Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 90a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 90a

    Bava Metzia 90a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 387 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    והדשות דישת שבלין בתרומה ובמעשר כגון שהקדימו בשבלין:

    אין עובר בלא תחסום:

    המרכסות משום דגמר מלאכתן למעשר. משעת דישה:

    תרומה ומעשר דסתם דייש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב (במדבר. ח) כדגן מן הגורן:

    מפני מראית העין שלא יאמרו עליו שהוא חוסם:

    בול מלא אגרוף:

    בטרסקלין שבפיה שק או טרסקל תולין בצוארה והמאכל בתוכו ואוכלת:

    נכרי הדש בפרתו של ישראל אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Tosafot

    והדשות במעשר ובתרומה אינו עובר משום לא תחסום פי' בקונטרס דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר שאין רגילות להיות תרומה ומעשר אלא אחר מירוח תימה דא"כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכן דריש בהדיא במעילה (דף יג. ושם ד"ה מאי) מדישו גבי הא דתנן וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש:

    כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני דאפילו לר' יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך והא בעי חומה ותימה והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל וה"נ אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לרבי יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקדושין (דף נג:) וי"ל דאפילו הכי (לא) קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה"נ אמרינן בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קיא:) דלכולי עלמא לא מיקרי שללה גבי עיר הנדחת ופטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם:

    גידולי מעשר חולין דלא שייך למיגזר שמא ישהה בידו ויבער בטומאה דלמה ישהה כיון שיכול לפדותו ואפילו לקוח בכסף מעשר שנטמא דאינו נפדה לרבי יהודה לא גזרו על גידולין דליהוו מעשר כיון דעיקר מעשר יש לו פדיון:

    והיכי דמי כשהקדימו בשבלין תימה דמאי איצטריך לפרושי הכא היכי דמי דעד השתא נמי הוי מיירי בהכי דהא בגידולי מעשר ליכא לאוקמה כלל:

    אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה:

    חסום פרתי ודוש בה פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר"י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום:

    אבל הכא דאיסור לאו שרי אע"ג דבמס' מו"ק (דף יב.) אמרינן דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת:

    Tosafot on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Rashba

    אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ק חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פי' הראב"ד וזה עיקר. (שיטמ"ק).

    אל חסימה דאיסור לאו לא וא"ת והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות, וכדתנן (ביצה לו, ב) כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו', וכל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דהתם שבות דנפשיה קא מפרש, כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי (שם כד, ב) גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוס' די"ט משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא, וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה (שבת ס, ב) גבי סנדל המסומר אפילו לר' חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו, תדע דתנן (ביצה לו, ב) אין בין י"ט לשבת וכו'. ואפילו בחולו של מועד גזרו די"ט הוא, וכדאמרינן התם (מו"ק יב, א) זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות י"ט במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא, וכדאמרינן ביבמות ס"פ חרש (קיד, א) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט, ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו י"ט דאיסור לאו לא גזרו. [וז"ל נמוק"י בשם רבנו:] ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים, דומיא דחסום פרתי ודיש בה שאומר לו כן קודם דישה.

    Rashba on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Meiri

    פרות המרכסות בתבואה אינו עובר בה משום בל תחסום שאין זה נקרא דישה גמורה וענין מרכסות בתבואה פרשו גדולי הרבנים ששורין שעורים במים ומיבשין אותם ודשין אותן בפרות להשיר קליפתם והוא חושלא הנזכרת תמיד בתלמוד ושמא תאמר והלא נגמרו למעשר אין זה כלום שלא נאסר נגמר למעשר אלא בפועל אבל בהמה אוכלת כל שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש ואפילו נגמר למעשר אלא שאינו עובר משום לא תחסום שאין זה דישה אלא שמפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותן בקרסטיל התלוי בצוארה ופיה בתוכה ויש סותרין פירוש זה לומר שכל שעסוקה במלאכה אף בלא דישה אוכלת שאין גמר הענין בדישה ופירוש מרכסות בתבואה מענין הרכסים לבקעה כלומר פרות שירט להן הדרך והלכו בתעייה מהר לבקעה עד שהגיעו לגרן זה והן דשות במקרה דרך הלוכן וגדולי המחברים כתבוה כן ואף הם לא פרשו עליה שיצטרך להבאת מלא אגרוף כלל אלא על הדש בתרומה ומעשר כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות שלפנינו פירשו בפרות המרכסות כפירוש ראשון וכתבו הטעם על מה שאינו עובר בבל תחסום מפני שכבר נגמרו למעשר ולא יראה כן כמו שבארנו:

    הדש בתרומה ומעשר וכגון שהקדימו בשבולין אינו עובר משום בל תחסום אלא מפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותנה בקרסטיל שבפיה על הדרך שהזכרנו ופרשו גדולי הרבנים הטעם שאין תורת תרומה ומעשר מן הסתם אלא מן המרוח ואילך כדכתוב כדגן מן הגרן ואם כן אין סתם דיש בתרומה ומעשר ויראה מתוך פירושם שאף כהן הדש בפרת עצמו אינו עובר משום בל תחסום וחכמי התוספות משיבין עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בפרתו של ישראל הן שדש בה ישראל הן שדש בה כהן והטעם שאין מצווים להאכילה במה שבעליה אסורין בו ואדרבה מוזהרים לחסמה שלא להאכילה תרומה וכל שלעצמו אסור במתנות כהנה אסור להאכיל את בהמתו ומביא מלא האגרוף מאותו המין ומן החולין ונותן לה אבל כהן הדש בפרת עצמו או ישראל בפרתו של כהן עובר משום בל תחסום ושמא תאמר לדעת זה אם כן היאך הוא אומר אינו עובר משום בל תחסום אדרבה מצווה הוא על החסימה ועוד שנראה מן התוספתא שאף פרתו של כהן אסור להאכילה תרומה והוא שאמרו שם ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ילידי ביתו ולא יליד בהמתו יכול אף בכרשני תרומה אסרוה ת"ל בלחמו לא אמרתי אלא בלחמו ויראה לי שכרשני תרומה וכיוצא בהם מדברים שאינם תבואה ופירות גמורים מאכילין פרתו של כהן לכתחלה ועובר בה משום חסימה ויראה כן במיני קטניות אבל תרומה עצמה אסור להאכילה בידים אבל אם אוכלת מעצמה אין צריך למחות והילכך בפרת כהן אינו עובר משום בל תחסום הן ישראל הן כהן ומ"מ אינו מצווה בחסימה ושמועה זו בפרת כהן ותבואה גמורה הן שדש כהן הן שדש בה ישראל וגדולי המחברים פירשוה בפרת ישראל שדש בה כהן ויראה במה שאמרו אינו עובר משום בל תחסום שלא תאמר יחסמנה בקול וגערה ולא בחסימה גמורה מפני מראית העין שהרואים סבורים שהפרה שלו היא אלא חוסמה לגמרי אם ירצה ולמראית העין מסלקו במלא אגרוף הבא ממקום אחר ודוקא מאותו המין הא אם הביא כרשנין אע"פ שהן יפות לה לא נסתלק מראית העין כרשינה זו למה היא באה והלא מאכל בהמה היא וכל של בהמה אין תרומה נוהגת בו התבאר הטעם במקום אחר מפני שבני אדם אוכלין אותם בשני רעבון:

    גוי הדש בפרתו של ישראל אע"פ שהתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום בתנאו וישראל הדש בפרתו של גוי וחסם עובר משום בל תחסום:

    תרומה שאמרנו שאינו עובר בה משום בל תחסום דוקא בתרומה גמורה כגון תרומה גדולה ותרומת מעשר של דמאי אבל גדולי תרומה כגון שזרעה וגדלה הואיל ומן התורה חולין גמורים הם אע"פ שמגזרת חכמים אסורים לזרים מחמת חשש תרומה טמאה שביד כהן שמא ישהנה ויזרענה עובר בה מ"מ משום לא תחסום ואין צריך לומר בגדולי גדולים שאף גזרת חכמים אין בהם וכן הדש בתרומת מעשר של דמאי עובר בבל תחסום:

    הטבל שזרעו גדוליו חולין גמורין ואע"פ שכבר נתמרחו ונכנסו לבית והוקבעו חזרו הגדולין כמתחלה והותרו באכילת עראי עד שיתמרחו ויכנסו ומעשר שני שזרעו אם משנכנס לירושלם זרעו הרי גדוליו מעשר שני ואם מקודם שנכנס לירושלם גדוליו חולין גמורין:

    מעשר זה שהזכרנו שאינו עובר בבל תחסום לא במעשר ראשון שהרי מותר הוא לזרים אלא במעשר שני עצמו שהקדימו בשבולין ואם היתה דישתו חוץ לירושלם אין צריך לומר שהרי אף הוא עצמו אסור בו ואין צריך לומר בהמתו ואדרבה מצווה הוא על החסימה על הדרך שביארנו בתרומה אלא אף אם דשו לפנים מחומת בית פאגי והוא היקף החיצון שבירושלם מפני שהמעשר ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ואין מקדשין בו את האשה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ יראה שאם אכלה מעצמה אין צריך למחות שאם כן מהו שאינו עובר בבל תחסום אדרבה מצווה הוא בכך ומ"מ מעשר שני של דמאי עובר בבל תחסום:

    זה שכתבנו שכשדישתו חוץ לירושלם הוא עצמו אסור בה שמא אתה סבור מכח לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולאו זה כבר ביארנו בפרק הזהב שאינו אלא בנכנס לירושלם ויצא ואם כן נמצא שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים ומאי שנא מגדולי תרומה יראה לי שמ"מ יש כאן איסור עשה דלפני יי' אלהיך תאכלנו ואפילו קודם שנכנס ואחר שכן ראוי שלא ידחה מלאו של חסימה:

    הדמאי אינו נוהג בתרומה גדולה שכבר ביארנו במסכת חולין שיוחנן כהן גדול שלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה מתוך שיש בה עון מיתה וששיעורה מועט ותקן שכל הלוקח מעם הארץ שיחייבוהו בתרומת מעשר ובמעשר שני מן הספק והוא הנקרא דמאי אבל תרומה לא הוצרך לכך שכבר נהגו בו כמו שביארנו שם אף הוא בטל את הוידוי שבמעשר אף מן החברים והוא שמתחלה היו מתודים בשנה שלישית לשמטה והיא שנת מעשר עני ומתודין ביום טוב האחרון של פסח רביעית ושביעית ולא היה מתודה עד שיוציא כל המתנות מביתו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים בכורים מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונן מבערן ומשליכן לים וקורא פרשת בערתי הקדש וכו' וכל שנתנן שלא כסדר אינו מתודה שהרי אין יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני וכבר ידעת שבבית שני קנס עזרא את הלוים על שלא מצא מהם עמו ונתן מעשר ראשון לכהנים ומתוך כך בטל יוחנן כהן גדול וידוי זה שהרי אין יכול לומר וגם נתתיו ללוי וכו':

    2 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בגמ' פרות המרכסות כו' והדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום ונכרי כו' כצ"ל:

    שם כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי כו' וה"ה דה"מ למימר לפי זה דכולה ר' יהודה והא לפנים מחומת בית פאגי והא מבחוץ לחומה וק"ל:

    בפרש"י בד"ה ממון גבוה כו' וגבי תרומה מתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור כו' עכ"ל דע"כ האי טעמא שפירש לעיל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי כו' ליתא השתא דא"כ לר' יהודה נמי דמעשר ממון הדיוט הוא מ"מ מהאי טעמא דסתם דיש לאו במעשר משתעי אינו עובר ודו"ק:

    בד"ה חסום פרתי ודוש בה דישה שלך עכ"ל וכן פירש לעיל יראה מפירושו דדוקא בדוש בה דישה שלך קמבעיא ליה אבל בדישו שלו לא קמבעיא ליה ובנ"י מצאתי וז"ל והא דלא פשטינן ליה מהא דתניא במ"ק בפ' מי שהפך כלל וכו' ושאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה והרי בחולו של מועד ליכא איסור סקילה ואפ"ה אמירה לנכרי שבות והר"ב היה מחלק דהתם איירי לעשות מלאכתו של ישראל וההנאה של ישראל היא אבל הכא קמבעיא ליה בדוש בה דישה שלך לצורכה כו' אבל תימה מאי מייתי מהלין תורין דגנבין ארמאי נימא שאני התם דההנאה לישראל היא לכך נראה לרב' כו' דגזירה יו"ט אטו שבת וחה"מ מעין י"ט הוא עכ"ל ובפרק תולין כתב עוד בזה חסום פרתי ודוש בה פירוש שנהנה בחסימתה שאפי' אינה שלו מ"מ הרי מרבה לו הבע"ה שכר במה שהיא נחסמת כו' עכ"ל ודו"ק:

    תוס' בד"ה אבל הכא דאיסורא כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Maharam

