נמי מקריבין אותן עולות לקייץ למזבח כמו דורון ולא כמו חובה (אלא) [אכל] כגון שעירי חטאת שנשתיירו וכיוצא בהן אין מקייצין בגופן לשום עולה.

דחיישינן לאחר כפרה אע"ג דפקעה מהן קדושה לאחר כפרה אטו לפני כפרה אלא מקייצין בדמיהן:

אמר דרבא אף אנן נמי תנינא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר.

ואמאי נקרב הוא גופיה עולת נדבה אלא לאו ש"מ גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

תניא נמי הכי מה מביאין מן המותרות.

Rabbeinu Chananel on Shevuot 12a · Sefaria

Ritva

ממאי דר' יהודה הוא דפי' דס"ל אין כפרתם שוה עד דנימא דטעמא דקרבין זה בזה משום לב ב"ד מתנה עליהם דילמא ר"מ וטעמא דקריבין זה בזה משום דכפרתן שוה ה"ה דיכול לומר דאף לר' יהודה דילמא שאני שעירים דלית להו תקנתא ברעייה דהא לר' יהודה חטאת שנתכפרו בעליה למיתה אזלא ולא לרעייה כדתניא לעיל ומשום הכי לב ב"ד מתנה אבל תמידין דאית להו תקנתא ברעייה או לקייץ בגופן לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וכדמשני לעיל גבי קטורת אלא דניחא ליה טפי לומר לרווחא דמילתא דדילמא ר' מאיר היא והא דאמרינן נמי שאני קטורת דלית ליה תקנתא ברעייה ה"כ מצי למימר דלית ליה תקנתא לקייץ בגופן כתמודין אלא דנקטיה הכא לרווחא דמילתא:

ולר"ש דלית ליה לב ב"ד מתנה מאי עביד להו פי' רש"י ז"ל מאי תקנתא עביד להו שיהו הם עצמן קריבים פי' לפי' דהא לאו קושיא היא דהא אפשר להו ברעייה אלא דשאלה הוא דשייל להו תלמוד מאי תקנתא עביד להו שיהו הן עצמם קריבין דכיון שהופרשו להקרבה והם תמימים כל מאי דאפשר לתקוני בהו שיהו הן עצמם קריבין אית לן למעבד:

א"ר יצחק אמר ר"י מקייצין בהם את המזבח פי' כשהמזבח בטל מקריבים מהם עולות הרבה וזהו קייץ המזבח הנזכר בכל מקום ולקמן מפ' תלמודא למה נקראו כן ופירוש רש"י ז"ל דר"י האי טעמא נפקא ליה ממתניתין דאר"ש גבי שעיר חטאת שהם קריבים זה בזה ואעפ"י שאין כפרתם שוה דכיון דמ"מ כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דרך כלל אע"ג דאין כפרה זו ממש כשל זו כיון דשייכא במקצת' קרב בכולה ה"נ אלו כיון שנלקחו לצורך עולת תמידין של צבור ולא הוצרכו יקרבו לקייץ המזבח שהם ג"כ עולות אעפ"י שזו עולת חובא וזו עולת נדבה כיון דלשם עולה הופרשו דמשום תרומה ישנה ליכא ולקמן בסוף שמעתין אשכחן ברובה דנוסחי דגרס' תנ"ה מודה ר"ש וכו' והיינו סייעתא כדפירש"י ז"ל הכא דקתני שאין קריבין זה בזה כיון שכולם באים על מזבח החיצון לטומאת מקדש וקדשיו ואין פי' זה נכון דאי ר"י ממתני' דייק לה הו"ל לפרושי ולמימר מי לא תנן רש"א כולם באים לכפר דהכי אורחיה דתלמודא ועוד מאי האי דאמריה מודה ר"ש שבעירי חטאת שאין מקייצין בגופן וכו' עד גזירה לאחר כפרה משום לפני כפרה פשי' דבלאו ההיא גזירה אינו מודה בהא לא דמיא כלל למתניתין דתניא כולם חטאות ודומיא דתמידין אלו שמקייצין בהם בשביל עונות ואלו הכא הופרשה לחטאת ואין מקייצין בהם קייץ שהם עולות ולקמן דגריס תניא נמי הכא אדמייתי ברייתא דתניא הכי לייתו לה ממתניתין לכך הנכון דר"י מסברא א"ל דלר"ש לא עביד תקנתא שיהיו נפדים תמימים משום דפדיון תמימים דבר של חדוש גדול דהא בבהמה טמאה ופדה בערכך כתיב וא"א לומר חידוש זה אלא בטעם לב ב"ד מתנה דהא כמותנה ועומד שניתקן בהם את המזבח שלא יהא בטל וכאילו פירוש כן בשעת הפרשתן ומשום דדילמא הוה ס"ד דנימא הכי גם בשעירי חטאת שלא הוצרכו לתקון המזבח שלא יהא בטל הוצרכו לומר דמודה ר"ש דלא אמרינן הכי משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולקמן ל"ג בנוסחי דיוקני תניא נמי הכי אלא תניא רש"א וכו' ועל מתני' מייתי לה תלמודא ולאו משום האי סוגיא כלל ומיהו הא דאמרי' דאר"י מסברא היינו מאי דאמר מקייצין בגופן אלא מאי דאמר לעיל לדברי ר"ש אין נפדין תמימים הא ממתני' דייק לה וכדבעינן למימר לקמן בסמוך ומשום הא אפשר דגרסינן לקמן תניא נמי הכי:

