Talmud Builders

    Commentary page

    Sanhedrin 29b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 29b

    Sanhedrin 29b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 442 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא היו דברים לא הודיתי לך והרי עדים ששמעו:

    הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה:

    כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חנם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה:

    כילתא יריעה הפרוסה סביבות המטה:

    עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן:

    קב רשו מלא קב שטרות יש עליו:

    מאן מסיק בי למי אני חייב כלום:

    אדם עשוי לומר לבריות חייב אני מעות לפלוני להתרחק מעין הרע:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 29b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמר בגט פשוט (ב"ב דף קעה. ושם) שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן כדאמר הכא שלא להשביע את בניו וי"ל דהתם מיירי שתבעוהו והודה דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת משטה ואע"ג דאמרינן לעיל דטענת משטה לא טענינן ליה לבניו טענינן כדמשמע התם דאי לאו דאין אדם משטה בשעת מיתה טענינן ליה וטענת שלא להשביע אפי' לדידיה טענינן כמו שטען רב נחמן לההוא גברא:

    הודה בפני ב' וקנו מידו כותבין ואע"ג דלא אמר כתבו משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדפ"ה מיהו אם רצה לחזור חוזר כדאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ושם) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמר בפ' אע"פ (כתובות דף נה.) אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי לאו דוקא כתובו דה"ה אע"ג דלא אמר כתובו והאי דקאמר כתובו משום סיפא נקטי' דהיכא דלא קנו מיניה אף ע"ג דאמר כתובו צריך לאימלוכי והא דקאמר קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו משום שאינו יכול לחזור בשטר אלא מסתמא כל כמה דלא הדר ביה רוצה הוא שיכתבו תדע דהא לא קנו מיניה פשיטא דמצי הדר ביה ואיכא למ"ד א"צ לאימלוכי ביה וא"ת כיון דאינו חוזר בשדה מ"ט חוזר בשטר אי שטר מתנה הוא מאי נ"מ ואי שטר מכר הוא ומשום משעבדי הא אמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף מא:) המוכר את שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וי"ל דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דקלא אית בהו וזיילי נכסיה כסבורים שהן שטרי חוב והא דאמר בהגוזל קמא (ב"ק דף צח.) גבי השורף שטרו של חבירו דאי איכא סהדי דידעי מאי כתב ביה ליכתוב שטרא אחריני התם שאני שכבר היה לו שטר דאין לו להפסיד כחו:

    מר בר רב אשי אמר כו' בשבועות (דף מא. ושם) פירש הריב"ן בשם רש"י ובשם רבינו גרשון דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. אודיתא הך דהכא מיפך שבועה דפרק שבועת הדיינים (שם) דאפילו בדאורייתא מהפכינן וכן רב האי פסק כמותו במיפך שבועה והביא ראיה מדאמר התם האי מאן דמפיק שטרא על חבריה ואמר ליה אידך אישתבע לי דלא פרעתיך דאמרי' ליה אישתבע ליה ולא דמי כלל דהתם לא רמיא עליה שבועה דאורייתא ובסדר תנאים ואמוראים [סימן ל"ח] כתוב דבכולי הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא וכן פסק בה"ג דאין הלכה כמותו במיפך שבועה ובערוך פסק וכן בתשובת הגאונים דלא מהפכינן בשבועה דאורייתא ור"ח פסק כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי דפרק בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) ונתן עליו סימן כולו הפך לבן:

    Tosafot on Sanhedrin 29b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Rabbeinu Chananel

    חהוא דאכמין סהדי בכילתא א"ל מנה לי בידך א"ל אין עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי א"ל לאו אמר רב כהנא האמר לאו. ההוא דאכמין סהדי בקברא א"ל מנה לי בידך א"ל אין חיי ומיתו ליהוו עלך סהדי א"ל לא אמר ריש לקיש האמר ליה לאו. אמר רבינא הא דק"ל וצריך שיאמר אתם עדי לא שנא אמר (מלוה) [לוה] ול"ש אמר (לוה) [מלוה] ושתיק ליה שפיר דמי וסהדותא מעלייתא היא דהני משום דאמרו ליה לאו אמרינן אינה עדות שהרי חזר בו הא אשתיק שפיר דמי:

    ירושלמי חד בר נש אצווח לחבריה בסעודתא גו אריסטון א"ל הב לי כך וכך דאת חייב לי א"ל [אין] בתר דקמון א"ל לינא חייב לך כלום והא אית לי סהדי דאודית לי א"ל לא אודיתי לך אלא בגין דלא מיערבב מגיסתך. אתא קומי ר' אמי אמר הדא היא דאמר ר' יוחנן המכמין עדים אחורי הגדר לא עשה כלום:

    ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני תבעוה קמי דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

    ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלוני ופלוני מסקו בי תבעו ליורשין קמי ר' ישמעאל אמר להו זילו פרעוהו דלא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע עצמו לאחר מיתה. פרעו פלגא. אתו קמי ר' חייא אמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע עצמו בחייו אף כך לאחר מיתה אמרו ליה נהדר אמר להו כבר הורה זקן שמעינן מינה דכל מלתא דליתא בהדיא כי האי גוונא אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מה שעשה עשוי:

    הודה לו בפני שנים וקנו מידו כותבין דסתם קנין לכתיבה עומד ולא צריכין לאימלוכי ביה הודה בפני ג' ולא קנו מידו. רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ולא כתבי עד דממלכי ביה וקיי"ל כוותיה. אמר רב הא אודיתא הוו כניפי ויתבי ואתא ואודי ליה קמייהו לא כתבי אבל אי כניף ואייתי איהו לסהדי כתבי. רבא אמר אפילו כניף אייתי להו לא כתבי עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר לעולם לא כתבי עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה וקיי"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בהא. מטלטלי אע"ג דהודה אי אמר להו כתובו כותבין ואם לאו אין כותבין והלכתא מקרקעי כותבין אע"ג דלא אמר כתובו אלא הודה לו בלבד. מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מאי (רבינא) [רב אשי] אמר כיון דמחסרי גוביינא לא. וקיי"ל כרב אשי דרבינא לגבי דרב אשי תלמיד הוא:

    ההוא אודיתא דלא כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כשרה היא דהיינו דריש לקיש דאמר בפרק מי שמת ובפ' האשה שנתאלמנה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול המקנה. הכא נמי אילו לא אמר להו כתובו לא הוו כתבי. שאלו לספרי דאביי ורבא והוו ידעי

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 29b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    מי שהיו קורין אותו מגולגל בחובות והוא אומר האיך קורין אותי מגולגל כל כך ואיני חייב אלא לפלוני מנה ובא אותו פלוני ותבעו אותו מנה בעדות דבור זה אין זה כלום אדם עשוי לומר מה שאינו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ואע"פ שאמרה כאדם המוציא עצמו מחזקת גלגול מ"מ מכוין הוא להזכיר את החוב כדי שלא יחזיקוהו בדבורו כעשיר אפילו אמר לבניו בשעת מיתתו שלא כמצוה את בניו אלא כאדם המזהיר את בניו שיהו משתדלים להרויח שכך וכך אני חייב לפלוני ופלוני או שהוא מעני את עצמו אין זה כלום ואין מגבין אותם לא ממנו ולא מן היורשים שכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ר"ל שלא להעמידם בחזקת שבעים ועשירים ומ"מ אם כמוסר דברים או כמצוה מחמת מיתה דבריו קיימין כמו שכתבנו באחרון של בתרא:

    ראוי לך שתשאל מה בין טעם משטה אני בך לטעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו תדע שטענת משטה אני בך אמורה במודה בפני התובע אם על ידי טענתו שיאמר לו אתה היית משטה ותובע דבר שאינו ועניתי לפי דבריך אם אפילו שלא על ידי תביעתו הואיל ומודה בפניו על הדרך שביארנוה במסכת כתובות פרק הנושא ק"א ב' שאף הוא אומר כונתי היתה להתלוצץ בך ואלו אמר שלא להשביע את עצמי הודיתי אינו כלום שאין אדם מודה בתביעה מצד זה וכן אין אדם מודה בפני האחר מצד זה ומ"מ י"מ שכל שלא על ידי תביעה הוא מודה אין בו דין תורת השטאה ואותה של פרק הנושא הם מפרשים אותה על ידי תביעה וכל שעל ידי תביעה יש בו טענת השטאה אבל המודה מעצמו שלא בפני המלוה אין כאן דין משטה אני בך אלא שאפשר לו לפטור עצמו באדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף בזו אם אמר לא היו דברים מעולם אין מוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא כשאמרה דרך שיחה וכמערים אבל אם אמרה דרך הודאה ואחר אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אא"כ יאמר אח"כ שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:

    שמא תאמר מה למדנו משמועה זו ר"ל מטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכבר למדנוה ממשנתינו שאמרה הוא אמר לי אינו כלום וכמו שפירשנו במשנה יש אומרים שלמדנו בה שאע"פ שבטענת משטה אני בך אין פותחין לו מ"מ בטענה זו הואיל וההודאה היתה לפי תומו ושלא בפניו ועכשיו אינו יודע מה לומר אלא שאינו חייב פותחין לו וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו ודברים של טעם הם ואף גדולי המחברין נראין מסכימים עליה כמו שנבאר למטה וי"א שלמדנו בה שאפילו אמר המודה לפי תומו לשני עדים שיהיו עדים על כך אינו כלום והכל עשה שלא להשביע ואין הדברים נראין שכל המזמין עדים על דבריו אין דעתו לחזור ומ"מ הם מביאין ראייה ממה שאמרו בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו ופירשו בה בזמן שתבעו והודה ובאתם עדי וכמו שכתבנו ואף בזו אם הודה מעצמו יכול לחזור אלא שאחרים פירשו בה בזמן שתבעו והודה שאם לא טען משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור ואע"פ שלא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי טוענין לו או שאפשר לפרשה בשכיב מרע שאם הודה דרך תביעה אין בו דין משטה אני בך שאין אדם משטה בשעת מיתה אבל הודה מעצמו ושלא בפניו יכול לחזור מטעם אדם עשוי וכו' ומ"מ גדולי המפרשים מכריעין בה שאם הודה מעצמו ואמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור שהרי ראש התוספתא שתבעו והודה ודאי בשאמר להם אתם עדי ואעפ"כ אמרו בסופה שיכול לחזור:

    כל שכתבנו בהודאה שצריכים אנו בה לאתם עדי כתבו גדולי המפרשים דוקא בשלא הוזמנו לעדות אבל אם הוזמנו לעדות הרי זה כמי שאמר אתם עדי וכן הדברים נראין אלא שיש מפקפקין בדבר בלא טעם:

    מי שהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי וכשתבעו הוא אומר משטה אני בך או שכפר ואמר לא היו דברים מעולם י"א שאין בזה כלום לא לתשלומין אע"פ שהודה הואיל ואמר משטה אני בך ולא לשבועה אם כפר כשאר הלכות עד אחד ואע"פ שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה דווקא כשכפר במה שאם היה מודה היה מתחייב אבל בזו הואיל ואף אם הודה עכשיו שהודה לו יכול לומר משטה הייתי בך אין כפירתו כלום כך כתבוה גדולי הראשונים שבקטלונייה והקשו לעצמם ממה שאמרו למטה הודאה אחר הודאה מצטרפין כלומר שאם אמר אחד ביום ראשון הודה לו בפני מנה והשני אמר ביום שני הודה לו בפני מנה מצטרפין ואם הודאה בעד אחד השטאה היא האיך מצטרפין ומ"מ הם משיבים לעצמם שמאחר שנצטרף לו עד שני יצא לו מכלל השטאה ואע"פ שקשה לומר אחר שבראשון היתה השטאה האיך חוזר וניעור בעדות האחר שמא אף יש כאן הוכח הואיל והודה שני פעמים בזה אחר זה ויש נמשכים להסכים לדעת זה אלא שמפרשים הודאה אחר הודאה מצטרפין בשכל אחד אומר ביום א' הודית בפני ובפני אחר שהלך לו למדינת הים ואע"פ שאמרו למטה באמר ליה בהאי מנה דאודויי קמך אודויי נמי קמי פלניא שהדבר מוכיח שאין שם אלא אחד לאו דוקא פלניא אלא קמי פלניא שישנו עכשיו בכאן ובפני אחר שהלך לו אבל כל שאמר בפני לבד הודיה אינו כלום ואין מצטרפין ואין שיטה זו השניה נראית כלל ומ"מ יש לשאול לשטה ראשונה הלואה אחר הודאה האיך מצטרפין שאם בהודאה אחר הודאה מצטרפין והדין נותן שמאחר שהודה שני פעמים יש כאן הוכח שאין כאן השטאה אבל בהלואה אחר הודאה אין לומר כן ומ"מ הם נסעדים במה שתירצו תחלה שכל שנצטרף אחד עם הראשון יצא מכלל השטאה ומ"מ חכמי הדורות חולקין לומר שכל שאמר אפילו לאחד אתה עדי הודאה היא ואם מודה בהודאה ר"ל שהודה בפניו חייב ואין יכול לומר משטה אני בך ואם כפר בהודאתו חייב בשבועה וכן עיקר שכל שמזמין אדם לעדות וכל שכן כשאומר לו שיהא עד בדבר אין כאן השטאה וכן כתבוה גדולי המחברים לפי תמם:

    זה שאמרנו במודה מפי עצמו שיכול הוא לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אם נאמרו הדברים כמוסר דבריו וכמצוה ומודיע להסיר תקלה ומכשול מביתו יראה שדבריו קיימין ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בזו שכך הוא לענין שאין טוענין לו אבל אם טען שומעין לו ויראה מדבריהם שכל שאמרה דרך שיחה וכמערים טוענין לו וכן כתבו שכל שהודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה אני בך שכל האומר דרך הודאה כאומר אתם עדי הוא ונראה לפרש דבריו שאמר להם דעו שאני חייב לפלוני וכו' שאם לא כן הרי סתר את דבריו ודברי כל השמועות או שמא הכל תלוי לפי סגנון הדברים והכל לפי ראות עיני הדיין וכבר כתבנו מזה באחרון של בתרא והוא שכתבו במקום אחר בדיני עדות שכל המודה בפני שנים דרך הודאה יש לזה אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או היו עלי עדים בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה כמאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שצוה להם לכתוב שטר וחכמי פורווינצאה כתבו שאם אמר מלוה כתבו לי שטר ושתק לוה שכותבין:

    כל שאנו מצריכין אתם עדי דווקא בהודאה אבל בראיית מעשה אין אנו צריכין לאתם עדי אלא כל שראו הרי הם מעידים והוא שאמרו בהדיא בשני של קדושין מ"ג א' אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין אלמא כל שבראיית מעשה אין צורך לאתם עדי ולא להזמנת עדות:

    מי שהודה לחברו מנה ונתן לו משכון אין דין השטאה כלל ויראה לי אע"פ שאין המשכון שוה כנגד ההודאה ואפילו לשעתו אינו חוזר וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי וכן כתבו שלא נאמר דין אתם עדי אלא במודה לחייב את עצמו אבל מודה לפטור את חבירו כיון שהודה בפני עדים נפטר ואין בה דין השטאה והם דברים הנראין ואי אתה צריך לומר שאם הודה בכתב ידו אינו צריך לומר אתם עדי אחר שהזקיק עצמו למעשה הודה בלא שום מעשה אפילו הודה שבשטר הוא חייב לו יכול לומר משטה אני בך וכל שכן הוא שהרי יכול לומר לו אם כך הוא אחוי שטרך וכן כתבנוה בכתובות פרק נושא:

    9 more comments on this page.

