Commentary page
Bava Metzia 97a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 97a
Bava Metzia 97a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 301 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
דינא הכי שישלם לו כלי עשוי ומתוקן והתנן (ב"ק ד' י:) גבי נזיקין תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין לו הנבילה של בהמתו שמתה על ידי זה שהזיקה לו ועליה מוסיף ומשלם דמיהן ה"נ ישומו לו שברי הראשון ועליהן ישלם דמיו וזה ילך ויטרח ויקנה לו כלי אחר:
ואיפטר דה"ל מתה מחמת מלאכה:
כה"ג מאי מי הוי מתה מחמת מלאכה או לא:
דנשי קטלוהו לא היה לו ליפול בידן:
וחביל נתחמם:
דנשי קטלוהו בעל בעילות הרבה ומת:
שתלא נוטע כרמים למחצה:
אומנא מקיז דם:
14 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 97a · Sefaria
Tosafot
כי האי גוונא מאי תימה מאי קמבעי ליה הלא מתה ממש מחמת מלאכה וי"ל דאיבעי ליה אם שינה במה שהוליכה למקום שהרבה עכברים מצויין אבל אין לו לשמור שלא יהרגוהו:
ומתה כדרכה בי גנב ואם תאמר מה צריך לומר דמתה בי גנב ויש לומר משום דבזה טעו אותם שסברו שמתה בפשיעה:
שאלה חצי היום ושכרה חצי היום לא זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למיטעי שהכל ביום אחד וחשיב דררא דממונא ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אלא אפי' שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה היא אלא אפילו בשתי פרות יחלוקו:
ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב בגמרא מוקי לה ר"נ בשיש עסק שבועה ביניהם וקשה לר"י דאמאי צריך לאוקומי הכי דבלאו הכי הוי ליה מחויב שבועה על ידי גלגול דאמר ליה משכיר אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה וע"י גלגול צריך לישבע דשכורה מתה ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דה"נ מפרש בגמ' מתניתין דקתני זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע ששכורה מתה שנשבע על ידי גלגול וכן במציעתא השוכר אומר ששכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור ואמאי פטור לימא ליה אישתבע לי דכדרכה מתה ועל ידי גלגול איצטריך לישבע דשכורה מתה דאף על פי שהמשכיר טוען ספק יכול הוא להשביע שוכר על ידי גלגול מן התורה דגמרינן מסוטה בברייתא בפ"ק דקדושין (דף כח. ושם) ובסיפא נמי בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע אמאי יחלוקו נימא מתוך שאינו יכול לישבע ע"י גלגול משלם ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשנתבע טוען ודאי דומיא דסוטה שטוענת ודאי אבל ברישא וסיפא שהנתבע טוען שמא אין מגלגלין דלא הוי דומיא דסוטה אך קשה מציעתא שהשוכר טוען ודאי ואור"י דמיירי כשמאמינו המשאיל במה שאומר שכדרכה מתה ואינו מזקיקו לישבע על כך ואינו תימה דלא הוי דומיא דסיפא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דמיירי כשאינו מאמינו דאורחא דמילתא הוא דבסיפא דהמשאיל רואה שהשוכר משקר אין רגיל להאמינו אבל במציעתא רגיל הוא להאמינו כיון שהוא אינו יודע אם משקר אי נמי כולה מיירי כשהמשאיל יודע שמתה כדרכה ובסיפא עושה עצמו כלא יודע לפי שרוצה להשביעו ע"י גלגול ששכורה מתה כדי שיודה האמת שהוא יודע ודאי ששאולה מתה אבל במציעתא אינו רוצה להשביעו ולגלגל עליו אחרי שהוא מסופק ויכול להיות שהוא אומר אמת ואם תאמר והיכי מגלגלין שבועה לעולם דאפילו כשנתבע טוען ודאי יהא נאמן במיגו דאי בעי אומר אינו יודע וי"ל דאין זה מיגו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען איני יודע ועוי"ל דאין מגלגלין כשטוען תובע טענת שמא אלא בדבר דדומה קצת כגון טענת אריסין ואפוטרופסין דשבועות (דף מח: ושם) שרגילין ליהנות משל חבריהם משום דמורו היתרא כדאמרינן התם וכגון סוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה ויש לחוש שמא זינתה גם באירוסין ולכך אין מגלגלין במתניתין אלא ע"י טענת ודאי ואם תאמר על טענת ודאי מנלן שמגלגלין אפילו על דבר שאינו דומה אמת כיון דגלגול מסוטה נפקא לן וי"ל דילפינן בקדושין מעיקרא ממון בקל וחומר מסוטה שלא נתנה לתבעה בעד אחד ובתר הכי קאמר אשכחן ודאי ספק מנלן פי' אע"ג דבסוטה מגלגלין על ספק זהו בשביל שגם עיקר השבועה באה על טענת ספק ולכך מגלגלין מספק דהוי כעין העיקר אבל ממון שעיקר השבועה אינה באה אלא על טענת ודאי מנלן שיגלגלו על ספק תני דבי ר' ישמעאל נאמרה שבועה בחוץ ונאמרה שבועה בפנים כו' והשתא לא מצרכינן תו לק"ו אלא מגזירה שוה דשבועה שבועה ילפינן לכולה מילתא והשתא ילפינן דמגלגלין אפי' על טענת ספק כמו בסוטה אע"ג דבממון לא הוה כעין עיקר השבועה וילפינן נמי דמגלגלין בטענת ודאי אפי' בדבר שאינו דומה כיון דהויא כעין העיקר כמו בסוטה דמגלגלין כעין העיקר:
Tosafot on Bava Metzia 97a · Sefaria
Rashba
השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו' כתב הראב"ד דכל הני תלת בבי מצרך צריכי, דלא תימא דוקא בשאלה חצי היום שהמשאיל ברי ושואל שמא חייב, משום דהך פרה הוחזקה בשאלה אותו היום אלא אפילו לא הוחזקה באותו היום אלא ששאלה היום ושכרה למחר, ועדיין אני אומר משום דאותה פרה הוחזקה בשאלה מיהת ליום ראשון, אבל שתי פרות ומתה אחת מהן דהך דמתה לא הוחזקה לשאלה כלל, אימא לא ליחייב, קא משמע לן. (שיטמ"ק).