מודה ר"ש בשעירי חטאת שאין מקייצין בגופם אלא בדמיהן פי' בשעירי חטאת שנתותרו מן השנה שעברה שאי אפשר ליקרב במוסף אחר כגון שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן והרי הוא קייץ למזבח שאין מקייצין בגופו ממש אלא בדמו שירעה עד שיסתאב ויפול דמיו לנדבה דהיינו קיץ למזבח שכן דין כל יפלו דמיו לנדבה האמור בכל מקום:

גזירה לאחר כפרה וכו' פי' שאם אנו מקייצין בגופן לאחר שנתכפרו בעליה באחר שלא נעקר שם חטאת ממנה והו"ל מקריב חטאת לשם עולה שהיא פסולה כדאיתא בפ"ק דזבחים ואיכא למידק אסוגיין מהא דאמרינן בפ' התודה ומי אית ליה לר"ש לב ב"ד מתנה והאר"י לדברי ר"ש תמידין שלא הוצרכו אין נפדין תמימים ופריק שאני התם דאית ליה תקנתא ברעייה ואילו בסוגיין אר"י שמקייצין בגופן וי"ל דהתם לא דק ונקט לישנא דשייך בשעירי חטאת כדאמרינן הכא. משום דמאי דאר"י דלר"ש אין נפדין תמימים ודאי דייק לה ממתני' דקתני בשעירים שקריבים זה בזה מטעמא דכולם באים לכפר ואלו אית ליה לב ב"ד מתנה לא הוה צריך לההוא טעמא אלא דלימא לב ב"ד מתנה ואע"ג דלעיל אמרינן דר"י גמרא גמיר לה ה"מ לדברי חכמים דאמרי נפדים תמימים אבל לדברי ר"ש דאמר אין נפדין תמימים ודאי ממתני' דייק לה והיינו דנקט לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ולא נקט לר"ש אין נפדין ואיידי דנקט לדר"ש נקט נמי לדברי חכמים ומשום הכי מהדרינן התם בפ' התודה שאני התם דאית להו תקנתא ברעייה ונקטה לרבותא דאפי' תקנתא דרעייה חשיבא תקנתא לשעירים וכ"ש לקייץ בגופן של תמידין והשתא דאתינן להכי יש לפ' דהיינו דגרסינן התם תניא נמי הכי ופירושא תניא נמי הכי דלדברי ר"ש אין נפדין תמימים משום דלית ליה לב ב"ד מתנה מדאצטריך בשעירי חטאת למיהב טעמא שכולם באים לכפר על מזבח החיצון ומיהו אכתי לא כהירא ההיא גירסא דהא ממתניתין גופה מצי דייק לה וכדאמרן:

ואמאי נקרב איהו גופיה עולה פירוש לקייץ המזבח בגופו בלא רעייה דהכי עדיף טפי לתקן בגוף כל היכא דאפשר:

אף אנן תנינא במסכת יומא גבי שני שעירים שאבד א' מהם שיקח זוג אחר והב' ירעה עד שיסתאב ויפול לנדבת צבור ואמאי ליקרב איהו גופיה דההיא ודאי ר"ש היא דלא שמעיה ליה דחטאת צבור שנתכפרו באחרת שתהא רועה אלא ר' אלעזר כדאיתא במתניתין דלעיל:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה פי' דקסבר דכל שבחטאת מתה באשם רועה והכא חטאת יחיד היא דלכ"ע מתה:

5 more comments on this page.

