Sanhedrin 33b

זכות גרידתא שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל דינו כגון חלול שבת או אשת איש:

ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה דהא לחובה ממש לא מצית לפרושא דהא בדיני ממונות נמי ליתא:

חובתיה דגואל הדם שקשה בעיניו שזה ניצול:

בין בין קתני ברישא בין לזכות בין לחובה אלמא תרתי מילי קתני וליכא לפרושה לזכות שהיא חובה:

רבינא מהדר לאוקומי לתירוציה דרב חסדא דמתני' כשלא נשא ונתן ביד ודן את הדין כשנשא ונתן ביד ודקשיא לך זיכה את החייב מאי נשא ונתן ביד איכא כגון שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמר לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה:

טימא את הטהור נמי משכחת לה כשנשא ונתן ביד דנגע בהו שרץ כשבא לישאל לפניו על דבר הספק דנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טהורות:

טיהר את הטמא ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא:

נקי משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין:

שעירבן עם פירותיו הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפ' הניזקין (גיטין ד' נב:) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור והא נמי בשוגג הוא ובשלמא לחזקיה דאמר התם (דף נג.) אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת ליה מודע ליה אלא לר' יוחנן דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהיה כל אחד ואחד מטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא מיהו למאי דמוקי במסקנא שנטל ונתן ביד יש לחייב כמו מזיד דלמה לו לאדם ליטול וליתן ביד אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה וי"ל דמכל מקום חשיב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב:

אתיא רשע רשע תניא נמי הכי תימה תקשה לרבא מבריי' דהכא דקאמר בפרק קמא (דף י.) דמלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה ג"ש דרשע וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות אביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא ועוד אטו סתמא דהש"ס בפ"ק דמכות (שם:) כאביי גבי אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ואמר חייבי מלקות מניין אתיא רשע רשע ויש לומר דרבא אית ליה ג"ש אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך מיהו קשה דבפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקות שוגגין דפטורין מן ממון קאמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ולרבי יוחנן קשה נמי אמאי מחייב חייבי מלקות שוגגין בתשלומין ולא יליף ג"ש דרשע ועוד בההוא פירקא (דף לז.) קאמר והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון והשתא במלקות וממון למ"ל קרא תיפוק ליה מג"ש דרשע רשע ויש לומר דרבא ורבי יוחנן לא דרשי התם גזירה שוה דרשע משום דלא הוי בגוף המלקות אלא לפטור ממון דבהדי מלקות וקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע והא דדריש רבא מכה מכה משום דגבי תשלומים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה אבל אביי דריש ג"ש דרשע רשע בכל מקום וסוגין דההוא פירקין גבי כדי רשעתו אליבא דרבא אתיא דלאביי למלקות ולממון לא צריך קרא דאתיא ג"ש דרשע רשע ומוקי חדא למיתה ומלקות כר"מ:

טעה בנואף ונואפת מהו פירש הקונטרס דבנואף ליכא טעות לזכות ותימה דהא איכא מילי טובא כי ההיא דפליגי בשילהי פ"ק דמכות (דף ז.) אי אמרינן במנאפין עד שיראו דרך מנאפין או עד שיראו כמכחול בשפופרת או חבר בעי התראה או שיתיר עצמו למיתה או שיהיו שני עדיו מתרין בו וי"ל דמבעיא ליה אם יש בנואף ונואפת דבר שאין הצדוקין מודין בו וקאמר רבי יוחנן אדמוקדך יקיד קוץ כו' בעוד שאתה עוסק בשמועתך שאמרתי לך שיש חילוק בין דבר שצדוקין מודין בו לדבר שאין צדוקין מודין בו תן לב להבין מה הן מודין ומה אין הם מודין ועתה מפרש הש"ס ה"ד דבר שאין הצדוקין מודין בו:

שטעה שלא כדרכה פ"ה דלא מפרש חיובא בהדיא דילפינן ממשכבי אשה שתי משכבות באשה ואין הצדוקין מודין וקשה דבדבר זה מודין כדמוכח בפ"ק דהוריות (דף ד.) דאמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו ומסיק בגמ' דאמרי' (שלא) בכדרכה וכו' ופריך והא משכבי אשה כתיב ופי' דהצדוקין מודין בו וי"ל דהכא מיירי בהעראה דאמר בכדרכה אפי' בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא אע"ג דפריך התם אההיא שינויא מכל מקום לפי המסקנא דהתם איתוקם ההיא שינויא שפיר:

אחד מן התלמידים תימה הא אמר בספ"ק (דף יז.) דאי אמר איני יודע והדר אמר טעמא (למילתיה) לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים וי"ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות:

ואין מחזירין לחובה חובתו דמאן הא היכי משכחת לה ואמרינן הא נמי משכחת לה זכות דרוצח וחובה לגואל הדם שכיון שאמרו לו פטור אתה נמצאו מחייבין לגואל הדם אם יהרגנו הריגה ואקשינן ומשום חובתו דגואל הדם אין מחזירין בזמן שטעו אלא קטלינן להאי ועוד מתניתין בין לזכות בין לחובה קתני תרי בין בין מניין לך לימא מתניתין חדא קתני לזכות שהיא חובה ועלתה בקושיא. רבינא אמר זיכה את החייב נמי משכחת לה שנשא ונתן ביד כגון שהיה ביד המלוה משכון ואמר ללוה פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה ונתנו ללוה. טימא הטהור דאגע בהו שרץ. טיהר הטמא שעירבן עם פירותיו. נמצא בכולן שעשה מעשה בידו. תוספתא. מכל אלה נתברר לדברי הכל כי מי שאינו מומחה שטעה בדבר משנה ולא נשא ונתן ביד חוזר והטועה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם. ומומחה שאין מי שגדול ממנו מה שעשה עשוי ואין משלם ונמצאו ששה שערים אחרים שצריכין מחקר ויש בהן לפנים ולפני לפנים. לידע משפטיהן. ואלה הן טעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד ומומחה שנשא ונתן ביד וטעה בדבר משנה. ומומחה שטעה בדבר משנה ולא נשא ונתן ביד ושאינו מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד. או שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד או טעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד כי חייבין ופטורין וחזרה והעמדה פוגעין זה בזה וצריכין להשים עיקרים לכללות שפוגעין זה בזה מי שיתברר דינן. אילו כולן דברי גאון זצ"ל הן:

דיני נפשות מחזירין לזכות ת"ר מניין ליצא מב"ד חייב ואחד אמר יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. ומניין ליוצא זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו שהוא חייב שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג וחילופה במסית. ואין מחזירין לחובה. א"ר יוחנן היכא אמרינן אם טעו ופטרו החייב שאין מחזירין אותו לחייבו בשטעו בדבר שאין הצדוקין מודין בו כגון אם חמיו וכיוצא בהן דאתיין מדרשא. אבל טעו בדבר שהצדוקין מודין בו מחזירין. מאי טעמא זיל קרי בי רב הוא:

בעא מיניה ר' חייא מר' יוחנן טעו בנואף ונואפת כגון שאמרו על הנואף הזהירה התורה שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך. לנואפת לא הזהירה תורה מהו. א"ל אדמוקדך יקד קוץ קרך וצלי פי' עד שהאש יוקדת לצליית קרי ראה כמו שצולין אותן ורוץ חתוך וצלה גם אתה. כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצליית רוץ ראה ולמוד. כך אם אינו יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא מות יומת הנואף והנואפת. ילך וילמד. ואסקי' א"ר יוחנן טעו בנואף ונואפת מחזירין והיכי דמי שאין מחזירין כגון שטעה בהעראה שלא כדרכה:

כל מה שבארנו בסוגיא זו בענין נשא ונתן ביד בחייב את הזכאי הוא שנטל ממנו לפרוע לאותו התובע ובזיכה את החייב כגון שהיה משכון בידו של זה וכפאו להחזירה ונטל ממנו ביד ובטמא את הטהור שהגיע בהם שרץ טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו ולא סוף דבר שעשה הוא בעצמו אלא כל שכפה אחרים לעשות ועשו על פי צוויו:

כבר ביארנו במשנה שדיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה כיצד הרי שיצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו על זה נאמר ונקי אל תהרוג ר"ל כל שנקי מן העבירה יצא זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה אין מחזירין אותו על זה נאמר וצדיק אל תהרוג ר"ל שנצטדק בדין אע"פ שאינו נקי מן החטא וכן הדין בחייבי גלות מכח גזירה שוה של רוצח רוצח וכן הדין בחייבי מלקות מגזרה שוה של רשע רשע ואע"פ שבפרק ראשון לענין מכות בשלשה פסקנו כתנא קמא ולא כר' ישמעאל שהיה אומר בעשרים ושלשה מגזירה שוה זו הרבה מקומות בתלמוד בעניני גזירה שוה שלומדין אותה לענין אחד ולא לענין אחר שענין גז"ש הוא שהקבלה הוא שיש בתיבה זו גז"ש אלא שזה מקבל בה מרבותיו לענין זה וזה לענין אחר:

המסית אינו בכלל דין זה שהזכרנו ולא עוד אלא שדנין בו הפך הדברים ר"ל שמחזירין לחובה ולא לזכות כמו שיתבאר זה שאמרנו בשאר עבירות חוץ מן המסית שאין מחזירין לחובה כבר בארנו שלא נאמר אלא בשטעו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל כל שטעה בדברים שהצדוקים מודים בו מחזירין אף לחובה ודבר שהצדוקים מודים בו הוא הדבר המפורש בתורה או שיש לדרוש מתוכה כן להדיא ושאין מודים בו הוא שאינו מפורש בתורה כן או שאין לדרוש ממנה כן להדיא מעתה טעה בנואף ונואפת אם טעה לפטור בביאה שלא כדרכה חוזר שהרי זה דבר שהצדוקים מודים בו שהרי משכבי אשה כתיב וכן אם טעה לפטור העראה בכדרכה שהרי את מקורה הערה כתוב אבל אם טעו לפטור בהעראה שלא כדרכה הואיל ואף הצדוקים אומרים כטעותם ואין מודין בה לחייב אין מחזירין וי"א שאף ביאה שלא כדרכה בכלל דבר שאין הצדוקים מודים בו ואינו כן כמו שהתבאר בהוריות:

תוספות בד"ה אתיא רשע רשע כו' וסוגיא דההוא פירקא גבי כדי רשעתו אליבא דרבא כו' עכ"ל דהך ג"ש דמכה מכה לאו מחייבי מיתות ילפינן אלא מדאתקש לבהמה כדמסיק התם ודו"ק:

בד"ה טעה בנואף כו' ועתה מפרש הש"ס ה"ד דבר שאין הצדוקים כו' עכ"ל ר"ל דלפי' רש"י הא דקאמר אלא היכי דמי אין חוזרין כו' קושיא הוא למאי דקאמר טעה בנואף חוזר כמו שפירש"י אבל לפירוש התוספות האי ה"ד אינו אלא פי' למאי דקאמר ליה אדמוקדך כו' ולאו קושיא היא כפי' רש"י דלדברי התוספות כבר ידע בנואף דכמה מילי הן לטעות לזכות דחוזר בו ומיהו הא דקאמר אתמר נמי כו' לא שייך הכא בתר הא בעיא לפי' התוספות אלא דקאי אדלעיל דקאמר ר"י טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא וק"ל:

בגמרא בעי מיניה רבי חייא וכו' מרבי יוחנן טעה בנואף ונואפת מהו וכו' לפי שיטת רש"י אין הסוגיא מתיישבת דמאי הוה בעי רבי חייא הא משמע ממתניתין דאפילו בעדיות אין מחזירין כדפריך לקמן אלא ה"ד אין חוזרין ועוד אי הוה סבירא ליה לרבי חייא דנואף ונואפת הוי דבר שהצדוקין מודין בו מאי הוה בעי הא בהדיא אמר רבי יוחנן דדבר שהצדוקין מורים מחזירין ויתר הקושיות שיש להקשות למי שמעיין בסוגיא זו היטב ונראה שלפי פירש"י דבעא ד"ה לא הוה בלשון בעיא אלא הוי בלשון קושיא על מה שאמר דדבר שהצדוקים מודים בו מחזירין ובעי הוא על זה נואף ונואפת מהו כאלו אמר והא נואף ונואפת הוי דבר שהצדוקים מודים ואפילו הכי משמע ממתניתין דאין מחזירין דהא סתמא קתני דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי משמע והשיב אדמוקדך יקיד וכו' ר"ל תן לב להבין מעצמך וצריך לדעת ולמצא בנואף ונואפת גופיה אימתי מחזירין ואימתי אין מחזירין וע"ז נמשך אתמר נמי וכו' ומפרש אלא היכי דמי אין חוזרין ר"ל היכן מצינו בנואף ונואפת שאין חוזרין וחוזרין דקאמר רבי יוחנן והשיב בכדרכם חוזרין דדבר שהצדוקים מודים הוא בשלא כדרכה אין חוזרין דאין הצדוקים מודים בו וק"ל:

בתוס' ד"ה אתיא רשע רשע וכו' וי"ל דרבא אית ליה ג"ש דרשע רשע אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך גזירה שוה וכו' יש לדקדק מכל מקום תקשה לרבא מברייתא דהכא דלמה לה להברייתא למילף מגזרה שוה דרשע רשע דחייבי מלקות הוו כדיני נפשות נימא מלקות תחת מיתה עומדת דבשלמא גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות לא קשיא דהתם משום הכי איצטריך לרבא למימר בעינן כאשר זמם וכו' דלא שייך לומר מלקות תחת מיתה עומדת דבמיתה לא שייך לשלש דאין מיתה לחצאים אבל במלקות ראוי לחלק אבל לענין דאין מחזירין לחובה קשיא הל"ל דמלקות הוי כדיני נפשות משום דמלקות תחת מיתה עומדת ונראה דרבא לא אמר סברא זו דמלקות תחת מיתה עומדת אלא אליבא דרבי ישמעאל לעיל בפ"ק דס"ל דמלקות הוה בכ"ג כדיני נפשות ואליביה קאמר רבא דלא צריך לזה ג"ש אלא דמסברא אית ליה לר' ישמעאל הכי אבל לרבנן לא ס"ל סברא זו ואם תקשה לך למה לא ילפי רבנן חייבי מלקות מדיני נפשות דבעי כ"ג מג"ש דרשע רשע קושיא זו קשיא אליבא דכ"ע דהא אליבא דאביי נמי ע"כ גם לרבנן אית להו גזירה שוה דרשע רשע דאם לא כן מנא להו לרבנן דאין משלשין במלקות וכן ההיא דאין העדים זוממין נידונים במלקות עד שנגמר הדין כמו בדיני נפשות ואפ"ה לית להו לרבנן דמלקות בעשרים ושלשה אלא ודאי צ"ל משום דמקרא ילפי דמלקות בשלשה סגי כדאיתא לעיל פרק קמא מנא הני מילי אמר רב הונא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן שלשה:

מִנַּיִן שֶׁאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד הכונה דהכתוב לפי פשוטו מוקשה דאיך סלקא דעתיה שיהרגו את הצדיק כדי שבא הכתיב לצוות על זה ולומר 'צַדִּיק אַל תַּהֲרֹג'? על כן מוכרח דהכתוב בא ללמד בכהאי גונא שזה יצא צדיק מן בית דין ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה שלא תחזרהו לשמוע דבריו של זה כדי להרגו. ומה שאמר וְחִילוּפָא לְמֵסִית דִּכְתִיב 'לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' (דברים יג, ט) פירוש אם יצא המסית מבית דין חייב ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות 'לֹא תַחְמֹל עָלָיו' להחזירו וכן אם יצא מבית דין זכאי מכח איזה דבר שהיה נוגע בחוקי העדות וכיוצא ובא אחד ואמר יש לי ללמד עליו חובה דהיינו לסתור אותו חסרון שהיה מצד חוקי העדות שסמכו עליו ופטרו אותו 'לֹא תְכַסֶּה עָלָיו' אלא תחזרהו כדי לשמוע לימוד של זה ותהרגהו ורב כהנא מפיק לה מן 'כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ' (דברים יג, י) לשון כפול כנגד שני חלוקות אלו שאם יצא זכאי ובא אחד ללמד חובה תחזרהו להרגו ואם יצא חייב ובא אחד ללמד עליו זכות אל תחזרהו לפטרו אלא תהרגנו כפי שפסקו עליו.

אָמַר לֵיהּ אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד, זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי. פירש הרמ"ה ז"ל דרבי חייא שאל 'טָעָה בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת' כגון שטעה בדין הבא על אשת איש שלא כדרכה דחשב שהוא פטור כיון דבא שלא כדרכה, מַהוּ? והשיב לו רבי יוחנן דזה היא דבר מפורש בתורה דחייב ולכן בזה הצדוקין גם כן מודין דכתיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ, יג) 'מִשְׁכַּב אִשָּׁה' לא נאמר אלא 'מִשְׁכְּבֵי' ללמדך שיש שתי משכבות באשה דגם שלא כדרכה חייבין עליה עד כאן דבריו. ולזה אמר וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, י) כפל הלשון 'אֶת אֵשֶׁת אִישׁ', 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ' חד לביאה כדרכה וחד לביאה שלא כדרכה. והנה בזה נראה לי בס"ד לפרש אַדְמוֹקְדָךְ יָקִיד שאמר לו בלשון מוקד יקיד ולא אמר לו 'אדאישך בוער' זִיל קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי לרמוז לו שדבר זה שהוא שואל מפורש הוא בפרשת קדושים שאמר הכתוב 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' ללמד שיש באשה שתי משכבות שחייבין עליהם. והנה נרמז בתיבת קדושים על קדושת ישראל שתמשך להם על ידי התורה אשר בקרבם כי התורה נקראת אֵשׁ דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) ואין ישראל מתקדשים אלא רק אם יהיה לבם בוער באש התורה ונרמז זה בתיבת קְדוֹשִׁים חלק התיבה לשתים וקרי בה 'קדו שים' רצונו לומר קדו זו התורה שהיא אש, שים בלבך ובזה תהיה בכלל 'קְדוֹשִׁים' כיון שבתיבת קְדוֹשִׁים נרמז האש בלשון קדו לכך כאן רמז לו על פרשת קדושים בלשון 'קדו' ולא אמר לו 'אֵשׁ' בפירוש. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ וְצָלִי וקשא אין דרך לצלות קרא באש אלא צולין בשר באש אבל קרא שולקין ומבשלים אותו בקדרה! ובזה ניחא נקיט קרא שהוא לשון מקרא לרמוז לו דבר זה הוא קרא מפורש בתורה שאפילו הצדוקים מודין בו ואתה לא ידעת אותו. או יובן בס"ד שאמר לו קוֹץ קָרָךְ כי כל דבר תפל נמשל לקרא וכמו שאמרו בגמרא (חגיגה י.) טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] ורמז לו שאלה זו ששאל תפלה כמו קרא יען כי זה הוא דבר פשוט שאין צורך לשאול אותו.