Rashba on Bava Metzia 97a · Sefaria
Meiri
השואל את הפרה ומתה או הכלי ונשבר ונתחייב בתשלומיו אם שהיה במקום רואים ולא הביא עדים אם במקום שאין רואים ולא רצה לישבע אם שהודה שמין לבעל הפרה את הנבלה או לבעל הכלי את שבריו ובעלים מיטפלין בהם והשואל משלם הפחת וכן לענין נזקין אמרו שהבעלים מיטפלין בנבלה כמו שביארנו בבבא קמא פרק ראשון:
השואל את החתול לבער בו עכברים מתוך ביתו ונשתנו עליו סדרי בראשית ונאספו עכבריו עליו וחבלו בו עד שמת או שאכל מהם אכילה גסה עד שמת פטור שאף זה כמתה מחמת מלאכה הוא ואין אנו צריכין לטעם הנזכר בה בתלמוד גברא דנשי קטלוה לית דינא ולית דיינא ומ"מ יש למדין ממנה שאם שאל ממנו בהמה נאה והוא זכר להתעבר ממנו בהמותיו ומת לו מתוך חולשת כחו אף זה פטור:
הנשכר ללמד תינוקות של כל העיר או לשחוט ולבדוק כל בהמות שלהם או נוטע נטיעותיהם או מקיז דם שלהם או הסופר שלהם הכותב טופסיהם ושטרותיהם וכל שכיוצא באלו אם השאיל או השכיר לאחד מבני העיר השואל או השוכר פטור בכל ענין שהרי הוא שכור להם אבל הוא ששאל מהם חייב שהרי אין הם שאולים לו וכשאמרו שהוא שאול או שכור להם דוקא ביום שהם יושבים לעסוק באותה מלאכה והוא שאמר בעידן עבידתיהו ומ"מ גדולי המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בעידן עבידתיהו בזמן הראוי למלאכה אע"פ שאינו עוסק בה הואיל והוא משועבד לה הא אם שאלו ממנו בעת שאינו ראוי למלאכה כגון בלילה או בשעת האוכל אין זה שאלה בבעלים ומזה אתה דן לכל שאלה בבעלים כן:
הרב שאינו משועבד לתלמידים כל כך שיהא משועבד להם למה שירצו הם ללמוד ובכל עת שירצו אלא שהוא מקרא כרצונו בזמן שהוא רוצה ובמסכתא שהוא רוצה והם קבועים לבא לפניו ונהנה בהם לכבודו ולתועלת שמירת תלמודו הרי הם שאולים אצלו ולא הוא אצלם הואיל ויכול להעתיקם ממסכתא למסכתא ומ"מ ביום הדרשה שהוא דורש להם מעניני המועדות שאי אפשר לו להשמט ולהעתיקם לדבר אחר הוא שאול להם והם אינם שאולים לו:
מאחר שביארנו שכל שהמשאיל במלאכת השומר בשעת שאלה פטור השואל כל שרוצה לשאול ומתכוין לרמות את חברו ואומר לו השקני מים ומכוין שיעתר לו לכך ושיעשה שאול לו בשעה שהוא קונה את הבהמה להיות שואל עליה יהא הלה פקח ויאמר לו משוך וקנה תחלה ואח"כ אעשה שלא יעשה עצמו נעתר לשאלתו עד שנעשה הוא שואל והוא הדין שיאמר לו הריני משקה קודם שתקנה הבהמה שתכלה שאלתי קודם שתעשה אותה שואל וצריך לעיין במי שאמר השקני ואמר לו המתן ולא אמר לו עד שתעשה שומר תחלה אלא המתן מעט ואח"כ אעשה וקנה זה הבהמה ואח"כ השקהו מה דינו אם נאמר שאף זה שאלה בבעלים הואיל ולא אמר עד שתעשה שומר תחלה או שמא הואיל ולא נתן לו זמן דעתו בכך ואין כאן שאלה בבעלים:
זה שביארנו בשמירה בבעלים שפטור השומר לא סוף דבר שהשואל שאלו או שכרו אלא אפילו נשאל הוא לו מאליו בשעת שאלה הרי זה שאלה בבעלים מעתה יצא עמו בשעת שאלה לתקן עמו במשאוי או לסייעו בעלייתו וכיוצא בזה הרי זה שמירה בבעלים אבל אם לא היתה כונתו בכך אלא לבקר המשאוי אם הוא גדול יותר מדאי אפילו סייע בהקל משאו או לתקנו על הבהמה הואיל ואין כונתו אלא לבקר את המשאוי אין זה שמירה בבעלים שלא נעשה בזה שאול אלא לעצמו שלא להטעין בהמתו יותר מדאי:
המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני ואמר על זה השואל את הפרה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת ומתה המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב השוכר אומר שכורה מתה [ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה] והלה אומר איני יודע פטור זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אמר הר"ם מן העיקרים אצלנו בדינים כי מי שיתבע ואומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כלומר שאינו חייב לשלם ולא לישבע שבועת התורה אבל ישבע שבועת היסת שאינו יודע אבל אם אמר לו חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע חייב ר"ל שהוא חייב לשלם הכל לפי שהוא מחוייב שבועה הואיל והוא מודה מקצת כמו שביארנו בפרק אחרון מכתבות ואינו יכול לישבע כיון שהוא מתעסק באותו המקצת שהוא חייב לישבע עליו והעקר אצלנו כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכיון שהעקרים האלה הלכות פסוקות מה שאמר בכאן המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב אינה הלכה אלא על הענין שאמרנו והוא שמודה לו במקצת ויאמר במקצת איני יודע כגון שיטעון המשאיל שתי פרות מסרתי לך יום אחד בשאלה ויום אחד בשכירות ומתו שתיהן ביום