    גמרא קשיא מעשר אמעשר בתוס' משמע דמיירי במעשר שני וכן הא דמשני הא במעשר ראשון הא במעשר שני הוי פירושו הא דקתני עובר איירי במעשר ראשון והא דקתני בברייתא קמייתא אינו עובר איירי במעשר שני דהוי טפי ממון גבוה אפילו לרבי יהודה כיון דבעי חומה אבל מ"מ קשה לפי מה דמסיק דאיירי כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי ה"ל לאוקמא הא והא במעשר שני והא הא כרבי יהודה והא דקתני אינו עובר כגון שדש חוץ לחומה והא דקתני עובר כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי וק"ל:

    תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון וכו' עד ולא מקרי שללה ופטורה מן החלה וכו'. תרי מילי הן שללה איירי לענין עיר הנדחת דדרשינן ושרפת באש את העיר ואת כל שללה ולא שלל של גבוה ומעשר שני לא אקרי שללה ואינו נשרף וכן לענין חלה לא אקרי עריסותיכם ואם לש מעשר שני פטור מן החלה:

    ד"ה א"ל תניתוה וכו' ורבנן לא פליגי עליה וכו' וז"ל האשר"י ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דחיישינן למראית עין אבל אטעמא דמשום דמעלי לה דקאמר רבי שמעון לא אשכחן דפליגי:

    ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא. ובספר ח"ש כתב דט"ס הוא דבמקום דבשביעית צ"ל דבשבת:

    Maharam on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הדשות בתרומה ומעשר פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.

    והדשות במעשר ובתרומה וכו' ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.

    אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

    יפות לה מן הכל אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.

    כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.

    בשלמא גדולי תרומה תרומה פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.

    אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.

    כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן. ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 90a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה בית פאגי היקף חיצון. עי' סנהדרין י"ד ע"ב ברש"י ד"ה בית פאגי ומנחות עח ע"ב ד"ה חוץ לחומת:

    תוס' ד"ה אבל וכו' וגזרו אטו שבת עי' ר"ה דף כד ע"ב תוס' ד"ה שאני ועיין בב"ח ריש הלכות כלאים:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 90a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 90, Amud Aleph, about 387 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 135 words

      Opens “וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל…”

    2. Segment 245 words

      Opens “וּרְמִינְהִי: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה – אֵינוֹ עוֹבֵר…”

    3. Segment 315 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה לָא קַשְׁיָא – כָּאן…”

    4. Segment 433 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא:…”

    5. Segment 523 words

      Opens “אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, הָא…”

    6. Segment 617 words

      Opens “הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ…”

    7. Segment 75 words

      Opens “הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין.…”

    8. Segment 811 words

      Opens “וּלְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא בָּעֵי חוֹמָה! כְּגוֹן שֶׁדָּשׁ…”

    9. Segment 928 words

      Opens “אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר…”

    10. Segment 1032 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר דְּמַאי אִיכָּא, אֶלָּא תְּרוּמַת דְּמַאי…”

    11. Segment 1113 words

      Opens “אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה אוֹכֶלֶת וּמַתְרֶזֶת,…”

    13. Segment 1327 words

      Opens “אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן…”

    14. Segment 1434 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיֹּאמַר אָדָם לְנׇכְרִי ״חֲסוֹם…”

    15. Segment 1538 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: נׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל…”

    16. Segment 168 words

      Opens “תָּא שְׁמַע דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: הָלֵין…”

    Original text

    וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״, אֲבָל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן – מֵבִיא בּוּל מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְתוֹלֶה לָהּ בַּטְּרַסְקָלִין שֶׁבְּפִיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל.

    or that thresh teruma and tithe, which one may not allow his cows to eat, if he muzzles them he does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but due to the appearance of prohibition, as observers are unaware that he is acting in a permitted manner, he should bring a piece of that species of produce and hang it in the basket [ bateraskalin ] that is by the animal’s mouth. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: He does not have to use the same food that the animal is threshing, as he may bring vetches and hang them for it, as vetches are better for it than anything.

    וּרְמִינְהִי: פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְהַדָּשׁוֹת בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְנׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. וְיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. קַשְׁיָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה, קַשְׁיָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר!

    And the Gemara raises a contradiction against this from a baraita : In the case of cows that tread on produce, one does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but with regard to those which thresh teruma and tithes, he does violate the prohibition of: Do not muzzle. And in the case of a gentile who threshes with the cow of a Jew, he does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but a Jew who threshes with the cow of a gentile does violate the prohibition of: Do not muzzle, as it depends on the person who performs the action, not the identity of the animal’s owner. This presents a difficulty with regard to the ruling concerning teruma in one baraita and the ruling concerning teruma in the other baraita , and there is similarly a difficulty with regard to the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita .

    בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה לָא קַשְׁיָא – כָּאן בִּתְרוּמָה, כָּאן בְּגִידּוּלֵי תְרוּמָה. אֶלָּא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר קַשְׁיָא!

    The Gemara comments: Granted, the contradiction between the ruling concerning teruma in one baraita and the ruling concerning teruma in the other baraita is not difficult, as here, the ruling in this baraita is stated with regard to actual teruma , which may not be fed to a cow, and there, the ruling in that baraita is stated with regard to growths of teruma , which have the status of teruma by rabbinic law, and therefore it is permitted to feed them to one’s animal so as not to violate the prohibition against muzzling. But as for the contradiction between the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita , this is difficult.

    וְכִי תֵּימָא מַעֲשֵׂר אַמַּעֲשֵׂר נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר, כָּאן – בְּגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר. בִּשְׁלָמָא גִּידּוּלֵי תְרוּמָה – תְּרוּמָה! אֶלָּא גִּידּוּלֵי מַעֲשֵׂר – חוּלִּין נִינְהוּ. דִּתְנַן: גִּידּוּלֵי טֶבֶל וְגִידּוּלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – חוּלִּין!

    And if you would say that the contradiction between the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita is also not difficult, as here, the ruling in this baraita is stated with regard to actual tithe, which may not be fed to a cow, and there, the ruling in that baraita is stated with regard to growths of tithe, which have the status of tithe by rabbinic law, and therefore it is permitted to feed them to one’s animal in order not to violate the prohibition against muzzling, this answer cannot be accepted. The reason is that granted, the growths of teruma are considered like teruma by rabbinic law, but the growths of tithe are non-sacred foods. As we learned in a mishna ( Terumot 9:4): The growths of untithed produce and the growths of second tithe are non-sacred.

    אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, הָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רַבִּי יְהוּדָה.

    The Gemara suggests a different answer: Rather, this is not difficult. The ruling of this baraita is stated with regard to first tithe, which is considered the owner’s property, whereas the ruling of that baraita is stated with regard to second tithe, which is property of the Temple treasury. And if you wish, say that both this ruling and that ruling are stated with regard to second tithe, and it is not difficult, as the ruling of this baraita , according to which it is prohibited to feed it to the animal, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, while the ruling of that baraita , which says that one may feed it to the animal, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא, הָא רַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא.

    The Gemara elaborates: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that second tithe is property belonging to the Most High, i.e., the owner has only the right to eat the food, and therefore he may not let his cow consume it, whereas that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that second tithe is non-sacred property.

    הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין.

    The Gemara asks: What are the circumstances of a cow that threshes tithes? Tithes are usually separated only after the produce has been threshed and collected into a pile. The Gemara answers: This is referring to a case where the separation of tithes performed by the owner preceded the separation of teruma at the stage when the produce was still on the stalks.

    וּלְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא בָּעֵי חוֹמָה! כְּגוֹן שֶׁדָּשׁ לִפְנִים מֵחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי.

    The Gemara further asks: And according to the explanation that the baraita that permits feeding this produce to one’s animal is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, i.e., that this is referring to second tithe, how is the consumption of this tithe permitted before it enters Jerusalem? But one is required to bring second tithe within the city wall. The Gemara answers: This is referring to a case where he threshed inside the wall of Beit Pagei, the outer wall of Jerusalem, which enclosed a semi-rural suburb.

    אִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בְּמַעֲשֵׂר דְּמַאי. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה אַתְּרוּמָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת דְּמַאי.

    If you wish, say a different answer to the original contradiction between the baraitot : This is not difficult; here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite tithe, which may not be fed to a cow, whereas there, the ruling in that baraita is stated with regard to doubtfully tithed produce [ demai ], from which one is required to separate tithes by rabbinic law. The Gemara comments: Now that you have arrived at this answer, i.e., that this baraita is referring to demai , the contradiction between the ruling of this baraita concerning teruma and the ruling of that baraita concerning teruma is also not difficult, as one can likewise say that here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite teruma , and there, the ruling in that baraita is stated with regard to teruma of demai .

    בִּשְׁלָמָא מַעֲשֵׂר דְּמַאי אִיכָּא, אֶלָּא תְּרוּמַת דְּמַאי מִי אִיכָּא? וְהָתַנְיָא: אַף הוּא בִּיטֵּל אֶת הַוִּידּוּי וְגָזַר עַל הַדְּמַאי – לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְרָאָה שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד!

