Commentary page

Sanhedrin 74b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Sanhedrin 74b

Sanhedrin 74b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 207 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

ערקתא דמסאנא שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל והאי פרהסיא מדבר בישראל:

אתיא תוך תוך דעשרה בעינן וכולהו ישראל:

להלן במרגלים:

והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא:

קרקע עולם היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה:

הנאת עצמו שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין שאני ואין כאן חלול השם ליהרג על כך:

הני קוואקי ודימוניקי כלי נחשת שנותנין בהם גחלים גבוהין הן ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן:

היכי יהבינן להו יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית ומעמידין בבית עבודת כוכבים שלהם ומתחממין העם כנגדן והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם הלא חק עבודת כוכבים הוא:

8 more comments on this page.

Rashi on Sanhedrin 74b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

Tosafot

אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא לכאורה משמע דמנעליהם משונין משל עכו"ם כדאמר נמי בפרק הכונס (ב"ק נט: ושם) גבי אלעזר זעירא דהוה סיים מסאני אוכמי וקאמר שהיה מתאבל על ירושלים וכך משמע במסכת תענית (דף כב.) גבי ההוא גברא דהוה מסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי וקשה דבסוף פ"ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו"ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו ומפרש ר"ת דווקא רצועות המנעל היו משונות משל עכו"ם דשל עכו"ם שחורות ושל ישראל לבנות ומסאני אוכמי דבכל דוכתי היינו רצועות שחורות אבל המנעל ודאי היה שחור:

והא אסתר פרהסיא הואי תימה דה"ל לאקשויי עריות הואי דרוצח ונערה המאורסה לכולי עלמא יהרג ואל יעבור וכמו כן קשה בריש כתובות (דף ג: ושם) דאמר דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו ופריך ולידרוש להו דאונס שרי ומאי קושיא הא שפיר עבדן דמסרו נפשייהו משום גילוי עריות ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עובד כוכבים משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדאמרינן בפ' נושאין על האנוסה (יבמות צח.) דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומתוך כך היה רוצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים דהויא כביאת בהמה והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אע"פ שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה ואמרינן נמי בסוטה בפרק ארוסה (סוטה ד' כו: ושם) דכותי מקנין על ידו ופוסל בתרומה ופריך פשיטא ונסתרה והיא נטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לתרומה ומשני מהו דתימא כי אמר ונסתרה והיא נטמאה הני מילי היכא דבהך ביאה אסירה ליה לאפוקי עכו"ם דבלאו הכי אסירה ליה קמ"ל אלמא אפילו גבי עובד כוכבים שייך ונטמאה לאסור לבעל והוא הדין לבועל והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה והא דקאמר אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור יהרג גרסינן ואבועל קאי דעביד מעשה אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה ואי גרס תהרג יש לפרש דתהרג הנערה קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה אבל לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם וכן נמי יש לפרש בההיא דריש פרק הבא על יבמתו (יבמות ד' נג: ושם) דאמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת דאם אומר לו שיהרגהו או יניח שיביאוהו על הערוה ויודע שאם יביאוהו אי אפשר שלא יתקשה לא מצינו למימר דלא עביד מעשה שהקישוי חשיב מעשה ואם היה כבר מקושה ועומד והעכו"ם הביאוהו על הערוה התם ודאי יש אונס ואין לו למסור עצמו והא דפריך פרק מצות חליצה (יבמות ד' קג. ושם) גבי יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה אע"פ שהיא קרקע עולם משום דהנאה חשיבא כמעשה כדדריש בפרק המניח (ב"ק ד' לב.) ונכרתו הנפשות העושות דא"כ בשמעתין נמי ה"ל לאקשויי גבי אסתר ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח היה ולא הוה רשאי לאנסה ואדרבה היה צריך שתטמינהו מן הרודפים כמו שמוכיח הענין והיא שידלתו בדבריה עד שבא עליה להתיש כחו והתם פריך על מה שהכתוב משבחה מנשים באהל תברך שרה רבקה רחל ולאה דאמרינן בפ' מי שאמר ואני בנזיר (ד' כג: ושם) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שהיו מתכוונות להבנות מבעליהן וחשיב לה שלא לשמה משום דנהנין מן המצוה ולא הוי לשמה כל כך ומש"ה פריך דיעל נמי מיתהניא והשתא ניחא שהכתוב משבחה דאם היתה אנוסה במה הכתוב משבחה וא"ת כשנתרצית אסתר לאחשורוש שאמרה כאשר אבדתי אבדתי למה לא גירשה מרדכי תחילה כדי שתהא מותרת לחזור לו דמחזיר גרושתו לא אסירה בזנות בלא נישואין כדתנן בפ"ב דסוטה (ד' יח:) הכל מודים שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש שתסתרי לאחר ותטמאי שאם תסתרי ותטמאי ואח"כ יחזירנה זה הכלל כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה וי"ל דלא היה רוצה לגרשה שהיה ירא פן יודע למלך:

קטול אספסתא ושדי לחיותא כו' ההוא עובדא דשלהי יבמות (ד' קכא: ושם) דאמר ליה עכו"ם לישראל קטיל אספסתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלניא בר ישראל דאמרי ליה בשל לי קדירה בשבתא ולא בשיל וקטילתיה שמא לא היה בקי בהלכה דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של עכו"ם:

בן נח מצווה על קידוש השם וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכ"ע:

Tosafot on Sanhedrin 74b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

Meiri

מי שאנסוהו גוים או איזה אנס לעבור עבירה עד שגיזם לו שאם לא יעבור עבירה פלונית יהרגנו אין המדה שוה בענין זה בכל העבירות אלא יש מצות שהוא רשאי לעבור עליהן כדי שלא יהרג ועל זה נאמר וחי בהם ולא שימות בהם ויש מהן שיהרג ואל יעבר ועל זה נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וזהו קדוש השם על דרך האמת שיסבול שיהרגוהו ואל יעבור עבירות אלו ודברים אלו הן באותם שיהרג ואל יעבור הן באותם שיעבור ואל יהרג לא הדבר מוחלט בהם כל כך אלא יש בהם תנאים שעל פיהם מתפרשים ענינים אלו וכיצד הוא הדין כל שבעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד כל שהוא מתכוין להעביר יהרג ואל יעבור:

ע"ז שנאמר ואהבת את י"י אלהיך וכו' ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך וכן אמרו אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא מפני שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ויש לך אחר שגופו חביב עליו מממונו בא ללמדינו שיהא אוהב בחביב:

שפיכות דמים סברא היא וכמו שאמרו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' כלומר שאין אומרין לדחות המצוה מחשש נפשו אלא בזמן שהעבירה עשויה והנפש ניצלת אבל כל שהעבירה עשויה ואף יש כאן נפש אבודה לא התירו:

עריות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכו' מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ושמא תאמר והאיך אתה מוצא אונס בערוה לבועל והרי אין קשוי אלא מדעת פרשוה ביבמות נ"ג ב' בשנתקשה לאשתו ובשאלתות פירשוה בסכנת חולי כגון שעלה בלבו טינא עליה וחשקו מתלהב עד שהוא בא לידי סכנה ור"ל ימות ואל יעבור ואע"פ שלשון הריגה מונח על הריגה ביד אדם כבר מצינו הרגני נא הרוג ואיני מבין מה היה קשה להם שאף כשאומרין לו לבא על נערה המאורסה או שיהרג אלו הותרה לו הרצועה היה מתיר עצמו ומתקשה לדעתו ובא להשמיענו שאסור לו וביבמות לא אמרוה אלא שהוא מדקדק האיך מטיל עליו לשון אנוס שהרי היו עוסקים שם באדם שאומרים לו הנח עצמך שיתקעוך בערוה אבל ללשון יהרג ואל יעבור אין כאן קושיא:

ויש גורסים מפני זה תהרג ואל תעבור אם רצה זה לאנסה ועל הנערה הוא אומר כן ואף זו לענין פסק כך הוא ואם תשיבנו אסתר על כרחה מוליכין אותה ודברינו אינן אלא למי שאומרין לה לכי מעצמך להבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגין אותך אבל מי שמוליכין אותו על כרחו אינו ממין זה ולא אמרו עליה בענין זה תהרג וכו' והוא אצלי שאמר קרקע עולם היתה שלא היתה היא עושה כלום ואף שכר הליכה אין בידה שמוליכין היו אותה על כרחה אבל באיש אפילו הוליכוהו על כרחו הואיל ומעשה בידו או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה יהרגו ואל יעבורו ואם תשיבני יעל שנשמעה לסיסרא אף ברצונה כמו שאמרו שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר בין רגליה כרע וכו' הצלת רבים שאני וזהו שהקשו עליה ברביעי של נזיר כ"ג ב' הא מתהניא מעבירה ר"ל ברצון ותירץ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים אלמא שלא היה קשה להם אלא על שנהנית מעבירה ברצון ולא על הליכתה אבל באונס עצמה כל שאומרין לה לילך מעצמה תיהרג וכו' הא כל שמוליכין אותה לא וכן ברוצח בלא שום מעשה אלו היו מעכבין אותו וזורקין עליו תינוק והתינוק מתמעך אין זה חייב להשמיט עצמו הואיל ומגזימים עליו במיתה שלא ישמט משם וכן אם היה ישראל מושלך בבור ואמר לו אנס הזהר שלא תעלהו שאם תעלהו אני אהרוג אותך אינו חייב להעלותו:

ומגדולי קדמונינו כתבו במסכת כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס בישראל משרי שרי שאין אומרים בגלוי עריות יהרג ואל יעבור אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל האשה תעבור ועל זה הקשה והא אסתר פרהסיא הואי ולא אמרו בהא אסתר גלוי עריות הואי ואין הדברים נראין אלא לא שנא איש ולא שנא אשה יהרגו ולא יעבורו וזו של אסתר כבר תירצנוה או שמא לרוחא דמלתא נאמרה כלומר גלוי עריות הואי ולא עוד אלא שהיה הענין בפרהסיא:

למדת שבשלש אלו אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת השמד יהרגו ואל יעבורו ולא סוף דבר בגוף העבירה אלא אף בחלקים דקים ממנה או בדומה לה והוא שאמרו בענין ע"ז שאין מתרפאין בעצי אשרה אפילו במקום סכנה וכן אמרו בגלוי עריות באחד שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא ושאלו לרופאים ואמרו אין לו רפואה עד שתבעל לו ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו ואמרו אח"כ תספר עמו מאחורי הגדר ואמרו ימות ואל תספר לו מאחורי הגדר ואע"פ שפירשו הטעם שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות לא נאמר אותו הטעם אלא למי שאומר פנויה היתה ומ"מ למי שאמר שאשת איש היתה לא הוצרך לכך והוא שאמרו בשלמא למאן דאמר אשת איש שפיר וכו':

שאר מצות שבתורה כל שבצנעה ושלא בשעת השמד אפילו מתכוין להעביר יעבור ואל יהרג אבל בפרהסיא אף שלא בשעת השמד או בשעת השמד אף בצנעה יהרג ואל יעבור מפני קדוש השם ודברים אלו כלם בשמתכוין להעביר על הדרך שבארנו אבל אם אינו מתכוין אלא להנאת עצמו אף בע"ז וגלוי עריות ואף בשעת שמד ובפרהסיא יעבור ואל יהרג והוא שאמרו באסתר להנאת עצמו שאני כלומר שאפילו לא היה בה טעם קרקע עולם כגון שהיו אומרים לה שתלך מעצמה ונמצא עונש הליכה מיהא בידה יש כאן צד אחר להתיר והוא מטעם הנאת עצמן אע"פ שהיה גלוי עריות ופרהסיא וכל שכן ביעל שהיה להנאת עצמו ובצנעה ודנה את עצמה כאנוסה להצלת רבים ונמצאו שני תירוצין אלו של קרקע עולם ושל הנאת עצמן שניהם הלכה פסוקה ונמצאו שכל שאנסתהו ערוה לבא עליה מחשש הריגה או אנס הוא ערוה אין לאנוס להתיר עצמו למיתה בכך:

8 more comments on this page.

