Bava Metzia 64b

קרוב לשכר אם יקרה:

רחוק להפסד אם תקפה לא מקבל עליה ותניא בפירקין (ד' ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע דשקיל רבית דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הן אצלו וקריבת השכר מחמת רבית הוא:

ה"ג כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא:

אע"פ שאמרו בבבא קמא פרק שני (ד' כא.):

אינו צריך להעלות לו שכר ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר בית לדירתו דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר:

בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר המלוה הזה היה שוכר אחרת אם לא מצא זה דהוה ליה הוא נהנה ובעל חצר חסר דהא קיימא להכי שהיה משכירה לאחרים:

אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהוה ליה זה לא חסר:

וגברא דלא עביד למיגר דהוה ליה זה לא נהנה דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות:

האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וא"ת תיקשי ליה אמתני' (לקמן בבא מציעא עב:) דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררין ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על הגדיש (שם) וברייתא דרבי אושעיא דקתני (לעיל בבא מציעא ד' סג.) יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חיטין שיש לו אין נותן לו אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן (בבא מציעא ד' עג:) דקאמר מעיקרא דחלא חלא ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר וליתן להם:

ולא ישכור הימנו בפחות פי' בקונטרס בגמרא דיש ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן בבא מציעא ד' עב.) דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו אלא בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחות לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני' מדקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל (בבא מציעא ד' סב:) גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ומיהו בערכין (ד' לא.) דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני' דקתני כעין רבית ואינה רבית יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ"מ סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד אפי' מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח (גיטין ד' לז. ושם ד"ה אלא) גבי הא דקתני המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן (בבא מציעא ד' סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון דמטלטלין פריך:

אמר רב נחמן אע"פ שאמרו כו' בפרק כיצד הרגל (ב"ק ד' כא.) גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ"ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק:

אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן - כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי״ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני' חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י״ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (בבא מציעא ד' עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע מדקתני לא ישכור הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ״ל לא בעי למימר קא משמע לן דמתניתין איירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני' לעולם איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס:

מתניתין המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. בגמ' מוקי לה, אילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ואפילו למאן דאמר הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר דלא מידי חסריה, הכא כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כרבית. וא"ת, אם כן משכנתא דנכייתא היכי שריא, והרי זו גריעא טפי משוכר בפחות. כבר נשמר מזו רש"י ז"ל, ופי', דכל משכנתא דשריא בנכייתא, הני מילי בשדה וכרם דשייכי בהו תיוהי, שמא לא יוציאו פירות ואם יוציאו שמא ישתדפו, ואין זה רבית קצוצה ואפילו בלא נכייתא, אלא אבק רבית בספק הוא, ובנכייתא שרי, אבל חצר אוכל הוא ממנה פירות על כל פנים ולא שייך ביה תיוהא, הילכך אפילו בנכייתא אסיר, וכן פירש למעלה (סב, ב), וכן בכמה מקומות בפרק זה. ואף הרב בעל הלכות הלך על דרך זה. ואין דרכם בזה נכון, דאף בבית נמי שייך תיוהא שמא יפול ושמא תפול בו דליקה. ויש מתרצים, דמשכנתא כיון דמנכה לו [מדמי] המשכונה, בין עושה פירות בין אין עושה פירות, ואפשר שכל חובו כלה בניכוי זה, מותר, אבל הלוה ודר בחצרו הקרן קיים בחובו, אלא שהוא פורע לו מכיסו ממקום אחר והלכך אסור, דהוה ליה כרבית.

הלוהו ודר בחצרו, חייב להעלות לו שכר פירש הרמב"ן ז"ל, והוא דר עכשיו בחצרו, אבל אם כבר דר אין צריך להעלות לו שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים, דלא מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו משלם מידי, דלא אמרו שצריך להעלות אלא משום דמחזי כרבית, דאלמא דאפילו כאבק רבית אינו. ולקמן, בעובדא דרב יוסף בר חמא, דהוה תקיף בעבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, ואמר ליה רבא בריה דאסור משום דמחזי כרבית, ואמר ליה הדרי בי, אפילו הכי לא אמר דמנכי להו כדי דמי דאשתמש בהו, אלמא במשתמש כבר פטור, והכא נמי פטור דכותה היא, ומינה קאמר ליה רבא בריה, ונכון הוא.

הלוני ודור בחצרי, צריך להעלות לו שכר והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא, וכדאמרן אע"פ שאמרו, (בההיא) [וההיא – ש"מ] דהדר בחצר חברו שלא מדעתו [וההיא] בחצר דלא קיימא לאגרא היא, והיינו דאצטריך רב נחמן לאשמועינן, דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא (אפי') [מאי] הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, ואפילו לא הלוהו וכל שכן דהלוהו דאיכא אסורא, וא"כ היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא, ודבר ברור הוא זה. וכתב הרמב"ן ז"ל, דאף בהלויני ועבר ודר אין צריך להעלות לו שכר, דלא מידי חסריה ולא מידי שקיל מיניה. ומסתברא כותיה דאף זה על כרחין לאו רבית קצוצה היא, ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעקרא, דאם איתא צריכא ליה לרב נחמן למימר, ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה לי לפרושי בהדיא, דהאי הוי חדושא טפי, ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני וכי צריכא למימר, ועוד דלית להו חד אנפא, דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית אין בו, ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא, ועוד דמאי דקאמר ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלוני מוכח בהדיא הכי דבהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלוני וכל שכן, אבל בטפי מהלוהו לא, והיכן צריך להעלות בהלוהו, כשדר בה עכשו, אבל בדר כבר לא וכדאמרן, ובהלוני נמי דוקא בדר אבל כשעבר ודר פטור, וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דבהלוני ודור מפקינן מיניה, לאו בחצר דשמעתין קאמר דהיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, דההיא ודאי בהלוני רבית קצוצה היא.

מ"ד הלוני אבל הלוהו לא דמעקרא אדעתא דהכי לא איכוון ודוקא הלוהו ודר לא, אבל הלוהו ואמר לו לוה ארוח לי זימנא ודור לי בחצרי הרי הוא כהלוני, דכל אגר נטר לי אסור, ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא רבית קצוצה ומוציאין ממנו בדיינים, שאין הפרש בין קצץ לו בשעת הלואה בין קצץ לו לאחר הלואה מחמת הרוחת זמן. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ג) שכתב, הורו רבותי שהמלוה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך, הרי זה אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנא' לא תתן לו בנשך. ובאמת הדברים נראים אם קבע לו זמן להלואתו ובתוך זמן אמר לו הלוה דור בחצרי חנם בשכר מעותיך שהם בטלות אצלי, שאין כאן רבית, אלא מחזי כרבית וכרבית מאוחרת היא זו, אבל במרויח לו זמן רבית קצוצה היא. וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, וזה לשונו שכתב שם, אמר אברהם חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זימנא משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמי, ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל, והלכתא כלישנא קמא דאפילו הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר, אבל להוציא ממנו בדיינין, בהלוני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא, דהויא ליה רבית קצוצה, אבל הלוהו ודר בחצרו דלאו אדעתא דההיא אוזפיה, אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים. וכבר כתבנו למעלה דלאו בחצר דשמעתין קאמר, דבההיא אפילו בהלוני לא מפקינן מיניה, דלאו מידי שקיל מיניה ולא מידי חסריה, דהא לא קיימא לאגרא, אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר, ואפילו בההיא בהלוהו ודר אינו מעלה לו שכר. פי' לדבריו וכשדר מדעת בעל החצר, אבל שלא מדעת בעל החצר אפילו פרעו חייב להעלות לו שכר ביתו, ואפילו לא הלוהו כל שכן כשהלוהו דעביד איסורא. עוד כתב הרב ז"ל, בהלוהו ודר בחצרו דלא מפקינן מיניה, לא תימא הני מילי היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר תבע ליה באגר ביתיה, אלא אפילו בדתבע ליה מקמי דלפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שעור אגר ביתיה, כדאמרינן לקמן (בבא מציעא סז, א), אמר רב אשי, השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה [הוא]. וה"ר אפרים ז"ל (מובא בבעל המאור) חלק עליו, ואמר דלא אמר רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא גבי משכנתא דמשכנא גביה. ויש שמביאין ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"א) חד בר נש אשאיל לחבריה דינרי, אשרייה גו ביתיה, א"ל, הב לי אגר ביתי, אמר ליה הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומר ליה מה דהוה חמי למשרייה. והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו, חדא דיש לפרש דהתם הכי פירושא שהלוהו, ואחר כך אמר לו אדור בחצרך, ואמר לו כן, ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם, ולבסוף תבעיה ליתן לו שכר ביתו, לומר שלא בחנם אמר לו לדור בו, ואמר לו מלוה, אף אתה תן לי מעותי, כלומר, שבדעתו היה לדור שם בשכר מעותיו שהיו בטלות אצלו, ודן ר' אבא דמנכה ליה שכר הראוי לו, לפי שלא אמר לו בפירוש שידור בו בחנם. ותדע, שאם תבעו זה מחמת אסור רבית ואע"פ שאמר לו זה בפירוש שידור בחנם, הוה ליה למימר תבעיה באגר ביתיה, ולא הוה אמר ליה הב אגר ביתי. ובר מן דין, דדילמא סבירא ליה לר' אבא כמאן דאמר בגמרין דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא, ואנן כרב אשי סבירא לן דאמר דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. ועוד שאם כדברי ה"ר אפרים ז"ל, כל מי שנותן מתנה סתם לבעל חובו מחשב עמו באחרונה ומנכה לו מחובו ואינו בדין. ודברי הרי"ף ז"ל נראין עיקר.