Ritva on Shevuot 12a · Sefaria

Meiri

זה שביארנו בחטאת הצבור שנתכפרו באחרת שיראו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה פי' לקיץ המזבח והוא שכשהמזבח בטל מקריבין אותם עולה לנדבת צבור שלא הוזקקו לתרומה חדשה אלא בקרבנות חובה ושמא תאמר ויקרבו הן עצמן נדבה שהרי זכרים הם ואפשר להם ליקרב עולה גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ר"ל שיבאו להקריבם לשם עולה וסתמו לשם חטאת הוא ותמידים שלא הוצרכו לצבור אין אנו צריכים לכך שהרי נפדין תמימים מכח תנאי בית דין אבל שעירי חטאות כגון של ראשי חדשים ושל רגלים שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהם לנדבה וזה שאמרו במשנה שקרבים זה בזה לא בשנתכפרו באחרים אלא שאירע מקרה ולא הקריבו כלל כמו שביארנו למעלה אלא שיש חולקים בדבר כמו שכתבנו:

שני שעירי יום הכפרים שמת אחד מהם משהגריל עליהם יביא שנים אחרים ויגריל עליהם ואת שעלה גורלו בגורל המת יקום על שם אחיו המת והרי שנשארו שנים לגורל האחר אם של שם או של עזאזל האחד יעשה בו כדינו והשני ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:

Meiri on Shevuot 12a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפרש"י בד"ה מודה ר"ש בשעירי כו' של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן כו' עכ"ל נקט מלתא דפסיקא שנמצא בניסן דהשתא אף אם נאבד גם בשאר ר"ח אינו ראוי ליקרב עוד מיהו קושטא הוא גם אם נמצא באדר אינו ראוי עוד ליקרב לחובת צבור ולא אתי אלא לאפוקי בשאר ר"ח אם מצא אחר כך באותו חדש שהיה ראוי ליקרב לחובת צבור בר"ח שאחריו וק"ל:

תוס' בד"ה וממאי דר' יהודה כו' שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם דמשמע דלא קאמר ר' יהודה דימותו אלא בשעיר הפנימי דחייש לתקלה כיון דא"א להביאו אלא משנה לשנה כדקאמר בפ' ב' שעירים אבל בשעירי רגלים ור"ח ליכא מאן דפליג דמשהין אותן מרגל לרגל ומר"ח לר"ח והשתא מאי כולם ימותו שייך בשעירי ר"ח ורגלים אם לא יקריבו ביוה"כ יקריבו ברגל ור"ח שאחר יוה"כ אלא ע"כ דאית ליה לב ב"ד מתנה וי"ל דה"ק כיון דמיהו בחטאת צבור דלא הוה ליה תקנתא אלא מיתה כגון בשעיר הנעשה בחוץ דע"כ א"א להביאו אלא משנה לשנה ואיצטרכו בו לב ב"ד מתנה להקריבו ברגל ור"ח עשו כן בשאר שעירים כגון דר"ח ורגלים שיקרבו ביוה"כ דלב ב"ד מתנה אבל במותר תמידין שיפדו מי יימר לן לב ב"ד מתנה ודוחק ודו"ק:

בד"ה מקיצין בו' ואם תאמר וממתניתין היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו כו' עכ"ל ולעיל דפריך אמתני' ואמאי לימא לב ב"ד מתנה כו' איכא למימר דלאו מדלא אהדר להו ר"ש הכי פריך דאיכא למימר דלא אצטריך אלא מדקא"ל מהו שיקרבו זה בזה כו' פריך דמאי קא קשיא להו דודאי יקרבו דלב ב"ד מתנה אבל לר' יוחנן דקאמר לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון סבירא להו לב ב"ד מתנה דהכי גמיר לה אלא דמדברי ר"ש שמוכח ליה דסבירא ליה אין לב ב"ד מתנה ואהכי קשיא להו ממתני' היכי מצי דייק כו' ודו"ק:

Chidushei Halachot on Shevuot 12a · Sefaria

Original text

Segment 1

שָׁאנֵי קְטוֹרֶת דְּלָא בַּר רְעִיָּה הִיא!

no proof can be drawn from there, as incense is different, as it is not an entity that can be left to graze. The option that exists for animals to leave them to graze until they develop a blemish and then redeem them obviously cannot apply to incense. Therefore, it is reasonable that with regard to incense, since there is no other way to rectify it, all will concede that the court makes a stipulation.

Segment 2

אֶלָּא רַבָּנַן דְּפָרָה – דִּלְמָא שָׁאנֵי פָּרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין!

Rather, say it is the opinion of the Sages who ruled, in the baraita cited above, with regard to the red heifer that it may be redeemed if a choicer one is found. The Gemara rejects this claim: Perhaps the case of a red heifer is different, since it is of great monetary value. To avoid a considerable loss, the court makes a stipulation despite it being an uncommon case.

Segment 3

וְאֶלָּא רַבָּנַן דְּ״אָמְרוּ לוֹ״ –

Rather, say it is the opinion of the Sages that is introduced with the phrase: They said to him, in the mishna on 2b.

Segment 4

מִמַּאי דְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן – אַמְּטוּ לְהָכִי יִקְרְבוּ; אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לָא – אַמַּאי יִקְרְבוּ?

The Gemara asks: From where do you know that the tanna referred to as the Rabbis is Rabbi Yehuda and that this is what he is saying to Rabbi Shimon: Granted, according to my opinion, that I say that the court tacitly stipulates concerning offerings that their consecration is contingent upon their eventual use, it is due to this reason that they can be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for; but according to your opinion, that you say that the court does not make such stipulations, why can they be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for?

Segment 5

וְדִלְמָא רַבִּי מֵאִיר הִיא – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא כׇּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה – מִשּׁוּם הָכִי יִקְרְבוּ; אֶלָּא לְדִידָךְ, אַמַּאי יִקְרְבוּ?

But perhaps the tanna referred to as the Rabbis is Rabbi Meir, and this is what he is saying to Rabbi Shimon: Granted, according to my opinion, that I say that the atonement effected by the goats of the additional offerings of all three occasions, i.e., those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, is the same, it is due to this reason that they can be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for. But according to your opinion, that they effect atonement for different cases of sin, why can they be sacrificed on an occasion different from the one they were initially intended for? Since it cannot be demonstrated that the Rabbis’ opinion is based on the assumption that the court makes stipulations with regard to communal offerings, no proof can be drawn from the mishna.

Segment 6

אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ: לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֵין נִפְדִּין, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – נִפְדִּין.

Rather, the opinion of the Rabbis cited by Rabbi Yoḥanan is not necessarily recorded elsewhere, but Rabbi Yoḥanan learned it through a tradition that lambs consecrated for the daily offerings that were not needed by the public, according to the statement of Rabbi Shimon, cannot be redeemed if they are unblemished, while according to the statement of the Rabbis, they may be redeemed, even if they are unblemished.

Segment 7

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן, מַאי עָבְדִין לְהוּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְקַיְּצִין בָּהֶן אֶת הַמִּזְבֵּחַ.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Shimon, who does not hold that the court tacitly stipulates concerning those lambs that were consecrated for the daily offerings that remain unused at the end of the fiscal year, what is done with them? Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says: One supplements the offerings brought on the altar with them. Whenever there were no obligatory offerings to be brought upon the altar, supplementary offerings would be offered upon it in order that it should not remain idle.

Segment 8

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּשְׂעִירֵי חַטָּאת, שֶׁאֵין מְקַיְּצִין בְּגוּפָן אֶלָּא בִּדְמֵיהֶן.

Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: And Rabbi Shimon concedes with regard to goats of communal sin-offerings that were lost and for which replacements were offered in their stead, that even should they later be found, one does not supplement the offerings of the altar with those animals themselves. Rather, supplementary offerings are purchased with their value, i.e., the sin-offerings should be left to graze until they develop a blemish, at which point they can be sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings.