    Meiri on Sanhedrin 29b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הודה בפני ב' כו' והא דאמר בפרק אע"פ כו' כתבו וחתמו והבו כו' לאו דוקא כתבו דהוא הדין כו' עכ"ל ובהך דפרק הספינה דנקט זכו בשדה כו' וכתבו את השטר כו' לא קשיא להו דנקט כתבו דלרבותא נקט לה דאעפ"כ חוזר בשטר וק"ל:

    בד"ה מר בר רב אשי כו' והביא ראיה מדאמר התם כו' אישתבע לי דלא פרעתיך דאמר ליה אישתבע כו' עכ"ל לכאורה אין ראייתו מבוררת דמה היפוך שבועה איכא התם דמדינא התובע נשבע כיון דשטרא בידו גם קשה דקארי ליה מאי קארי ליה להביא ראיה מהתם על היפוך שבועה דאורייתא דהא ודאי לא משתבע התם רק מתקנתא דרבנן אבל תבא על אמיתות דבריהם וראייתו שם בתוס' פרק שבועת הדיינים ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 29b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 29, Amud Bet, about 442 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן.…”

    2. Segment 218 words

      Opens “אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר…”

    3. Segment 330 words

      Opens “הָהוּא דְּאַכְמֵין לֵיהּ עֵדִים לְחַבְרֵיהּ בְּכִילְּתֵיהּ. אֲמַר…”

    4. Segment 430 words

      Opens “הָהוּא דְּאַכְמֵין עֵדִים בְּקִיבְרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ:…”

    5. Segment 540 words

      Opens “אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ…”

    6. Segment 619 words

      Opens “הָהוּא דַּהֲוָה קָרוּ לֵיהּ ״קַב רָשׁוּ״, אֲמַר:…”

    7. Segment 79 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ…”

    8. Segment 821 words

      Opens “הָהוּא דַּהֲווֹ קָרוּ לֵיהּ ״עַכְבְּרָא דְּשָׁכֵיב אַדִּינָרֵי״.…”

    9. Segment 924 words

      Opens “אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר…”

    10. Segment 1035 words

      Opens “פְּרַעוּ פַּלְגָא, תַּבְעִינְהוּ לְדִינָא לְאִידַּךְ פַּלְגָא. אֲתוֹ…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין,…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ. רַב אַמֵּי…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא אוֹדִיתָא,…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ כַּנְפִינְהוּ אִיהוּ – לָא…”

    15. Segment 1520 words

      Opens “מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר…”

    16. Segment 1626 words

      Opens “הוֹדָה בְּמִטַּלְטְלֵי, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם…”

    17. Segment 1727 words

      Opens “רָבִינָא אִיקְּלַע לְדִמְהַרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי…”

    18. Segment 1819 words

      Opens “הָהִיא אוֹדִיתָא דְּלָא הֲוָה כְּתִב בַּהּ ״אֲמַר…”

    19. Segment 1914 words

      Opens “דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין…”

    20. Segment 2020 words

      Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב פַּפֵּי, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא…”

    21. Segment 217 words

      Opens “שְׁאֵילִינְהוּ לְסָפְרֵי דְאַבָּיֵי, וְיָדְעִי. לְסָפְרֵי דְרָבָא, וְיָדְעִי.…”

    22. Segment 227 words

      Opens “הָהִיא אוֹדִיתָא דַּהֲוָה כְּתִב בַּיהּ ״דּוּכְרַן פִּיתְגָמֵי״,…”

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Sanhedrin 29b · Segment 20 — “…רַב פַּפֵּי, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִי…

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Sanhedrin 29b · Segment 13 — “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא אוֹדִיתָא, זִימְנִין כָּתְבִינַן…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Sanhedrin 29b · Segment 3 — “…לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״.

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Sanhedrin 29b · Segment 5 — “אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מֵהָא, הָא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sanhedrin 29b · Segment 18 — “…וַחֲתֻמוּ וְהַבוּ לֵיהּ״, אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַיְינוּ דְּרֵישׁ…

    Original text

    ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן.

    These matters never occurred, i.e., I never admitted to this, the defendant assumes the presumptive status of one who falsely denies his debts, as the witnesses heard his admission. Consequently, he is not trusted to take an oath that he is exempt.

    אָמַר רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כֹּל מִילֵּי דִּכְדִי לָא דְּכִירִי אִינָשֵׁי.