המשנה השניה והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית אמר המאירי המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם ואע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא שנראה כשכר מעותיו ופירשוה בגמרא אע"פ שאין המלוה צריך לשכור שנמצא שאינו נהנה כל כך ושאין הלוה עשוי להשכיר שנמצא שאינו חסר ומכל מקום אם עשה כן מתנאי הלואתו ר"ל שהלוהו והתנה עמו שידור מכח הלואתו בחצרו חנם הרי זה רבית תורה ויוצאה בדיינין:

ולא ישכור ממנו בפחות כלומר לא סוף דבר דירת חנם שהיא אסורה אלא אף שכירות בפחות שאף זה אע"פ שלא מדרך תנאי הלואתו הוא עושה מכל מקום רבית דרבנן הוא ומכל מקום אם עושה כן מדרך תנאי הלואתו ר"ל שהתנה עמו כן וקצצו הדבר הפוחת בשביל הלואתו הרי זו רבית תורה ושמא תאמר והרי משכונה בנכיתה שהוא כעין שכירות בפחות שהרי מנה הלוהו ודר בו בנכיתת פשוט בכל שנה תדע שחכמי הצרפתים למדו מכאן שלא הותרה משכונה בנכיתא אלא בכרם ושדה שאין פירותיו מצויות תמיד ובעת ההלואה ושמא יבאו ושמא לא יבאו ואם יבאו שמא לא יספיקו לשכר עבודת הקרקע שלהם אבל בית ששכר דירתו מצוי בכל יום ובזמן ההלואה אסור וכן כתבוה גדולי המחברים והיא עיקר הדברים ומכל מקום יש מחכמי הצרפתים שכתבו שאף בבית מותר אף הוא עשוי ליפול ושדה וכרם אף הם אי אפשר שלא ירויח יותר מנכיתת פשוט בשנה ואעפ"כ הותרה וזה שאמרו לא ישכור ממנו בפחות דוקא שלא הלוהו על הבית אלא שהלוהו על פה וכשדר בה מכח הלואתו נראה כרבית אבל כשממשכן לו את הבית הן בשעת הלואה הן בחובו שקדם לו ומעמידו ברשות מלוה במשכונא בנכיתא מיהא מותר מפני שהוא כעין מכר שהרי אין יכול לסלקו בלא מעות משא"כ בהלוהו ודר בחצרו שיכול לסלקו אף בלא מעות ואף בלא נכיתה הואיל וכעין מכר הוא אינו אלא אבק רבית ובנכיתה מותר אבל הלוהו ודר בחצרו או הלויני ודור בחצרי הואיל ומכל מקום לא מתורת משכונה מורידו בקרקע אין זה אלא הלואה גמורה וכששוכר בפחות הרי הוא רבית מאוחרת ואע"פ שאין רבית מאוחרת אסורה אלא כשאומר לו בשכר מעותיך כמו שיתבאר דוקא אחר שפרע קודם אסור שכל שהמלוה קיימת רבית קצוצה היא ולא מאוחרת:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במסכת בבא קמא שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אם היה חצר עומדת לשכירות בין שהיה זה הדר עשוי לשכור שנמצא נהנה בין שאינו עשוי לשכור שנמצא שאינו נהנה הואיל והאחר מכל מקום נמצא חסר חייב להעלות לו שכר הא אם חצר זה אינה עומדת לשכירות אפילו היה הדר בה צריך לשכור אין צריך להעלות לו שכר שהרי זה נהנה וזה לא חסר וכל שכן אם הדר אינו עשוי לשכור ובעל המצר אינו עשוי להשכיר ומכל מקום אף בזה אם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר אע"פ שלא מכח תנאי הלואתו הוא עושה שלא יראה כרבית ויש מתירין מיהא אם החצר אינה עומדת לשכר ולא הדר בה עשוי לשכור הואיל וזה לא נהנה וזה לא חסר ומכל מקום הואיל ולא על דעת כן הלוהו אין זה אלא אבק רבית וכרבית מאוחרת ואין יוצאה בדיינין אבל אם אמר לו הלויני ודור בחצרי הרי זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין:

זה שביארנו במי שהלוהו ודר בחצרו שאינו יוצא בדיינין גדולי הפוסקים פרשו שלא סוף דבר אחר שפרעו ותובעו אחר הפרעון שכר דירתו אלא אפילו תבעו קודם שיפרענו אין מחייבין אותו לנכות מחובו שכר דירה שאף זו הוצאת דיינין היא וכמו שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא וגדולי תלמידיהם חולקים לומר שאם תבעו קודם שפרעו מנכין לו ואין זה הוצאה בדיינין ומה שאמרו למטה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי בדיינין הוא לא נאמר אלא במשכונה שהיא עומדת ברשות מלוה ואינו יכול לסלקו בלא מעותיו אבל זה שלא משכנה אלא שדר בה מאליו או שאמר לו לוה לאחר הלואה דור בחצרי הואיל ולא על זה הלוהו אין זה הוצאה בדיינין ומנכה לו שכר דירתו וגדולי המחברים כתבו שאם היה שכר דירה כנגד החוב ובעל חצר מעכב את כלו הרי זה ודאי הוצאה בדיינין ואין הרשות בידו אלא שמנכה לו מקצת כפי מה שיראו הדיינין:

אף בהלויני ודור בחצרי שביארנו עליו שהוא רבית קצוצה כתבו גדולי המפרשים דוקא בעומדת לשכירות ואע"פ שמשכונה בלא נכיתא אבק רבית הוא דוקא במשכונה שהיא כעין מכר או שמא לא נאמר דין נכיתה אלא בכרם ושדה כמו שביארנו לדעת קצת הא בשאין עומד לשכירות אין זה רבית קצוצה ואיני מודה בה אם זה מיהא עומד לשכור שהרי יש כאן רבית אע"פ שאין בו נשך ושמא תאמר אם כן מצינו רבית בלא נשך אומר אני מכיון שאמר דור בחצרי ומכח הלואתך הרי זה עשאה מעתה עומדת לשכר ואף זו שלא כדבריהם:

התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה אם לא בטלו ממלאכה פטור מלשלם שכר לבעליו דיו בשכר אכילתו אפילו נהם כריסיה לא שוי ואדרבה הנאה היא לו שלא ירגיל העבד עצמו בבטלה ואם בטלו משלם ואע"פ שהחזירו כמו שביארנו בפרק הגוזל ומכל מקום אם הלוהו אע"פ שלא בטל את עבדו צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק רבית:

אע"פ שבהלויני ודור בחצרי ביארנו שהיא רבית קצוצה הורו גאוני ספרד שאם לאחר זמן ההלואה תבע את חובו ואמר לו לוה מעות אין לי אלא דור בחצרי עד שאחזיר את חובך הואיל ולא קצץ בשעת הלואה אינו אלא אבק רבית שלא נאמר רבית קצוצה אלא כשהתנה בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך ולא יראה כן שאם כן מה הוצרכנו לבאר ברבית מאוחרת שהיא לאחר הפירעון:

בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתני' דיצא השער פוסקין כו' עכ"ל צ"ע למאי דלא מסקי אדעתייהו לחלק בין הך דהכא ובין הך דיצא השער פוסקין כו' טפי ועדיפא ה"ל לאקשויי נמי לאביי דאפי' לא קביל עליה אפילו זולא לישתרי כי הך דיצא השער פוסקין דפוסק עמו בשער הגבוה דכל האחריות על המוכר ושרי ושוב מצאתי כדברים אלו בהגהת מרדכי ובהגהת אשר"י וז"ל ואי לא קביל עליה אפילו זולא אסור כו' ומיהו לקמן גבי פוסק עמו בשער הגבוה דמשמע דכל כו' וטעמא כיון שאין מזומן כו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי כו' עכ"ל ולאביי דהתיר אפילו אם לא קבל עליו קלקול תקפה היינו דקבל עליו הפסד זולא משא"כ התם דלא קבלו הפסד זולא להכי בעי לקבולי הפסד הקלקול ומיהו לפ"ז קשה מאי קשיא להו לעיל ל"ל התם טעמא דמעיקרא חלא חלא ת"ל דאפילו בתקפה כו' שרי להתנות כו' דהא כיון דמיירי התם דלא קבלו הפסד הזול צריך לקבל עליו הפסד הקלקול של תקפה ולהכי הוצרך למימר דקלקול של חימוץ הוי מקח טעות דמעיקרא חלא כו' ודו"ק:

בד"ה ולא ישכור כו' בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו כו' עכ"ל ולדידן נמי לא אסרי' ליה אלא משום אבק רבית דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ולהכי בנכייתא אפילו לדידן שרי וק"ל:

בפרש"י בד"ה אינו צריך כו' ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר כו' עכ"ל יש לדקדק לפ"ז לא הל"ל דקמ"ל לאסור בהלוהו אלא דומיא דהכא בלא קיימא לאגרא ועביד למיגר ומנא ליה לתלמודא למימר דקמ"ל לאסור אפי' בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר וי"ל דמשמע ליה לתלמודא כיון דקאסר לא קיימא לאגרא ועביד למיגר אע"ג דליכא נשך ואמרינן בר"פ דליכא תרבית בלא נשך וע"כ משום דמחזי כרבית דהרואה יאמר דקיימא לאגרא מה"ט נמי יש לאסור נמי אפילו בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי כו' עכ"ל נראה ודאי דגם לתירוץ השני לא קאי התם הכי דרב נחמן לא מחייב התם אלא משום דקרמנאי הוו דיירי ביה וה"ל חצר דקיימא לאגרא אלא דלתירוצם הראשון מיירי נמי הך דרב נחמן דהכא בדאינו צריך להעלות שכר אפי' בעביד למיגר כפרש"י בשמעתין ואם כן לפום מאי דבעי למימר בהך קלקלתא דיתמי דלא הוו דיירי ביה קרמנאי ולא הוה קיימי לאגרא המ"ל וליטעמיך תיקשי דרב נחמן דהכא אדהתם אלא כיון דלא קאי התם הכי אלא דהך קלקלתא איירי בקיימא לאגרא כדאמר דקרמנאי הוו דיירי ביה לא חש תלמודא להקשות כן דבכמה מקומות המ"ל ולטעמיך ולא קא"ל ולתירוץ השני של התוספות למאי דבעי למימר דהך קלקלתא איירי בלא קיימא לאגרא איכא למימר דאיירי בעביד למיגר לא תקשי ליה כלל מרב נחמן דהכא דאיירי בלא קיימא לאגרא ולא עביד נמי למיגר ודו"ק:

ד"ה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכו' וי"ל דשאני התם כיון דאין הפירות שלוקח בעין אין ניכר וכו' כן צריך להגיה:

ד"ה ולא ישכור הימנו בפחות וכו' ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי וכו'. מדברי התוס' משמע דרבינו תם תרי טעמי קאמר חדא דבין בית ובין שדה בתרוייהו זימני דלא שקיל מידי וגם מצריך שילוה לו על הבית ועל השדה ונראה דלתרוייהו אצטריך דע"כ צריך לחלק בין היכא דלא הלוהו מתחלה על הבית ועל השדה דאסור ובין היכא דהלוהו על הבית ועל השדה דבין בית ובין שדה שרי בנכייתא דאל"כ תקשה ליה מתניתין דהכא דקתני ולא ישכור ממנו בפחות וע"כ צריך לחלק ולומר דאיירי מתניתין דלא הלוהו על הבית לכך אסור ואי לאו טעמא דזימנין דלא שקיל מידי וקונה הפירות או דירת הבית בנכיית' על הספק לא היה מסתבר להתיר בין בבית ובין בשדה כיון דמשתכר הרבה בודאי בלא שום ספק אם כן אגר נטר הוא וק"ל:

בא"ד וצריך לדחוק לפי' [לרבא] דאע"ג דההוא תנא סבר דצד אחד בריבית שרי אפי' מדרבנן וכו'. ונראה דלפר"ת לא מוקי רבא מתניתין וברייתא דהתם הא רבנן הא ר"י דהא לדידיה לר"י נמי אית ליה צד אחד ברבית אסור מדרבנן אלא ההוא תנא דמתניתין דהתם תנא אחרינא הוא דאית ליה דצד אחד בריבית אינו ריבית אפילו מדרבנן ואעפ"כ מוקי רבא לעיל פלוגתא דרבנן ור"י דפליגי בריבית על מנת להחזיר ולא בעי לאוקמי דבצד אחד בריבית פליגי וס"ל לר"י דאפילו מדרבנן שרי דנראה לו דוחק שיסבור ר"י כן ואע"ג דההוא תנא דערכין שרי אפילו מדרבנן מ"מ ס"ל לרבא דליכא לאוקמי שיסבור רבי יהודה כן להתיר אפילו מדרבנן כל כמה רלא פירש כן ר"י בהדיא הואיל ונוכל לאוקמי פלוגתא דפליגי בריבית בעל מנת להחזיר:

מתניתין המלוה את חברו לא ידור וכו' אסיקנא בגמרא אליבא דהלכתא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ואיכא למידק דאם כן דאפילו בכהאי גוונא שזה אינו נהנה וזה אינו חסר אסור ליהנות המלוה מן הלוה כל שכן שהוא אסור להשאיל לו שום כלי או לתת לו שום מתנה ויהא המלוה מודר הנאה מן הלוה ומעשים בכל יום שהוא שואל ולוה ממנה ויש לומר דשאני חצר דאף על גב דלא קיימא לאגרא אין דרך בני אדם להשאיל חצרם זה לזה בחנם מה שאין כן בשאלת כלים וכיוצא בו שבני אדם נוהגים לשאול ולהשאיל ולתת וכל מידי דבלאו הלואה זו לא היו מקפידים הלוה עם המלוה הרי זה מותר לכתחלה וכן כתבו בתוספות. הריטב"א.

אמר רב נחמן אף על פי שאמרו וכו' לאו אסוגית התלמוד דכיצד הרגל קאי אלא משום דרב נמי אמר התם הכי. ובסוף סוגיא דהתם גבי קילקלתא דיתמי דבעי למימר דקסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר הוה מצי למימר אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן מהכא אלא לא קאי התם הכי. ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עבד (אלא עביד) והאי למיגר דהוי זה נהנה וזה אינו חסר כדמסיק. תוספות שאנ"ץ.

אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכו' קצת קשה אמאי הוצרך לכל זה החדוש כיון דמצינא לאוקומי מתניתין בדעביד למיגר ולאגורי בחדא בלחוד איכא חדושא ועוד מנא ליה הא דילמא לא קאמר רב נחמן אלא כגון ההיא שאמר דצריך להעלות לו שכר דזה נהנה וזה לא חסר הך הוי כעין ויתור וגריעא מינה דפליגי בה לענין מודר הנאה. ויש לומר דלעולם לא היה צריך לזה אלא דקושטא קאמר דכיון דלא הוי מדינא אלא משום דמחזי ואין כל אדם בקי במאן הוא דעביד למיגר ולאוגורי אלא דמי לויתור דהוי שוה בכל וידוע הילכך הכא אפילו בזה אינו נהנה וזה אינו חסר אמרה רב נחמן. ומאי דקאמר אף על פי שאמרו לומר דלא מדינא קאמרינן אלא משום דמחזי וממילא נדע דהוא הדין והוא הטעם בזה לא נהנה וזה לא חסר דליכא לאפלוגי בינייהו. אי נמי יש לומר דאמאי וגברא או גברא דהאי עביד או האי עביד לחוד ליכא למשמע ממתניתין אלא תרווייהו עבדינן קמשמע לן דאפילו חד לא עביד וזה דוחק וראשון עיקר. שיטה.

