Bava Metzia 98a

אלא חמשים הוה ליה מודה מקצת ומחוייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע:

קא משכחת לה עסק שבועה דמתניתין רישא בב' פרות וסיפא בג' רישא דקאתי לדינא על היום או על השעה לא מיתוקמא בפרה אחת מעיקרא אלא בב' ומתו וזה תובעו על ב' והלה מודה לו באחת שהוא מחוייב לו דמיה והיא המביאתו להתחייב שבועה על השניה שטוען איני יודע אם חייב אם לאו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולהכי נקט ומתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקאמר ליה אחדא שקלה ואחדא איני יודע אם בשעת שאילה אם בשעת שכירות ה"ל ההיא דמודה הילך ואיכא מ"ד הילך פטור משבועה וסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת ואיני יודע איזה מהן מתה משכחת לה עסק שבועה כשהיו מתחילה שלשה ומתו השנים באחת מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה והיא מחייבתו שבועה על שניה:

ולרמי דאמר ד' שומרים כו' בשבועות האמורות בהן כגון ש"ח לישבע שנגנבה וש"ש לישבע שנאנסה ושואל לישבע שמתה ממלאכה צריכין כפירה וכו' אלמא מדקאמר בעינן כפירה ולא אמרינן צריכין הודאה במקצת ש"מ אע"ג דשייכא בהו שבועת שומרין בלא שום כפירה לא משביעין ליה שבועת שומרים עד דכפר כפירה אחריתי כגון לההד"מ או החזרתי לך ולדידיה לא מיחייב שבועה אהודאה בלא כפירה ואיני יודע לאו כפירה היא והא דרבא לית ליה אא"כ אמר לו חמשים יש ונ' השניים מקצת. להד"מ ומקצת איני יודע משכחת לעסק שבועה דמתניתין רישא בג' פרות וסיפא בד' לרמי בר חמא לא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה כלומר זה אמת וזה להד"מ אבל זה אני חייב וזה איני יודע אי נגנב או שנאבד בש"ח לא משמע ליה כי הוא זה:

דאמר רבא מנה לי בידך כו' פי' ר"ח דדברי רבא בהאי לישנא לא מצינו עיקרה בגמ' ומיהו קבלנו מרבותינו דעיקרה בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

מתוך שאינו יכול לישבע משלם ה"נ הוה לן למימר מן הדין בחשוד על השבועה אלא תקנו שיהא כנגדו נשבע ונוטל דבענין אחר לא הוי אפשר שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב ויתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה לכך תקנו שישבע שכנגדו אבל הכא ובנסכא שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו:

משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת הך סוגיא אתיא כרבי חייא בר יוסף דאית ליה בהגוזל קמא (ב"ק דף קז. ושם ד"ה עירוב) עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון לא בעי כפירה והודאה בהדי נאנסו כדבעי התם ר' חייא בר' אבא א"ר יוחנן ופליג אברייתא דרמי בר חמא דבעי ג' פרות אלא בשתי פרות סגי בהודאה וכפירה או בהודאה ונאנסו ול"ג ר"ת ה"מ במלוה אבל בפקדון מעיז ומעיז אבל ריב"א גרס ליה ומפרש ה"מ במלוה אבל בפקדון דהיינו בטענה דלא שייכא אלא בפקדון דהיינו טענת אונס מעיז ומעיז דאין חבירו מכיר בשקרו וחייב אפי' בלא הודאה ושם מפרש באורך והשתא לפי' ריב"א הכא דקטעין שוכר כדרכה מתה אבל איני יודע אם בשעת שאלה אם בשעת שכירות או שאולה או שכורה נהי דלשבועה שמתה כדרכה דהיינו טענה דנאנסו לא בעי הודאה מ"מ מה שטוען איני יודע אם שאולה או שכורה דהיינו כפירה בעי הודאה ולהכי מוקי רישא בב' וסיפא בג' דהשתא איכא חדא דהודאה והוי מחוייב שבועה לישבע ששכורה מתה דאי לאו דההיא דהודאה הוי כופר הכל ופטור וע"י גלגול דנשבע דכדרכה מתה אין להשביעו כדפרישית במתני' ולפר"ת א"ש טפי דלדידיה אפילו נאנסו בעי הודאה ורמי בר חמא מוקי לה בג' פרות וכר' חייא חדא דהודאה וחדא דכפירה היינו אותה שטוען להד"מ וחדא דנאנסה והיינו ההוא דקטעין איני יודע דטעין בה שמתה כדרכה וא"ת בב' סגי בההיא דהודאה ובההיא דאיני יודע דאיכא בה נאנסה וכפירה וי"ל דגזירת הכתוב דאינה עולה לכאן ולכאן דכי הוא זה משמע דאיכא כפירה והודאה מלבד אותה שטוען בה שלא פשע בה ומכאן יש להוכיח דלרמי בר חמא לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפי' בהגוזל קמא (שם) בשם ר"ת דאי סגי לא היה צריך כאן להוסיף פרה של כפירה אליביה דבשל הודאה ואיני יודע הוי סגי כמו לר' חייא בר יוסף וא"ת ור' חייא בר יוסף היכי פליג אברייתא דרמי בר חמא וי"ל דסבר כמתני' דשבועת הדיינין (שבועות דף מב: ושם) זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון וסלע הלויתני עליו כו' ועשר גפנים טעונות מסרתי לך דבכולהו לא בעי [אלא] כפירה והודאה וא"ת ור' יוחנן היכי פליג אמתני' וסבר כברייתא דרמי בר חמא והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וי"ל דאמוראי נינהו אליביה דר' יוחנן כדאמר בריש אלו טריפות (חולין דף מג.) א"נ יאמר שבכל המשניות לא חשש להזכיר אותן של אונסין כדמוקי מתני' דהכא ומיהו קשה לפר"ת דפריך בסמוך גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע אמאי מה שטענו לא הודה לו ולרב הונא ולרב יהודה פריך דלא בעו פרת הודאה והוי כופר הכל כדפי' בקונט' וא"כ מאי משני ע"י גלגול דא"ל אישתבע דכדרכה מתה הא לפר"ת כיון דליכא הודאה לא מיחייב שבועה אפי' בטענת נאנסו ובלא פי' הקונט' תיקשי לרב יהודה היאך יתרץ דכיון דליכא אלא חד פרה ולפי' ריב"א אתא בפשיטות וי"ל דההיא שבועה מדרבנן דמדרבנן איכא שבועה בנאנסו בלא שום הודאה ולעיל דמצריך הודאה משום דאיני יודע הוי כפירה כדפרישית לריב"א וכן מפרש ר"ת ההיא דסוף המוכר הבית (ב"ב דף ע: ושם ד"ה סוף) דקאמר אילו אומר נאנסו לאו שבועה בעי דהיינו מדרבנן דאיכא שבועה מדרבנן קודם שבועת היסת כמו פוגם כתובה ועד אחד מעיד שהיא פרועה פרק הכותב (כתובות דף פז.) ועוד אור"ת דרב יהודה מוקי נמי מתני' כר"נ ואיכא חדא דהודאה והכי פריך מה שטענו לא הודה לו כלומר למה ישבע ששכורה מתה היה לו לישבע ששאולה קיימת והיא אותה שמחזיר לו ולהשיב על טענתו שאומר שאולה מתה ומשני ע"י גלגול כיון דצריך לישבע על אותה שמתה שכדרכה מתה אוקמה רבנן אידך שבועה נמי עלה בגלגול דטוב לעשות ב' שבועות על פרה אחת יותר מעל ב' פרות אבל ההיא דהמוכר הבית (ב"ב דף ע.) ליכא לאוקמי כגון דאיכא פרה אחרת של הודאה דלוקמה דליכא הודאה ותיתי ליה שפיר:

רישא בתרתי וסיפא בתלת איכא למידק, והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא, וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת, ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. וי"ל דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו. ואכתי איכא למידק, סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית, דהא בתרתי נמי משכחת לה, וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי, וא"ל הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה, ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי, ולקמן (בבא מציעא ק, ב) עבדא דקטעה לידיה. וא"ת אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. י"ל דאין הכי נמי, ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי, לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת, אלא עיקר גירסא הכין, היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא, וממנה אנו דנים לרישא וסיפא בתרתי או בתלת, וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בד', אינו כמו שנכתוב בסמוך. ועוד נ"ל שממקומו הוא מוכרע דא"כ למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים, לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בג' פרות חדא להד"מ וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על הג' בגלגול, ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן (קידושין כח, א). והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא, ה"א כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו ע"י גלגול קמ"ל, אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו. [והרשב"א הקשה על זה] דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו, וא"כ כי מדלית אותה של כפירה ה"ל כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה, וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול, אא"כ תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין, כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם. ומ"מ העיקר הוא דהכא ל"ג כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא, דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתני' בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא, ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן, באומר חדא להד"מ וחדא נאנסה א"נ איני יודע אם נאנסה חייב. אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי, ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין (ה, א) אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו', ה"ד לאו דאמר ליה הילך, לא דא"ל שלשה פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו, ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואין עיקר דבריו אלא (איני יודע) לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה, ודנקט לה בג' פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמ' אלא הכי אמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, וא"נ גרסינן ליה התם, לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה, וה"ה לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאחת בעינא שלומי לך, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

ממה שהעמידו בסוגיא זו משנתנו בעסק שבועה וראש המשנה והוא שעת שאלה ושעת שכירות בשתי פרות וסוף המשנה והוא אחת שאולה ואחת שכורה בשלש פרות אתה למד שארבעה שומרים אין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת שאלו כן טענת שמירה עצמה אינה אלא בשלש פרות כגון שיאמר שלש פרות מסרתי וכולן מתו בפשיעה והשומר יטעון לא מסרת אלא שתים שזהו כפירה במקצת והאחת אני חייב לשלם מחמת שמתה בפשיעה שזהו הודאת מקצת והאחת מתה באונס ועליה שבועת השומרין באה הא אם הודה בשלשתן וטען שכלן מתו באונס אין כאן שבועה ואף במשנתנו היית צריך להעמיד ראש משנתנו בשלש וסופה בארבע ראשה בשלש שאומר שלש פרות מסרתי לך חצי היום בשאלה וחציו בשכירות ומתו כלם בשעת שאלה וזה יטעון באחת לא היו דברים ושיודה באחת שבשעת שאלה מתה ובשלישית שאינו יודע וסוף המשנה שיאמר לו ארבע פרות מסרתי שלש בשאלה ואחת בשכירות ושלש של שאלה מתו וזה יכפור באחת מכל וכל שלא שאלה מעולם ויודה באחת שבשאלה מתה ובשלישית איני יודע אם של שאלה וזו שנשארה של שכירות אם של שכירות וזו שנשארה של שאלה ומ"מ אין הלכה כן שהרי הודאת מקצת כבר העתקנוהו מפרשת שומרין והעמדנוהו על פרשת הלואה וכבר ביארנוה בבבא קמא:

יש שואלין מה הוצרכנו להעמיד ראש המשנה בשתי פרות ואף באחת אתה מוצא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והוא על ידי גלגול כגון זה אומר בשעת שאלה מתה וזה אומר איני יודע אם בשעת שאלה אם בשעת שכירות ויאמר לו הלה תשבע בזו שמתה שכדרכה מתה ועל ידי גלגול שבועה זו השבע שהשכורה מתה ומתוך שאין יכול לישבע שהשכורה מתה שהרי אומר איני יודע משלם ולמדו מכאן רוב מפרשים שכל שהוא מגלגל לו שבועה על שבועה ואמר על המגולגל איני יודע אין אומרין מתוך שאין יכול לישבע משלם שאין זה קרוי מחוייב שבועה שנחייבהו על שאינו יכול לישבע שהרי ממקום אחר היא באה ואינו דומה לזו שהכל טענה אחת שהוא תובעו מנה ועל אותו מנה עצמו הוא מודה מקצת ואומר על המקצת איני יודע ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים במי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין עליו גלגולין אם פקח הוא יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבועה חמורה או שנשבע היסת שאינו נודע לו או שמחרימין סתם בפניו כל מי שנודע לפלני זכות בכך וכך ואינו מודה יהא כך וכך ומ"מ אף הם חזרו לומר מכח שמועת רמי בר חמא בארבעה שומרין צריכין כפירה וכו' ומכת שמועת שני עבדים ושני שדות שהגלגול שהוא על טענת בריא אם אינו יכול לישבע משלם כענין בריתא דרמי בר חמא ששבועת השכורה מתה גלגול היא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כתירוצו של רב נחמן בשלש פרות ובארבע פרות ובענין שני עבדים אבל גלגול שבועת שכורה מתה על טענת שמא היא והדברים ברורים כדעת ראשון:

יש לך ללמוד עוד מסוגיא זו והוא שיש לך לשאול מה הוצרכנו להעמיד סוף המשנה בשלש ויעמידוה בשתים ושיאמר לו שתי פרות מסרתי לך החזר את שתיהן וזה אומר אחת בידי עדין ואני חייב להחזירה והשניה מתה ואיני יודע אם שאולה ולחיוב אם שכורה ולפטור שנמצא מחוייב שבועה וכן אתה מקשה מזו לראש המשנה שהעמידוה בשתי פרות ומפני מה פרשוה במתו שתיהן וזו אינה שאלה שהרי כל שאומר אחת בידי הילך הוא ואין כאן שבועת מקצת אלא ששאלה זו שיאמר לו אחת בידי והיא באגם שאין כאן הילך למדו מכאן הרבה מפרשים שאף כל שאומר שהיא בידו אלא שעומדת באגם הילך הוא ומביאין ראיה ממה שאמרנו בפרק ראשון תא שמע מדתני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' מאי לאו דאמר ליה הילך באותה של הודאה לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו כלהו בפשיעה ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך מתה בפשיעה והיא של הודאה דלאו הילך הוא ומאחר שלא תירצה ואידך קיימא באגם משמע דכל קיימא באגם הילך הוא ואע"פ שבפרק הגוזל קמא אמרו כי קאמינא אנא דקיימא באגם דלאו הילך הוא אין הילך זה מעין אותו שבפרק הגוזל שלא נאמר שם אלא בכופר ממון ונשבע כגון שאמר לו שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שנמצא פוטר עצמו בגנבה ואבדה ונשבע ואח"כ הודה שגנבו שאם היה השור לשם והיה אומר שומר אני עליו הילך וטול אע"פ שנשבע והודה אין כאן חומש ואשם אבל אם היה באגם או במקום שאין יכול להחזירו עכשו ונשבע והודה משלם חומש ואשם שאלו נגנב בנתים היה פוטר עצמו אבל לענין שבועת הודאת מקצת כל שעומד באגם הילך הוא ומ"מ גדולי המפרשים חולקים בה כמו שביארנו למעלה ומתרצים קושיא זו ששאלה ושכירות שני ענינים הם הואיל ואין דינן שוה ואין כאן שבועה והוא כאומר מנה הלויתיך ומנה הפקדתיך והלה כופר באחת ומודה באחר שאין זה מודה מקצת הטענה אע"פ שבטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב לפי שהלואה ופקדון שתי טענות הן שאין חיובם שוה אלא שמ"מ הרבה חולקין בזה:

ממה שאמרו במשנה זו זה אומר שכורה מתה וזה אומר איני יודע שהוא פטור יש לך ללמוד שאין טענת שמא מגולגלת שאם כן ישבע שכדרכה מתה ויגלגל ששכורה מתה אלא אין טענת שמא מגולגלת שאין גלגול חמור מעיקר טענה וכל שבעיקר טענה אין יכול להשביעו בטענת שמא כל שכן בגלגול שאין יכול להשביעו בטענת שמא ואע"פ שבפרק הנשבעין מ"ה א' בענין שבועת השותפין אמרו שאם חלקו אין יכולין להשביע זה את זה נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל אף הדין נותן בה כן הואיל וקודם חלוקה היה יכול להשביעו בטענת שמא ומה שאמרו במסכת קדושין בענין גלגול שבועה אשכחן בריא שמא מנלן פירושו לגלגל טענת בריא על שבועת שמא אבל טענת שמא אינה מתגלגלת אפילו על שבועת בריא ושבועת שוטה שמגלגלין בה ארוסה ונשואה הרי אף היא עיקרא בשמא ושמא על שמא הוא כשתפים ואפטרופסים ואע"פ ששבועת השומרין עיקרה בשמא מתוך שאי אפשר לבעלים לידע עשאוה כבריא ואף כן הענין והטעם בשתפים ואפטרופסים אבל כל שמא רעוע כזה שהיה לו לידע אין מגלגלין לה אף על בריא ולא על שמא וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין:

יש מביאין ראיה לדבר זה משמועת רמי בר חמא האמורה בסוגיא זו שאם לא כן שבועת שומרין שכתבה תורה למה לי תיפוק לי מגלגול שבועת הודאת מקצת אלא שאין טענת שמא מגולגלת ומ"מ אין כאן ראיה חזקה אפשר שימחול לו בכפירה ורוצה להשביעו שבועה על אותה שבאה שבועת השומרין עליה ויש שפרשוה כשהשומר חשוד שמאחר שהמפקיד שמא הרי הוא כשניהם חשודים ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואם לא נכתבה שבועת השומרין נמצא שלא הלה מתחייב אלא על ידי גלגול והרי כתבנו שאין אומרין בשבועת גלגול מתוך שאין יכול לישבע משלם:

בא"ד האי לישנא דאם איתא איתא כו' אדרבה הל"ל אם ליתא ליתא כו' עכ"ל ובספרים שלנו ליתא כלל וה"ג התם אי איתא לדרב ושמואל איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והא רב נחמן עבד כו' דהשתא שפיר מצינן לפרושי דפריך אאם ליתא ליתא ותו לא מידי וק"ל:

בגמ' וסיפא בג' כו' אין חדא דשאילה מתה כו' ולא בעי לאוקמא בב' פרות א' שאולה וא' שכורה ושניהם מתו והודה לו בא' מהן שמתה בפשיעה וההיא דהודאה לשלם לו והשניה איני יודע אם ההיא דמתה כדרכה היא שכורה או דשאולה דהא לא קאמר במתני' אלא דא' מתה כדרכה ולא הוזכר שהשניה מתה בפשיעה ועוד איכא למ"ד במסכת שבועות דאית ליה דבכה"ג נמי מקרי מה שטענו לא הודה ועיין בכה"ג שכתב הנ"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ולרמי דאמר כו' מדקאמר בעינן כפירה כו' עכ"ל משום שהיה אפשר לפרש כפירה היינו טענת נאנסו שאפשר שמתה בפשיעה והוא טוען נאנסה דקדק לומר דמדקאמר בעינן כפירה ולא קאמר רק צריכין הודאת מקצת דהוה משמע נמי שפיר צריכין הודאת מקצת עם טענת נאנסו בשאר משמע ליה לתלמודא דבעי כפירה אחריתא בלאו הך דטענת נאנסו ודו"ק:

בא"ד ואיני יודע לאו כפירה היא כו' ונ' השניים מקצת להד"מ ומקצת איני יודע כו' עכ"ל והתוס' כתבו דודאי היכא דבעי לישבע נאנסו ה"ל איני יודע על אותה פרה לאו כפירה אבל היכא דלא בעי טענת נאנסו איני יודע כפירה היא וא"כ בהא דרבא מנה לי בידך כו' דאיכא לאוקמא בהלואה ולא שייך בה טענת נאנסו ה"ל למימר דאיני יודע מקרי כפירה אבל מפרש"י נראה דאין לחלק ובכל מקום איני יודע לאו כפירה היא ומזה יש ליישב מה שהקשו התוספות בפ' הגוזל לפרש"י שפירש שם דבפקדון בכופר הכל נמי מחויב שבועה מהך סוגיא דשמעתין דמוקי מתני' ביש חדא דקמודה בה דהא איכא למימר כפירושו לרמי בר חמא דאיני יודע לאו כפירה היא ה"נ אית לן למימר נמי לר' חייא ב"י דבהא לא פליגי ולהכי בעי הודאה אבל כפירה גמורה קושטא הוא דלא בעי הודאה לר' חייא ב"י מיהו ק"ק לפירושו כיון דאיני יודע לאו כפירה היא למה משלם משום דאינו יכול לישבע דמהיכא באת לו השבועה על טענת איני יודע ואפשר דה"ק קרא כי הוא זה דהיינו במודה מקצת ישבע בין בכופר בין באיני יודע בשאר וכיון דבאינו יודע אינו יכול לישבע משלם ודו"ק:

תוס' בד"ה משכחת לה כו' לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפי' בהגוזל קמא בשם ר"ת כו' ואיני יודע הוי סגי כמו לר' חייא ב"י כו' עכ"ל כן פירשו לעיל לפי' ריב"א דלא בעי הודאה אלא משום כפירת איני יודע לר' חייא ב"י אבל לפר"ת בעי שם הודאה משום טענת נאנסו ואיכא למימר שפיר דאיני יודע לאו כפירה היא כפרש"י אלא דלא ניחא להו למימר הכי ודו"ק:

בא"ד וא"ת ור' חייא ב"י היכי פליג אברייתא דרמי בר חמא וי"ל דסבר כמתני' כו' עכ"ל מהך קושיא ה"מ לדחות פר"ת דפ' הגוזל דסגי כפירה וההודאה לרמי ב"ח דלפי זה מתניתא דשבועות לא מסייע כלל לרב חייא ב"י ותקשי ליה ברייתא דרמי ב"ח ודו"ק:

בא"ד אי איתא איתא אלמא מספקא ליה והא עבד רב נחמן וכו' פי' ופשיטא דלית ליה הא דרב ושמואל:

ד"ה משכחת לה וכו' עד ובלא פי' הקונטרס תקשה לרב יהודה וכו' פי' בלא פ"ה דפי' דלרב יהודה פדיך אלא אפי' אי הוה שייכא הקושיא ופירוקא דגמרא לרב נחמן או למי שיהיה כלומר בלא סוגיית הגמ' יקשה מן המשנה בעצמה לרב יהודה למה נשבע כיון דאין כאן כ"א חדא פרה:

בא"ד ולעיל דמצריך הודאה משום דאינו יודע הוי כפירה לרווחא דמלתא כתבו כן דהא בלא טעם זה מוכרח להצריך ההיא דהודאה כדי שיהא מחויב שבועה דאורייתא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה הכי נמי וכו' ודו"ק:

רישא בתרתי וסיפא בתלת איכא למידק והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. ויש לומר דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו. ואכתי איכא למידק סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית דהא בתרתי נמי משכחת לה וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי ואמר ליה הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי ולקמן עבדא דקטעה לידיה. ואם תאמר אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. יש לומר דאין הכי נמי ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת אלא עיקר גירסא הכין היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא וממנה אנו דנים לרישא וסיפא. בתרתי או בתלת. וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בארבעה אינו עיקר כמו שנכתוב בסמוך. הרשב"א.

והר"ן תירץ וזה לשונו דמדתני להו למתניתין תרווייהו דשאלה ושכירות ולא איירי אלא בשאולה משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ומשום הכי אצטריך לאוקמי בתלת. עד כאן.

כתוב בתוספות ועוד אומר רבינו תם דרב יהודה נמי מוקי מתניתין בתרתי כמו רב נחמן וכו'. וכתוב בגליון והא דקאמר לעיל ורב נחמן מוקי לה בתרתי הוא הדין דרב יהודה מוקי לה הכל אלא משום שצריך לו לפרש היכי הוי מחויב שבועה. עד כאן.

ולרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים צריכיך כפירה וכו' הוי יודע דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן ארבעה שומרים חייביו שבועה מן התורה בפרה אחת אם טוען בה נאנסה ולרמי בר חמא דדריש כי הוא זה אארבעה שומרים אינו חייב שבועת השומרים עד שתהא שם הודאה במקצת שהיא מחייבתו שבועה בפני עצמה ושבועת השומרים וזה אי אפשר אלא בתלת פרות שיודה באחת ולא באחרת ויטעון בשלישית שנאנסה. ומיהו מודה רמי בר חמא במודה במקצת וכופר במקצת בלבד שחייב בלא שבועת השומרים וכמו ששנינו בפרק שבועת הדיינים והכי נמי אמר איהו גופיה בפרק הכותב. ורבא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב סבירא ליה שאין עיקר שבועת מודה במקצת וכופר במקצת באה אלא על שהודה במקצת לפיכך כשמודה במקצת אף על פי שאומר בשאר איני יודע שאין זו כפירה כיון שלא הודה אלא במקצת נתחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אשומרים נמי כתיב אין השומרים חייבין שבועה עד שיודה במקצת ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואף על פי שלא כפר במקצת כפירה גמורה תייב ואף על פי שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו. מאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן לית ליה הך סברא כדאיתא בפרק הגוזל עצים. אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דסבירא ליה שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפילו טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מודה מקצת דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומר זה אמת וזה לא היו דברים מעולם והילכך לדבריו מי שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחויב שבועה עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואיני יודע לאו כפירה גמורה היא ושמע מינה דלית ליה לרבא אלא בשאמר חמשין אית לך בידי ועשרין לית לך והשאר איני יודע הילכך מתניתין לא משכחת לה אלא רישא בתלת וסיפא בארבעה. כך פירשה רש"י בקצרה כמנהגו ודברי פיו חן. ויש שמוסיפין דרך אחרת בשמועה זו לומר שלא הוסיפו פרה אחת לרמי בר חמא מפני עסק שבועה דמודה מקצת אלא משום דמתניתין כולה לרמי בר חמא בדשייכי בה שבועת השומרים עסקי דומיא דסיפא דקתני ישבע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמתניתין כדרב יהודה סיפא משום גלגול דשבועת השומרים היא וכדעולא ולא משכחת לרמי שבועת השומרים בלא שלוש פרות לפום הכי מוקי לה השתא לרב נחמן בשלוש וארבע אליבא דרמי בר חמא כי היכי דתיקום מתניתין בשיש ביה שבועת השומרים לכולי עלמא. ואף על גב דחייב ופטור וישבע משום דמודה מקצת הוא מיהו בדין השומרים קיימינן ובגוונא דשבועת השומרים תנן. הרמב"ן. השיב הרז"ה תשובה להראב"ד וזה לשונו: הסיוע שהבאתי לדברי לא דייך שדחיתו אלא שהפכתו עלינו באמרך שאין בכל השמועה ההיא שבועת השומרים דטענת זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה אין זו שבועת השומרים ואני איני אומר שזו היא עיקר שבועת השומרים אבל היא קשורה בה ותלויה ועליה היא מיוסדת מה אם ירצה הלה לומר אשתבע לי אי זו מיהת דכדרכה מתה ועל זה הדרך אנו מזכירין אותה בכל דברינו בשם שבועת השומרים מפני שהיא נטפלת לה באותה פרה עצמה ולפי שזו הפרה עצמה שהוא אומר שכורה מתה בשמא היא עיקר שבועת השומרים לכך הוצרך רמי לשתי פרות חוץ ממנה אחת של כפירה ואחת של הודאה כי היא אינה נחשבת לא לכפירה ולא להודאה מפני שהיא הפרה העומדת בעינה אינה נמשכת לא לכאן ולא לכאן מפני שהוא הילך. ולדבריך שאתה אומר שאין בכל שמועה זו ענין לעיקר שבועת השומרים מאי שינויא דרמי בר חמא ומי הכריחו לעשות לו רבקה של פרות הלא אמרת שאין בשמועה זו שבועת השומרים אלא דין מודה מקצת ומודה מקצת רמי לא חלק כמו שמצינו בענין פוגמת כתובתה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא קטעין לה וקא מודה לה במאה הא למדנו שלא חלק רמי בדין מודה מקצת על רבנן. ואנו כבר העמדנו תחלת השמועה לרבנן על דרך מודה מקצת בשיש עסק שבועה ביניהם ואמרינן משכחת לה רישא בתרי וכו' ומה לנו ולרמי בר חמא ולרבות הפרות הרקות והרעות הלא די היה לנו. בתירוץ שתירצנו בתחלת השמועה לדברי הכל לולא שיש כאן דין עיקר שבועת השומרים שעליה חלקו רמי בר חמא ורבנן. עוד כתבת קסבר רמי בר חמא עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון שכן כפירה דמהניא ליה גבי מלוה הויא כפירה לגבי שומרים דהיינו לא היו דברים מעולם אבל כפירות אונס אי נמי שכורה מתה דלא מהניא ליה גבי מלוה לגבי שומר נמי לא מהניא כפירה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אם מלוה שאין כי הוא זה מפורש בה ולא שמעינן ליה לרמי בהדיא דאית ליה עירוב פרשיות ואפילו הכי בנה לו אב ממלוה ונעשית מלוה בנין אב לכל השומרים כל שכן וכל שכן לרבנן דסבירי להו עירוב פרשיות וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ואנן הא קא חזינן דאוקימנא לרבנן רישא בשתים וסיפא בשלש וכו' עד ואמר ליה מדא אין דשאלה מתה אידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכורות היא וכו' אשתכח השתא דטענת שכורה מתה כפירה הויא לרבנן מכח השאולה שמחסר כנגדה לתובע דלא סגיא בלאי הכי כדי דתהוי לן כפירה במקצת והודאה במקצת כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיון שכן כי היכי דלרבנן הוי כפירה ולא חיישי להך בנין אב דידך לרמי נמי אמאי לא הויא ליה כפירה ומנא ליה לבעל התלמוד דאית ליה לרמי האי בנין אב דידך עד שהוצרך לתרץ לו תירוץ בפני עצמו ולהוסיף בו פרה אחת. ועוד שנולדה לנו מחלוקת חדשה בין רבנן ובין רמי בר חמא בדין מודה מקצת ואין כאן זכר לדין שבועת השומרים ואבו לא שמענו קול דברי מחלוקת רמי בר חמא אלא בשבועת השומרים לבד כי האי דתני רמי ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת וכו'. ודבריך ומדרשך בבנין אב שבנית לרמי ולא לרבנן אינן אלא דברי נביאות וכמה עקם עליך וגרם לך שברחת מלומר כי שבועה זו בנויה ומיוסדת על עיקר שבועת השומרים ולא נתרוקנה ממנה תורת שבועת השומרים ולפיכך הוצרכנו לומר לרמי בר חמא כפירה והודאה חוץ מאותה פרה העומדת לעיקר דין שבועה השומרים ואלו אמרת כן לא הוצרכת לדרוש מדרש חדש ודרך בנין אב ולא קשיא ולא מידי. עד כאן.

