Commentary page
Sanhedrin 102a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSanhedrin 102a
Sanhedrin 102a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 588 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואף אחיה השילוני טעה בדבר דסבר לנסויינהו אתי וחתם באותו מעשה:
שנאמר ויאמר ה' אל יהוא וגו' לעשות הישר וכתיב ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' - ואמרינן מאי גרמא ליה ואמר רבא חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה מכלל דהוא טעה:
ושחטה שטים העמיקו שטים עובדי כוכבים על שם ששטים אחריה לשחוט לעבודת כוכבים:
העמיקו והחמירו שאמרו שכל מי שעולה לרגל ידקר בחרב כדי שילכו וישחטו לפני העגלים:
ואני מוסר לכולם כלומר אנכי לא חשתי כל כך לכבוד עצמי לומר כל מי שאינו עולה לרגל ידקר בחרב כמו שחשו הם לכבוד עבודת כוכבים אלא יסורין בעלמא יסרתים כלומר דעבר בעשה ל"א שטים כלומר שטיות שלהם שסרו מאחרי העמיקו עד שחיטה שחייבו מיתה כל מי שעולה לרגל ומניח את העגלים. ושחטה לשון שחיטה:
מזומנת לפורענות ששם נחלקה מלכות ישראל דסמיך ליה ויקח את השלמה ויקרעה לשנים עשר קרעים וגו':
וביום פקדי בתשעה באב שבכל השנה מאותן מ' שנה שעמדו. במדבר יום מזומן לפורענות בו חזרו מרגלים בו נחרב הבית בראשונה ובשניה:
ויהי בעת ההיא וירד יהודה מזומנת לפורענות שתמר נתחייבה שריפה ומתו שני בניו:
20 more comments on this page.
Rashi on Sanhedrin 102a · Sefaria
Meiri
אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה בין באכילה בין בשתיה בין בריח וכבר בארנו עיקרי הדברים שבכל ענין מאלו במסכת ברכות:
ברכת המוציא ראוי להזהר לברור שיבצע במובחר שבה ואותו צד שהוא נאפה בו כראוי יותר משאר הצדדין וכן לברור לבצוע בפת הנבחר שבשלחן וכבר בארנו דברים אלו במסכת ברכות:
ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים כת שקרנים כת חנפים כת מספרי לשון הרע וכבר כתבנו במשנה הראשונה הענין שמתוכו אתה מבין דברים אלו:
Meiri on Sanhedrin 102a · Sefaria
Ben Yehoyada
וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (מלכים א' יב, כו) (מלכים ב י, לא). הנה חלילה לחשוב על אותו צדיק שזכה לנבואה עצומה שהיא מדרגה שניה למדרגת משה רבינו ע"ה שלא זכה אחר כמוהו שיטעה בטעות שטעו בו המון העם שחשבו לעבוד עבודה זרה כפשוטה אך רק חשבו דלנסותם בא ולא לעבוד ממש דבאמת גם על כהאי גונא אסור לחתום. אך נראה לי בס"ד שטעה לפרש האי עבודה זרה אינו רצונו לומר עבודת פסל אלא עבודה שהיא שמוש ומלאכה שהיא זרה ממנו שאינה לפי כבודו וכאשר טעה כיוצא בזה גרשון בן מנשה דאיתא בגמרא דבתרא פרק ח' (בבא בתרא קי.) לאו ממשה קאתית דכתיב ביה 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' (דברים ה, לא) ועכשיו תעשה כומר לעבודה זרה? אמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא אינו יודע מאי עבודה זרה עבודה שהיא זרה הימנו כדאמר ליה רבי לרב כהנא נטוש נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא עיין שם. וגם כאן פירש ירבעם דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כך ' אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה ' רצונו לומר אפילו שיגזור עליהם לעבוד בעבודת המלך עבודה שהיא זרה מכם ואינה לפי כבודם בלשון הזה כתב בשטר הקבלה לעבוד עבודה זרה ולא כתב 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' והוא פירש דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כאשר כתבנו אך להמון העם פירש להם 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' ורק לצדיק שהוא מעכב בדבר זה אומר לו הרשע ח"ו אין כונתו למפלח ממש אלא לנסות אתכם מתכוון. ודע דעם כל זה מאחר שיצא תקלה ומכשול מכח חתימתו נתגלגל ברבי שמעון בר יוחאי וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים וכמו שאמרו המקובלים ז"ל והביא דבריהם הרב פתח עינים ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לכן נקרא בֶּן יוֹחַאי שבשם יוֹחַאי רמוז אֲחִיָּה שאם תשבר אות וא"ו של יוחאי לעשותו ב' אותיות א"ה אז ' יוֹחַאי ' יהיה ' אִי אֲחִיָּה ' דאיתא במדרש רבא פרשת לך לך על פסוק רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ (ישעיה מא, ה) דאיים כינוי לבני אדם, ואם כן אדם מסויים נקרא אִי וזהו 'אִי אֲחִיָּה' וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים כמנין אחד [13] לתקן גרמא שהיה מסיבתו בעבודה זרה שפגמו באחד. ולכן בחר רבי שמעון בר יוחאי מקום בגן עדן התחתון ששם מושב הנפש עם אחיה הנביא ע"ה. ובזה מובן הטעם שבתחילת אדרא רבא קדישא פתח רבי שמעון ואמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) כי הוא בא לתקן המכשול שנעשה בזה יהי רצון זכות אחיה הנביא ע"ה וזכות רבי שמעון בר יוחאי יגינו בעדינו אמן כן יהי רצון.
עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה נראה לי בס"ד טוֹב זכר טוֹבָה נקבה על דרך מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריב ומריבה רִיב זכר שאינו מוליד מְרִיבָה נקבה שיולדת כמה תולדות של רִיב וכן כאן 'עֵת רָצוֹן' (ירמיה נא, יח) מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה לשון נקבה שמולדת כמה מיני טוב.
שֶׁיָּצָא מִפְּתָקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם (מלכים א יא, כט) נראה לי בס"ד הפתקה של ירושלים היא מה שכתוב עליה פסוק זה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלִָם (מיכה ד, ב) ששם סנהדרי גדולה שמהם הוראה יוצאה לכל ישראל והוא היה בעל תורה עצום מאד שראוי לישב בסנהדרי גדולה ועתה שיצא מירושלים ונעקר ממנה ממילא יצא מאותה פתקה. או יובן בס"ד 'יָּצָא' משני דברים יקרים הרמוזים באותיות יְרוּשָׁלַיִם שהם יִרְאֶה וְשָׁלוֹם כי ידוע ירו [216] של שם ירושלם הוא מספר יִרְאֶה [216] ושלם של ירושלם הוא השלום ועתה ביציאתו משם נסתלקה ממנו היראה ונסתלק ממנו השלום במחלוקת שחלק על מלכות בית דוד.
מַה שַּׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי אַף תּוֹרָתו שֶׁל יָרָבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי (מלכים א' יב, כו). נראה הכונה שהיה מכוין אליבא דהלכתא שלא היה אומר דבר שיוכל אדם לפתוח פיו כנגדו לסתור דבריו וזהו שאמר לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי, חלק התיבה של ' דּוֹפִי ' לשתים וקרי בה ' דּוּ פִּי' והיינו ד"ו רצונו לומר שתים כמו שאמרו בגמרא טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.) כלומר לא יש פה שני כנגד פיו לדבר בו דבר וכמו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו) רצונו לומר ישק שפתות של אחרים שלא יוכלו לפתוח כנגדו. ונראה לי מה שזכה לכך הוא בשביל שהיה בו נשמת יוסף הצדיק ע"ה כנזכר בשער רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דקודם שחטא אדם הראשון נסתלקה ממנו נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עלאה ולא נפגמה בחטאו וזו הנשמה דאצילות לקחה חנוך בן ירד ולכן היה שר המלאכים בשמים ויוסף הצדיק ע"ה זכה ליקח נשמה זו דחנוך באותה הלילה שהיתה מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים (בראשית מא, א) עיין שם. ובזה יובן בס"ד טעם נכון למה שאמרו במדרש תלפיות בשם זוהר חדש על ירבעם בן נבט כשהיה קטן ולא היה בו חטא אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות להביאו מיד. באו מלאכי השרת ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא טוב להם שיניחו בחיים כי בא להם שפע מתורתו שהיה אדיר בתורה. אמר הקדוש ברוך הוא מאחר שרצונכם שלא ימות אני מניחו, וכשחטא ועשה שני עגלים והחטיא את ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים כל שפע שנתן להם בראשונה נהפך לזוהמא וטוב אם היה מת נער והיה מלאך מט"ט לומד עמו מיד הצדיקו להקדוש ברוך הוא וכו' עיין שם. והוא פלא למה השתדלו מלאכי השרת בעבורו ובקשו שיחיה בעולם הזה יותר משאר בעלי תורה שמתים קטנים? גם למה אמר להם הקדוש ברוך הוא יותר טוב היה שימות וילמוד עמו מלאך מט"ט? אך הענין נראה בו טעם נכון כי ידוע שהמלאכים הם ביצירה ומט"ט הוא שר המלאכים ביצירה וכיון שהיה לירבעם נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיא נשמת חנוך שהוא עצמו מלאך מט"ט לכך השתדלו בעבורו מפני שהיה מגיע להם מתורתו שפע יותר משאר בעלי תורה ולכך אמר להם שהיה מט"ט לומד עמו. והשתא בזה מובן הטעם שזכה ירבעם שלא היה בתורתו שום דופי והיינו מפני שזכה ליקח נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיתה באדם הראשון שנקראת זהרא עלאה שלא נפגמה בחטא אדם הראשון וכיון שלא נפגמה לכך לא היה בתורתו שום דופי.
שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם (מלכים א' יב, כו) פירוש יש חידושי תורה שהם חדשים אצל זה החכם שאמר אותם אבל אינם חדשים בעולם כי כבר חכם אחר אמרם וכמו ענין המעשה של מרן עם תלמידו שכיון לדבריו על כן אמר 'חִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם' שהם חדשים לגמרי אצל הכל. ומה שאמר ' דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה ' פירוש אם אדם עומד בין האילנות אינו ניכר כל כך כי יתכסה באילנות אבל אם עומד בשדה שאין בה אלא רק עשבים שהם קצרים, הוא מסויים וניכר מרחוק. וכן הם גדולים בחכמה שהם מסויימים וניכרין מתוך אלפים ורבבות כאדם הניכר לכל בעומדו בין העשבים שאין כנגדו דבר שיכסהו ויעלים אותו.
יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). קשא מה ירושה היה לישראל בגת? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאות תי"ו להיותה בסוף אלפ"א בית"א היא הכרעה אחרונה קרובה אל הקליפה ורגל התי"ו לבר בסוד רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות בר מינן דהיינו או כך או כך עיין שם. וידוע שבשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] יש קליפה אלא שאינה שוה בשלשתן גם ידוע בכל שלשה עולמות בי"ע יש אותיות אלפא ביתא ואם כן נמצא יש ג' פעמים תי"ו ודוד המלך ע"ה שהרג הפלשתי וגבר על הקליפות סילק רגל התי"ו מן הקליפה ועשה אות תי"ו לישראל תי"ו חיים שניצולו מן המות על ידי שבירת הקליפות ששיבר בהריגת הפלשתי. ונרמז זה באותיות 'פְּלָשֶׁת' כדכתיב שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת (שמות טו, יד) ונרמז באותיות פְּלָשֶׁת שלף ת', ששלף רגל התי"ו מן הקליפה וזהו שאמר כאן 'שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת' כלומר ג' ת' הוא 'גַּת' שהוריש אתכם שלשה ת' ששלף רגלה מן הקליפה.
תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד) אף על גב דעל פי השם יתברך היה הדבר הזה כאשר שלח ביד עבדו אחיה הנביא ע"ה הנה ישראל לא ידעו מאמר הנביא שאמר מפי השם יתברך ועשו מאמרו יתברך אלא חלקו על מלכות בית דוד ונפרדו משם בשאט הנפש. גם עוד אף על פי שאמר לו אחיה הנביא ע"ה שנתן לו השם יתברך עשרת השבטים לא אמר לו שימנע אותם מלעלות לרגל כדי שלא יראו פני מלכם רחבעם אלא מניעתם מעלייתם לירושלים היתה מדעתו של ירבעם. ואם באמת היו עולין לרגל לא היו נוטין אחר רחבעם ומורדים בירבעם אך על כל פנים היה לרחבעם ממשלה על עשרת השבטים בהיותם ברגל בירושלים ונמצאו שלא היו עשרת השבטים מובדלים ממנו לגמרי ונמצא בביטול עלייתם לירושלים עשו שלוחים לגמרי אפילו במקצת.
בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב (מיכה א, יד) פירש רש"י ז"ל שכזבו במלכות בית דוד וכו' ונראה הכוונה כי הם אמרו לו לדוד המלך ע"ה בחברון למלוך על כל ישראל וגם אחרי רדיפת אבשלום אמרו עשרת השבטים עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) כלומר הוא ימלוך על עשרת השבטים גם כן ועתה כזבו שמרדו במלכות בית דוד לכך יהיו נמסרים לאכזב אלו העכו"ם וקראם ' אַכְזָב ' תיבה מורכבת ' אַךְ זָב ' רצונו לומר אַךְ לשון צער שעושים צער לישראל בגזרותם וגם מטמאים נפשם בטומאת הַזָּב שהיא חמורה וגם מאוסה יותר מטומאת מת מפני שיוצאה מגופו.
5 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Sanhedrin 102a · Sefaria
Tosafot
No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.
What this page contains
A full text unit for Sanhedrin, daf 102, Amud Aleph, about 588 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 154 words
Opens “וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם, דְּהָא יֵהוּא…”
- Segment 225 words
Opens “מַאי גְּרַמָא לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: בְּרִית כְּרוּתָה…”
- Segment 332 words
Opens “דִּכְתִיב: ״וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם״.…”
- Segment 424 words
Opens “״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָים וַיִּמְצָא…”
- Segment 547 words
Opens “״בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי:…”
- Segment 631 words
Opens “״וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כׇל…”
- Segment 712 words
Opens “״וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָיִם״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר…”
- Segment 849 words
Opens “״וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא…”
- Segment 924 words
Opens “מַאי ״וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה״? אָמַר רַב יְהוּדָה…”
- Segment 1036 words
Opens “״לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת בָּתֵּי…”
- Segment 1155 words
Opens “אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה…”
- Segment 1214 words
Opens “מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? חָבֵר הוּא…”
- Segment 1320 words
Opens “״וְיַדַּח יָרׇבְעָם (בֶּן נְבָט) אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי…”
- Segment 1444 words
Opens “״וְדִי זָהָב״. אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אָמַר…”
- Segment 1541 words
Opens “אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: עַד יָרׇבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל…”
- Segment 1623 words
Opens “אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת…”
- Segment 1742 words
Opens “״אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרׇבְעָם מִדַּרְכּוֹ…”
- Segment 1815 words
Opens “רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא דָרֵישׁ…”
Sages named on this page
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Sanhedrin 102a · Segment 14 — “…זָהָב״. אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Sanhedrin 102a · Segment 2 — “…גְּרַמָא לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחְאָב…”
Original text
וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם, דְּהָא יֵהוּא צַדִּיקָא רַבָּה הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכׇל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל״.
And even Ahijah the Shilonite erred in this matter and signed that he would accept all of Jeroboam’s pronouncements. And generations later this caused Jehu to sin. The Gemara explains: As Jehu was an extremely righteous person. As it is stated: “And the Lord said to Jehu: Because you have done well, to perform what is right in My eyes, and have done to the house of Ahab according to all that was in My heart, your children of the fourth generation shall sit on the throne of Israel” (II Kings 10:30). And it is written: “But Jehu took no care to walk in the Torah of the Lord, God of Israel, with all his heart; he departed not from the sins of Jeroboam, who made Israel sin” (II Kings 10:31).
מַאי גְּרַמָא לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה״. רָבָא אָמַר: חוֹתָמוֹ שֶׁל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה, וְטָעָה.
What caused Jehu to do so? Abaye says: A covenant is made with the lips, as it is stated that Jehu said cunningly in an attempt to entrap the priests of the Baal: “Ahab worshipped Baal a little, but Jehu shall serve him much” (II Kings 10:18). Although it was not his intention, once the statement escaped his lips he began following the path to its fulfillment. Rava says: He saw the seal of Ahijah the Shilonite on the coronation document of Jeroboam and he erred and believed that it was permitted to act as Jeroboam did.
דִּכְתִיב: ״וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם הַעֲמִיקוּ מִשֶּׁלִּי. אֲנִי אָמַרְתִּי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לָרֶגֶל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְהֵם אָמְרוּ: כׇּל הָעוֹלֶה לָרֶגֶל יִדָּקֵר בַּחֶרֶב.
The Gemara continues its discussion of Jeroboam. With regard to that which is written: “And the apostates are deep in slaughter and I am rejected by them all” (Hosea 5:2), Rabbi Yoḥanan says that the Holy One, Blessed be He, says: They issued decrees that are more profound and more extreme than my own. I said: Anyone who does not ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festival violates a positive mitzva, and they said: Anyone who ascends to Jerusalem for the pilgrimage Festival will be stabbed with the sword. In that way, Jeroboam successfully prevented the residents of the kingdom of Israel from ascending to Jerusalem.