    The Gemara asks: Granted, with regard to demai of tithe, there is such a concept, as the Sages decreed that one must separate tithe from doubtfully tithed produce. But with regard to demai of teruma , is there teruma of this kind? But isn’t it taught in a baraita : He, Yoḥanan the High Priest, also annulled the declaration of tithes (Deuteronomy 26:12–19), due to fear that the agricultural halakhot were not being properly observed and the declaration that one has separated his tithe in accordance with Torah law would therefore be false, and he decreed that one must separate demai of tithe from the produce of one who is unreliable with regard to tithes. He issued this decree because he sent messengers throughout all the borders of Eretz Yisrael and saw that they would separate only the great teruma alone, not tithes. It is clear from here that Jews were not suspected of neglecting the mitzva of teruma , and therefore was no need to separate teruma from demai .

    אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וַדַּאי, כָּאן – בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר דְּמַאי.

    Rather, the Gemara offers a slightly different answer: It is not difficult; here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite teruma of the tithe, separated by a Levite from his tithe and given to a priest; there, the ruling in that baraita is stated with regard to teruma of the tithe from demai .

    בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: הָיְתָה אוֹכֶלֶת וּמַתְרֶזֶת, מַהוּ? מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא, וְהָא לָא מְעַלֵּי לַהּ? אוֹ דִלְמָא דְּחָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא, וְהָא חָזְיָא וּמִצְטַעֲרָא?

    § The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: If the animal was eating from the produce it was threshing, and it was excreting diarrhea [ matrezet ], what is the halakha ? The Gemara explains the sides of the dilemma: Is the reason that one must let the animal eat because the food is good for it, and this produce is evidently not good for it, and therefore the animal should be muzzled to prevent it from harm? Or perhaps the reason for the prohibition against muzzling is that it sees food and suffers when it cannot eat, and this one also sees food and suffers when it cannot eat.

    אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מֵבִיא כַּרְשִׁינִים וְתוֹלֶה לָהּ, שֶׁהַכַּרְשִׁינִים יָפוֹת לָהּ מִן הַכֹּל. שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי לַהּ הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ.

    Rav Sheshet said to them: You learned a baraita that provides the answer to your question. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: One can bring vetches and hang them for it, as vetches are better for it than anything. One can learn from the baraita that the reason is because the food is good for it. The Gemara affirms: Learn from the baraita that it is so.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ שֶׁיֹּאמַר אָדָם לְנׇכְרִי ״חֲסוֹם פָּרָתִי וְדוּשׁ בָּהּ״? מִי אָמְרִינַן: כִּי אָמְרִינַן אֲמִירָה לְנׇכְרִי שְׁבוּת, הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת – דְּאִיסּוּר סְקִילָה, אֲבָל חֲסִימָה, דְּאִיסּוּר לָאו – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

    § A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to the possibility that a person can say to a gentile: Muzzle my cow and thresh with it? Do we say that when we state the principle that speaking to a gentile and requesting of him to perform for oneself a task forbidden to a Jew is prohibited by a rabbinic decree, this matter applies only to Shabbat, when the performance of labor is a prohibition that entails stoning, but with regard to muzzling, which is merely a regular prohibition, giving an instruction of this kind to a gentile is not prohibited; or perhaps there is no difference between the prohibitions of Shabbat and other prohibitions in this regard?

    תָּא שְׁמַע: נׇכְרִי הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תַּחְסוֹם״. מִעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא. בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא סֵיפָא דְּיִשְׂרָאֵל הַדָּשׁ בְּפָרָתוֹ שֶׁל נׇכְרִי עוֹבֵר, תְּנָא רֵישָׁא: אֵינוֹ עוֹבֵר.

    The Gemara suggests: Come and hear a proof from the aforementioned baraita . A gentile who threshes with the cow of a Jew does not violate the prohibition of: Do not muzzle. One can infer as follows: It is a transgression by Torah law that he does not transgress, but there is a prohibition here by rabbinic law. The Gemara refutes this argument: This is no proof, as by right the baraita should have stated that there is no prohibition here either, but since the tanna of the baraita taught in the latter clause that a Jew who threshes with the cow of a gentile does violate the prohibition, he taught the first clause in a similar style, with the phrase: He does not violate the prohibition. If so, one cannot reach any conclusions from the wording of the baraita .

    תָּא שְׁמַע דִּשְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: הָלֵין תּוֹרֵי

    The Gemara suggests: Come and hear, as they sent to Shmuel’s father a halakhic inquiry with regard to these oxen