והראב"ד ז"ל חזר והשיב על דבריו וזה לשונו ואשר כתבת כי לדברי שאני אומר שאין בשמועה זו שבועת השומרים מי הכריחו להרבה פרות וכו'. אני רואה אותם והנה כולם תהו ובהו ואלו היתה טענת אונס כפירה לרמי למה הוצרכו בפרק שנים אוחזין להעמיד דבריו בשלש פרות ונהי שהוצרכו להוסיף לו פרה תהוי האי פרה דקטעין עלה טענת אונס כפירה וישבע עליה שבועת השומרים מחמת ההודאה שהודה בשנית שהרי יש כאן כפירה והודאה. אלא על כרחך שלא בטובתך הוא מן הטעם שפירשתי דכיון דסבר רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואינם נשבעים על טענת אונס בלבד אלמא כמלוה עביד להו וערוב פרשיות אית ליה. ומינה מה מלוה אין בה כפירה אלא כפירת העיקר שהרי אינו יכול לפטור את עצמו בשום אונס אף שומר נמי אין כפירתו כפירה עד שיכפור בעיקר ורבנן נמי עריב פרשיות אית להו כדאמרינן בפרק הגוזל ופליגא דרבי חייא בר יוסף וכו' ומאי שנא מלוה כדרבה וכו' וכמדומה שאין בכחך זה לפרש זאת המלה דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן ובתר הכי אמרי וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומי ראה ערוב כזה שהוא חלוק מהם. ותו דאמרינן מאי שנא מלוה כדרבה אי זה טעם פירשבו בחלוק המלוה משאר השומרים אלא הכי פירושי דרננן נמי ערוב פרשיות אית להו ואהניא להו שאף על פי שלא טענו טענת אונס אלא שכפרו במקצת והודו במקצת נשבעין בלא כפירה והודאה אחרת כפשטיה וכי כתיב כי הוא זה כלומר וכי צריך כי הוא זה אמלוה בלחוד הוא צריך שאין יכול לפטור את עצמו מטענת אונס ומאי שנא מלוה כלומר מאי שנא מלוה דכי קא כפר בכולה מילתא פטור משבועה ושומרים אף על פי שפטרו את עצמן מן הכל בטענת אונס ישבעו כדרבה וכו'. והשתא רבנן ורמי בהא פליגי רבנן סברי שומר נשבע בטענת אונס בלבד כפשטיה דקרא ואף על פי שאין בה כפירת ממון ואין בה שום הודאה ונשבע כמו כן על כפירה והודאה דהא כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון דאשכחן בשומר דנשבע על כפירתו אף על פי שאינה בעיקר כפירה אלא על כפירה שיכפור במקצת ויודה במקצת ישבע דשבועת שומר משבועת שומר ילפינן כגון זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה דלאו כפירת עיקר ולא כפירת אונס שאפשר שהמשאיל יודה לו או שמאמין בו שמתה כדרכה אלא שבא עליו בטענה שהיתה שאולה וחייב באונסיה. ורמי בר חמא סבר אין השומר נשבע עד שיכפור ויודה כעין מלוה הילכך בעינן כפירת העיקר כעין מלוה ומשום הכי אצטריכינן לרמי בסיפא לשלוש פרות חוץ מהשכורה שהיא תביעה בפני עצמה כדי שתהא כפירה והודאה בשאולות עצמן לפי שאין השכורה מצטרפת לכפירה והודאה עם השאולות כאשר אמרתי. עד כאן.

