Sanhedrin 36a

אין רציחה דוחה אותו דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא בי"ט נמי כל מלאכה לא תעשה כתיב:

הניחא כו' מסקנא דמילתיה דרבא היא הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחי בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת ולא יום טוב דתו לא מידריש ק"ו כדאמרן:

אלא למ"ד קריבין איכא למדרש ק"ו כדאמרן ולההוא תנא היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו במסכת ביצה:

אלא אמר רבא על כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור דלא מיבעיא למ"ד קריבין דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק"ו ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן דאמר כו' ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא ק"ו ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום ק"ו על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל הקרבנות:

הוו מתחלי ברישא במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא:

מן הצד הוו מתחלי מפני ענוה יתירה שהיתה בו:

בריה דרבי וולס:

במקום אחד תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה:

ומה י"ט וא"ת ומנ"ל דלא דחיא רציחה י"ט הא אפי' שבת דחיא אי לאו משום דכתיב (שמות ל״ה:ג׳) בכל מושבותיכם ובי"ט לא כתיב א"כ תדחה י"ט בק"ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה דוחה אותו וכו' וי"ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה ואין נדחית מפני הרציחה והוא הדין י"ט מיהו אין שייך למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול"נ דל"ק מידי כיון דאיכא למימר ק"ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן:

והא הוה חזקיה אית ספרים דלא גרס ליה דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה (ברכות ד' ד.):

כולהו שניה קאמרינן דמשהותחל' גדולתן לא פסק כולהו שני' והשתא לא קשה לספרים דגרסי והא הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות (הלכות) שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה (תמורה דף טז:):

והא הוה הונא בר נתן שהיה קרוב למלכות כדאיתא בפ"ב דזבחים (דף יט.) דאתקיים ביה והיו מלכים אומניך:

דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי' ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע"ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין (דף ג:) בב"ד נוטה:

רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מהכא ויחגרו איש וגו' הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה (שבת דף נו. ושם) גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע"ג שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה (דף יד: ושם) דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין (דף לב.) דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין (סנהדרין דף לד:) דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום:

אין מונין להם אלא אחד משום קידוש החדש ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים:

קרבן יחיד מק"ו ומה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד לדברי האומר נדרים ונדבות [אין] קריבין ביו"ט [אלא למ"ד קריבין מאי איכא למימר] אין רציחה דוחה יו"ט קרבן יחיד שדוחה יו"ט אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט הנה קמה ליה ק"ו אלא אמר רבא לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דכי האי גוונא לא דיינינן ק"ו לבטל מקרא מן התורה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות בפירוש ריבתה התורה שתהא רציחה דוחה את העבודה אלא אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט מעם מזבחי כתיב מזבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד וכ"ש קרבן יחיד דדחי:

דיני ממונות מטים על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כו' ירושלמי א"ר ינאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידה לרגל מאי טעמא וידבר ה' אל משה לאמר אמר לפניו רבון כל העולמים הודיעני היאך היא הלכה א"ל אחרי רבים להטות. רבו המזכים זכאי. רבו המחייבים חייב כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מנין ודגלו וכן הוא אומר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ואמר מישרים אהבוך. א"ר יוחנן כל מי שאינו יודע לדון את השרץ לטמאו מאה פעמים ולטהרו מאה פעמים אינו יכול לפתוח בזכות. תלמיד ותיק היה לרבי והיה מטהר ומטמא השרץ מאה פעמים. אמרי ההוא תלמיד קטוע מטורא דסיני הוה:

דיני ממונות הטהרות והטמאות כו' אמר רב אנא הוינא במניינא דבי רבי ומיני הוה מתחלי ברישא. והתנן מתחילין מן הגדול ואסיקנא כל מנייניה דבי רבי מן הצד הוו מתחלי והן אמרו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. איני ואחר לא מצאנו. והא הוה יהושע ודחינן הוה אלעזר בהדיה כי קאמרינן דליכא אחר בהדיה והא הוה אלעזר הוה פנחס כו'. ואסיק' אף אני אומר מימות רבי ועד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד. והונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה לרב אשי:

דיני נפשות מתחילין מן הצד פי' מאי טעמא אין מתחילין מן הגדול שנאמר לא תענה על רב כלומר כיון שיתחיל הגדול ויאמר זכות או חובה אין לאחר לחלוק על דבריו. ר' יוחנן אמר מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וגו' וחגר דוד אחריהם. אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומותבינן עליה הטהורות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ודיני נפשות ודיני מכות וקידוש החודש ועיבור השנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ופרקינן כי אמר רב שונה אדם