השאלה ויאמר השואל אחת מהן מתה בזמן שאלה ואחת איני יודע ואז יהיה השואל חייב שתי פרות על זה הדרך תקיש וגם כן ביארנו בסוף כתבות כי כשטען חברו חטים והודה לו בשעורים פטור ואינו חייב שבועת התורה לפי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ואפי' דמי שעורים שהודה לו בהם אינו חייב להוציא לו מתחת ידו וכיון שזה מעקרנו אם כן מה שאומר בכאן ישבע השוכר ששכורה מתה הוא על ידי גלגול וזה שישבע השוכר שבועת השומרין והיא שבועת התורה שמתה כדרכו ואפילו על טענתו שאומר ששכורה מתה וזהו עיקר השבועה וישביעו אותה על ידי גלגול שהשכורה מתה או בשעת שכירות מתה ומה שאמר יחלוקו הוא דעת סמכוס שאומר בכל מקום ממון המוטל בספק חולקין וכבר בארנו שסברתו דחויה אבל העיקר הקיים שלא ימוש המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא נתבררה הראיה ישבע הנשבע שבועת היסת שאינו יודע או ישביע אותו על ידי גלגול שאינו יודע:
אמר המאירי השואל את הפרה שאלה לחצי יום ושכרה לחצי יום או שאלה ליום אחד ושכרה ליום מחרתו או שאל אחת ושכר אחרת המשאיל אומר בחצי יום של שאלה מתה או ביום של שאלה מתה או שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב והקשו בגמרא והלא אמרו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואע"פ שבפרק הגוזל זוטא אמרו שאף האומר כן מודה באומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב הואיל ומודה בעיקר ההלואה ואף בזו הרי מודה שיש בידו שאולה וכי אומר איני יודע אם שאולה מתה הרי הוא כאומר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם החזרתני שהוא חייב אין זה כלום שבאומר הלויתני מודה הוא שנתחייב וכל שמודה שנתחייב ואומר שאינו יודע אם נסתלק החיוב דין הוא לחייבו אבל זה במה שהוא מספק אינו יודע שנתחייב לו מעולם ואם כן הרי הוא כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע והיה לנו לומר שפטור ותירץ שמשנה זו בשיש עסק שבועה ביניהם ומה שאמר במשנה בשאל חצי יום ושכר חצי יום ובשאלה היום ושכרה למחר תפתר כגון שהשאיל לו שתי פרות חצי היום בשאלה וחצי היום בשכירות המשאיל אומר בחצי היום של שאלה מתו שתיהן והלה אומר יודע אני באחת שמתה בזמן שאלה אבל בשניה איני יודע שנמצא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומה שאמר בשאל אחת ושכר אחת תפתר בשלש פרות שתים שאולות ואחת שכורה ומתו השתים המשאיל אומר שתים של שאלה מתו ושואל אומר אחת של שאלה מתה בודאי והשניה שמתה איני יודע אם של שאלה וזו שנשארה של שכירות אם של שכירות וזו שנשארה של שאלה והרי הוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע וחייב לשלם השתים אבל כל ששאל אחת ושכר אחת ומתה אחת מהן זה אומר שאולה וזה אומר איני יודע או שאל לחצי היום ושכר לחצי היום או שאל ליום זה ושכר למחר והמשאיל אומר בשעת שאלה וביום שאלה מתה וזה אומר איני יודע פטור והמוציא מחברו עליו הראייה:
Meiri on Bava Metzia 97a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בא"ד ולפ"ז הא דפליג ר"א כו' יש להוכיח דשינוי אינו קונה כו' עכ"ל אבל לפרש"י י"ל דר"א נמי סבר דהפחת משעת שבירה הוא לגזלן דשינוי קונה ולא פליג וקאמר דשמין דהיינו דא"צ לשלם נרגא ממש וק"ל:
בד"ה ביום שהיתה כו' ועי"ל דאין מגלגלין כשטוען תובע טענת שמא אלא בדבר שדומה קצת כו' עכ"ל ובזה מיתרצא מציעתא (וסיפא) ושנויא קמא צריכים לשנויי רישא כו' לשון הרא"ש ע"ש:
בא"ד אפילו על דבר שאינו דומה אמת כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 97a · Sefaria
Maharam
ד"ה ומתה כדרכה בי גנב וכו' וי"ל דבזה טעו אותן שסברו שמתה בפשיעה. ר"ל לכך נקט בי גנב להודיע לנו במאי טעו אותן שסברו שהמעשה היה שמתה בפשיעה שהקשו מינה למ"ד פשיעה בבעלים חייב ואמר שטעו בזה שהמעשה היה שמתה בי גנב ואנהו כששמעו שהמעשה היה שמתה היו סבורים שמתה בבית השוכר כי לא הוגד להם שמתה בי גנב ומדמחייבי לשוכר לשלומי ע"כ אמרו שמתה בפשיעה דאי מתה כדרכה הא שוכר פטור באונסין אלא ע"כ בפשיעה מתה ומדא"ל דבבעלים פטור ע"כ פשיעה בבעלים אמרו ליה ומדאיכסיף ש"מ דהלכתא הוא דפשיעה בבעלים פטור:
ד"ה ביום שהיתה שאולה וכו' עד אפי' על דבר שאינו אמת וכו' פירוש שאינן רגלים לדבר:
Maharam on Bava Metzia 97a · Sefaria
Shita Mekubetzet
ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה ואיבזע כלומר של עור היה ונקרע מחמת מלאכה. דלא שנית כלום שמא הוכה בכותל הבור ואין לך פשיעה גדולה מזו. ה"ר יהונתן.