״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָים וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת הִיא מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת.
The verse states: “And it came to pass at that time, and Jeroboam left Jerusalem, and the prophet Ahijah the Shilonite found him on the way, and he was clad in a new garment, and the two were alone in the field” (I Kings 11:29). It was taught in the name of Rabbi Yosei: The phrase “at that time” indicates that it is a time ordained for calamity.
״בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת. ״בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה. ״וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת הִיא מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת. ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת.
The verse states: “At the time of their punishment, they shall perish” (Jeremiah 51:18). It was taught in the name of Rabbi Yosei: The phrase “at the time” indicates that it is a time ordained for calamity. The verse states: “In an acceptable time have I answered you” (Isaiah 49:8). It was taught in the name of Rabbi Yosei: The phrase “in an acceptable time” indicates that it is a time ordained for good. The verse states: “On the day when I punish, I will punish their sin upon them” (Exodus 32:34). It was taught in the name of Rabbi Yosei: The phrase “on the day when I punish” indicates that it is a time ordained for calamity. The verse states: “And it came to pass at that time, and Judah descended from his brothers” (Genesis 38:1). It was taught in the name of Rabbi Yosei: The phrase “at that time” indicates that it is a time ordained for calamity.
״וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כׇל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מָקוֹם מְזוּמָּן לְפוּרְעָנוּת. בִּשְׁכֶם עִינּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
The verse states: “And Rehoboam went to Shechem; for all Israel came to Shechem, to make him king” (I Kings 12:1). It was taught in the name of Rabbi Yosei: Shechem is a place ordained for calamity. In Shechem, they tormented and raped Dinah, in the outskirts of Shechem the brothers sold Joseph, in Shechem the kingdom of the house of David was divided.
״וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָיִם״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: שֶׁיָּצָא מִפִּיתְקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
With regard to the verse which states: “And Jeroboam left Jerusalem” (I Kings 11:29), Rabbi Ḥanina bar Pappa says: It means that he left the destiny of Jerusalem, meaning he removed himself from the category of the residents of Jerusalem, never to return.
״וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה״. מַאי ״בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה״? אָמַר רַב נַחְמָן: כְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה. מָה שַׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי – אַף תּוֹרָתוֹ שֶׁל יָרׇבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי. דָּבָר אַחֵר: ״שַׂלְמָה חֲדָשָׁה״ – שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם.
The verse states: “And the prophet Ahijah the Shilonite found him on the way, and he was clad in a new [ ḥadasha ] garment, and the two were alone in the field.” What is taught by the phrase “in a new garment”? Rav Naḥman says: It was like a new garment; just as a new garment has no imperfection, so too, the Torah studies of Jeroboam at that time had no imperfection. Alternatively, “a new garment” teaches that they introduced [ sheḥideshu ] matters that no ear had ever heard.
מַאי ״וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁכׇּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה. וְאִיכָּא דְּאָמַר: שֶׁכׇּל טַעֲמֵי תּוֹרָה מְגוּלִּין לָהֶם כַּשָּׂדֶה.
What is taught by the phrase “and the two were alone in the field”? Rav Yehuda says that Rav says: It teaches that all the Torah scholars of that generation seemed, relative to them, like grass of the field, as they were wiser than all of them. And there are those who say: It teaches that all the rationales of the Torah were revealed to them like a field that is exposed for all to see.
״לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן, מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִישׁ אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו? ״בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״.
The verse states: “Therefore shall you give parting gifts to Moresheth Gath; the houses of Achzib are a deceitful thing for the kings of Israel” (Micah 1:14). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: When they crowned Jeroboam, a Divine Voice emerged and said to the subjects of the kingdom of Israel: He who killed the Philistine and bequeathed the city of Gath to you, i.e., King David, will you give parting gifts to his sons and revolt against them? Ultimately, the houses of Achzib are a deceitful thing for the kings of Israel, as the kings of Israel will also be forsaken by their subjects.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״. וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.