הטמאות והטהרות ודיני אסור והיתר ופסול והכשר שהם דברים שבתחלת הוראתם אינו צריך מנין אלא שהוראתם ביחיד אם נזדמן שם מחלוקת עד שמתוכו צריך לעמוד למנין אם רבו המטמאין או האוסרים או הפוסלים ואם רבו המטהרים או המכשירים או המתירים כל שעמדו למנין מונין האב ובנו והרב ותלמידו בשנים שאין פסול קורבא בדברים אלו ולא סוף דבר בשעת משא ומתן אלא אף בשעת גמר הוראה אבל דיני ממונות ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועבור שנה הואיל ומנין צריך בהם מתחלת הדין אין האב ובנו או הרב ותלמידו נחשבים אלא באחד ואף בזו לא נאמר על הבן עם האב שיצטרפו כלל אפילו לימנות כאחד אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין אינן נמנין כלל והוא שאמרו בתוספתא שבשעת גמר דין לא ישב בצדו אלא ילך לו שהדין שנעשה בקרובים פסול כעדות וכן התלמיד ואע"פ שאין לו דין קורבא עם הרב לענין דין מיהא אינו מצטרף בגמר דין ואם היו תלמידים חשובים שאין צריכין לו אלא לדברים נעלמים שהוא מקובל אבל לא לסברא ושקול הדעת וידיעת הדברים הרגילין נמנין בשנים אם היו מן המנין מתחלתם יש מי שאומר שדיני ממונות נמנין האב ובנו ורב ותלמיד בשנים ומ"מ מפרשים אותה דוקא במשא ומתן אבל לא בגמר דין:

בפירש"י בד"ה לא תענה כו' ומתחילין מן הצד שלא ישמע א' כו' עכ"ל כן הוא בנוסחת פירש"י שלפנינו וכתב מהרש"ל נ"ל דהכי קא קשיא ליה אמאי אנו מתחילין מן הצד נתחיל מן השני למופלא כו' דלא מזהיר קרא לא תענה אלא על מופלא כו' ומשני שמא ישמעו לו לזכות כו' מאחר שגדול הוא כו' בשלמא גבי מופלא כו' עכ"ל עיין שם הדברים תמוהים מצד עצמם לומר דלחובה יחלוק על הגדול שאינו מופלא ולא לזכות והוא דבר שלא הוזכר בתלמוד ואין אלו אלא דברי נביאות ועוד דלא לכתוב לא תענה במופלא ואנא ידענא דאין מתחילין מן המופלא מה"ט דפשוט לו דאין מתחילין מן הגדול גם קשה שלא הוזכר אהא דמתחילין מן הצד אלא מה"ט משום לא תענה על רב דהיינו על המופלא ואם יהיה פי' מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים מטעם שכתב מהרש"ל יהיה עיקר חסר מן הספר מה"ט וע"כ הנראה כמו שמצאתי מוגה בספרים מדויקים בפירש"י דכצ"ל ומתחילין מן הצד שישמע א' דברי א' מן המזכים כו' ופירוש לדבריו דמשמע מפירושו כמ"ש הנ"י בשם המפרשים דלא למימרא דאסור לענות על רב אלא דאדרבה דאסור לו לשתוק כו' אלא דהכי קאמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב שידברו הם תחילה כו' שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח"כ על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו כו' עכ"ל וזה שתלה רש"י ז"ל בפירושו הדבר דילמא חזי ליה חובה ולא פלגינן כו' ואנן והצילו העדה בעינן אבל מטעמא שלא תגמור הדין ע"פ המופלא לבד בין לזכות בין לחובה אין לחוש כיון שמותר לענות על רב אלא משום חששא דחזי ליה המופלא חובה ויתביישו ממנו לחלוק עליו ואנן והצילו העדה בעינן ומשום הכי מתחילין מן הצד דהיינו מא' מהם חוץ מן המופלא אף שאינו קטן שבקטנים ושוב כשישמע א' דברי א' מן המזכין שהתחילו בו לא יתבייש שוב מלחלוק על המופלא להסכים עם המזכה כבר קודם דחזי ליה המופלא חובה ודו"ק כי הדברים ברורים הם:

תוס' בד"ה ומה י"ט כו' דאיכא למימר ק"ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה דרשה דמושבותיכם בעי למילף ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ולא אמרינן כיון דאיכא ק"ו לקולא דרציחה דוחה שבת ואיכא ק"ו לחומרא דרציחה אינה דוחה עבודה לחומרא אמרינן ואם כן הכא נמי הכי לגבי י"ט דלא כתיב מושבותיכם אית לן למימר ק"ו לקולא דרציחה דוחה י"ט ולא לחומרא שלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד ויש ליישב דלעיל כיון דדייק ליה שפיר קרא דמעם מזבחי אפילו לקרבן ציבור וא"כ ליכא למילף ק"ו לחומרא אלא לקולא דרציחה דוחה שבת אבל הכא פריך רבא לסברת אביי דקאמר דהק"ו מפיק ליה קרבן ציבור מקרא דמעם מזבחי א"כ בקרבן יחיד נמי מפיק הק"ו ואע"ג דאיכא ק"ו נמי לקולא שתהא דוחה י"ט אית לן למיזל בתר הק"ו לחומרא דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד אף על גב דמפיק ליה מקרא דעם מזבחי ודו"ק:

בד"ה הא הוי חזקיה כו' דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת כו' עכ"ל בימי רבי נמי ודאי כבר גלו כל ישראל מיהו אפשר שהיה נשיא על כל הגולה אבל חזקיה לא היה מלך על הי' שבטים שגלו ע"י מלכי אשור שעשו מלחמה עם חזקיה וכן צ"ל ברב אשי שהיה גדול בדורו על כל הגולה וק"ל:

בא"ד ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל כו' עכ"ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה אחיתופל דמתניתין היא באבות ממאי דמשני הוה עירא היאירי דאינו רק מדרש אמוראי בפ"ג דמו"ק אך מה שכתבו וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת כו' לא ידעי' מאי אולמיה מהך דעירא היאירי וק"ל:

בד"ה כולהו שני כו' ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל כו' עכ"ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה עתניאל דמצינו בו שהיה גדול בתורה יותר מיהושע שלא מצינו כן מפורש בשום דוכתא באלעזר וק"ל:

בד"ה ד"נ מתחילין כו' אבל בד"מ לא חיישינן ומ"מ דרך שאלה יכולין לענות כו' עכ"ל כצ"ל פירוש לדבריהם לפום סברתם דהשתא דלא תענה נאמר בין בד"נ בין בד"מ אלא דבד"נ חיישינן דילמא חזי ליה המופלא חובה ולא פלגינן עליה כפירש"י אבל בד"מ לא חיישינן להכי אף אם לא תענה על רב דחובה לזה הוא זכות לזה כמ"ש התוס' לעיל ומשום דאמרי' דאפילו תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שהוא טועה בדין אסור לו לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא"כ היאך קאמר מתחילין מן הגדול בד"מ ואיך יוכל לענות עליו ואהא קאמרי דמ"מ דרך שאלה ומשא ומתן יכול לענות עליו דבכהאי גוונא קאמרינן דאסור לו לשתוק ולא שיהיה חולק עליו ודו"ק:

ברש"י ד"ה שמעי גדול הוה כדאשכחן וכו' נ"ל דר"ל גדול בתורה:

ד"ה לא תענה על רב כתיב בלא יו"ד ומשמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הלכך לא מתחילין מיניה וכו' לא פלגינן עליו ומתחילין מן הצד שישמע א' דברי אחד מן המזכין ויסכימו עמו כן נראה לי לגרוס ויש גורסין שמא ישמע אחד וכו' ונראה דכונתו לומר דהואיל וכן הוא שלא נוכל להתחיל מן הגדול שבגדולים לא מתחילין גם כן מן הגדול שאחריו דשמא גם מפניו יתביישו הקטנים ממנו לחלוק עליו אם יחייב הוא ונמצא יסכימו כולן לחיוב על כן מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים שאף אם יחייב לא יתבייש אותו שידבר אחריו לזכות וכשיזכה הוא ישמע ג"כ האחר שידבר אחריו ויסכים גם הוא עמו וכן אחד מאחד עד שיגיע לגדול שבגדולים ויסכים גם הוא עמהם והוסיף רש"י זה כדי לתרץ שני קושיות חדא דלמה מתחילין מצד דהיינו הקטן שבקטנים הא אם א"א להתחיל מן הגדולים שבגדולים דהוא המופלא שבב"ד מ"מ יתחילו מן הגדול שאחריו ועוד לרבה בר בר חנה דלא יליף לה מלא תענה על רב אלא מדכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכו' לדידיה תקשה לך טעמא מאי אין מתחילין מן הגדול אלא מן הצד אבל לפי מה שהוסיף רש"י תוספת זה יתיישב הכל כהוגן וראיתי דברים רבים שנאמרו בזה ונכתבו על ספר וספרים ולא יישרו בעיני:

בתוס' ד"ה והא הוה חזקיה וכו' לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים מקשים העולם אם כן מאי קאמר מימות משה ועד רבי וכו' והא בימי רבי ג"כ כבר גלו עשרת השבטים ואף על גב דגם שבט יהודה ובנימין כבר גלו איכא למימר דרבי היה מושל על כל גלות שני דהיינו יהודה ובנימין אבל י' שבטים שגלו לחלח וחבור לא שייך למימר שהיה ר' מושל עליהם וכן הא דפריך בתר הכי והא הוה עזרא וכן הא דקאמר מימות רבי עד רב אשי הא בימי עזרא ורב אשי כבר גלו י' שבטים ונראה לי דלא קשה מידי משום דבימי עזרא ורבי ורב אשי לא היו העשרת השבטים בימיהם נמצאים כלל כי כבר נתבטלו וגלו קודם חורבן בית ראשון ומאז והלאה לא היו נמנים בכלל מלכות ישראל רק יהודה ובנימין שנשארו והם הם היו לבדם בימי עזרא ובמלכות בית שני ובימי רבי ורב אשי והן היו נקראין באותן הזמנים כלל ישראל ולכך שפיר הוה שייך לומר על עזרא ורבי ורב אשי תורה וגדולה במקום אחד אבל חזקיה דבתחלת מלכותו עדיין לא גלו הי' שבטים ובימיו גלו ונתבטלה מלכותם ולכך ס"ל למקצת דלא למנות את חזקיה לומד עליו שהיה בימיו תורה וגדולה במקום אחד וק"ל:

ד"ה דיני נפשות מתחילין מן הצד וכו' אבל בדיני ממונות לא חיישינן ר"ל אע"ג דגם בדיני ממונות איכא נמי למיחש שמא יחייב המופלא שבב"ד ולא ירצו האחרים לחלוק עליו לא חיישינן בזה דמה בכך אם יצא חייב דלא שייך שם זכות וחובה דכל דיני ממונות חובה לזה וזכות לזה אבל בדיני נפשות איכא הצלת נפש וקשה להו להתוס' אם כן כיון דבדיני ממונות מתחילין מן הגדול וגם אין חולקין עליו ותמיד פוסקין הדין כדבריו בין לזכות בין לחובה למה מושיבין שאר הסנהדרין אצלו כלל לכך קאמרו ומ"מ דרך שאילה יכולין לעשות ור"ל לכך מושיבין יתר הסנהדרין אצלו שידברו עמו דרך שאלה אם הדין כך באולי כשישמע דבריהם יסכים עמהם אבל אם לא יסכים לרעתם אז פוסקין הדין כדבריו כי אינם רשאים לחלוק עליו ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ר"ל דאפשר גם כן לתרץ דבדיני ממונות לכך מתחילין מן הגדול משום דאם לא יסכימו האחרים לדעתו רשאים שפיר לחלוק עליו דלא תענה על רב לא הוזהר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ולכך ליכא למיחש לשום דבר כשמתחילין מן הגדול לכבודו וק"ל:

בא"ד למאן דאמר דמוקי לה בריש מכילתין יש בית דין נוטה כצ"ל:

ד"ה רבה בר בר הנה וכו' וי"ל לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות לענין הא דתנן דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה אלא אפילו בו ביום גומרים לחובה והיינו הא דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה היה לך להמתין לגמור עד למחרת והוא השיב מורד במלכות היה ואין צריך להמתין עד למחר כן הוא המשך דברי התוס' וכן הוא בפ"ק דמגילה ודברי התוס' דהכא מגומגמים ויש בהם דברי מותר:

מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי, לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד נראה לי בס"ד השפעה זו מן הדעת שמכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] כי הגדולה נמשכת מן החכמה ותורה מבינה נפקא כמו שאמרו בסוד בָּרוּךְ אֱלקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת, ולכך התחילה באות ב' רמז לבינה ולכן הדעת שמכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] וכלול משניהם לכן השפע שלו תורה וגדולה במקום אחד דייקא ולכך היה אצל משה רבינו ע"ה תורה וגדולה במקום אחד כי הוא זכה לדעת ובזה יובן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) פירוש 'הוֹן יָקָר' זו גדולה 'וְנָעִים' זו תורה דכתיב בה דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם (משלי ג, יז) וכתיב לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הֳ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד).

וְהָא הֲוָה חִזְקִיָּה? הֲוָה שֶׁבְנָא הא דלא אמר 'הֲוָה יְשַׁעְיָה' משום דאינו מזכיר כאן אלא אותם שהיו ראשי ישיבות שמלמדים תורה ברבים אך ישעיה הנביא ע"ה אף על גב דהוה גדול בחכמה לא היה קובע ישיבה בית המדרש למתני לרבנן ורק היה לו תלמידים שנקראים 'בְּנֵי הַנְּבִיאִים' כדרך כל נביא. אבל שמואל הנביא ע"ה היה קובע ישיבה כי לא היו בימיו אחרים קובעי ישיבה כאשר היה בימי ישעיה הנביא ע"ה וכן עירא היאירי היה קובע ישיבה בית המדרש וכמו שאמרו בגמרא מועד קטן (מועד קטן דף טז:) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל דָּוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (שמואל ב כג, ח) בשעה שהוא וכו' דבזמן שהיה עירה היאירי קיים הוה מתני עירה לרבנן על גבי כרים וכי נח נפשיה הוה דוד מתני לרבנן וכו' עיין שם.