דשאיל שונרא מחבריה חבור עליה עכברי וקטלוה ומיבעיא להו אי האי לאונס דמי והשואל חייב באונסין או מתה מחמת מלאכה הוא ופטור. ופשיט רבא גברא דנשי קטלוהו כלומר העכברים כמו נשים במלחמה לפני אנשים הן חשובין שאין דרכן לעמוד כנגד השונרים וזו כחושה וכחה היה תשוש לפיכך פטור השואל דאינו אונס אלא מחמת מלאכה היא. ולגבי דהאי לישנא אבל עכברי איחבל ומת בא זה המשל שאמר רב מרדכי כגון אדם שיש לו שפחות הרבה ושכר עבד מרבו לבא עליהן לתת להן הריון ומרוב ביאות עליהן כחש גופו ומת. וכך זה המשל גברא דביאת נשים הרגוהו פטור ולא דינא ליה עלייהו שלא היה לו להריק את עצמו בביאות כל זה ואיהו הוא דקטיל נפשיה כך זה השונרא לא היה לה לאכול הרבה עד שמתה. ושאלת אדם שונרא על שני דרכים היא להרוג בעכברים ולאכלם. רבינו חננאל ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: גברא דנשי קטלוהו לית דינא ולית דיינא. כלומר נשים משלו בו ולא היה לו לשואל להעלות על לב שיהרגוהו וכיון דלא פשע פטור דמתה מחמת מלאכה הוא. ואיכא דאמרי אכיל עכברי טובא ואיחבל ומת כך הגירסא במקצת הספרים ופירש רש"י ז"ל שנתחמם. ויש גורסין ואיחכן ופירשו בו מלשון יוני הוא מלשון נפיחה. ואמרינן כהאי גוונא מאי ומהדרינן גברא דנשי קטלוהו כלומר שנתן לנשים חילו לית דינא ולית דיינא כלומר דמתה מחמת מלאכה שלא בפשיעה הוא ופטור. עד כאן.
נימא ליה אשקיין מיא כלומר באותו כלי עצמו ואומר לו תשאל לי עם הכלי וכיון דהוי בשעת שאלה לא צריך למהוי בשעת שבורה ומתה. ואם כלי שאין דרך לשתות בו כגון מרא או פסל וקרדום אומר לו השאל לי עם קרדומך שתוליכהו לביתי. ואי פקח אידך לימא ליה משוך זה הכלי תחלה ואחר כך אעשה רצונך להשקותך בו או להוליכו לביתך ותו לא מקריא שאלה בבעלים כדתנן היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך שיהיה עמו בשעת שאלה. ה"ר יהונתן ז"ל ובשיטה כתוב אשקיין מיא ובעודו הולך להשקותו משיך ליה לפרה דהוה ליה שאלה בבעלים. ואי פקח אידך נימא ליה משוך והדר תשתה. עד כאן.
האי שתלא וכו' כולהו בעידן עבידתא שאלה בבעלים הוו והשואל מהן פטור מלשלם והטעם מפבי שכל אלו נוטלין שכרן מבני העיר כאחת והרי הן במלאכה אצל כל בני העיר ואפילו כשעושין מלאכה לאחד מהן כאלו עושין לכולן כי לכולן הן בשכרין והוו להו כאחד מן השותפין ששאל ובשעת שאלה נשאל לכולן שהוא פטור לדברי הכל. כך פירש רבינו הגדול. אבל מדברי רש"י נראה דלא חשיב שאלה בבעלים אלא לאותו שהיה במלאכתו שאם שאל ממנו בהמה באותה שעה פטור ולא נהירא דאם כן מאי קמשמע לן רבא. והאי ספר מתא היינו כותב השטרות אבל רש"י פירש לשון תספורת שמספר אנשי העיר בתספורת. ובעיקר הדין שניהם שוין. הריטב"א.
וכן כתוב בשיטה וזו לשונה מדברי רש"י נראה שרצה לומר דלמאן דעסיק בעבידתיה בלחוד הוא דהוי שאלה בבעלים. ותמיהא לי אי הכי מאי למימרא פשיטא. ומסתבר לי דבעודו עוסק במלאכת אחד מבני העיר נשאל הוא לכל בני העיר דכולן שותפין הן בשכירותו וכי עסיק במלאכת חד מינייהו כעוסק במלאכת כלהו דמי והיינו דאתא רבא לאשמועינן. עד כאן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלשון רש"י ומדברי הרמב"ם נראה דלא מפטרי הני בהאי טעמא אלא הנהו בלחוד דקא עסיק האידנא בעבידתייהו בשעת שאלה ששאלו ממנו.
וזה לשון הרמב"ם פרק ב' מהלכוה שאלה כל אחד מאלו וכיוצא בהן וכו'. עד חייב שאינם שאולין לו עד כאן דברי הרמב"ם. נראה מדבריו כיון שאין מלאכת כולן נעשית בשיתוף כאחת לענין שאלה ושכירות בבעלים נמי לאו כשותפין בינהו. מיהו כיון דאצטריך רבא לאשמועינן דכל הני דאמרינן אם שאלו בני מתא מינייהו שאלה בבעלים היא ופטורין נראה לומר דכיון דמתגר להו כוליה שתא כמאן דקא עביד עבידתייהו בהדי הדדי דמו דהא כולה שתא משתעבד להו וכל שעתא דקא טריד בעבידתא דחד מינייהו משתרשא ההיא שעתא לחבריה דליהוי ליה שהותא למטרח בעבידתיה בתר הכי דאי לא תימא הכי מאי אתא רבא לאשמועינן הא ודאי פשיטא לן דלמאן דקעביד השתא עבידתא שאלה בבעלים הוא ופטור השואל ממנו כיון שהוא עוסק בשעת שאלה במלאכת השואל. עד כאן ד"ת. ודאי דכל הני דאמרינן לעיל בדאגרי להו בני מתא למעבד עבידתא כל שעתא דליבעי חד מינייהו ויהבו להו אגרייהו משל צבור כמנהג שאר החזנים והשמשים. כך כתב רבינו חננאל. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל אמר רבא מיקרי דרדקי וכו'. פירוש אלו כולן שכורין הן בזמן קצוב לכל המדינה וכל השואל מהן שאלה בבעלים היא כי הללו כולן כשכורין הן בעתות שדרכן להתעסק בצרכי צבור. עד כאן.
