Sanhedrin 63a

ה"ג א"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד וכו' ול"ג והשתחוה דהשתחואה לאו בכלל שאר עבודות היא דעל כרחך לית ליה לר' אמי השתחואה לחלק יצאה מדקאמר אינו חייב אלא אחת:

מ"ט דר' אמי דלית ליה השתחואה לחלק יצאה:

לא תעבדם כללן כולן כאחד ולא תעבדם יתירי כתיבי ודרשינן חד מינייהו להכי:

מי אמר אביי כרבי אמי דאינו חייב אלא אחת:

שלש השתחואות לא תשתחוה להם דעשרת הדברות (שמות כ׳:ה׳) כי לא תשתחוה לאל אחר (שם לד) לא תשתחוה לאלהיהם (שם כג) והשתחואה דדברות אחרונות לא חשיב דאהדורי קא מהדר ליה משה לישראל מה ששמע בסיני:

אחת לכדרכה וכו' דאי כתיב חדא הוה אמינא לא אסר אלא בעבודת כוכבים דדרך עבודתה בהשתחואה:

לדבריו דר' אמי קאמר אביי להך דרשה דלא תעבדם אבל אביי לא ס"ל ומוקים לה ללאוי יתירי ור' אמי מוקי להך השתחואה לומר ללאו יצאה:

לכדרכה ושלא כדרכה שהשתחואה היא להך עבודת כוכבים כדרכה ושלא כדרכה כגון שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה ואי כתיב חד לא הוה מרבינן אלא כי האי גונא אבל משתחוה לפעור לא כתב רחמנא השתחואה יתירא שניה לשלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתה בבזיון והא דא"ר אלעזר לעיל (סנהדרין דף סא.) זובח למרקוליס חייב מלא יזבחו ואע"ג דחד קרא יתירא הוא דאיכא ולא מוקים לה בזובח למקטרי' דעבודתו דרך כבוד דסבר כיון דגלי בהשתחואה ק"ו בזביחה מיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דא"כ הוה מרבינן כל עבודות כבוד אע"ג דלאו עבודת פנים לכך יצאה זביחה לומר שלא חייבה אלא עבודות פנים:

אמר ר' אמי זיבח וקיטר וניסך פירש הקונטרס דלא גרסינן והשתחוה דלאו עבודה היא ולפיכך בהך דר' זכאי לעיל נמי ל"ג ליה וקשה אמאי א"ל פוק תני לברא אפילו ר' נתן דאמר התם לחלק הכא מודה ללאו יצאת כדמפרש אביי טעמא הכא מדכתיב לא תעבדם מיהו אפשר הא דאמר ליה פוק תני לברא משום דלא דריש ליה לא תעבדם ולרב שמואל בר יהודה דהכי תנא קמיה אוקימתא קמייתא דרבי זכאי מלא תעבדם כר' אמי ולר"ת נראה דגרס בדרב זכאי והשתחוה ובדר' אמי ל"ג דקסבר ר' אמי דלחלק על עצמה יצאת דלא תעבדם אשאר עבודות קאי דהכי כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והא דפריך הא אמר אביי שלש השתחואות למ"ל דלחלק על עצמה לא קאמר מדקאמר לחלק על כל אחת משמע אבל לר' זכאי דתנא השתחואה ע"כ ללאו יצאת ס"ל מדלא מחייב שתים ואי עבדה באפי נפשה לא מחייב כלל כיון דללאו יצאת ולא תני ליה בהדי אחריני אלא לאשמועי' היא גופה דללאו יצאה ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא דלחלק יצאה אפי' כל אחת ואחת כיון דלא דרשת לא תעבדם מדס"ל השתחואה ללאו יצאה:

אחת לשלא כדרכה הא לא מיבעי לן קרא לעונש ואזהרה דמבוזים כדמיבעי לן לעיל (סנהדרין דף סא.) בהשתחואה לשלא כדרכה דמכובדים כיון דגלי לן באזהרה דכל שלא כדרכה שוין הוא הדין בעונש:

אלא על כל דבר שיש בו מעשה פ"ה דגבי חטאת כתיב ועשה אחת ולא דק דבפ"ק דכריתות (דף ב.) מייתי אידך קרא דתנן לעושה בשגגה יצא מגדף:

כי קאמר רב נמי לר"ע אליבא דר"ל קאמר הכי דלר' יוחנן דאמר לקמן (סנהדרין דף סה.) כפיפת קומתו ועקימת פיו הוה מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן:

כל המשתף שם שמים לא דמי להא דכתיב (שופטים ז׳:כ׳) חרב לה' ולגדעון וכן (במדבר כ״א:ז׳) דברנו בה' ובך דלא אסור אלא במידי דאלהות:

על כולם אינו לוקה אפי' למ"ד בס"פ כל שעה (פסחים דף מא:) דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יעשה מגפן הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק והא דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יב.) דמבשל גיד הנשה בי"ט לוקה חמש וחד מינייהו המבשל בי"ט לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה:

משום דהוי לאו שבכללות תימה ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפ' בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עא:) וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע"כ אזהרתיה מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי ה"ל למימר בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבא לידי מיתה:

כל מה שכתבנו חיוב חטאת בע"ז פירושו במעשה אבל המקבל באלוה או האומר אלי אתה בשוגג אע"פ שבמזיד נסקל אינו מביא חטאת וכן הדין במגדף ויש פוסקין כן במשתחוה אלא שיש לפקפק בה מצד כפיפת קומתו ומ"מ שיטת הסוגיא מוכחת לפטור:

המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והסך והמלביש והמנעיל כבר ביארנו שהוא בלא תעשה אלא שאין לוקין עליו והטעם שאזהרה שלהם מלא תעבדם שכל אלו בכלל עבודה הם ונמצא לאו זה כולל כמה דברים ולאו שבכללות אין לוקין עליו כמו שביארנו במציעא פרק תשיעי:

האוכל מבשר הבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה וכל כל האוכל מבשר קדשים קודם זריקת הדם וכן אסור להברות אף בסעודה ראשונה אבלים שבהרוגי בית דין וכן סנהדרין שהרגו את הנפש אסורים לטעום כלום כל אותו היום וכן אסור לאכול אכילה המביאה לידי הריגת בית דין והיא האכילה האמורה בבן סורר ומורה וכל אלו אזהרתן מלא תאכלו על הדם ומעתה אין לוקין על אחת מהן אם התרו מהן למלקות שהרי לאו שבכללות הוא ואע"פ שהאוכל קדשים קודם זריקת הדם לוקה לא מכח לאו זה הוא אלא מכח לאו אחר כמו שביארנו בתשיעי של מציעא כבר ידעת שאסור להותיר מבשר הפסח עד בקר בין בפסח ראשון בין בפסח שני ומ"מ אם הותיר אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה של שריפה וכן שאין בו מעשה:

גמרא קמ"ל דאתקושי אתקוש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו וגו' מיה לא בעי למימר דאתיא מילתיה דרב נמי כרבנן ומהאי הקישא דאם כן נילף מיניה במגדף ובכל דוכתא דלא בעי מעשה וק"ל:

בפירש"י בד"ה אבל המגפף כו' עובר בל"ת לא תלכו אחרי וגו' עכ"ל ובמתני' פירש"י דמדלא תעבדם יתירא נפקא ל"ת למגפף כו' בשלא כדרכה ואפשר דהכי פירוש לר' אמי דתרתי לא תעבדם יתירי צריכי חד אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם כדתני לעיל ואידך לא תעבדם איצטריך דכללן כולם בעבודה אחת שאם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אבל לאביי ולר"י דאית להו דהשתחואה לחלק יצאת וע"כ דלית להו דלא תעבדם עשאן כולן כעבודה אחת ואייתר לך חד לא תעבדם למגפף ומנשק כו' בשלא כדרכה דהוה בל"ת כפירוש רש"י במתניתין ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבי אמי כו' כיון דלא דרשת לא תעבדם מדסבירא ליה השתחואה ללאו יצתה עכ"ל דליכא למימר דרבי זכאי נמי דריש לא תעבדם כר' אמי דעשאן כולן כעבודה אחת ואי לאו לא תעבדם הוה אמינא דהשתחואה לא יצתה ללאו אלא לחלק דא"כ השתא נמי דכתיב לא תעבדם אימא דדוקא אשאר עבודות קאי אבל לא תשתחוה גופה יצתה לחלק על עצמה אלא ע"כ דבלאו מיעוטא דלא תעבדם נמי לא נימא דהשתחואה לחלק יצתה אלא ללאו ומשום הכי שפיר קאמר ליה ר"י פוק תני לברא דודאי לחלק יצתה ולא ללאו ולא ניחא ליה לפרש דר' יוחנן סבירא ליה כרבי אמי דבשאר עבודות עשאן לא תעבדם כולן כעבודה אחת אלא דבהשתחואה יצתה לחלק על עצמה ולכך אמר לו פוק תני לברא הא דתני דהשתחואה ללאו יצתה דכולהו סוגיא דלעיל משמע דלרבי יוחנן לחלק יצתה על כל אחת כדקאמר רב יוסף אבל הכא כו' דכולי עלמא השתחואה לחלק יצתה וכדסבר אביי כמו שכתבו התוספות מדקאמר לחלק יצתה סתם משמע דלחלק יצתה על כל אחת וכן מוכח לעיל דמשמע דפריך [לר"א] חילוק מלאכות דעבודת כוכבים תיפוק ליה מאחת מהנה כו' ולא פריך הכי נמי לר' יוחנן אלא ע"כ ר"י כאביי ס"ל דיצתה לחלק על א' ולא כר' אמי ודו"ק:

בגמרא ואפילו לרבנן והתניא וכו' ואמר ר"ל מאן תנא השתחואה ר' עקיבא וכו' הא דאצטריך לאתויי הברייתא ודאמר ריש לקיש עלה מאן תנא וכו' למילף מיניה דלרבנן בעי מעשה והא רבנן פליגי בהדיא עליה דרבי עקיבא במגדף ואמרי דלא מחייב קרבן משום דלא הוי מעשה דלא תימא דלרבנן במעשה זוטא דעקימת שפתיו סגי כגון האומר אלי אתה והא דפליגי במגדף ולא מחייבי קרבן היינו משום דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כדאית ליה לר"י לקמן (סנהדרין דף ס"ה) לכך אצטריך לאתויי הא דר"ל דאמר מאן תנא השתחואה רבי עקיבא דלא בעי מעשה רבה אלא במעשה זוטי סגי אבל לרבנן אפילו השתחואה לא הוי מעשה וכל שכן עקימת שפתיו ולא בא הגמרא אלא לאוקמי מילתא דרב אפי' אליבא דר"ל דאילו לר"י לא קשיא מידי דאפי' לרבנן חייב קרבן באומר אלי אתה דעקימת שפתיו הוי מעשה ועיין בתוס' ד"ה כי קאמר רב נמי לרבי עקיבא וכו':

ברש"י ד"ה מאי טעמא דרבי אמי דלית ליה השתחואה לחלק יצאת הא דאצטריך רש"י לאריכות זה משום דקשיא ליה מאי אצטריך אביי לתת טעם לדברי ר' אמי דאמר אינו חייב אלא אחת ומאי קאמר מאי טעמא מהיכי תיתי לחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן כולן בהעלם אחת לכך פירש"י דלהכי קאמר מאי טעמא משום דמסתבר טפי לחייב על כל אחת ואחת למילף מהשתחואה דלחלק יצאת ואיהו ודאי סבירא ליה דהשתחואה ללאו יצאת לכך קאמר מאי טעמא דרבי אמי דלא ס"ל דהשתחואה לחלק יצאת דמסתבר טפי מלומר ללאו יצאת כדאמרינן לעיל בדף ס"ב ע"כ לא קאמר ר' (נתן) [יוסי] הבערה ללאו יצאת וכו':