    Rav Pappa, son of Rav Aḥa bar Adda, says: This is what we say in the name of Rava: The defendant is not rendered a liar, because people do not remember all frivolous matters. Since the admission was not made seriously, perhaps the defendant forgot the incident. Therefore, his denial of its having occurred was not necessarily an outright lie.

    הָהוּא דְּאַכְמֵין לֵיהּ עֵדִים לְחַבְרֵיהּ בְּכִילְּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בִּידָךְ״. אָמַר לֵיהּ: ״הֵן״. אָמַר: ״עֵירֵי וְשָׁכְבֵי לֶיהֱווֹ עֲלָךְ סָהֲדֵי״. אֲמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַב כָּהֲנָא: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״.

    The Gemara relates: There was a certain man who hid witnesses in the canopy above his bed to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let those awake and those asleep bear witness about you, hoping to induce him to agree to this testimony, as the respondent might assume that everyone was asleep. The latter said to him: No. When the matter came to court Rav Kahana said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

    הָהוּא דְּאַכְמֵין עֵדִים בְּקִיבְרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לִי בִּידָךְ״. אָמַר לֵיהּ: ״הֵן״. חַיֵּי וּמִיתֵי לֶיהֱווֹ עֲלָךְ סָהֲדִי, אָמַר לֵיהּ: ״לָא״. אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן לָקִישׁ]: הָא אֲמַר לֵיהּ ״לָא״.

    The Gemara relates another incident: There was a certain man who hid witnesses in a grave to hear the statement of another. That certain man said to him: I have one hundred dinars in your possession. The latter said to him: Yes. The claimant then said: Let the living and the dead bear witness about you. The respondent said to him: No. Rabbi Shimon said: Since he said no to him, his admission did not render him liable.

    אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מֵהָא, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״אַתֶּם עֵדַיי״, לָא שְׁנָא כִּי אָמַר לֹוֶה, וְלָא שְׁנָא כִּי אָמַר מַלְוֶה וְשָׁתֵיק לֹוֶה. טַעְמָא דְּאָמַר לֹוֶה ״לָא״, אֲבָל אִי שָׁתֵיק – הָכִי נָמֵי.

    Ravina said, and some say Rav Pappa said it: Conclude from it that with regard to that which Rav Yehuda says that Rav says, that one needs to say to the witnesses of the admission: You are my witnesses, there is no difference whether the debtor said it, and there is no difference whether the creditor said it and the debtor remained silent. The inference is that the reason the Sages deemed the purported debtor exempt in the above cases is that the debtor explicitly said no, i.e., that he does not accept the witnesses, but had he remained silent his admission would have indeed rendered him liable.

    הָהוּא דַּהֲוָה קָרוּ לֵיהּ ״קַב רָשׁוּ״, אֲמַר: מַאן מַסֵּיק בִּי אֶלָּא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי? אֲתוֹ, תַּבְעוּהּו לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.

    The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A kav of debts, as everyone claimed debts from him, who once said: Who can claim debts from me, other than so-and-so and so-and-so? I do not owe money to as many as assumed. Those whom he admitted that he owed came and took him to judgment before Rav Naḥman to claim what he owed them, and he responded in court that his admittance was in jest.

    אָמַר רַב נַחְמָן: אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ.

    Rav Naḥman said: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, i.e., it is possible that he might say falsely in public that he owes money in order that he should not be considered wealthy. Therefore, as long as he has not made a proper admission that he owes a specific sum to a specific individual, he is not liable.

    הָהוּא דַּהֲווֹ קָרוּ לֵיהּ ״עַכְבְּרָא דְּשָׁכֵיב אַדִּינָרֵי״. כִּי קָא שָׁכֵיב, אֲמַר: ״פְּלָנְיָא וּפְלָנְיָא מַסְּקוּ בִּי זוּזֵי״. בָּתַר דִּשְׁכֵיב, אֲתוֹ תַּבְעִינְהוּ לְיוֹרְשִׁין.

    The Gemara relates: There was a certain man whom people called: A mouse that lies on dinars, as he was a miser who did not benefit from his money, like a mouse that sits and safeguards gold dinars. This man said on his deathbed: So-and-so and so-and-so claim dinars from me. After he died, they came and sued the heirs.

    אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לְהוּ: כִּי אָמְרִינַן ״אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ״, הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה – לָא.

    They came to judgment before Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei. He said to them: When we say a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, this statement applies to an admission during his lifetime. But after death, i.e., on his deathbed, this does not apply; rather, we presume he told the truth.

    פְּרַעוּ פַּלְגָא, תַּבְעִינְהוּ לְדִינָא לְאִידַּךְ פַּלְגָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא. אֲמַר לְהוּ: כְּשֵׁם שֶׁאָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כָּךְ אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו. אֲמַרוּ לֵיהּ: נֵיזִיל וְנַיהְדַּר? אֲמַר לְהוּ: כְּבָר הוֹרָה זָקֵן.

    The heirs paid half the amount of the claim. The claimants then sued them for the other half. They came to judgment before Rabbi Ḥiyya. Rabbi Ḥiyya said to them: Just as a person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated, so too, a person is prone to make false statements so as not to make his sons appear sated. One might claim falsely on his deathbed that he owes money so that his children will not be considered wealthy. Therefore, there is no room for a claim against the heirs. The heirs then said to him: If so, let us go and overturn the former verdict, and retrieve the amount we paid the claimants. Rabbi Ḥiyya said to them: The elder, i.e., Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, has already issued a ruling in this case, and it is not in my power to overturn his ruling.

    הוֹדָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם לָאו – אֵין כּוֹתְבִין.

    § If one made an admission in the presence of two witnesses that he owes money and they performed a formal act of acquisition with him to verify the admission, the witnesses can write a record of the admission in a document and sign it, thereby granting the creditor more rights. But if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission in a document, as the debtor presumably wants the loan to retain its status as a loan by oral agreement, which grants fewer rights to the creditor than a loan with a promissory note.

    בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ. רַב אַמֵּי אָמַר: כּוֹתְבִין, וְרַב אַסִּי אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. הֲוָה עוֹבָדָא, וְחַשׁ לַהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי.

    If he made an admission in the presence of three witnesses and they did not perform a formal act of acquisition with him, Rav Ami says: They can write a record of the admission in a document. Since the admission was made in the presence of three individuals, who are considered a court, it is permitted for a court to write its verdicts. And Rav Asi says: They may not write it in a document; perhaps the debtor intended for them to serve only as witnesses, not as a court. There was an incident in which a person admitted his debt before three witnesses, and Rav was concerned for this opinion of Rav Asi, and ruled that they may not write a record of the admission.

    אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא אוֹדִיתָא, זִימְנִין כָּתְבִינַן וְזִימְנִין לָא כָּתְבִינַן. כְּנִיפִי וְיָתְבִי – לָא כָּתְבִינַן, כַּנְפִינְהוּ אִיהוּ – כָּתְבִינַן.

    Rav Adda bar Ahava says: With regard to this document of admission, sometimes we write it and sometimes we do not write it. If the three witnesses were gathered and sitting when the debtor made his admission before them, we do not write it, as perhaps he did not intend for them to serve as a court. But if the debtor gathered them, we write the document of admission, as the fact that he took care to bring three people and not just two proves that he intended for them to serve as a court.

    רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ כַּנְפִינְהוּ אִיהוּ – לָא כָּתְבִינַן, עַד דְּאָמַר לְהוּ: ״הֱווֹ עֲלַי דַּיָּינֵי״.

    Rava says: Even if he gathered them we do not write it, unless he says to them: Be my judges.

    מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ אָמַר ״הֱווֹ עֲלַי דַּיָּינֵי״, לָא כָּתְבִינַן עַד דְּקָבְעִי דּוּכְתָּא, וְשָׁלְחִי, וּמַזְמְנִי לֵיהּ לְבֵי דִינָא.

    Mar bar Rav Ashi says: Even if he says: Be my judges, we do not write it unless they establish a place for judgment and send messengers and summon him to court. Unless the entire procedure of an admission in court is implemented, the debtor may not have intended that they serve as a court with regard to this matter.