מיקרי דרדקי וכו' פירוש ואפילו הכי נוטלין שכר מן הצבור בכלל עם כל זה בשעת מלאכתן הן כנשכרין או נשאלין לאותן שהם מתעסקין אז במלאכתן ולא לאחרים ולא לשום אחד מהצבור בעוד שאינו עוסק אף על פי שהוא מחויב בכל עת שיבואו אליו ללמוד ולהתעסק במלאכת כל אחד מהן. שיטה.
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 97a · Sefaria
Penei Yehoshua
במשנה השואל את הפרה שאלה חצי יום כו' המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ופי' רש"י חייב משום דברי ושמא ברי עדיף. ויש לתמוה דהא מוקי לה בגמרא בטעמא אחרינא למאי דקיימ"ל כר"נ וכר"י דהלכתא כוותייהו. ואע"ג דאשכחן כה"ג טובא דרש"י מפרש לשון המשנה כפשוטה אף שלא אליבא דהלכתא ולפ"ז אפשר דניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש מתני' אליבא דרב הונא ור"י דמוקי מתניתין בחדא פרה. ולר"נ ור"י צריך לאוקמי בתרי ותלת מ"מ כיון דהכא מיד אחר המשנה מדייק הש"ס שמעת מיניה כו' ומוקי לה אליבא דהילכתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"ל לרש"י לפרש בלשון קצרה חייב לשלם ובגמרא מפרש לה כדרכו בכל מקום. והנלע"ד בענין זה דהא דמסקינן אליבא דר"נ טעמא דמתניתין כגון שיש עסק שבועה ביניהם כדרבא ע"כ לא מטעמיה דרבא ממש דיליף למילתיה מגזירת הכתוב דקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כדאיתא בפ' כל הנשבעין ואליבא דר"נ א"א לפרש כן דא"כ תיקשי קושיית התוספות דר"נ אדר"נ דהא מסקינן התם דר"נ עבד עובדא בשניהם חשודים דיחלוקו ואי ס"ד דאית ליה הך דרשא דרבא א"כ ממילא בשניהם חשודין הדין פשוט דחזרה השבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמוכח שם כל הסוגיא. לכך סבר רש"י דר"נ ע"כ לאו מדרשא דרבא יליף למילתיה אלא דוקא בכה"ג דמשנתינו דאיכא נמי ברי ושמא דלר"ה מהני אפילו בלא הודאה במקצת מיהו ר"נ פליג עליה בחדא ומ"מ מודה היכא דאיכא נמי הודאה במקצת דחייביה רחמנא שבועה עלה מהני מיהו הך סברא דברי ושמא בהדיה דחייב לשלם. ולפענ"ד לא מסברא אני אומר אלא גמרא ערוכה היא בהאי לישנא ממש בפ"ק דכתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי שהביאו התוס' כאן בשמעתין דבעי הש"ס לאוקמי מילתא דר"נ ור"י מעיקרא דלא כר"ג דהתם ומשני הש"ס דר"נ אפילו כר"ג דעד כאן לא אמר ר"נ המע"ה נגד השמא אלא היכא דליכא מיגו אבל היכא דאיכא מיגו מודה והיינו אפילו במיגו גרוע דלא מהני לחוד אפ"ה מצטרף בהדי ברי ושמא דמודה ר"נ דברי עדיף ומסיק נמי עוד באידך לישנא אי נמי עד כאן לא קאמר ר"נ אלא היכא דליכא חזקה אבל היכא דאיכא חזקה מודה והתם נמי ודאי חזקה גרועה היא דחזקת הגוף במקום חזקת ממון ודאי לא מהני דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ואפ"ה אין הולכין בממון אחר הרוב. ועוד דבלא"ה חזקת הגוף דהתם חזקה גרועה היא דאיכא חזקה אחרת כנגדה הרי בעולה לפניך אע"כ דאפ"ה כיון דאיכא נמי ברי ושמא בהדי חזקה כל דהו מהני להוציא ממון כמו שהארכתי בזה שם במקומו ובר"פ האשה שנתארמלה ובפ' המדיר ובדוכתי טובא. נמצא דלפ"ז כל שכן בהאי דהכא דבהדי ברי ושמא כיון דמודה במקצת איכא נמי חזקה גמורה להתובע דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לתבוע מה שאינו שלו והלוואי שיפרענו מה שחייב לו. וליכא למימר דלהנתבע נמי איכא הך חזקה גופא לאחזוקי ברשיעי ועוד דאין אדם מעיז הא ודאי ליתא דכיון דמודה במקצת הא אמרינן להדיא בגמ' דבכולי בעי דלודי אלא דאישתמוטי הוא דקא משתמיט דמה"ט גופא חייבו רחמנא שבועה א"כ ממילא כיון דאיכא נמי הך חזקה מעליותא בהדי ברי ושמא ודאי מודה ר"נ אפילו בלא דרשה דשבועת ה' אלא מסברא דנפשיה כן נ"ל נכון ליישב לשון רש"י ז"ל במשנה דנקיט לשון ברי ושמא דשייך אליבא דכולהו אמוראי ולפ"ז ממילא רווחא שמעתין דנתיישב בזה קושיית התוספות במה שהקשו דר"נ אדר"נ דבפ' כל הנשבעין אמר דיחלוקו דדוקא הכא דאיכא ברי ושמא אית ליה משואיל"מ משא"כ התם בשניהם חשודים דליכא ברי ושמא לא שייך לומר דישלם כולו אלא יחלוקו כן נ"ל נכון בעזרת האל יתברך ויתיישבו בזה כמה קושיות בשמעתין כמו שאבאר בשמעתין בסמוך ודוק היטב כי נכון הוא מאד. ויתכן יותר לפי מה שהעליתי בחידושי כתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דף י"ב ע"ב דטעמא דר"ה ור"י גופייהו דאמרי ברי עדיף היינו נמי מה"ט גופא דאיכא נמי חזקה להתובע דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן משא"כ לגבי נתבע לא שייך הך חזקה משום דאשתמוטי משתמיט אפילו בכופר בכל דלא שייך כ"כ אשתמוטי אפ"ה מהני בהדי ברי ושמא ובהא פליגא עליה ר"נ ור"י וס"ל דלענין כופר בכל לא שייך אשתמוטי מדאורייתא כיון דאין אדם מעיז כמ"ש התוספות בהדיא בפ"ק דב"מ דף ג' משא"כ במודה במקצת דלא שייך אין אדם מעיז משום אשתמוטי וליכא העזה כ"כ כמו בכופר בכל כדמסיק רבה להדיא דמה"ט חייביה רחמנא שבועה במודה במקצת ומש"ה בהא מודה ר"נ לר"ה דמצטרף הך חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו בהדי ברי ושמא והיינו טעמא דמתניתין ואפושי פלוגתא לר"נ ור"י ולר"ה ור"י לא מפשינן וגם זה נכון:
בתוספות ד"ה ביום שהיתה שאולה כו' וקשה לר"י דאמאי צריך כו' דבלא"ה ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך אין מקום לקושייתם דהא לא קאמר ר"נ משואיל"מ מגזירת הכתוב אלא מסברא והיינו דוקא בשבועה דמודה במקצת דאיכא חזקה מעליתא בהדי ברי ושמא משא"כ במתניתין בשבועה דמתה כדרכה ליכא ברי ושמא. ובאידך שבועה שע"י גילגול דאיכא ברי ושמא מ"מ הא ליכא בהדה חזקה דהא כופר בכל הוא ואדרבה גבי שואל איכא חזקה דאין אדם מעיז וכדפרישית בסמוך אלא דהתוס' לא נחתו להך סברא כמו שאבאר לקמן בהא דמקשו דר"נ אדר"נ ודוק היטב כי נכון הוא:
בא"ד וע"י גלגול ישבע ששכורה מתה ואינו יכול לישבע כו' עכ"ל והא דפשיטא להו להתוספות דבשבועה ע"י גלגול אמרינן נמי משואיל"מ ובטור ח"מ יש מחלוקת הפוסקים בזה. מיהו כבר כתב הנ"י בשמעתין ראיה לשיטת התוס' מסוגיא דהמחליף פרה בחמור למאי דמוקמינן לה בטוענו עבד בכסותו וע"כ היינו ע"י גלגול דהא אין נשבעין על העבדים כו' עי"ש. אלא דאכתי ראיה זו איני מכיר דלקמן בעבד בכסותו טוען איני יודע בין על הכסות שהוא עיקר השבועה ובין על העבד שהוא הגלגול וכיון שאינו יכול לישבע כלל משלם הכל. משא"כ הכא בקושיית התוס' שעל עיקר השבועה שמתה כדרכה יכול לישבע אלא שעל הגלגול אינו יכול לישבע שפיר מצינן למימר דלא אמרינן בכה"ג משואיל"מ וצ"ע אח"ז ראיתי שהריטב"א תירץ כן ות"ל יתברך שכוונתי לדעת הגדול ודו"ק:
בא"ד ונראה לר"י דאין מגלגלין אלא כשהנתבע טוען ברי כו' ומה שיל"ד בזה אהא דמוקמינן לקמן בד' פרות ופי' רש"י דאיני יודע לאו כפירה מיקרי ומשמע דאפ"ה מגלגלין עליו טענת נאנסו כמו שאבאר לקמן בהכרח יבואר הכל באריכות שם במקומו:
בא"ד ואור"י דמיירי כשמאמינו המשאיל במאי שאומר כו' דאורחא דמילתא כו' עכ"ל אע"ג דלכאורה סברא דחוקה היא לאוקמי סתמא דמתניתין בהכי מ"מ אבאר לקמן שיש לסברא זו עיקר מן התורה מדרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ע"ש:
בא"ד ועי"ל דאין מגלגלין כשטוען תובע טענת שמא אלא בדבר כו' עכ"ל ומיהו זה לא יתכן לפרש כן אליבא דרב"ח לפי הסכמת רוב המפרשים דמודה דבכפירה והודאה לחוד נמי מחוייב שבועה ולפ"ז מדאיצטריך קרא למכתב הך שבועה דנאנסו (ו)א"כ הך דנאנסו ישבע ע"י גלגול וע"כ דהא גופא אתי לאשמעינן דמגלגלין אפילו כשהתובע טוען שמא אפילו דליכא רגלים לדבר וממילא ילפינן נמי בכל התורה כולה ממון מממון וכ"ש לפי מה שהעליתי בחידושי קידושין דף כ"ז דלרב"ח בלא"ה ליכא למילף גלגול שבועה מסוטה למאי דמוקי לה רב"ח ביבמות דף נ"ד כגון שבא עליה ארוס בבית אביה וכתבתי שם דרב"ח עיקר גלגול שבועה יליף מהך שבועה דנאנסו דכתיב בשומרים וא"כ אין מקום לדברי התוס' וצ"ע ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 97a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' איכסיף גיטין דף כט ע"ב ודף עז ע"ב ע"ז דף כב ע"א:
Gilyon HaShas on Bava Metzia 97a · Sefaria
Ben Yehoyada
גַּבְרֵי דְּנַשֵׁי קַטְלוּהָ, לָא דִּינָא וְלָא דַּיְּנָא לפי המובן מן סדר השיטה צריך לפרש גַּבְרֵי דְּנַשֵׁי קַטְלוּהָ ללישנא קמא הוא כך כגון דאחד יש לו שפחות ואחד יש לו עבד ואמר אדון השפחות לאדון העבד יקומו אלו ויצחקו לפנינו על דרך שאמר אבנר ליואב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב' ב, יד) דהיינו יעשו מלחמה ביניהם ונראה מי גובר וכן עשו ובתוך המלחמה של אותו צחוק נהרג העבד ביד השפחות, אין לאדון העבד תביעה על השפחות בזה כי לא היה לו לזה העבד שהוא זכר להפיל ולמסור עצמו ביד הנקבות שהם כבושים תחת יד הזכרים וגם למסור עצמו במלחמה ביד מי שאין דרכו לעשות מלחמה וכן זה השונרא לא היה לו להפיל עצמו ביד העכברים שדרכן להיות כבושים לפני השונרא. אבל לאיכא דאמרי הכונה כך דאחד יש לו שפחות ובקש מן אדון שיש לו עבד בריא וחזק שישאלנו את העבד הזה להביאו לביתו לבעול את השפחות כדי שיתעברו ממנו בנים בריאים וחזקים וזה העבד בעל יותר מדאי עד שמת מחמת הבעילות דלית דינא לבעל העבד בעבור זה וכן בעל השונרא אין לו דין על בעל העכברים.