Meiri on Sanhedrin 74b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה להלן במרגלים עכ"ל ר"ל דמהאי קרא דכתיב גבי קרח הבדלו מתוך העדה אינו מפורש ביה דהיינו עשרה אלא דאתיא הך עדה מעדה דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה גו' דעשרה הוו והכי איתא במשנה בריש מכילתין גבי עדה שופטת כו' דילפינן ממרגלים ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין וק"ל:

תוס' בד"ה אפילו לשנויי כו' ומסאני אוכמי דבכל דוכתא היינו רצועות שחורות כו' עכ"ל והיו נראות כאבלות אף שלא היו משונות משל עובדי כוכבים כיון שהיה גם כן לבוש שחורים ומתכסה שחורים כך נראה מתוספות דפרק הכונס וק"ל:

בד"ה והא אסתר כו' דהוה ליה לאקשויי עריות כו' עכ"ל* (דליכא למתרץ) הך קושיא דפרהסיא הוה הנאת עצמן שאני דודאי לא מיתרצה הך קושיא דעריות דודאי במתכוין להנאת עצמן לא שייך חילול השם כפירש"י אבל אי הוה איסור עריות וחייב למסור עצמו אפילו בצנעא לא מהני הנאת עצמם וכן לפי מה שכתבו בתירוצם הא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני קרקע עולם לענין דלא מחייבה למסור עצמה משום עריות כו' אבל לענין חילול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהניא טעמא דקרקע עולם כו' לרבא אענין עריות קאי תירוצא משום דקרקע עולם הוה אלא דלענין חילול השם לא מהני טעמא דקרקע עולם וכסברת המקשה ומשני לה הנאת עצמן שאני וק"ל:

בא"ד ועוד דנראין הדברים שלא היתה אנוסה שהרי בורח כו' עכ"ל וליכא למימר דמשום הך מלתא דשלא היתה אנוסה פריך ליה התם והא קמתהנייא מעבירה טפי מהכא דאם כן לא הוה ליה לתלות הדבר במתהנייא מעבירה כיון דלא קשיא ליה הכא באנוסה משום דקרקע עולם הוה וק"ל:

בא"ד וא"ת כשנתרצית אסתר כו' כדי שתהא מותרת לחזור לו כו' עכ"ל וה"ה דהוה מצי להקשות למה לא גירשה מרדכי כדי שלא תעבור על איסור אשת איש וכ"ה הקושיא במרדכי ישן וק"ל:

בד"ה בן נח כו' וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב כו' עכ"ל יש לדקדק מנ"ל הא דוחי בהם בישראל דוקא כתיב הא אמרינן בפרק ד' מיתות דרישא דקרא אשר יעשה אותם האדם וחי גו' בעובד כוכבים נמי כתיב דהכי אמרינן התם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו עובד כוכבים כו' ע"ש וי"ל דמשמע להו דתלמודא ס"ל דלענין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי עובד כוכבים בכלל האי קרא דאל"כ מאי קמבעיא ליה אי מצווה בן נח על קידוש ה' הא ודאי דלא נצטוה מדכתיב וחי בהם דלא חילק הכתוב בין צינעא לפרהסיא ובישראל נמי אי לאו ונקדשתי וגו' דכתיב בישראל וודאי דהוה מוקמינן קרא דוחי בהם אפילו בפרהסיא אלא על כרחך דלית ליה לתלמודא דרשא דוחי בהם איירי בעובד כוכבים ולהכי קמבעיא ליה שפיר אי מצווה על קדוש השם משום דאינהו וכל אבזרייהו כדמסיק רבא או לא ואהא קשיא להו שפיר דאכתי מאי קא מבעיא ליה הא אפילו בצנעה חייב למסור עצמו מדאצטריך בישראל לכתוב וחי בהם ודו"ק:

בא"ד דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור לכ"ט עכ"ל ר"ל דרבי ישמעאל לא פליג אלא בעבודת כוכבים יעבור ולא יהרג בצנעה כמו בשאר עבירות מדכתיב וחי בהם ור"א פליג עליה בעבודת כוכבים מדכתיב בכל נפשך אבל בשאר עבירות מודה דלא יהרג בצנעא מדכתיב וחי בהם אבל ברוצח ונערה מאורסה לכ"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור:

Chidushei Halachot on Sanhedrin 74b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Maharam

בתוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי וכו' ה"מ קודם שיהרוג בידים כצ"ל:

בא"ד לא בעי למימר דמהאי טעמא היה לה למסור עצמה וכו' ר"ל אין הפירוש שהמקשה מקשה הכי דכיון דקא מתהני מהעבירה היה לה למסור עצמה אין הפירוש כן דאם כן בשמעתין נמי הוה ליה לאקשויי הכי אלא התם הכי פריך למה הכתוב משבחה וכו':

בא"ד כדתנן הכל מודים שאין מתנה עמה וכו' לשון זה של התוס' אינו מדוקדק וע"ש:

Maharam on Sanhedrin 74b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

Original text

Segment 1

אֲפִילּוּ לְשַׁנּוֹיֵי עַרְקְתָא דִּמְסָאנָא.

Even to change the strap of a sandal. There was a Jewish custom with regard to sandal straps. If the gentile authorities were to decree that Jews must change their practice and wear sandal straps like those worn by the gentiles, one would be obligated to give up his life rather than veer from the accepted custom.

Segment 2

וְכַמָּה פַּרְהֶסְיָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין פַּרְהֶסְיָא פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם. פְּשִׁיטָא, יִשְׂרְאֵלִים בָּעֵינַן, דִּכְתִיב: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד, מַהוּ?

The Gemara asks: And the presence of how many people is required so that it should be deemed a public act? Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: An action is not considered a public act if it is performed in the presence of fewer than ten people. The Gemara clarifies this point: It is obvious that we require that these ten people be Jews, as it is written in the verse from which we derive the requirement of ten for the sanctification of God’s name: “And I shall be sanctified among the children of Israel” (Leviticus 22:32). Rabbi Yirmeya asks: What is the halakha if there were nine Jews and one gentile present?

Segment 3

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב יַנַּאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָתְיָא ״תּוֹךְ״ ״תּוֹךְ״ – כְּתִיב הָכָא: ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב הָתָם: ״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״. מָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן עֲשָׂרָה וְכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל.

The Gemara answers: Come and hear an answer from what Rav Yannai, the brother of Rabbi Ḥiyya bar Abba, teaches in a baraita : This is derived by means of a verbal analogy between the word “among” written with regard to the sanctification of God’s name, and the word “among” written with regard to Korah and his assembly. Here, with regard to the sanctification of God’s name, it is written: “And I shall be sanctified among the children of Israel,” and there, with regard to Korah, it is written: “Separate yourselves from among this congregation” (Numbers 16:21). The meaning of the word “congregation” written with regard to Korah is derived by means of a verbal analogy to the word “congregation” written with regard to the spies sent out by Moses to scout the land: “How long shall I bear with this evil congregation” (Numbers 14:27). Just as there, the congregation of spies numbered ten, and all were Jews, so too here, concerning the sanctification of God, there must be ten, all of them being Jews.

Segment 4

וְהָא אֶסְתֵּר פַּרְהֶסְיָא הֲוַאי? אָמַר אַבָּיֵי: אֶסְתֵּר קַרְקַע עוֹלָם הָיְתָה.

The Gemara raises a difficulty: But wasn’t the incident involving Esther, i.e., her cohabitation with Ahasuerus, a public sin? Why then did Esther not surrender her life rather than engage in intercourse? The Gemara answers: Abaye says: Esther was merely like natural ground, i.e., she was a passive participant. The obligation to surrender one’s life rather than engage in forbidden sexual intercourse applies only to a man who transgresses the prohibition in an active manner. A woman who is passive and merely submits is not required to give up her life so that she not sin.

Segment 5

רָבָא אָמַר: הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי.