גמרא הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר. והכא נמי בחצר דלא קיימא לאגרא היא וכדאמרינן אף על פי שאמרו וההיא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא היא והיינו דאיצטריך רב נחמן לאשמועינן דאי בחצר דקיימא לאגרא פשיטא. ועוד דאי בחצר דקיימא לאגרא אפילו הלוהו ודרך בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לא הלוהו וכל שכן בהלוהו דאיכא איסורא ואם כן היכי אמרינן מאן דאמר הלויני אבל הלוהו לא ודבר ברור הוא זה. הרשב"א. וזה לשון הרמב"ם: והוי יודע דהני מילי בהלוהו ודר בחצרו מדעתו אבל דר שלא מדעתו והוא דקיימא לאגרא חייב ומפקינן מיניה אטו מפני שהלוהו פטור וזה לא ניתן ליכתב. אבל מפני שראיתי להרב רבינו אפרים שכתב ואם חצר דקיימא לאגרא הוא דחסריה ממונא כיון דבעלמא בלא הלוהו חייב להעלות לו שכר קל וחומר היכא שהלוהו דאיכא איסורא דמחייב ומסלקינן ליה בלא זוזי. וזה הלשון אינו נכון דבעלמא כהאי גוונא פטור דאנן כשדר בה מדעתו קאמרינן דבלא דעתו מפקינן מיניה ואפילו פרעיה. עד כאן. וכתב הר"מ ז"ל דאף בהלויני אם עבר ודר אין צריך להעלות לו שכר דלאו מידי חסריה ולאו מידי שקל מיניה ומסתברא כוותיה דאף זה על כרחך לאו רבית קצוצה היא ואף על גב דאדעתא דהכי אוזפיה מעיקרא דאם איתא צריכה ליה לרב נחמן למימר ואי לאשמועינן דאפילו בכי הא הוי רבית קצוצה הוה ליה לפרושי בהדיא דהאי הוי חדושא טפי. ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני וכי צריכא למימר. ועוד דלית להו חד אנפא דזה רבית קצוצה וזה אפילו אבק רבית לית ביה ומאי כל שכן אחר דליתנהו בחד אנפא. ועוד דאמאי דקאמרינן ומאן דאמר הלוהו כל שכן הלויני מוכח בהדיא הכי דכהאי גוונא דמחייב בהלוהו מחייב בהלויני וכל שכן אבל מטפי מהלוהו לא והיכן צריך להעלות בהלוהו בשדר בה עכשו אבל דר כבר לא וכדאמרן ובהלויני נמי דוקא בדר עכשו אבל בשעבר ודר פטור וזה נראה לי ברור. ומה שכתב הריא"ף בהלכות דבהלויני ודור מפקינן מיניה לאו בחצר דשמעתין קאמר דהוא חצר דלא קיימא לאגרא אלא בחצר דקיימא לאגרא קאמר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר. פירש רבינו בשם רבו צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד ליכא למימר דכיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוא הא ודאי אין כאן אפילו אבק רבית וכל שכן רבית קצוצה שהיא יוצאת בדיינים אלא ודאי כדאמרן והכי פירושו הלוהו והוא דר בחצרו צריך להעלות לו שכר כלומר אסור לו לדור בו אלא בשכר בין מדעת חברו בין שלא מדעתו והיינו דמסייעין ליה ממתניתין דקתני לא ידור בחצרו ואם איתא דרב נחמן אתי לחיובי בדיעבד מנא ליה דמתניתין נמי מחייב בדיעבד. ומיהו בזו יש לומר דכיון דקתני מפני שהוא רבית משמע שיש כאן רבית קצוצה שהיא יוצאה בדיינים אבל הטעם הראשון טעם כעיקר. איכא דאמרי וכו' ולפום האי לישנא אם אמר לו הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מכאן ולהבא דאלו בדיעבד אפילו בהא פטור כיון דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והלוהו ודר בחצרו אין צריך להעלות לו שכר אפילו מכאן ולהבא ומתניתין דקתני לא ידור בחצרו חנם בחצר דקיימא לאגרא דבהא אפשר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואפילו לשעבר בין שדר בה מדעתו בין שדר בה שלא מדעתו דלא עדיף איהו מאיניש דעלמא הדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר בחצר דקיימא לאגרא הכא נמי חייב ולא מדין רבית אלא מדין גזל ואפילו יורשיו חייבים לפרוע השכר אם הניח להן אחריות נכסים וכן אם דר בה מדעתו אם התנה בפירוש שידור בה חנם הא ודאי שכר מעותיו עומד ונוטל ורבית קצוצה היא ואף על פי שלא קצץ (שלא) בשעת הלואה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דכל שלא קצץ בשעת הלואה אינו רבית קצוצה וזה אינו דמה לי בשעת הלואה ומה לי אחר כך כיון דשכר מעותיו נוטל משום אגר נטר לי. ומיהו בדליכא אגר נטר לי ולא האריך לו זמן כלל אלא שהלוהו ודר בחצרו מדעתו בחנם עד הזמן שקבע לפרעו זה ודאי אינו אלא אבק או פחות מאבק רבית. והיכא דהלוהו ודר בחצרו מדעתו שאמר לו סתם דור בחצרי ולא פירש לו אם בשכר אם בחנם נראין דברים שזה כאלו פירש שידור בה בשכר בחצר דקיימא לאגרא דהא אפילו אם תמצא לומר דבאיניש דעלמא כיון שהרשהו סתם בתורת חנם משמע שאני הכא דאי עביד בחנם איכא איסורא דרבית ומסתמא לא עביד איסורא ודעתו שידור בה בשכר. וכן נראה בירושלמי שאמר חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה ביתא אמר ליה הב לי אגר ביתאי אמר ליה הב לי דינראי אתיא עובדא קמי רבי אבא בר ביזני ומריקיז ליה מאי דהוה חמי ליה למשרייה. עד כאן. אלמא כל שהלוהו ואחר כך אמר לו סתם שידור בחצרו חייב להעלות לו שכר על שעבר דהא הכא אשריתיה גו ביתיה סתם קאמר ועל זה חולקים כי המלוה היה סבור דכיון דסתם אשרייה בחנם משמע ואפילו היא חצר דקיימא לאגרא אין כאן אלא אבק רבית כיון דלבתר הלואה הוה ולא פירש כלום ורבי אבא דן ומחייב למפרע אגריה ממה נפשך ואף על פי שלא נתפרש יפה בירושלמי זה אם חייב מדין רבית או משום דדעתו היה שידור בשכר ונפקא מינה להוציא מיורשיו ונראין דברים דמשום דסתמו כפירשו שעל דעת שכר הורידו לשם מן הסתם דהא ודאי כיון שלא קצץ בפירוש. ועוד שאפילו קצץ לא הרויח לו זמן מחמת כן אין כאן רבית קצוצה לסלוקי. והא דאמר ליה יקיז ליה מאי דחמי למשרייה משום דאפוכי מטרתא למה לי לפרוע לו חובו ולחזור ולגבות ממנו שכירות ולפי זה אין מן הירושלמי הזה קושיא להרמב"ם לומר דרבית דלבתר הלואה הוי רבית קצוצה. וכל שאמר לו דור בחצרי חנם בתורת מתנה ושלא בשכר מעותיך כלל ולא הרויח לו זמן מפני כך לא מיבעיא דלא הוי רבית קצוצה אלא אפילו אבק רבית לא הוי אלא הוה ליה כרבית מאוחרת ואסור לעשות כן. אבל אם משעת הלואה אמר דור בחצרי חנם בתורת מתנה ולא בשכר מעותיך נראין דברים דהערמה בעלמא הוא דעביד ורבית קצוצה היא בחצר דקיימא לאגרא או בגברא דעביד למיגר. אבל מורי היה אומר שאינו אלא אבק רבית. עד כאן. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. ומה שאמרת איך יסכים אמרם הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר עם מה שאמרו אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. תשובתך אין מה שאמרו צריך להעלות לו שכר להוציאו בדיינים אבל צריך להעלות לו שכר כדי לצאת ידי שמים ולא בדיינים. עד כאן. וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: הלוהו סתם ודר בחצרו אבק רבית הוא ואסור מדבריהם אף על גב דלא קץ ליה דלידור ואינה יוצאה בדיינים הילכך לא מנכה ליה שעור אגריה מחוביה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא והא קיימא לן דאינו יוצא בדיינים ואי מסלק ליה בפחות מכדי מה שהלוהו נמצא שהוא מוציא עכשו מידו ואפילו היכא דתבע ליה מקמי דליפרעיה לא מנכה ליה. מיהו צריך עיון כיון דקיימא לן דעביד איניש דינא לנפשיה נמי נהי דאינה יוצאה בדיינים היכא דפרעיה אבל האי דקא תפיס אמאי לא מנכה ליה. ונראה לומר דהיכא דאסתלק מלוה מההוא ביתא דדר ביה אין הכי נמי דמצי נכויי מחוביה שיעור אגריה כיון דאיהו קא תפיס והאיך לא תפיס מיניה מידי ועוד דלישנא דאינה יוצאה בדיינים הכי משמע בדיינים הוא דאינה יוצאה אבל אי תפיס לא מפקינן מיניה ורב אשי נמי לא אמר אלא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל אי איסתלק ואתי וקא תבע בהא לא איירי כלל. וצריך עיון: רבינו אפרים כתב דוקא היכא דלא תבע ליה בפירי דאכל כד פרעיה אבל היכא דתבעיה מקמי דליפרעיה מחשבינן ליה כל מאי דאכל במשכנתא כהאי גוונא בלא נכייתא ובמשכנתא בנכייתא לא. עד כאן דברי הרב.

אמר לו הלויני ודור בחצרי בחנם רבית קצוצה היא ואי מנכה ליה מקרנא דיליה בכל שתא ושתא פורתא אסור מדרבנן. ובכרם ושדה הוא דשרי למיכל בנכייתא ואפילו לכתחלה שהוצאתן מרובה וזימנין דלא עבדי שיעור אפקותיה אבל בית וגן אילנות וחצר ואשפות וכיוצא בהן דודאי עבדי ואיהו לא מפיק בהו הני ודאי אפילו בנכייתא אסירי דאבק רבית הוא ועל דעת זו הלך הר"מ. ויש מקילין והמתמיר משובח. אבל משכונת ספרים ושאר דברים שאין דרך להשכירן וכשמשכירין אותם שכרם מועט בהני ודאי איכא למימר דבנכייתא כל דהו שרי ואף על גב דודאי עבדי. וצריך עיון.