Ben Yehoyada on Bava Metzia 97a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 97, Amud Aleph, about 301 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 14 words
Opens “דִּינָא הָכִי וּשְׁתֵיק רַב.…”
- Segment 212 words
Opens “וְהִלְכְתָא כְּרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דְּמַהְדַּר לֵיהּ…”
- Segment 318 words
Opens “הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל דַּוְולָא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא…”
- Segment 445 words
Opens “הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ…”
- Segment 534 words
Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲכַל עַכְבְּרֵי טוּבָא וַחֲבִיל וּמִית.…”
- Segment 616 words
Opens “אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִישְׁאַל מִידֵּי…”
- Segment 79 words
Opens “וְאִי פִּקֵּחַ הוּא, נֵימָא לֵיהּ: שְׁאֵיל בְּרֵישָׁא…”
- Segment 816 words
Opens “אָמַר רָבָא: מַקְרֵי דַרְדְּקֵי, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא,…”
- Segment 929 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: שְׁאִיל לַן מָר.…”
- Segment 1012 words
Opens “וְלָא הִיא, אִיהוּ שְׁאִיל לְהוּ בְּיוֹמָא דְכַלָּה.…”
- Segment 1133 words
Opens “מָרִימָר בַּר חֲנִינָא אוֹגַר כּוּדַנְיָיתָא בֵּי חוֹזָאֵי,…”
- Segment 1215 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר, מִשּׁוּם…”
- Segment 1331 words
Opens “לָא מִיפְשָׁע פְּשַׁעוּ בָּהּ, אֶלָּא אִיגְּנוֹבֵי אִיגְּנוּב,…”
- Segment 1427 words
Opens “מַתְנִי׳ הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי יוֹם…”
Original text
דִּינָא הָכִי וּשְׁתֵיק רַב.
Is this the halakha ? Is it not sufficient to pay him the difference between the broken ax’s previous and current value? And Rav was silent; he did not answer.
וְהִלְכְתָא כְּרַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דְּמַהְדַּר לֵיהּ תַּבְרֵיהּ וּמְמַלֵּי לֵיהּ דְּמֵי מָנָא.
The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Kahana and Rav Asi, that he returns to him the broken tool and makes up the remainder of the tool’s previous value with a monetary payment.
הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל דַּוְולָא מֵחַבְרֵיהּ, אִיתְּבַר. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתִי סָהֲדִי דְּלָא שַׁנֵּית בֵּיהּ, וְאִיפְּטַר.
The Gemara relates: A certain man borrowed a pail from another and it broke. He came before Rav Pappa for judgment. Rav Pappa said to him: Bring witnesses that you did not deviate from its regular use, and you will be exempt from liability, as this is comparable to a case of a borrowed animal that died due to ordinary labor.
הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבְּרֵי וְקַטְלוּהּ. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? כִּי מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא.
The Gemara relates: A certain man borrowed a cat from another to hunt and kill mice for him. The mice banded together against it and killed it. Rav Ashi sat and raised a dilemma: In a case like this, what is the halakha ? Is this case comparable to a case where a borrowed animal died due to ordinary labor, or not? Rav Mordekhai said to Rav Ashi: Avimi of Hagronya said this in the name of Rava: With regard to a man who women killed, there is a need for neither judgment nor a judge, i.e., it is obvious that they are liable. In this case as well, it is obvious that the borrower may bring the cat to hunt mice, and he is therefore exempt from liability.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲכַל עַכְבְּרֵי טוּבָא וַחֲבִיל וּמִית. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ: כְּהַאי גַּוְונָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא: גַּבְרָא דִּנְשֵׁי קַטְלוּהּ – לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא.
There are those who say that the incident actually occurred as follows: The cat ate many mice, and was harmed by doing so and died. Rav Ashi sat and deliberated: In a case like this, what is the halakha ? Rav Mordekhai said to Rav Ashi: Avimi of Hagronya said this: With regard to a man who overindulged in sexual intercourse to the extent that women killed him by exhausting him, there is neither judgment nor judge, i.e., there is no redress since it is his own fault.
אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִישְׁאַל מִידֵּי מֵחַבְרֵיהּ וְלִיפְּטַר, נֵימָא לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא, דְּהָוֵי שְׁאֵילָה בִּבְעָלִים.
Rava says: With regard to one who wants to borrow something from another and be exempt from liability, let him say to the lender at the time of borrowing: Pour me water. He will thereby be exempt, as it is then a case of borrowing an item and borrowing or hiring the services of its owner with it.
וְאִי פִּקֵּחַ הוּא, נֵימָא לֵיהּ: שְׁאֵיל בְּרֵישָׁא וַהֲדַר אַשְׁקְיָיךְ.