ד"ה אבל המגפף וכו' עובר בל"ת בלא תלכו אחרי אלהים אחרים אי נמי אל תפנו אל האלילים וכו' דבור זה של רש"י אי אפשר ליישבו דהא כבר פירש"י במתניתין דהא דקתני אבל המגפף והמנשק עובר בל"ת דנפקא ליה מלא תעבדם יתירא אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה כמבואר שם ברש"י וכן הוא בסמ"ג ל"ת י"ח דגיפוף ונישוק נפקא לן מלא תעבדם יתירא דכתיב בפרשת משפטים ולא תלכו אחרי אלהים אחרים ומאל תפנו אל האלילים דריש שם בסמ"ג ל"ת י"ד דרשות אחרות עיין שם ואפשר הוא שט"ס אבל לא ידעתי איך נפל בספרים ט"ס כזה:

בתוס' ד"ה אמר ר' אמי וכו' ולרב שמואל וכו' איתוקמא קמייתא וכו' כלומר השתא א"ש הא דקאמר רב שמואל בר יהודה דהכי תני קמי' וכו' דמשמע דר"ל דעל זה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא אבל אקמייתא לא הוה אמר ר' יוחנן פוק תני לברא משום דדין אמת הוא ואיך אפשר דדין אמת הוא אם כן אצטריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת וכרבי יוסי בהבערה כדאמר ר' אבא לעיל והא כבר מתקיף ליה רב יוסף דעד כאן לא קאמר רבי יוסי התם וכו' אבל הכא כולי עלמא מודו דהשתחואה לחלק יצאת אבל השתא א"ש דרב שמואל בר יהודה דמשום הכי קמייתא הוה דין אמת דמדלא תעכדם נפקא לן דאינו חייב אלא אחת וממילא על כרחך צריך לומר דהשתחואה ללאו יצאת דמדלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דאם לא כן למאי אתי דלחלק א"א מדכתיב לא תעבדם דמיניה ילפינן דאינו חייב אלא אחת:

בא"ד ולר"ת נראה דגרסינן בדרבי זכאי והשתחואה וכו' עיקרא דמילתיה דלפירושו דר"ת לא מסתברא ליה לומר דמלא תעבדם נשמע דהשתחואה ללאו יצאת דהא כי נמי נילף מלא תעבדם דבשאר עבודות חייב על כל אחת ואחת איכא למימר דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דהשתא המשך דברי ר"ת כך דרבי אמי ס"ל שפיר דהשתחואה לחלק יצאת היינו לחלק על עצמה ומלא תעבדם יליף לשאר עבודות דאם עשאן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ולכך ל"ג בדרבי אמי והשתחואה דאם כן לא הוה אמר אינו חייב אלא אחת אלא הוה ליה למימר שתים דמשום השתחואה קרבן בפני עצמו והא דפריך עליה מהא דאמר אביי ג' השתחואות וכו' לא מצי לתרץ דהא דקאמר אביי ואחת לחלק דלחלק על עצמה קאמר דמדקאמר סתמא לחלק משמע דבא ללמד על כל עבודות אם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת אבל ר' זכאי דתנא השתחואה אי אפשר לומר דסבירא ליה דהשתחואה לחלק על עצמה יצאת דאם כן היה מחייב שתים ומדקאמר דאינו חייב אלא אחת גם על השתחואה מכלל דסבירא ליה דללאו יצאת והיכא דעבדה באנפי נפשה לא היה מחייב עליה קרבן כלל וכי תימא אם כן למה תנא לה השתחואה בהדי זבוח וקיטור וניסוך דאינו חייב עליהם אלא אחת הא לא שייכא השתחואה כלל לענין קרבן לאשמועינן היא גופה דללאו יצאת קתני לה דמהא שמעינן דס"ל ללאו יצאת מדלא מחייב שתים ואם כן ע"כ ר' זכאי לא דריש להאי דרשא לא תעבדם דבלא תעבדם ידעינן דאינו חייב אלא אחת דכיון דס"ל דהשתחואה ללאו יצאת מהיכא תיתי לן למימר דלחייב על כל אחת ואחת כיון שעשאן בהעלם אחד דעל כרחך בלא דרוש דלא תעבדם ס"ל דללאו יצאת דאם לא כן אלא דבלא דרוש דלא תעבדם הוה ס"ל לחלק גם אם נדרש דרשא דלא תעבדם נימא לחלק על עצמה יצאת וליחייב שתים לכך קאמר ליה ר"י פוק תני לברא דבלא דרוש דלא תעבדם חייב אפילו על כל אחת ואחת דמסתבר טפי לומר לחלק יצאת לכולי עלמא מלומר ללאו יצאת וה"ה דהוי מצי לפרש דבשביל השתחואה לחוד אמר ליה ר"י פוק תנא לברא דר"י סבירא ליה דאפילו דרשי' לא תעבדם אשאר עבודות אכתי חייב על השתחואה קרבן בפני עצמו דלחלק על עצמה יצאת ורבי זכאי סבירא ליה דעל השתחואה אפילו עביד לה באפי נפשה לא מחייב עלה קרבן דללאו יצאת אלא דעדיפא מיניה מפרש דבשביל כולהו אמר ליה פוק תני לברא דחייב על כל אחת ואחת כיון דלא דרשת דרוש דלא תעבדם והנה הארכתי בדבדים הפשוטים משום שראיתי תלמידים הרבה טועים בפירוש דבור זה:

ד"ה כי קאמר רב וכו' מיתוקמא דרב אפילו כרבנן דר' יוחנן סבירא ליה דעקימת שפתים הוי מעשה לרבנן ולא פטרי רבנן במגדף אלא מטעם דשאני מגדף דהואיל וישנו בלב כאשר נתבאר כבר בביאור הגמרא:

ד"ה משום דהוי לאו שבכללות ועוד תימה הא בן סורר ומורה לוקה וע"כ אזהרתו מלא תאכלו על הדם רצה לומר אף על גב דאתי נמי לאזהרת מיתה דבן סורר ומורה כדקאמר הכא ואפילו הכי לקי עליה גם כן ואם כן נילף נמי מיניה בכל דוכתא דללקי אפי' אלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואי תקשה לך למה לא הוקשה להם להתוס' בלא כל זאת מפני מה מלקין לבן סורה ומורה הא במקום מיתה אין מלקות דאין זה קושיא דבשעה שמלקין הבן סורר ומורה עדיין לא נתחייב מיתה שהרי מתרין אותו בפני שנים ואם עבר על התראתן מלקין אותו לפני ג' ואם חזר בו מוטב ואם לאו מביאין אותו אביו ואמו לבית דין כמו שמשמע לקמן במשנה בפרק בן סורר ומורה לכך לא הוקשה להם להתוס' אלא הא דעל כרחך הא דמלקין אותו אזהרתו הוא מלא תאכל על הדם דאין מלקות אלא על הלאו והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין דהא לאו זה הוא אזהרה ג"כ למיתת הבן סורר ומורה וק"ל:

ד"ה על כולם אינו לוקה אפילו למאן דאמר סוף פרק כל שעה דלקי אנא ואמבושל משום צלי אש פירוש אם אכל הפסח נא לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום צלי אש דהוה נמי לאו דאל תאכלו קאי נמי אצלי אש והוה כאילו נכתב אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו כי אם צלי אש וכן אם אכלו מבושל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ומבושל במים ואחד משום צלי אש וכן הוי דכוותה גבי נזיר דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל דלא יאכל קאי נמי אמכל אשר יעשה הלכך אכל חרצנים לוקה שתים אחת משום מחרצנים לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה וכן אכל זג לוקה שתים ולא אמרינן דהוי לאו שבכללות דהא הלאו אחד דאל תאכלו קאי אנא ואמבושל ואצלי אש וכן גבי נזיר הלאו דלא יאכל קאי אחרצן ואזג ומכל אשר יעשה מגפן:

גמ' כתנאי אחרים אומרים עיין במכילתא פרשת משפטים פי"ז:

תוס' ד"ה משום וכו' תימה ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עיין שבת דף קנ"ד ע"א תוס' ד"ה בלאו. תמוה לי הא באמת בבן סורר לוקה היכא דלא יבא לידי מיתה וילפי' לה מקרא אלא דהתוס' כאן בקושייתם הב' הקשו דלילף מיניה בכל התורה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה היכא דלא יבא לכלל מיתה יהיה איך שיהיה מאיזה טעם שיהיה דלא ילפי' בעלמא מיניה מ"מ עכ"פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם איך שייך לומר דלא לילקי אכל הני משום דניתן מיתה בבן סורר הא אהך לאו עצמו לוקה בן סורר ואיך יפטרו אחרים ממה דניתן לאזהרת בן סורר למיתה וצע"ג:

אִלְמָלֵא וָא"ו שֶׁבְּ'הֶעֱלוּךָ', נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה (שמות לב, ח). כתב הרב פתח עינים ז"ל מקשים דהכתוב בנחמיה (נחמיה ט, יח) כתוב וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם? ועיין מה שתרץ בספר חלק בני יהודה עד כאן לשונו. וספר זה אינו מצוי אצלי ולא ידעתי מה שתירץ, ולכאורה קושיא חזקה היא! ונראה לי בס"ד דלעולם רובם אמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו אך איכא מיעוטא דפקרי טפי ואמרו זה אלקיך 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו והנה כאשר הגיד הקדוש ברוך הוא את חטאתם נקיט דברי הרוב כי הציבור נידון אחר רובו אך נחמיה בא להזכיר חסדי השם יתברך דאף על גב דאיכא דפקרי טפי ואמרו 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' עם כל זה הטבותה להם ולא כליתם. ובזה יובן ביאור הכתוב באיכה 'עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ' (איכה ה, יז) דנקיט עַל זֶה, הוא מה שאמרו המועטים בלא שתוף ולהיותם מועטים אמר דָוֶה לִבֵּנוּ, וְעַל אֵלֶּה שאמרו המרובים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ כי היו מרובים. ועוד נראה לתרץ בס"ד מה שכתוב בתורה 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' בוא"ו זה אמרו בפירוש כי היו יראים לפרש בפיהם פקרות גדולה בלא שתוף להדיה אבל בלבבם ובסתר אמרו כמו שנאמר בנחמיה 'אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ' בלא וא"ו. ובזה גם כן ניחא דרשה שרמזנו בפסוק עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ פירוש על מה שכתוב בנחמיה 'וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' בלא שיתוף היה דָוֶה לִבֵּנוּ כי אמירה זו של זה, אמרו אותה בלב אך עַל אֵלֶּה הוא מה שאמר בתורה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ' אף על פי שהיה בשתוף חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ מפני שדבר זה של 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ' אמרו אותו בפירוש בפה להדיה.

כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר, נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם (שמות כב, יט) לכאורה קשא ממה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, ואיך יאמרו שותפים בפירוש? ונראה לתרץ בס"ד כל דבר שהאדם עושהו כפי הטבע מותר לשתף מעשה האדם עם מעשה הקדוש ברוך הוא מפני כי הטבע שעשה בו האדם אותו מעשה גם היא ברא אותו הקדוש ברוך הוא שגזר שכך וכך יהיה נעשה על ידי הטבע. ולכן יש לשתף את אב ואם ביצירת האדם עם מעשה השם יתברך כי ידוע הוא שהאב והאם שעשו הילד על ידי הזרע לא בכחם עשו זאת אלא כפי גזרתו יתברך שגזר שהזרע אשר יזריע אב ואם בכחם יהיה נוצר ממנו ולד בחמשה אודם וחמשה לובן, דהא אב ואם מטילין זרע דוקא ואיך נוצר מן הזרע שלהם גוף לולי גזירתו יתברך שגזר בטבע? דהא כמה וכמה מזריעים והזרע אין נוצר ממנו כלום! על כן מה שאמר שלש שותפים באדם אין נוגע דבר זה בכבודו יתברך וכן כל כהאי גונא שהאדם עושה דבר על פי חיוב הטבע אין בזה חשש אם ישתף מעשהו עם מעשה השם יתברך. ועוד לפי דברי התוספות שתירצו דלא אסור אלא במידי דאלקות גם לפי תירוצם הנזכר אין מזה קושיא. מיהו בגמרא דסוכה (סוכה מה:) במה שאמרו 'לי־ה ולך מזבח' הקשו בגמרא והא אסור לשתף שם שמים ודבר אחר? ותירץ כונת דבריהם הוא לומר 'לי‏‏־ה אנו מודים ולך אנו משבחין' עיין שם. נמצא אף על פי שלא נזכר אלקות בדבריהם חוששין. והרב ערוך לנר שם הקשה מפסוק יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ (משלי כד, כא) דהשוה מורא שמים עם מורא בשר ודם? ותירץ התם שאני שהפסיק בתיבת 'בְּנִי' שלא אמר בְּנִי יְרָא הֳ' וָמֶלֶךְ, כדי לחלק בין יראה של הקדוש ברוך הוא ובין יראה של מלך עיין שם. ואנא עבדא הקשיתי מפסוק הושע (הושע ג, ה) אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, ומאי שנא ממה שאמר 'לי‏‏־ה ולך מזבח' דמקשי עלה בגמרא בסוכה? ותרצתי בס"ד כיון דגבי הקדוש ברוך הוא אמר 'הֳ' אֱלֹקֵיהֶם' וגבי דוד אמר 'מַלְכָּם' נמצא אין זה משוה. ועדיין יש להקשות ממה שנאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) הרי משוה בענין האמונה וידוע דהאמונה שייכה לאלקות? ונראה לי בס"ד כיון דאמר 'וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' הרי פירש שמשה הוא עבד האלוקים ואין משה אלוקים ח"ו. ואין להקשות ממה שנאמר אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים כב:) לרבות תלמידי חכמים, התם לא נזכר תלמידי חכמים להדיא אלא נרמז ברבוי אֶת. ועוד נראה לי בס"ד כל דבר שהאדם אומרו מדעתו ומעצמו אסור לו לשתף שם שמים ודבר אחר, כי השומע אומר זה מתכוין לרעה להיות נוגע בכבודו יתברך ולכן על מה שאמר 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' קאמר דאלו שתפי שם שמים ודבר אחר ואין אנו דורשים דבריהם לכף זכות ובפרט כי הם חוטאים עתה במעשה העגל, לכך אמרינן דחייבין הם משום משתף שם שמים ודבר אחר אבל בדבר שהתורה מדברת מאיליה על אחרים כהך פסוקא של 'וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ' אין אומרים שהתורה ח"ו שתפה שם שמים ודבר אחר בדברים אלו. ולכן אין להקשות נמי מפסוק דהושע 'וּבִקְשׁוּ אֶת הֳ' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם' וכן פסוק 'יְרָא אֶת הֳ' בְּנִי וָמֶלֶךְ', דהתם שאני דרוח הקודש היא האומרת דברים אלו ממנה וכן הכא דהשם יתברך השוה כבודו לכבוד בשר ודם בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא' דקאי אֶת על תלמידי חכמים, אין להקשות בזה כלום כיון דדברים אלו יוצאים מפי הגבורה אבל אם אדם ידבר דברים מעצמו צריך להזהר שלא לשתף שם שמים ודבר אחר.

אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ"? שֶׁאִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה (שמות לב, ד). קשה איך נתיישבה בזה קושייתו שהקשה 'וַהֲלֹא כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם' דאומרו 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' זה קשה יותר מן השיתוף? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל דהשם יתברך נקרא 'אלקי האלקים' לגבי אומות העולם שאין יכולים לקבל שפע מאתו יתברך אלא רק על ידי אמצעי שהשרים מקבלים ונותנים להם אבל ישראל אינם מקבלים על ידי אמצעי ולכך נקרא אצל ישראל 'אלקי ישראל' שאין אמצעי ביניהם. ולזה אמר רשב"י דמה שאמרו 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' אין כונתם לומר דהכח של יציאת ישראל ממצרים היה בשיתוף ח"ו מן השם יתברך ומן העגל דעל זה אמרו כָּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זֶה נֶעֱקָר' דכונתו לשתף בעיקר השפע והכח אלא הם היו מודים דכח היציאה שיצאו ממצרים נשפע ונמשך להם מאתו יתברך בלבד ואין עמו שותף, אלא רק אמרו שזה השפע של כח היציאה בא להם מאתו יתברך על ידי אמצעים הם העגל וכיוצא בו דלדידהו אינו ראוי שיהיה נקרא הקדוש ברוך הוא 'אלקי ישראל' לתת להם שפע בלי אמצעי אלא נקרא 'אלקי האלקים' וזהו שאמר 'אִוּוּ לֶאֱלָהוּת הַרְבֵּה' שיהיו אמצעיים בינם לבין השם יתברך לכך אמרו על העגלים 'אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל' שהעגלים הם אלקות עליהם והקדוש ברוך הוא הוא אלוק של העגלים כי לכך נקרא 'אלקי האלקים' גם לגבי ישראל.

אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" (ויקרא יט, כו). פירש רש"י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. קשא מנא ליה לפרש על בן סורר ומורה, תפרש על אכילת חלב שיש בה כרת שהוא מיתה בידי שמים? ונראה לי בס"ד דאם על אכילת חלב למאי הוצרך הכתוב לומר 'עַל הַדָּם' בדבר זה דהא באכילה זו מפורש בכתוב וְנִכְרְתָה (ויקרא ז, כז) לכך מפרש על בן סורר ומורה דהוא אוכל מאכל היתר ואין מפורש בכתוב דסקילתו היא מחמת אכילתו לכך אמר 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם' לא תאכלו אכילה של היתר שתהיו נהרגים עליה, והיינו אכילה של בן סורר ומורה דהוא נסקל ונהרג בעבור אכילתו. ומלבד פירוש רש"י הנזכר נראה לפרש הכי קאמר לא תאכלו אכילה שתסבב לכם הריגה אחרי זה, כלומר שתהיו אחרי זה אתם הורגים נפשות ואז ממילא תהיו אתם נהרגים וכמו ענין בן סורר ומורה דאכילתו עתה מסבבת לו הריגה לאחרי זה כי על ידי שיהיה מלומד לאכול אכילה מרובה ולשתות שתיה מרובה אז אחרי זה כשאין סיפק בידו למצוא מדתו ומנהגו באכילה ושתיה זו יהיה מוכרח להרוג נפשות כדי לשלול אותם וממילא הוא גם כן יהיה נהרג ונמצא אכילתו עתה מסבבה לו להרוג נפשות אחרי זה ואז גם הוא יהרג.