Rabbi Ḥanina bar Pappa says: With regard to anyone who derives benefit from this world without reciting a blessing, it is as though he stole from the Holy One, Blessed be He, and the congregation of Israel, as it is stated: “Whoever robs his father and his mother and says: It is no transgression, he is the companion of a corrupter” (Proverbs 28:24). And the term “his father” is referring to none other than the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “Is He not your Father Who created you, Who made you and established you?” (Deuteronomy 32:6). And the term “his mother” is referring to none other than the congregation of Israel, as it is stated: “Hear, my son, the discipline of your father, and do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). The mention of the Torah as emanating from the mother indicates that the mother represents the congregation of Israel, and the Torah of the mother is the tradition of the Jewish people.
מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, שֶׁהִשְׁחִית יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
What is the meaning of the phrase “He is the companion of a corrupter”? It means that he is a companion of Jeroboam, son of Nebat, who corrupted the people of Israel before their Father in Heaven by sinning and by causing others to sin.
״וְיַדַּח יָרׇבְעָם (בֶּן נְבָט) אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה׳ וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה״. אָמַר רַבִּי חָנִין: ״כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ״.
With regard to the verse: “And Jeroboam drove Israel from following the Lord, and caused them to sin a great sin” (II Kings 17:21), Rabbi Ḥanin says: This is like two sticks that when they collide cause each other to carom, as due to the strife, Jeroboam caused the subjects of the kingdom of Israel to grow distant from God.
״וְדִי זָהָב״. אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיֹּאמְרוּ ׳דַּיי׳, גָּרַם לָהֶם לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. מָשָׁל: אֵין אֲרִי דּוֹרֵס וְנוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר.
§ Apropos the calves of Jeroboam, the Gemara discusses the Golden Calf discussed in the Torah. The verse states: “And Di Zahav” (Deuteronomy 1:1). The school of Rabbi Yannai said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, because of the gold and silver that You lavished upon the Jewish people during the exodus from Egypt until they said enough [ dai ], this wealth caused the Jewish people to fashion for themselves gods of gold. The combination of wealth and leisure left them open to a transgression of that sort. There is a parable for this: A lion does not maul and roar over a basket of straw from which he derives no pleasure; rather, he mauls and roars over a basket of meat, as he roars only when satiated. In other words, the guilt is not exclusively theirs.
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: עַד יָרׇבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה עֲגָלִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לָךְ כׇּל פּוּרְעָנוּת וּפוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרֵעַ לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטֹּאתָם״.
Rabbi Oshaya says: Until Jeroboam, Israel was suckling, i.e., suffering the consequences, from worshipping one calf that they fashioned in the wilderness. From that point forward, they were suckling from two and three calves, as Jeroboam added the calves in Bethel and Dan. Rabbi Yitzḥak says: You have no punishment that comes to the world in which there is not one twenty-fourth of the surplus of a litra of the first calf. When weighing a substance, there would often be a disparity of up to one twenty-fourth of its weight. The point is that a minuscule portion of the sin of the Golden Calf is added to every punishment imposed upon the Jewish people, as it is stated: “On the day when I punish, I will punish their sin upon them” (Exodus 32:34), indicating that atonement for that sin is incomplete, and the Jewish people will continue to suffer for it.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת נִגְבָּה פָּסוּק זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא בְאׇזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ״.
Rabbi Ḥanina says: After twenty-four generations elapsed from the sin of the Golden Calf, the debt referred to in this verse was collected, as it is stated: “And he cried in my ears with a loud voice, saying: Those who have charge over the city draw near, every man with his deadly weapon in his hand” (Ezekiel 9:1). This prophecy occurred twenty-four generations after the sin of the Golden Calf.
״אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרׇבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה״. מַאי ״אַחַר״? אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרׇבְעָם בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. אִי הָכִי, לָא בָּעֵינָא.
The verse states: “And after this matter, Jeroboam returned not from his evil way” (I Kings 13:33). To what event is the verse alluding, when it states: “After this matter”? Rabbi Abba says: It is after the Holy One, Blessed be He, grabbed Jeroboam by his garment, i.e., he sent prophets and implored him, and said to him: Repent, and you and I and the son of Yishai will stroll together in the Garden of Eden. Jeroboam said to Him: Who will walk in the lead? God said to Jeroboam: The son of Yishai will walk in the lead. Jeroboam said: If so, I do not wish to repent.
רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא דָרֵישׁ בִּשְׁלֹשָׁה מְלָכִים. חֲלַשׁ, קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּלָא דָּרֵישׁ. כֵּיוָן
§ The Gemara relates: Rabbi Abbahu was accustomed to lecture at great length about the three kings enumerated in the mishna, who have no share in the World-to-Come. He fell ill, and he undertook that he would not lecture about those kings. Once