וכן פירש הרשב"א וזה לשונו לרמי בר חמא דאמר וכו'. פירוש למאן דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה בפרשת שומרים דממנו למדנו דין מודה מקצת לאו בטוען טענת פקדון הוא דהיינו נגנב ונאבד או נאנס או מתה מחמת מלאכה אלא אטענת מלוה הוא דכתיב דהיינו לא הפקדת אצלי או החזרתי או לא הפקדת אלא מחצה או החזרתי מחצה דכל אלו טענות מלוה נינהו ולמאן דסבירא ליה הכין אפילו לא הפקיד אלא פרה אחת וטען בה נגנבה או נאנסה חייב שבועת השומרים. ומאן דסבירא ליה דלא אמריבן עירוב פרשיות כתוב כאן אף בשבועת השומרים בעינן הודאה במקצת דאכולה מילתא כתיב כל הוא זה. מיהו בין בזה ובין בזה בהודאה במקצת מתחייב ואף על גב דליכא כפירה גמורה והיינו דרבא. ולרמי בר חמא סבירא ליה דבעלמא במי אינו מחויב שבועה עד שתהא בו כפירה גמורה במקצת וכו' והילכך בטוען איני יודע אינו חייב שבועה אלא אם כן תהא בו מצד אחר כפירה וכו' לפיכך לרמי לא משכחת לעולם שבועת השומרים בפחות משלוש פרות שיאמר באחת לא היו דברים מעולם שהיא כפירה גמורה ובאחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואידך נאנסה או איני יודע אם נאנסה דנאנסה דאיני יודע אינה כפירה גמורה. ומיהו מודה רמי בר חמא ודאי בטוען שתים מסרתי לך והלה טוען אחת לא היו דברים מעולם ואחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך שהוא חייב שהרי יש כאן הודאה גמורה וכפירה גמורה והיינו כוליה פירקין דשבועת הדיינים. ולפי זה נמצא רמי בר חמא חולק בשני עניינים האחת דסבירא ליה דכי כתיב כי הוא זה אשומרין כתיב ולא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן. והשנית דאפילו בעלמא בעינן הודאה גמורה וכפירה גמורה ופליג אדרבא דאמר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא חייב דבר תורה דאין העיקר הולך אלא אחר ההודאה ואלו לרמי אינו חייב לעולם עד שיודה במקצת ויכפור כפירה גמורה בשאר. עד כאן. והרז"ה ז"ל השיב להראב"ד וזה לשונו: אמרת כי על כרחי ושלא בטובתי יש לי לפרש בדברי רמי כפירושך ובדרך בנין אב שלך. ואני ברצונך ומטובתך אינני מפרש כן וכבר רמזתי לך פירושי בכתבי השני ועתה הנני מוסיף לך פירוש ואם אין מפרשים לחכם. השלוש פרות לרמי בר חמא הם: וגונב מבית האיש אחת. כי הוא שתים. זה שלישית. וסבירא ליה לרמי כל היכא דין גנב או בכל שומר ושומר כדינו בין שהמפקיד תובעו בעיקר השמירה לומר אם היתה כדרך השומרים בין שאינו תובעו בכך אלא כגון זה אומר שאולה וזה אומר שכורה לעולם לא תהא שם שבועה מבלתי שלש הפרות האחרות שהן כנגד כי הוא זה לחייבו שבועת התורה והן אינן צריכות לה כי אי אפשר לומר שחלק רמי בדין מודה מקצת דעלמא כל זמן שלא יהא שם אחד מדיני האונסין כל שומר ושומר כדינו. הרי הפירוש בקצרה והנה אמת נכון. עד כאן דבריו. והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: חשבת לרמי בר חמא שלש פרות האחת וגונב מבית האיש. השנית אשר יאמר. השלישית זה. חשבת בי מלת הוא לכפירה ומלת זה להודאה. והרי עמך שם בראש פרק שנים אוחזין ורבי חייא חד להודאה מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה. וכן בפרק שנים אוחזין בין לרב בין לשמואל הכי מוקמי להו והכי משמע קרא דכי הוא יאמר ולא כי אינו ומאחר ששניהם הודאה כפירה היכן נזכרת בפרשה אלא בטענת הגנבה או האבדה. ואם כן לרמי שלש פרות מנא ליה וכפירת העיקר מנא ליה ואם תאמר דרמי לית ליה ממין הטענה אם כן כבר העברת עליו את הדרך והמשנה ידו על התחתונה. ועל כל זה דכי הוא לא משמע כפירה כלל כדפרישנא. עד כאן דבריו. והרז"ה ז"ל השיב וזה לשונו: הקשית על פירושי בדברי רמי בר חמא מרב ושמואל ורבי חייא שדורשים כי הוא זה מדרש אחר. גבורתא למרמי גברי אהדדי ורבותא למחשב גברי. הא רבן גמליאל נשיא והא אבוה דרבי אפטוריקי לית להו האי דרשא ומי יימר דילמא רמי נמי לית ליה הוא הדין נמי מיהו לאו מטעמייהו אלא כל חד וחד מטעמיה. ואם רצונך לומר משכוני גברי לגברא ואית ליה לרמי דרב ושמואל ורבי חייא אימא ולרמי תרתי שמע מינה כדאשכחן בכמה דוכתי וכתיב הלא כה דברי כאש מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. עוד אני מוסיף ביאור בדברי רמי בר חמא שתסור קושיא זו מעלינו ותחלת דברי אפרש כי גם הקושיא שהקשית עלינו למה אמר הכתוב כי הוא ולא אמר כי אינו גם זאת אינה קושיא כי אינו איננו מלמד על כפירת העיקר כמו שכתוב הילד איננו יוסף איננו. ואתה חשבת כי הוא קיום ענין ולא כן הוא הלא ידעת אם לא שמעת גדר אנשי האמת והחכמה גדרו האמת בשני הואים וכן אמרו גדר האמת הוא הוא ואתה חשבת לגדרה בהוא אחד. והנני מראה טעם נכון לתלמודיה דרמי. ידוע כי הקרוב קודם לרחוק קדימה טבעית על כן תמצא בכל לשוננו מרגלא: זה הוא. זו היא. כי מלת זה מורה על קרוב ומלת הוא מלמדת על רחוק לכן לא תמצא בכל התורה הוא זה אלא במקום הזה בלבד בדין השומרים. על כן נראה לי לפרש לרמי בכי הוא זה כי שתי המלות הללו הוא זה אינן קשורות ומחוברות זו עם זו אך כל אחת מהן חלוקה ומופרשת מחברתה וכאלו אמר הכתוב אשר יאמר הוא אמירתו ועל זה אמירתו וכשתחלק מלת הוא מן וגונב שלפניו ומן זה שאחריו לא נשארה לך אמירה על הוא אלא כפירות העיקר וכן מצינו מלת הוא על כפירת עיקר ובעיקר. כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ואף על פי שיש בכאן מלת לא וכאן אין מלת לא הענין מלמד עליה כמו שאמרנו והחוקר על טעם זה ימצאנה נכון וישר. וכמה מדרשים מקובלים בידינו שהם רחוקים מזה. ודי לנו בזה לרמי בר חמא שאין הלכה כמותו והלא טוב לנו לפרש כל זה מלומר התהפוכה הגדולה שאמרת לרמי בר חמא נשבע על שאמר שכורה מתה מעיקרא דדינא ועל שמתה כדרכה נשבע בגלגול ואנו רואים זה בהפך הגמרא אמר עולא על ידי גלגול עד מיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ואף על פי שתוכל לדחותו לומר פלוגתא נינהו אתה מעביר הדרך על רמי בדבר שאין הדעת מקבלת אותו. עד כאן.

ורבינו חננאל פירש כדברי שפירש כלשון הזה התורה אמרה כי הוא זה. פירוש כי הוא שאתה טוען אינו אמת כולו אלא זה הנה הכפירה וההודאה וכל שאינו בענין הזה לרמי אינו חייב שבועת התורה משבועת אונסים של שומרים. ומי לנו גדול מן הרב הזה בצחות לשונו וטעם מליצתו והגיונו. עד כאן.