    הוֹדָה בְּמִטַּלְטְלֵי, וְקָנוּ מִיָּדוֹ – כּוֹתְבִין, וְאִם לָאו – אֵין כּוֹתְבִין. בִּמְקַרְקְעֵי, וְלֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, מַאי? אַמֵּימָר אָמַר: אֵין כּוֹתְבִין. מָר זוּטְרָא אָמַר: כּוֹתְבִין. וְהִלְכְתָא: כּוֹתְבִין.

    If he made an admission with regard to movable property that he owes, and the witnesses performed a formal act of acquisition with him, they can write a record of the admission in a document; but if they did not perform a formal act of acquisition they may not write a record of the admission. But if he made an admission with regard to land, and they did not perform a formal act of acquisition with him, what is the halakha ? Is it considered as though an act of acquisition was performed, as land is always available for collection? Ameimar says: They may not write it. Mar Zutra says: They may write it. And the halakha is that they may write it.

    רָבִינָא אִיקְּלַע לְדִמְהַרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי בַּר רַב הוּנָא מִדִּמְהַרְיָא לְרָבִינָא: מִטַּלְטְלִי וְאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְיהוּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כִּמְקַרְקְעֵי דָּמוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֵּיוָן דִּמְחַסְּרִי גּוּבְיָינָא, לָא.

    Ravina happened to come to Damharya. Rav Dimi bar Rav Huna of Damharya said to Ravina: If one makes an admission that he owes movable property that is extant, i.e., it is available to be taken immediately, what is the halakha ? Should it be considered like land, as it is similarly available for collection, and therefore the witnesses can write a record of the admission? Ravina said to him: It is considered like land. Rav Ashi says: Since it still lacks collection, i.e., it has not been physically transferred from one party to the other, it is not considered like land, and the witnesses may not write a record of the admission unless the debtor asks them to write it.

    הָהִיא אוֹדִיתָא דְּלָא הֲוָה כְּתִב בַּהּ ״אֲמַר לַנָא, כְּתֻבוּ וַחֲתֻמוּ וְהַבוּ לֵיהּ״, אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַיְינוּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ.

    § With regard to a certain document of admission in which the following statement was not written: He, the one making the admission, said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, Abaye and Rava both say that this is a case in which the principle of Reish Lakish is applicable.

    דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה גָּדוֹל.

    As Reish Lakish says: There is a presumption that witnesses do not sign on the document unless the deal was transacted with each party being an adult, even if it is not mentioned explicitly in the document that the witnesses verified this. This reflects the principle that a document is not written by a scribe and signed by witnesses unless they know that the action to which it attests was performed appropriately. In light of this, the fact that a certain detail is missing from the wording of the document does not prove that the detail did not take place, as the action was presumably performed properly. Consequently, a document of admission lacking the sentence: He said to us: Write a deed, and sign it, and give it to the creditor, is valid.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב פַּפֵּי, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מִי אִיכָּא מִידֵּי דַּאֲנַן לָא יָדְעִינַן, וְסָפְרֵי דְּבֵי דִינָא יָדְעִי?

    Rav Pappi objects to this, and some say it is Rav Huna, son of Rav Yehoshua, who raises this objection: Is there anything that we, the Sages, do not know, and the scribes of the court do know? Since not all of the Sages are aware that the witnesses of an admission cannot write a deed of admission unless the one making the admission asks them to, the scribes certainly cannot be expected to ensure that this condition is fulfilled.

    שְׁאֵילִינְהוּ לְסָפְרֵי דְאַבָּיֵי, וְיָדְעִי. לְסָפְרֵי דְרָבָא, וְיָדְעִי.

    The Gemara relates that Abaye’s scribes were asked whether they were aware of this halakha , and they answered that they were aware of it. Rava’s scribes were also asked, and they were also aware of it. Apparently, since writing documents is their profession, scribes are aware of the relevant halakhot .

    הָהִיא אוֹדִיתָא דַּהֲוָה כְּתִב בַּיהּ ״דּוּכְרַן פִּיתְגָמֵי״,

    The Gemara recounts: There was a certain document of admission in which it was written that it was a record of the proceedings that took place in the presence of the witnesses,