Rava says that there is another justification for Esther’s behavior: When gentiles order the transgression of a prohibition not in order to persecute the Jews or to make them abandon their religion, but for their own personal pleasure, it is different. In such a situation there is no obligation to sacrifice one’s life, even when the sin is committed in public.

Segment 6

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָנֵי קְוָואקֵי וְדֵימוֹנִיקֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן לְהוּ? אֶלָּא הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי. הָכָא נָמֵי, הֲנָאַת עַצְמָן שָׁאנֵי.

Rava explains: As if you do not say so, then how do we give them coal shovels [ kevakei vedimonikei ]? The Persian priests would take coal shovels from every house, fill them with coals, and use them to heat their temples on their festival days. Although this involved assisting idol worship in public, Jews would not sacrifice their lives in order not to do so. Rather, the reason they cooperated is certainly that a measure enacted for the gentiles’ personal pleasure is different. Here too, concerning Esther, Ahasuerus engaged in intercourse with her for his personal pleasure, and a measure enacted for a gentile’s personal pleasure is different, and there is no obligation to sacrifice one’s life to avoid it.

Segment 7

וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: גּוֹי דְּאָמַר לֵיהּ לְהַאי יִשְׂרָאֵל, ״קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא בְּשַׁבְּתָא וּשְׁדִי לְחֵיוָתָא, וְאִי לָא קָטֵילְנָא לָךְ״ – לִיקְטוֹל וְלָא לִקְטְלֵיהּ. ״שְׁדִי לְנַהְרָא״ – לִיקְטְלֵיהּ וְלָא לִיקְטוֹל. מַאי טַעְמָא? לְעַבּוֹרֵי מִילְּתָא קָא בָּעֵי.

The Gemara comments: And Rava follows his own line of reasoning, as Rava says: If a gentile said to a certain Jew: Cut grass [ aspasta ] on Shabbat and throw it before the cattle, and if you do not do this I will kill you, he should cut the grass and not be killed. But if the gentile said to him: Cut the grass and throw it into the river, he should be killed and not cut the grass. What is the reason for the latter ruling? Because it is clear that the gentile is not seeking his own personal pleasure, but rather he wants to force the Jew to violate his religion.

Segment 8

בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי אַמֵּי: בֵּן נֹחַ מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, אוֹ אֵין מְצוֶּּוה עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם?

§ The Sages raised a dilemma before Rabbi Ami: Is a descendant of Noah, who is commanded to refrain from idol worship, also commanded about the sanctification of God’s name, or is he not commanded about the sanctification of God’s name?

Segment 9

אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: שֶׁבַע מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְאִם אִיתָא, תַּמְנֵי הָוְיָין! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִינְהוּ וְכֹל אַבְזְרַיְיהוּ.

Abaye says: Come and hear an answer to this question from a baraita in which it was taught: Descendants of Noah were commanded to observe seven mitzvot: To establish courts of law, to refrain from cursing God, idol worship, adultery, bloodshed, robbery, and from eating the limb of a living animal. And if it is so that they are commanded about the sanctification of God’s name, then there would be eight mitzvot in which they are commanded. Rava said to him: There is no proof from here, as when the baraita speaks of seven mitzvot it means the seven mitzvot themselves with all their associated [ avzaraihu ] obligations. The mitzva to sanctify God’s name can be understood as a detail of the prohibition of idolatry.

Segment 10

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָמְרִי בֵּי רַב, כְּתִיב: ״לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה׳ לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם״.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rav Adda bar Ahava says that they say in the school of Rav: It is written that Naaman, commander of the army of the king of Aram, said to the prophet Elisha: “For this matter may the Lord pardon your servant, that when my master goes into the house of Rimmon to bow down there and he leans on my hand, and I bow myself down in the house of Rimmon” (II Kings 5:18). That is, he was forced to bow down before an idol out of fear of his master, the king of Aram. And it is written in the following verse: “And he said to him: Go in peace,” indicating that Elisha did not criticize him for acting in this manner.

Sanhedrin 74b

Sanhedrin 74b

Rashi

Tosafot

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text