הוי יודע שזה הלשון כולו משכחת לה רישא בתרתי וכו'. לרמי בר חמא עד סיפא פירושא הוא דנקיטי ספרי ממר יהודאי גאון ז"ל ואינו עיקר גמרא ואף על פי כן כדאי הוא לעמוד עליו ולפרשו כראוי. ומכל מקום כיון שאינו עיקר גמרא מקום הניחו לנו לפרש כל המשנה בשתי פרות כעין מילתיה דרבא דלא מחוורא סברא דגאון ז"ל ולא מכרעא בהאי דוכתא ולא אשכחן לרמי דלפלוג עליה דרבא כלל. והא דרבא גופיה לאו למימר דמיתאמרא בהדיא היא אלא מאוקימתא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הוא דאיתמר ואי לאו מילתא פשיטא היא מצינו לאוקמיה קרא בעסק שבועה דחמשין אית ליה ועשרין לית ליה ושלשים לא ידענא. וכן הלשון השני שכתבנו למעלה אינו מתחוור ועולה. והאמת יראה דרכו. הרמב"ן ז"ל. וגם הר"ן כתב דהאי לישנא לאו מעיקר גמרא. ואיכא למידק עלה ממאי דסבירא ליה לרמי בר חמא דלא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן אלא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת אשומרין הוא דכתיב מנא ליה לגאון דלפלוג רמי בר חמא אדרבא בשבועת מודה מקצת כלל דילמא כי היכי דסבירא ליה לרבא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחייב שבועה דמודה מקצת הכי נמי לרמי בר חמא ואנן השתא לא איירינן בדינא דשומרין כלל אלא בשבועה דמודה מקצת ומתרצא מתניתין לרמי כי היכי דמתרצא לרבא. ואף על גב דמשמע דגאון מלישניה דרמי קדייק דמדקאמר וכפירה במקצת שמע מינה כי היכי דבעי הודאה גמורה הכי נמי בעי כפירה גמורה דלא סגי באיני יודע. לא מחוור דכיון דלא אשכחן דלפלוג רמי בשום דוכתא בשבועה דמודה מקצת אלא בשומרים אית לן למימר דכי קאמר וכפירה במקצת לאו דוקא כפירה גמורה דהוא הדין לאיני יודע ולא אתא לאשמועינן אלא דבעינן מודה מקצת בשומרין ולא אמרינן ערוב פרשיות כתיב כאן אבל לעולם לענין מודה מקצת אי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מיחייב הילכך מתוקמא שפיר מתניתין אליבא דרמי כי היכי דמתוקמא לרבא. עד כאן. ועוד הקשה הרשב"א על דברי הגאון וזה לשונו: ועוד נראה לי שממקומו הוא מוכרע דאם כן למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בשלש פרות חדא לא היו דברים מעולם וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על השלישית בגלגול ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן. עד כאן. והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא הוה אמינא כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו על ידי גלגול קמשמע לן אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו. והרשב"א הקשה על זה דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו ואם כן כי מדלית אותה של כפירה הוה ליה כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול אלא אם כן תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם. ומכל מקום העיקר הוא דהכא לא גרסינן כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתניתין בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן באומר חדא לא היו דברים מעולם וחדא נאנסה אי נמי איני יודע אם נאנסה חייב. אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי. ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו' היכי דמי לאו דאמר ליה הילך לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו ואין עיקר דבריו אלא איני יודע לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה ודנקט לה בשלש פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמרא אלא הכי קאמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך. ואי נמי גרסינן ליה התם לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה והוא הדין לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאמת בעינא שלומי לך. כן נראה לי. עד כאן. והר"ן תירץ דלא דמי דנהי דאיני יודע מהני בכפירה נאנסה לא מהני שאף על פי שהוא פוטר עצמו מאחת מהן בטענת נאנסה לאו כפירה היא שהרי הוא מודה בכל מה שחברו תובעו אלא שהוא פוטר עצמו מצד אחר. עד כאן.

גמרא משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת וכו' ולרב"ח וכו' ולכאורה הסוגיא תמוה מאוד וגם משנתינו סתומה דקתני השואל את הפרה דמשמע חדא ומיתוקמא בב' וג'. ועוד דאחר כל הסתימות הללו לא ידענו מה בא רבינו הקדוש ללמדנו בזו החידה וכי ממשיל משלים הוא ח"ו דמאי חידוש הדין הוא זה דהא בהנך תרתי בבא דמציעתא וסיפא ליכא שום חידוש בתרתי יותר מבחדא וכ"ש מה דקתני ישבע אטו מי לא ידעינן דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא וע"כ עיקר החידוש הוא בבבא דרישא דאמרינן משואיו"מ והא מילתא לא משתמע כלל מלשון המשנה דאי איירי בחדא פרה משמע טפי כר"ה ור"י ואי בעי רבי לאשמעינן הך דינא דמשואיל"מ טפי הוי שייך למיתני לעיל בפ' המפקיד במשנה השוכר פרה מחבירו דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה והתם הוי שייך למיתני שאם אינו יודע שמתה כדרכה ישלם. אמנם למאי דפרישית א"ש דתנא דמתני' אקרא קאי דהא בפרשה שניה דשומר שכר נמי לא כתיב בהדיא אלא חדא דנאנסה ואפ"ה לא מתוקם קרא אלא בתרי ותלת דהאי דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים לא משכחת לה אלא בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא כדרבא מלבד האי דנאנסה ולרב"ח בד' כדבעינן למימר קמן ומש"ה נקט תנא דמתני' נמי בכה"ג גופא דאיירי ביה קרא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה ולרב"ח משכחת לה וכו' והא דרבא לית ליה וכו' עס"ה ולכאורה יש לתמוה טובא דנהי דרש"י מדקדק כן מל' הגמרא דאי דלרב"ח איני יודע נמי כפירה הוי לא הוי צריך לאוקמי בד' דבג' הוי סגי אלא דאכתי קשיא אסתמא דגמרא גופא מאי דוחקי למימר דרב"ח לית ליה דרבא דילמא אית ליה ובג' סגי. והנלע"ד ליישב עפמ"ש באריכות בפ' הגוזל דף ק"ז דעיק' טעמא דרב"ח דמצריך בהדי שבועת שומרים כפירה והודאה ולא מוקי קרא כפשטי' דבנאנסה לחוד מחייב שבועה ברישא דקרא וסיפא דקרא מחייב שבועה בכפירה והודאה בפקדון גופא וכתבתי שם דלא משמע לרב"ח לומר כן כיון דכתיב כפל בסיפא דקרא והיינו בטוען טענת גנב וכמבואר שם בלשון רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק כיון דבפרשה שניה דש"ש משמע להדיא דחייב רחמנא בנאנסה לחוד א"כ טפי אית לן למימר דלעולם בכל ד' שומרים חייב בנאנסה לחוד והא דכתיב בפרשה ראשונה דבעינן ג"כ כפירה והודאה היינו דוקא לענין כפל לחוד דגזירת הכתוב הוא דלא מחייב כפל אלא בנאנסה וכפירה והודאה אבל לענין שבועה לעולם דמחייב בנאנסה לחוד כדאשכחן בפרשה שניה אע"כ דבפרשה שניה נמי לא מתוקם קרא אלא בדאיכא כפירה והודאה והיינו משום דהא דדרשינן בין שניהם ולא בין היורשים לא מתוקם אלא כדרבא דוקא וכמש"ל באריכות וכ"כ ג"כ לעיל במשנה בלשון התוספות בד"ה ביום שהיתה ובפ' הגוזל דכיון דלרב"ח בכפירה והודאה לחוד נמי חייב שבועה כמ"ש התוספות בפ' הגוזל לכל הפירושים לפ"ז ע"כ הך שבועה דנאנסה ע"י גלגול הוא ואשמעינן קרא דנשבעין ע"י גלגול אפילו בטענת שמא. נמצא דלפ"ז ממילא שמעינן דלרב"ח לעולם לא משכחת ליה בתלת אלא בד' דליכא למימר כדרבא דבכפירה והודאה ונאנסו לחוד סגי בג' הא ליתא דכיון דעל אותן דכפירה והודאה דיינינן מתוך שאילי"מ ואין כאן שבועה א"כ תו לא שייך לגלגל עליו שבועה דנאנסו שהרי אין כאן עיקר שבועה כלל אע"כ דלרב"ח לא משכחת אלא בד' וכפירוש רש"י ז"ל והמדקדק בפי' רש"י ז"ל כאן ובפ' הגוזל יראה בעין שכלו שנתכוון לכל מ"ש והדברים ברורים למבין ודוק היטב:

אלא דאכתי איכא למידק דלרב"ח דאית ליה בפ' כל הנשבעין דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה דאמר כמה מעליא הא שמעתא שפיר הוי מצי לאוקמי הך דרשה דבין שניהם ולא בין היורשים בהך דאיני יודע אם נאנסה וכמש"ל באריכות אלא שכבר כתבתי שזה תלוי בשיטת הפוסקים וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון התוספות ובלא"ה מצינן למימר בפשיטות דסתמא דתלמודא דהכא סובר בפשיטות דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש רש"י ז"ל בכמה דוכתי וכמו שהסכים הרמב"ן ז"ל ורבותיו ומש"ה צריך לאוקמי אליבא דרב"ח בד' ודוק היטב:

תוספות בד"ה משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת עס"ה כבר כתבתי בזה בחידושי ב"ק בפ' הגוזל דף ק"ז וכאן לא באתי לכתוב אלא בדבר שנתחדשו בדיבור התוספות בפירושם כאן לפירושם דהתם דמאי דמסקו התוספות הכא לפי' ריב"א דרב"ח בכפירה והודאה בלא נאנסו לא מחייב שבועה ושם כתבו להיפך דלא יתכן כלל לפרש כן שהקשו מכמה משניות ועוד דא"כ לברייתא דרב"ח ולר"י דסבר כוותיה אטו מי לית להו דמודה במקצת הטענה חייב שבועה דאוריית' דלמאי דלית להו עירוב פרשיות א"כ ע"כ לא ידעינן במלוה אלא במה מצינו בפקדון ולפירושם כאן בפקדון גופא אינו חייב לדידהו אלא בדאיכא נמי נאנסה. אמנם מה שהכריחם כאן לפרש כן משום דקשיא להו אמאי איצטריך לאוקמי בג' וד' לרב"ח ותיפוק ליה דבכפירה והודאה לחוד הוי סגי כמו לרחב"י וכבר פירשתי בזה בלשון הגמרא ובפירש"י באריכות דהתנא אקרא קאי וקרא גופא לא מיתוקם לדידהו אלא בג' וד' ועוד דמתניתין גופא נמי הכי דייקא והיינו מדאצטריך למיתני במציעתא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אליבא דכ"ע אע"כ דאתי לאשמעינן דפטור אף משבועה דאע"ג שצריך לישבע שמתה כדרכה אפ"ה אין מגלגלין עליו ששכורה מתה והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות נמצא דלפ"ז איירי מתניתין בשבועת נאנסה וכבר כתבתי דלרב"ח עיקר שבועת נאנסה לעולם אינו בא אלא ע"י גלגול ולעולם לא משכחת אלא בג' ובד' כדפירשתי ודוק היטב כי נכון הוא. ומכ"ש דא"ש לר"ת בסוף הדיבור דבבא דסיפא נמי ע"כ אפילו לר"נ ור"י לא מיתוקם אלא ע"י גלגול שמתה כדרכה מדקתני ישבע ששכורה מתה ולא קתני ישבע ששאולה קיימת כו' נמצא לפ"ז רווחא שמעתתא דכיון דכולה מתניתין איירי נמי בשבועת נאנסה ממילא צריך לאוקמי מתניתין בג' וד' דוקא וכמ"ש בפי' רש"י ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה לפי' ר"ת דפריך בסמוך גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה כו' תיקשה לר"י היאך יתרץ כו' עכ"ל. אמנם לפענ"ד נראה דמה שכתב ר"ת דלרחב"י לא מחייב בנאנסה לחוד אלא בדאיכא הודאה בהדה אע"ג דבפרשה שניה ליכא עירוב פרשיות משמע דבנאנסה לחוד מחייב שבועה אלא ע"כ דאיהו נמי אהך דרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים סמיך מדבעינן שיהיו שניהם קיימין ע"כ היינו משום דבהודאה במודה במקצת איירי שזה עיקר החילוק היכא שהתובע קיים להיכא שמת דכשהתובע קיים לא הוי הנתבע כמשיב אבידה לפטור מן השבועה משום דבו אינו מעיז משא"כ היכא שהתובע מת והיורשים תובעים הנתבע פטור משבועה דה"ל משיב אבידה ממש למאי דקיימ"ל כרבנן דראב"י בפרק הניזקין דף נ"ב דבבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוי. נמצא דלפ"ז עיקר פירוש ר"ת אליבא דרחב"י היינו דוקא מאן דדריש הך דרשא דבין שניהם משא"כ לר"ה ור"י דע"כ לית להו הך דרשא דבין שניהם כמ"ש להדיא התוספות בפרק כל הנשבעין ע"ש כיון דלדידהו בלא"ה ידעינן מסברא דברי ושמא ברי עדיף ואין כאן מקום לשבועה עיי"ש בדבריהם דר"ה ור"י מפקו הך דרשא דבין שניהם לדרשא אחריתא א"כ לפ"ז ר"ה ור"י אליבא דרחב"י ודאי בנאנסה לחוד בא השבועה אפילו לר"ת וא"כ לפ"ז שפיר אתיא שקלא וטריא דלקמן אליבא דר"ה ור"י כן נ"ל נכון ודוק היטב. מיהו בעיקר דברי התוספות פרק כל הנשבעין שכתבו דר"ה ור"י ע"כ מוקי להאי קרא דבין שניהם כר"ש בן טרפון שהשבועה חלה על שניהם קשיא לי טובא מי הכריחם לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דר"ה ור"י נמי אית להו הך דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים דנהי דלא מצי מוקמי לה כדרבא ממש דאיירי בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא דבלא"ה הוי ברי ושמא הא אכתי מצי לאוקמי הך דרשא גופא לענין איני יודע אם נאנסה שהתובע טוען שמא ואפ"ה אשמעינן קרא דבכה"ג הוי משואיל"מ וכ"ש דקשה טפי דלשיטת התוספות רבא גופא הוי מצי לאוקמי בהכי לענין איני יודע אם נאנסה דאיירי ביה פשטא דקרא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואף שכתבתי לעיל דרבא לא מצי מוקי לה בהכי משום דא"כ לא הוי א"ש הך דרשא דבין שניהם דבעינן שיהיו שניהם קיימין ולענין הך מילתא דאיני יודע אם נאנסה אין חילוק אם התובע קיים או לא דנהי דלגבי יורשים אית ליה להנתבע מיגו דבבנו מעיז מ"מ הא שמעינן ליה לרבא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן במקום שאין מרויחין ממון ומש"ה מוקי לה דווקא בפלגא ידענא דהוי משיב אבידה ממש. אלא שכל זה דוקא לשיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ורש"י ז"ל משא"כ לשיטת התוספות שכתבו בכמה דוכתי ובפ' כל הנשבעין דלרבא נמי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא דוקא במקום שצריך להעיז לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דשפיר מצי לאוקמי בכה"ג גופא לענין איני יודע אם נאנסה דבעינן דוקא שיהיו שניהם קיימין והנראה מזה דאדרבה משום הך קושיא גופא פשיטא להו להתוספות דמדלא מוקי לה רבא בהכי כפשטא דקרא ע"כ צ"ל דבכה"ג אין שום סברא לומר משואיוא"מ דכיון שהתובע טוען שמא אין לנו לחייב הנתבע מספק דהא הך שבועה גופא חידוש הוא דאין נשבעין על טענת שמא אלא דהכא בשומרים רמיא רחמנא שבועה עליה משום דמורי היתרא וזימנין דלא מנטר לה יפה וכמ"ש הנ"י ז"ל במשנתינו וא"כ אף דאינו יכול לישבע בברי מ"מ אכתי תשלומין מאי עבידתיה:

סליק פרק השואל את הפרה