Segment 9

הָכָא הוּא דְּמֵעִיקָּרָא עוֹלָה וְהַשְׁתָּא עוֹלָה; אֲבָל הָתָם דְּמֵעִיקָּרָא חַטָּאת וְהַשְׁתָּא עוֹלָה – גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה.

By Torah law, both communal burnt-offerings and sin-offerings that may no longer be offered for their intended purposes may be offered as supplementary burnt-offerings. Nevertheless, Rabbi Shimon draws a distinction between the two cases: Here, where from the outset the animal was intended to be used as a burnt-offering, i.e., for the daily-offering, and now the intention is to use it as a burnt-offering, i.e., for the supplementary offerings, the animal itself may be used. But there, where from the outset the animal was intended to be used as a sin-offering, and now the intention is to use it as a burnt-offering, there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself even after its atonement has already been effected by a replacement sin-offering, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected by a replacement sin-offering. Such a sin-offering may be brought only for its originally intended purpose.

Segment 10

אָמַר אַבָּיֵי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – כּוּלָּן יָמוּתוּ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה; שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה.

Abaye said: We learn this in a baraita as well: With regard to the bull and the goat of Yom Kippur that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, and likewise, goats that were designated to atone for an act of unwitting public idol worship that were lost, and one separated and sacrificed others in their stead, in such cases, all of the original animals, if they are subsequently found, should be left to die. This is in accordance with the halakha that a sin-offering whose owner has already achieved atonement is left to die. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: They should graze until they become unfit, and then they are sold and their proceeds are allocated for communal gift offerings. They do not need to be left to die because the halakha is that a communal sin-offering is not left to die.

Segment 11

וְאַמַּאי? נִקְרְבוּ אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה?

Abaye explains how this baraita supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why do Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say that the animal should be left to develop a blemish? Let these animals themselves be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact they did not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself, even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected?

Segment 12

אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

Rava said: We learn this halakha in a mishna ( Yoma 62a) as well: If after the lottery for the two Yom Kippur goats one of them dies, another pair is brought and a second lottery is performed. One becomes the counterpart of the remaining goat from the first pair, and the second, now - superfluous goat is left to graze until it becomes unfit; and then it is sold and the proceeds are allocated for communal gift offerings.

Segment 13

וְאַמַּאי? יִקְרַב אִיהוּ גּוּפֵיהּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: גְּזֵרָה אַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה?

Rava explains how this mishna supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why should the superfluous goat be left to develop a blemish? Let the animal itself be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact that the mishna does not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected?

Segment 14

אָמַר רָבִינָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו אוֹ שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלָיו – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה.

Ravina said: We learn this halakha in a mishna ( Temura 20b) as well: A guilt-offering whose owner died, or that was lost and before it was subsequently found its owner achieved atonement through a replacement guilt-offering, should graze until it becomes unfit, and then it is sold and the proceeds are allocated for communal gift offerings. Rabbi Eliezer says: It should be left to die. Rabbi Yehoshua says: The owner of the guilt-offering should bring a burnt-offering with the proceeds of its sale.

Segment 15

וְלִיקְרַב הָא גּוּפַאּ עוֹלָה! אֶלָּא לָאו גְּזֵירָה לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַּפָּרָה? שְׁמַע מִינַּהּ.

Ravina explains how this mishna supports Rav Shmuel bar Yitzḥak’s claim: But why should it be left to develop a blemish? Let this animal itself be sacrificed as a supplementary burnt-offering. Rather, must one not conclude from the fact that the mishna does not offer this suggestion that there is a rabbinic decree rendering prohibited the use of the animal itself, even after its atonement has already been effected, due to the concern that people will confuse it with a sin-offering before its atonement has been effected? The Gemara affirms: Conclude from it that there is such a rabbinic decree.

Segment 16

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָה הֵן מְבִיאִין מִן הַמּוֹתָרוֹת?

Rabbi Yoḥanan explained that Rabbi Shimon holds that lambs that were consecrated for the daily offerings that remain unused at the end of the fiscal year are offered as supplementary offerings. The Gemara notes: This is also taught in a baraita : What type of offerings would they bring from the surplus lambs that were consecrated for the daily offerings?

Shevuot 12a

Shevuot 12a

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text