And if the lender is perspicacious and wishes to prevent the borrower from being exempt from liability, let him say to him: Borrow the item first and then I will pour the water for you. Since the owner will not yet be working for the borrower at the time of the borrowing, the exemption does not apply.
אָמַר רָבָא: מַקְרֵי דַרְדְּקֵי, שַׁתָּלָא, טַבָּחָא, וְאוּמָּנָא, סַפַּר מָתָא – כּוּלְּהוֹן בְּעִידָּן עֲבִידְתַּיְיהוּ כִּשְׁאֵילָה בִּבְעָלִים דָּמוּ.
Rava says: A teacher of children, the local gardener, the local butcher, and the local bloodletter, and a scribe of the city, with regard to all of them, if someone borrows an item from them at the time of their work, he is exempt from liability, as the case is comparable to borrowing an item and borrowing or hiring its owner with it. These people are always considered in the employ of the residents of the place where they work.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: שְׁאִיל לַן מָר. אִקְּפִיד. אֲמַר לְהוּ: לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנַאי קָא בָעֵיתוּ?! אַדְּרַבָּה, אַתּוּן שְׁאִילְתּוּן לִי. דְּאִילּוּ אֲנָא מָצֵי אִישְׁתְּמוֹטֵי לְכוּ מִמַּסֶּכְתָּא לְמַסֶּכְתָּא, אַתּוּן לָא מָצֵיתוּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.
The Gemara relates: The Rabbis said to Rava: Master, you are lent to us to teach us Torah, and so if we borrow an item from you, we should be exempt from liability. These Rabbis stated this based on Rava’s own ruling. Rava was angered by this and said to them: Do you want to take my money away from me? On the contrary, I am not lent to you; rather, you are lent to me, since you assist me in consolidating my Torah knowledge. And this is the proof that it is you who are assisting me: Whereas I am able to deflect you from one tractate to another tractate because I am not obligated to teach specifically that which you want to learn, you are not able to deflect me from what I wish to teach.
וְלָא הִיא, אִיהוּ שְׁאִיל לְהוּ בְּיוֹמָא דְכַלָּה. אִינְהוּ שְׁאִילוּ לֵיהּ בִּשְׁאָר יוֹמֵי.
The Gemara comments: But it is not so that a teacher is never lent to his students. During the days of the kalla , the gatherings for Torah study during Elul and Adar, the teacher is required to teach a specific subject, and therefore he is lent to them. During the rest of the days of the year, they are lent to him, as he can teach whatever subject matter he wishes.
מָרִימָר בַּר חֲנִינָא אוֹגַר כּוּדַנְיָיתָא בֵּי חוֹזָאֵי, נְפַק לְדַלּוֹיֵי טְעוּנַהּ בַּהֲדַיְיהוּ, פְּשַׁעוּ בַּהּ וּמִית. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים הִיא! אִיכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּלְמֵיסַר טְעוּנַהּ הוּא דִּנְפַק.
The Gemara relates: Mareimar bar Ḥanina rented out a mule to the residents of Bei Ḥozai. He went out to raise up a load onto the mule together with those who rented it. Later they were negligent with the animal, and it died. They came before Rava for judgment, and he deemed them liable to pay. The Sages said to Rava: This is a case of a mishap that occurred due to a renter’s negligence in safeguarding a deposit that was rented together with its owner, and the halakha in such a case is that the renter is exempt. Rava was embarrassed that he had ruled incorrectly. Ultimately it was revealed that Mareimar bar Ḥanina had gone out only to supervise the loading but did not actually participate in loading the animal. Accordingly, Rava’s ruling that the renters were liable proved to be correct.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר פְּשִׁיעָה בִּבְעָלִים פָּטוּר, מִשּׁוּם הָכִי אִיכְּסִיף. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב, אַמַּאי אִיכְּסִיף?
The Gemara comments: This works out well according to the one who says that in a case of a mishap that occurred because of a borrower’s negligence in safeguarding a deposit that was borrowed together with its owner, the borrower is exempt; for that reason Rava was embarrassed for ruling incorrectly. But according to the one who says that in such a case the borrower is liable, why was he embarrassed; wouldn’t it appear that he ruled correctly?
לָא מִיפְשָׁע פְּשַׁעוּ בָּהּ, אֶלָּא אִיגְּנוֹבֵי אִיגְּנוּב, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַנָּב הָוֵי. וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא וְחַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: גְּנֵיבָה בִּבְעָלִים הִיא. אִכְּסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּלְמֵיסַר טְעוּנַהּ הוּא דִּנְפַק.
The Gemara emends the details of the incident: Those that rented the mule were not negligent with it. Rather, it was stolen from them and then it died naturally in the house of the thief. And those who rented the mule came before Rava for judgment, and he deemed them liable. The Sages said to Rava: This is a case of theft of a deposit that was borrowed together with borrowing the services of the owner, and so the borrower should be exempt. Rava was embarrassed that he had ruled incorrectly. Ultimately it was revealed that Mareimar bar Ḥanina had gone out only to supervise the loading but did not actually participate in loading the animal. Accordingly, Rava’s ruling proved to be correct.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, שְׁאָלָהּ חֲצִי יוֹם וּשְׂכָרָהּ חֲצִי יוֹם. שְׁאָלָהּ הַיּוֹם וּשְׂכָרָהּ לְמָחָר. שָׂכַר אַחַת וְשָׁאַל אַחַת, וּמֵתָה. הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר: שְׁאוּלָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה,
MISHNA: There is one who borrowed a cow. He borrowed it for half of the day and rented it for the other half of the day; or he borrowed it for today and rented it for tomorrow; or he rented one cow and borrowed another one from the same person. And in one of the first two cases, the cow died and it is not clear during which period the cow died. Or in the last case, one of the cows died and it is not clear whether it had been the borrowed cow or the rented cow. If the lender then says: The borrowed cow is the one that died; or: It died on the day that it was being borrowed;