בתשובה מי שהלוה על השדה לזמן ידוע ולא התנו לאכול פירות כל זמן שתמשך המשכונה בידו כיון שהגיע זמן המעות להפרע הרי הן בתורת מלוה לא בתורת משכונה ואסור למלוה לאכול פירותיה דאבק רבית הוא. עד כאן. וזה לשון ה"ר גרשום מאור הגולה בתשובת שאלה סימן ל"ז וששאלת ראובן משכן לשמעון ספרים וכשבא לפדותם מצאם ישנים ולא היו שוים כעת שמשכן אותם וראובן טוען ספרים חדשים היו ולמדת בהם והשאלתם לאחרים ונתתם בעשן והרי נפתתו בדמיהן ענה שמעון על תנאי זה הלויתיך עליהם ללמוד וללמד בהם ולהשאיל לאחרים ענה ראובן אם כן אין לך רבית גדולה מזו. כך דנינו אם כשהלוה שמעון המעות לראובן הרשהו ללמוד בספריו ולהשאילם לאחרים הוה ליה שואל עלייהו ומה שעשה עשוי ואין לחוש משום רבית. ואף על גב דתנן המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם וכו' הני מילי חצר או בית דעבידי אינשי לאוגורי אבל ספרים לא עבדי אינשי לאגורי ועבדי לאושולי דמכווני לשום מצוה דכתיב הון ועושר וגו' רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אומר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים הילכך ליכא למיחש משום רבית ואי נמי איכא דחייש לכי הדא מילתא משום רבית הוה ליה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים. ואי אמר ראובן ליבצר ליה מן זוזי במשכנתא דלאו אפוקי מיניה הוא דהא לוה נקיט להו ליכא למימר הכי דאמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזיה נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל ודאי האי דטעין ראובן כשמשכנתי לו הספרים היו חדשים ועתה הם מיושנים ומעושנים אם מחמת מלאכת הספרים נתעשנו ונתיישנו הוה ליה כמתות מחמת מלאכה ואם מדבר אחר פחתו הספרים והושחתו ישלם לו הפחת על פי דיינין הבקיאין בשומא ואם לא נתן לו רשות ללמוד בהן ולהשאילן לאחרים ישלם לו כל מה שנפחתו בין מחמת מלאכה ובין שלא מחמת מלאכה. עד כאן.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו כתב רבינו הגדול אפילו קא תבע ליה באגר ביתיה מקמי דליפרעיה וכו'. והרב רבינו אפרים ז"ל חלק עליו ואמר דלא אמר רב אשי כל סלוקי בלא זוזי וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ורבי הכריע כדבריו מפני שמצינו חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינראי אתא עובדא קומי רבי אבא בר ביזנא ומריקיז ליה מאי דהוה חמי למשרייה וזו ההכרעה אינה מכרעת שיש לפרשה כגון דהלוהו ואחר כך אמר לו אדור בחצרך ואמר ליה דור בחצרי לא אמר לא בחנם ולא בשכר ולבסוף תבעו ליתן לו שכר ביתו ואמר ליה אף אתה תן לי מעותי כלומר בשכר מעותי שהיו בטלות אצלך דרתי בה ולא אעלה לך שכר ודן רבי אבא דמנכה ליה שכר ביתו הואיל ולא התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם ולישנא דייקא הכי דקאמר ליה הב לי אגר ביתי ואלו התנה עמו בפירוש שידור בה בחנם אם תבעו אחר כך מפני איסור רבית הוה לן למימר תבעיה באגר ביתיה ולא הוה ליה למימר הב לי אגר ביתי והלה נמי הוה ליה למימר מחלת לי ולא הוה ליה למימר הב לי דינראי. ובר מן דין מאן לימא לן דרבי אבא לאו כמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא סבירא ליה וכו' ככתוב בפסקי הרא"ש. וזה הירושלמי כתוב היה מתחלה בנוסח ראשון שבהלכות וחזר רבינו ומחקו. ואין דברי הרב רבינו אפרים קרובים אל הדעת שהמלוה את חברו מנה אם נתן לו לוה כלום במתנה סתם אינו בדין שנחשב לו להלואתו ולא דמי כלל למשכנתא דהוי הלויני ואכול פירות כל זמן שמעותיך אצלי וכל שכן חצר דלא קיימא לאגרא בין דדר בה מנפשיה בין מדעתו דלוה סתם. ואיכא דמותבי אשמעתין היכי תנן ולא ישכור ממנו בפחות והא רבינא אכל משכנתא בנכייתא. ורש"י ז"ל פירש דההיא במשכנתא דשדות וכו' ובעל הלכות נמי כתב ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהיב ליה אגר ביתא בפחות אסור דתנן המלוה את חבירו וכו' וזה נראה כדברי רש"י ז"ל אף על פי שהוא אמר במקום אחר ואי מנכה ליה שרי אפשר דשיעור אגריה כוליה קאמר אף על פי שזה לא הוצרך ליכתב ויש מפרשים ולא ישכור ממנו בפחות שלא יאמר לו דור בחצרי במחצית שכר. ולאו מילתא היא דהא פשיטא. ועוד דאם כן הוה ליה למיתני ולא יאמר לו דור בה בפחות ותניא בתוספתא היה חייב לו מעות והשכיר לו בית מדינר לחוש והיה יפה סלע בחדש אסור. והתירוץ הנכון דמשכנתא כיון דמפיק דמי עלה כזביני דמיא שהרי מעותיו על אותה משכונא הם ובין נעשה פירות ובין אינה נעשה מנכה לו וכל חובו כלה באותו נכייתא דמי למה ששדי עושה מכור לך דמותר אבל בהלוהו ודר בחצרו הקרן שלו קיים בחובו והוא משכיר לו חצרו בפחות ופרע מכיסו ואין מעותיו כלין כאן. ויש מפרשים הטעם משום דמשכנתא שכונה גביה וגופא של קרקע קנוי לו בזביני מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו שלא על אותה חצר הלוהו אלא על אמונתו הלוהו ואינו נכון. והרב אב בית דין כתב כך ותירצה הגאון רבי יצחק בתשובותיו בחוב שקדם שהמשכונה אסורה בחוב שקדם כדתנן ולא ישכור ממנו בפחות דנהי כדאמר ליה בשעת מתן מעות הריני אוכל פירות קרקע זו בנכייתא פשוט מאלו המעות בכל שנה הוה ליה לוקח ואוזולי אוזיל גביה אבל בחוב שקדם אף על גב דקא מנכה ליה מכל מקום לא יהיב ליה מידי במאי קני להו להנך פירי ואף על גב דקמנכה ליה מיחזי כרבית. ותמה אני בזה הטעם אם אמר רבינו הגדול דכיון דממשכן ליה שדהו באותה מלוה ואמר לו לך חזק וקנה מי לא קנה וכי אין זה דרך מקח וממכר והלא הקרקע נקנה בשטר וחזקה ושכירות קרקע נמי נקנה בשטר ובחזקה והיכי מיחזי טפי כרבית אדרבה כל בשעת הלואה מיחזי טפי כרבית. ואני לא מצאתי דבר זה מפורש בתשובותיו. וזה נוסח תשובת רבינו הגדול ושתי תשובות השיב בענין זה והילך המפורשת יותר.

בגמרא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא עיין פרש"י ובל' הרא"ש מפרש יותר דה"ל כאגר נטר וכוונתו למ"ש דע"כ איירי הכא שקבע זמן ליקח היין ואף למ"ש התוספות דמימרא דאביי איירי אפילו כשמשך והרא"ש ז"ל מפרשו דאפילו כשכבר הביאו הלוקח לביתו נמי צריכא מימרא דאביי וא"כ כשמשך והביאו לביתו תו לא שייך קביעות זמן מ"מ משמע דאיירי שקבע זמן שעד יום פלוני יהא באחריות המוכר לענין תקפה וא"כ הרי גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות במשיכה זו קנין גמור אלא דבחד צד ליהוי צד הלואה עד יום פלוני דהיינו אם תקפה נמצא שע"י הקדמת המעות מקבל הלה אחריות התקיפה ומיחזי כאגר נטר לי' אלא דאכתי יש לדקדק מאי אגר נטר ליה שייך הכא דכיון שזה יחד החבית יין שיש למוכר עכשיו בעין וא"כ מה הנאה יש למוכר בהרחבת הזמן דודאי הוי ניחא ליה טפי שיקחו הלוקח לגמרי לרשותו בקנין גמור וכיון דלא מטי ליה הנאה בהמתנה זו ע"כ מה שמקבל אחריות עד זמן פלוני טובת הלוקח הוא והמוכר טיבות' בעלמא הוא דעבד לגבי' אלא דיש לומר כיון שהלוקח אינו רוצה לקנות מעכשיו בקנין גמור אלא לאחר זמן א"כ ע"כ מה שמקדים לו המעות מיחזי כהלואה עד אותו זמן שהרי מקבל הלה עליו אחריות ונמצא שאם יתייקר עד אותו יום מיחזי כאגר נטר ליה. אבל עדיין קשיא לי טובא דמאי ריבית שייך כאן דכיון שיחד לו החבית יין שיש לו בביתו ה"ל זבינא גמורה ואף אי איירי כשלא משך מ"מ כיון שנתן דמים וקאי במי שפרע ה"ל קנין גמור לענין ריבית דאוקמוה אדאורייתא כמבואר לעיל בכל הסוגיא בפשיטות וכ"ש אי איירי כשמשך כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי תקפה וכ"כ הפוסקים א"כ כ"ש דה"ל מקח גמור וע"כ שאין לנו לדמותו להלוואה אלא במה שמקבל עליו אחריות דתקפה ואכתי למה נתלי בהלואה יותר שייך לדמותו דה"ל כאילו חזר הלוקח והפקידו אצל המוכר והמוכר קיבל אחריות ואע"ג דאחריות דתקפה ה"ל אונס ושומר פטור מאונסין מ"מ כיון שהתנה הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וזו הסברא מבואר בפוסקים בכמה דוכתי ובש"ע י"ד סימן קס"ט שזה היתר גמור לענין ריבית ועיין בס' טורי זהב סי' קס"ז סק"א שכתב כמה חילוקי סברות בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל לענין ריבית ויראה משם דכל החילוקי' לא שייכי כאן ויש לתלות שפיר קבלת האחריות שקיבל להיות כשואל. ואפשר לחלק וליישב עפמ"ש התוס' לעיל דהאי תקפה איירי שהוא כיין הנמכר בחנות וא"כ אחריות זו אינו ענין כלל לאחריות השואל דבשואל גופא אם החזירו בעין ונעשה אצלו יין הנמכר בחנות נראה פשוט שאין עליו חיוב כלל דמצי א"ל הרי שלך לפניך וא"כ אחריות זו שקיבל המוכר אין לנו לתלותו אלא לומר שהוא תנאי בגוף המקח שאם ימצא שהוא יין הנמכר בחנות יתבטל המקח מעיקרו ושאר המעות הלואה וכיון דאיכא צד הלואה מיחזי כריבית אם יתייקר כן נ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דתקפה היינו החמיצה עפ"י חילוקי דינים שלהם אלא שאין כאן מקומו להאריך עיין בב"י י"ד סי' קע"ג ובפרישה. ואע"ג דלפ"ז לא שייכי קושיות התוספות בד"ה האי קרוב לשכר שהקשו דבפוסק על הגורן נמי שייך להקשות קרוב לשכר ואמאי ותיפוק ליה כיון דהתם לא איירי מאחריות דתקפה אלא משאר אונסין א"כ נוכל לומר דקבלת האחריות הוא כשואל אלא די"ל דבכל הני דמייתי התוספות אין הפירות מיוחדים ללוקח כלל וא"כ לא שייך לומר דהוא כשואל וכן משמע שם מדברי הטורי זהב בשם הטור סימן קס"ט דכל דבר שניתן להוצאה לא שרינן מטעמא דמתנה להיות כשואל והכא גרע טפי כיון שאין הפירות מיוחדי' לא שייך לומר דה"ל כחזר והפקידן ויש לתלות יותר דה"ל זוזי הלואה עד סוף הזמן שיברר הלוקח מקחו וייחדן לרשותו כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דיצא השער כו' וי"ל דשאני התם שכיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוס' דאאחריות אונסין לחוד קאי כגון תקפה או שאר אונסין. וע"ז כתבו שפיר דכיון שאין הפירות מבוררין לא שייך כלל אחריות אונסין לגבי דלוקח שאם נתקלקלו או נגנבו קצת פירות יהיו באחריות הלוקח דמהיכי תיתי כיון שאינם מבוררים ללוקח שאלו הפירות הם שלו. אבל לענין אחריות דזולא לא שייך לחלק בין מבוררים לאינם מבוררין דלעולם צריך הלוקח לקבל אחריות הזולא וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ג והב"ח שם בקונטרס אחרון אלא דיש לתמוה שהרי משנה מפורשת לקמן סוף פירקין דביצא השער מותר לפסוק כשער הגבוה והיינו שהמוכר מקבל אחריות הזולא ואפ"ה שרי אמת שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב על קושיית התוספות דלמאי דלא סליק אדעתייהו לחלק בין מקח מבורר כו' ה"ל לאקשויי טפי מההיא דפוסק כשער הגבוה כו' ע"ש אלא דלמאי דפרישית קשה יותר שע"ז לא תירצו התוספות כלום דנהי דבההיא דפוסק כשער הגבוה לא שייך לאסור משום אחריות האונסין דלא שייך כשאין הפירות מבוררין אפ"ה ליתסר דאכתי ה"ל קרוב לשכר אם נתייקר ורחוק להפסד אם יוזלו ומ"ש הש"ך בסי' קע"ג סעיף קטן כ"ד דההיא דפוסק כשער הגבוה לא דמי לקיבל המוכר אחריות דיוקרא וזולא ונראה שכיון למ"ש הדרישה ג"כ בסוף סימן קע"ה גבי פוסק כשער הגבוה שאם נתייקרו הם ברשות המוכר ע"ש. לא זכיתי להבין בדבריהם דנראה בפשיטות מל' המשנה והש"ס דההיא דפוסק כשער הגבוה היינו שפוסק עמו כשער של עכשיו והיוקרא הוי ללוקח אלא שמתנה הלוקח שאם יוזלו יתן לו כשער הזול וכ"כ רש"י להדיא שם במשנה וכ"כ הטי"ד סימן קע"ה וע"ז כתב שם הש"ע הדין שלו הרי שאחריות היוקרא והזולא הכל על המוכר ואפ"ה שרי וזה שלא כדברי הש"ך סי' קע"ג והב"ח בקונטרס אחרון אלא כדברי הדרישה שם שהאריך בזה מאד. ולענ"ד דברי' ברורי' הם דבמקח שאינו מבורר אפילו כל האחריות על המוכר אפילו דיוקרא וזולא אפ"ה שרי והן הן דברי התוס' כאן וכמו שמבואר היטב בל' הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' ע"ש שכתב בתחילה אמימרא דאביי בחביתא דחמרא דאי לא קבל הלוקח זולא אסור וע"ז כתב ומיהו לקמן גבי פוסק כשער הגבוה משמע דכל אחריות על המוכר וטעמא כיון שאין המקח מזומן בידו במה שיש לו למכור אין נראה שיש לו להיות באחריות הלוקח בדין והלכך לא חשיב אגר נטר ליה כל זה פר"י עכ"ל ההג"א והנני מפרש דבריו בהרחבת הביאור דמה נתינת טעם הוא זה כיון שאין המקח מזומן לענין אחריות הזולא שהרי הזול הוא על כל מין המקח. אמנם לענ"ד דברים ברורים הם דהא חזינן לקמן בסוף פירקין במשנה דפוסק כשער הגבוה דפליג ר' יהודא ואמר דאף על פי שלא פסק כמאן דפסיק דמי ובגמר' אמרינן נמי דסלקא דעתא דרבינא דאף לרבנן דפליגי אדר' יהודא היינו אליבא דר"ש דאמר מעות קונה קנין גמור אבל לרבנן דר' שמעון דס"ל מעות אינו קונה אלא לענין מי שפרע מודו דבכה"ג אפילו לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ופרש"י שם דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן אתרעא זילא שאם יוזל השער בתוך הזמן יקחנו כשער הזול. ולפ"ז נהי דלמסקנא לא קי"ל הכי אלא דאף לרבנן דרבי שמעון אם לא פסק לא שקיל כשער הזול מ"מ חזינן דסברא אלימתא הוא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ונהי שצריך להתנות על כך מ"מ אם התנה דרך מקח ממכר הוא בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ולא דמי כלל להלואה דלא מיחזי כאגר נטר ליה והמעיין יראה שוודאי כיון בעל ההג"א לדברי אלה. ולפ"ז נתיישבה קושי' מהרש"א דמעיקרא נמי לא רצו התוספות להקשות מההיא דפוסק כשער הגבוה דליתסר משום רחוק להפסד דזולא דהוי ידעי שפיר דלא שייך לומר כן דכיון שהתנה דרך מקח וממכר הוא שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ואין כאן צד הלואה כלל ופשיטא דלא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד בדבר שהוא דרך מקח וממכר מכל הצדדי' והמקשה דהכא דמקשה אדאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דוקא אחריות דתקפה שהוא צד הלואה כיון שיתבטל המקח לגמרי כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ולשיטת התוספות א"ש טפי שכבר כתבו דתקפה היינו קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות ועליה יהבי אינשי זוזי נמצא שאין לומר דתנאי זה דרך מקח וממכר הוא דאדרבא אם היה נותן המעות דרך קנין גמור היה ראוי שאונס כזה ברשותיה איתרע כיון שלא היה ראוי לבא מעיקרא אע"כ דה"ל כאילו התנה בפירוש שאם תקפה יהא המעות למפרע בהלואה אצלו ומקשה דליתסר משום ריבית. וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דיצא השער פוסקין דאחריות דתקפה נמי על המוכר ואפ"ה שרי ותירצו דאף לענין אחריות דתקפה אין ניכר שיהא קרוב לשכר כיון שאין הפירות מבוררין כן נ"ל נכון ודברי הש"ך צ"ע וכמדומה לי שנעלם ממנו לשון הגה"ת אשר"י שכתבתי ובקונטרס כתבתי דיש ליישב דברי הב"ח בקונטרס אחרון ותוכן הדבר דביש לו לא שייך לומר דעתיה דאינש אתרעא זולא דכיון שיש לו נראה שנגמר המקח מעכשיו וגם המוכר היה יכול למכור כשער של עכשיו ביוקר וא"כ שפיר כתב הב"ח דאחריות דזולא צריך להיות על הלוקח משא"כ הש"ך דאיירי אפי' באין לו קשיא וצ"ע. ובחיבורי לי"ד נאריך בזה אי"ה:

בא"ד וכן משמע לקמן כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין בדברי התוספות אלו שהוצרכו לקבל אחריות הקלקולים משום איסור ריבית וע"ז כתבו דלמסקנא דאביי צ"ל דלא קיבלו עליהם אחריות דזולא ומש"ה הוצרכו לקבל אחריות האונסין דלאו חימוץ ומחמת כן הקשה על דברי התוספות בדיבור הקודם. ולענ"ד תימה גדולה פירש שלא נזכר כלל בגמ' שלא קיבלו עליהם הזולא וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס לפרש דהא מסתמא הזולא הוא על הלוקח מלבד שיש להקשות בעיקר הדין לפירושו וכן במה שכתבו התוספות דההיא דפוסק על השער סבר המקשה דאיירי שקיבלו עליהם אחריות הקלקול כדי לצאת מידי איסור ריבית כן הוא לפירוש מהרש"א לפי הבנתו ותימה דא"כ עיקר הדין חסר מן המשנה שצריך לקבל עליו אחריות הקלקולים. אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארים בלי שום גמגום שמה שכתבו ופוסק עמו על הגדיש וברייתא דר' אושעי' כו' איכא למימר דאם מתקלקל כו' אינו נותן לו אחרים אלא מאותם כו' אין כוונתם בזה שמתנה כן בפירוש משום איסור ריבית אלא שרצו לומר דבלא איסור ריבית עיקר הדין כן הוא שכל הפוסק על הגדיש ויש לו הדין נותן שאחריות הקלקול מסתמא הוא על הלוקח דהכי משמע להו מצד הסברא וממילא מיתרצ' קושייתם אליבא דמקשה דלא קשיא ליה מההיא דפוסק על הגדיש ומברייתא דר"א דכיון שהדין פשוט דאחריות הקלקולים דלאו חימוץ מסתמא על הלוקח א"כ ממילא ליכא איסור ריבית. וע"ז רוצים התוס' עכשיו להביא ראיה לדבריהם דלקושטא דמילתא מצד הדין בעיקר המכירה אחריות הקלקולים על הלוקח והיינו מדקאמר מעיקרא חלא כו' משמע דקלקול אחר הוו מקבלי ואע"ג שלא הוצרכו לקבל משום איסור ריבית דהא קיבלו אחריות הזולא וסגי בכך למסקנא דמילתא דאביי דהא שאר קלקולים לא שכיחי כמו החמיצה אע"כ שמה שהיה עליהם אחריות הקלקולים אין זה משום איסור ריבית אלא משום שכן הוא גוף הדין מי שפוסק סתם על הגדיש שיש לו וכן ביין הוי כל הקלקולים דלאו חימוץ על הלוקח והנהו רבנן נמי לא אישתנו ממנהגא כל זה כתבו התוס' מעיקרא ואח"ז מסקו ומיהו נראה כו' פירוש דנראה דלקושטא דמילתא ליתא להאי סברא כלל בעיקר הדין דמשמע שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומש"ה כתבו ליישב שיטת המקשה בדרך אחר זה נ"ל ברור ול' מהרש"א צ"ע:

בגמרא א"ר יוסף בר מניומי כו' הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. פירוש שלכתחילה אסור לדור בה אלא על מנת שיתן שכר אבל בדיעבד שכבר דר בה ע"מ שלא ליתן שכר תו לא מחייבינן ליה ליתן דהא אבק ריבית הוא כיון שלא קצב בתחלה ועוד שאפי' באומר לו הלויני ודור בחצירי אפ"ה לא שייך בתשלומין בדיעבד דהא חצר דלא קיימא לאגרא הוא כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל עיין באריכות בבעל המאור ובספר המלחמות להרמב"ן ז"ל:

שם אי ממתניתין ה"א ה"מ בחצר דקיימא לאגרא כו' הקשה מהרש"א דאכתי מנ"ל לתלמודא גופא דר"נ אוסר אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלמא לא אתא לאשמעינן אלא דאסור בגברא דעביד למיגר אף בחצר דלא קיימא לאגרא ותירץ שם דדא ודא אח' היא ע"ש באריכות ועי"ל דבלא"ה מימרא דר"נ גופא משמע דאיירי בגברא דלא עביד למיגר דאי בעביד למיגר לא שייך לשון אע"פ שאמרו דמשמע דהלכה פסוקה היא ובעביד למיגר פלוגתא דרב ושמואל היא ושמואל סבירא ליה צריך להעלות לו שכר ור"נ תלמידא דשמואל הוי ובדר"נ גופא מספקא להש"ס פ' כיצד כמאן ס"ל כדמייתו התוס' הכא ועוד דבימי רב חסדא ורמי ב"ח ורבא דהוו בתר ר"נ נשאלה שאלה זו בבית המדרש בימיהם כדאמר ר"ח שם דאיבעי' להו מילי מעליותא ופשט רמי ב"ח דצריך להעלות שכר ורבא נמי לא אמר אלא בלשון דחי' אע"כ דהא דקאמר ר"נ אע"פ שאמרו אגברא דלא עביד למיגר קאי ובחצר דלא קיימא לאגרא וק"ל:

בפרש"י בד"ה קמ"ל דמיחזי כריבית ויש ללמוד מכאן כו' עכ"ל מה שלא פירש כן במתני' משום דהיה אפשר לחלק בדין המשכנתא בין חצר דקיימא לאגרא או לא אבל מכאן משמע ליה דבכל ענין אסור להלוות על בית בנכייתא:

בתוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פי' בקונטרס כו' ומיהו בערכין כו' משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא כו' מדחשיב ליה ריבית גמורה כו' עכ"ל. משמע להו בפשיטות דלפרש"י גבי בתי ערי חומה ריבית קצוצה היא ואפ"ה התירה התורה והיינו משום דבכל ענין התיר הכתוב בתי ערי חומה אף בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דסתמא דמילתא הכי הוא. אלא דקשיא לי דלכאורה משמע דרש"י גופא לא מחלק בין בית לכרם אלא דוקא בנכיית' דהתם שייך שפיר לחלק ולומר דבכרם איכא תיוהא דזימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכי ליה א"כ הוי קרוב להפסד ולשכר כיון שלפעמים מפסיד מן הקרן משא"כ בבית אבל בלא נכיית' נראה דלרש"י נמי אין חילוק בין בית לכרם דבכרם נמי לא הוי קרוב להפסד דאף אם יתקלקלו הפירות נמי אינו מפסיד מן הקרן ובכל דוכתי משמע דהיכא דלא שייך שיפסיד מהקרן ואיכא נמי קרוב לשכר מיקרי שפיר קרוב לשכר ורחוק להפסד אע"פ שהריוח אינו בודאי וזה אין צריך לפנים וכן נראה מל' רש"י להדיא דתיוהא דכרם היינו משום דמנכי ליה אע"ג דזימנין דלא שקיל מידי אם לא שנדחוק לומר דזה הלשון לאו דוקא אלא אפילו בלא נכיית' שייך תיוהא בכרם כיון שצריך להוציא הוצאות על עבודת הכרם וזימנין דלא שקיל מידי. אח"ז מצאתי שהרמב"ם ז"ל כתב כן להדיא והראב"ד ז"ל השיג עליו דלא שייך לחלק בין שדה לחצר אלא בנכיית' דוקא והא דפשיטא להו להתוס' דרבינו תם פליג עלי' דרש"י גם בלא נכייתא וס"ל דאפי' בבית לא הוי אלא אבק ריבי' אע"ג דלא שייך שום תיוהא בבית בלא נכיית' שהרי אף אם יפול או ישרף אין מפסיד מהקרן כלום מכל מקום לענין בתי ערי חומה ודאי ס"ל הכי כיון דר"ת חייש לנפילה או שריפה א"כ לא הוי ריבית קצוצה בבתי ערי חומה שאם יפול או ישרף יפסיד מעותיו לגמרי משא"כ לרש"י דלא חייש לנפילה ושריפה הוי שפיר ריבית קצוצה בבתי ערי חומה כמו במשכנת' בלא נכיית' בבית כנ"ל לשיטת התוס' אליבא דרש"י אבל מל' הרא"ש ז"ל והטוי"ד סימן קע"ד משמע דלרש"י ליכא ריבית קצוצה כלל במשכנת' ומה שמחלק בין כרם לחצר נראה מדבריהם דהיינו בנכיית' דוקא כדכתיבנא אלא דמל' רש"י ז"ל לקמן בסוגיא דהדרא ארעא והדרא פירי ודאי משמע דאיכא ריבית קצוצה במשכנת' בלא נכיית' והיינו כמתניתין דערכין וכמ"ש התוספות כאן אליבא דרש"י אלא דעדיין קשה דהא לקמן אמתניתין דהלוהו על שדהו קאי וא"כ משמע דבשדה נמי הוי ריבית קצוצה לרש"י בלא נכיית' והא דאמרינן לעיל דאבק ריבית הוא היינו באתרא דלא מסלקי דכמכורה לו דמיא ואע"ג דלקמן גבי הא דאמר רבה ברי' דר"י משכנת' באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא כתב רש"י להדיא דבאתרא דלא מסלקי מותר אפילו בלא נכיית' אפ"ה "ל דרבינא ורב אשי דאמרי לעיל דאבק ריבית הוא לא ס"ל הא דרבה בריה דר"י ואין זה תימה שכן היא שיטת הרי"ף והרבה מהמפרשים ז"ל וכן מ"ש רש"י לקמן גבי רבינא אכיל בנכייתא נמי יש ליישב ויבואר שם ומ"מ חזינן מיהא להדיא דלרש"י איכא ריבית קצוצה אפילו בשדה וכרם והיינו באתרא דמסלקי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ערי חומה דחשבינן ליה ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי שהרי יכול לסלקו מיד אחר המכירה ועד מלאת שנה תמימה ואע"ג דלבתר הכי לא מצי מסלק ליה מ"מ עיקר חשש אכילת הריבית אינו אלא תוך שנתו. ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דבתי ע"ח מיקרי אתרא דמסלקי דהא אף לשיטת התוספות בשיטת רש"י נראה מדבריהם דבדלא מסלקי מותר בשדה אף לכתחלה בלא נכייתא והיאך יתכן לומר דבבית ליהוי ריבית קצוצה אע"כ משום דבתי ע"ח אתרא דמסלקי הוא וכן הוא האמת. וא"כ לא הוי צריכי להתוספות לחלק אליבא דרש"י בלא נכיית' בין כרם לחצר אלא ה"ל לפרושי ולחלק בין אתרא דלא מסלקי לאתרא דמסלקי דבלא מסלקי הוי אבק ריבית ובמסלקי ריבית קצוצה והיינו טעמא דבתי ערי חומה הוי ריבית של תורה וליכא למימר דאי ס"ד דלרש"י שני ליה בין מסלקי ללא מסלקי משום דבלא מסלקי כמכורה לו דמי' א"כ בנכיית' נמי ה"ל לחלק בכה"ג ומי דחקו לפרש כאן ולחלק בין כרם לחצר משום קושיא דלא ישכור בפחות ואמאי לא מפרש בפשיטות דהא דמותר להלוות בנכיית' היינו בדלא מסלקי דכיון דכמכורה לו דמי לא שייך לדמותו לההיא דלא ישכור ממנו בפחות דהא לא הוי הלואה גבי' כל זמן דלא מצי מסלק ליה. אלא דמצינן למימר דרש"י ס"ל כרבינא לקמן דאכיל בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי כפרש"י שם וכן הוא האמת דרש"י סובר כן כמ"ש הטוי"ד סימן קע"ב בשמו וא"כ שפיר הוצרך לחלק בנכיית' בין כרם לחצר משא"כ בלא נכייתא לא צריך לחלק בין כרם לחצר אלא בין מסלקי ללא מסלקי כדמוכח מפירושו בההיא דהדרא ארעא וא"כ דברי התוספות כאן אליבא דרש"י צ"ע ועיין מ"ש לקמן בזה גבי סוגיא דהדרא ארעא ודוק היטב:

בא"ד ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן כו' ולפמ"ש בסמוך באריכות הי' אפשר לומר שאין דברי התוס' מוכרחים דלר"ת נמי מצינן למימר דאע"ג דלא שני ליה בין כרם לחצר אפ"ה אתי שפיר דבתי ערי חומה מיקרי ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי והא דאמר רבינא לעיל דמשכנת' בלא נכייתא היינו אבק ריבית באתרא דלא מסלקי איירי אלא דקושטא דמילתא מוכח מפי' רבינו תם לקמן בסוגי' דהדרא ארעא דליכא ריבית קצוצה בשום ענין במשכנת' וא"כ ע"כ לדידי' ריבית גמורה דקאמר בערכין היינו מדרבנן ולקמן אכתוב עוד מזה:

תוס' ד"ה ולא וכו' דבית נמי זמנין דלא שקיל קשה לי הא אם יפול לא יהיה הנכייתא רק לפי ערך שדר בו כמו בשוכר חמור ומת בחצי דרך לקמן דף עט ע"א ואם נימא דענין נכייתא לא הוי בדרך זה ולא נחשוב לפי ערך שדר בה א"כ ממילא יש לקיים יסוד חלוקו דרש"י ובאמת גם בית יהיה מותר בנכייתא דאם יפול או ישרוף יפסיד ושאני ההיא דלא ישכיר לו בפחות דבשכירות ליכא מקום שיפסיד דאם יפול או ישרוף יתן לו השכר רק עד זמן ההוא לפי ערך וצ"ע:

בא"ד אבל היכא שהלוה על הבית עיין לקמן דף ע ע"ב תוס' ד"ה אין:

מתני' המלוה את חבירו כו' ולא ישכור הימנו בפחות הרמב"ם פ"י מהל' מלוה ה"א כ' או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר וכו' ה"ז רבית קצוצה ע"ש. וע' במהריב"ל שהקשה מדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל שכ' דבמשכנתא בנכייתא אף בבית הוא רק אבק רבית ואמאי לא הוי רבית קצוצה כמו בשוכר בפחות דהרי ע"כ גם במשכנתא הוי כקנין מדהוי בלא נכייתא ר"ק ע"ש. נלע"ד דר"ק לא הוי דאין כאן אגר נטר די"ל שעושה כן בעד פרוטה ששוכרו ממנו ומקדים לו השכירות דזהו מותר מטעם מרבין על השכר ושאני שכירות דעלמא אף היכא שמקדים לו השכירות מ"מ כיון שאומר שמלוה לו והוא ישכור בפחות כיון שאומר כן בשעת ההלואה הוי כאומר בשעת הלואה משכיר בפחות דאלולי בהלואה לא היה עושה כן אף בהקדמת שכירות. אבל היכא דנכייתא מגוף ההלואה שאמר כן בשעת ההלואה כיון דמקצת המעות שוכרו בפחות ולעולם אף בלתי הלואה הוא עושה כן מחמת פרוטה זו שמקדים לו. כנלענ"ד נכון. ובאמת צריכים לע' אמאי דהוי א"ר בנכייתא הלא לשכירות כזה שהוא מקדים לו המעות אין שייך שער קבוע דסתם השכירות הוא לבסוף. וא"כ כיון שזה שמוזיל אצלו לא הוי יצא שער ואין ראיה שעושה כן בשביל מותר הלואה ולישתרי. ודומה למ"ש תוס' (דף סג) ד"ה דא"ל יהיבנא לך כו'. ונלענ"ד דהפרש גדול יש ביניהם. דשאני בנידון דתוס' דהוא דרך מקח ומד"ת ל"ש בהו רבית ולא הוי כאן הלואה וחכמים אסרו רק כיון שלא נגמר מיד המקח הוי המעות עד עתה כמו הלואה. ולזה אסרו. רק היכא דמוכח דעושה כן בשביל הקדמת מעות. אבל היכא דאינו מוכח לא. אף בידע בנפשו שעושה כן בשביל הקדמת מעות מ"מ ליכא איסור כיון דלעולם אין כאן הלואה והאיסור רק דמחזי כרבית. מש"ה אם אינו ניכר כלל שום מלתא יתירתא אינו איסור. אבל בשאר א"ר כגון רבית שלא בשעת הלואה דתקנת חכמים שאסרו שלא יתן רבית אף בלא קציצה בזה אף שאינו ניכר מ"מ אם ידע בנפשו שעושה כן בשביל הלואה אסור דהאיסור לא מטעם מיחזי רק האיסור בעצמו שלא יתן רבית בשביל הלואה. כנלענ"ד נכון בסברא. ומזה יש לע' על התפל"מ שכ' (בסי' קעג) ליישב דברי הגה (סעיף כ) דא"צ שיהיה בידו אלא מעט. דכוונתו שיהיה בידו מה שמוזיל גביה וכו' שזה שבידו מוכר לו בעד פרוטה א' וזה מותר כיון שיש לו והשער בשיווי ע"ש. ובזה יש לע' דהא מ"מ עושה כן בשביל מותר הלואה אף דאינו ניכר די"ל שעושה כן בעד פרוטה א' שצריך לו מ"מ כיון שיודע שהוא בשביל הלואה ליתסר ודומה למשכנתא בנכייתא וצ"ל דשאני התם דהשער הוא דרך פסיקא ולא הלואה וע"ש דמשמע דבעי ג"כ יצא השער דלא מקרי פסיקא כלל אלא הלואה ע"ש:

תד"ה ולא ישכור הימנו בפחות, ור"ת אמר דבית נמי וכו' נראה מדבריהם דר"ת דחה להך תירוץ דא"כ גם בבית לישתרי דשמא יפול ואמאי אסור במתני' לשכור בפחות. אע"כ דחילוק אחר יש בין שמלוה מעותיו על חצר זה או לא כמ"ש בדבריהם, ותמוה לי מאד דהרי אם נימא דבנכייתא גם בבית הוי קרוב להפסד דשמא יפול. ע"כ צ"ל דאם נפל הבית אעפ"כ מנכה לו ולא דמי לההוא דאמרי' לקמן (דף עט) השוכר את החמור ומתה בחצי הדרך אין לו אלא שכרו של חצי הדרך. והכי פסקי' בש"ע וכן פסקינן בשוכר בית דאם נפל א"צ ליתן לו שכר וע"כ דבנכייתא אין הדין כן דע"ז הוא הנכיון בין יפול ובין לא יפול. וכיון שכן אמאי קשה להו ממתני' אימא דבאמת גם בבית מותר מטעם קרוב לשכר ולהפסד ושאני מתני' דלא ישכיר דהוא רק שכירות ופשיטא דהדין דאם נפל א"צ ליתן לו שכירות וליכא הפסד כלל. ואם נימא דתוס' ס"ל גם בנכייתא הוי רק שכירות ואם נפל פסידא דמשכיר. א"כ היכי ס"ד לומר דהוי קרוב לשכר ולהפסד. ופשיטא דלא הקשו מידי על רש"י דשאני שדה שלא יעשה פירי דודאי פסידא דשוכר אבל בבית אם יפול הוא פסידא דמשכיר. א"כ ממנ"פ לא הקשו תוס' מידי. וצלע"ג:

אָמַר לֵיהּ אֲנָא, כִּי הָא דְּרַב דָּנִיֵּאל אָמַר רַב סְבִירָא לִי. קשא אמאי לא אמר לו להא דרב מתחלה דודאי הוכחה מדברי רב עדיפה מהוכחה מדברי רב נחמן? ונראה לתרץ בס"ד תחלה חשב הא דרב נחמן עדיפה משום דיש לומר רב קאמר פטור בדיני אדם אבל חייב בדיני שמים ואם כן אכתי איכא הנאה מה שאין כן בהא דרב נחמן ליכא הנאה כלל. אי נמי רב יוסף רצה לחדד את רבה בריה דהוא ידע שיש לדחות הא דרב נחמן כדדחי רבה בריה.