Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 58a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 58a

    Bava Metzia 58a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 304 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    נשבעין לגזברים שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד:

    ואם לאו שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:

    נמצאו קאי אאבדו:

    שהחזירום קאי אנגנבו:

    אלו ואלו שקלים הם דכיון דקדוש קדוש:

    הכא בנושא שכר עסקינן כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר:

    נשבעים לגזברים בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר:

    נשבעים לבני העיר ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Tosafot

    נשבעין לגזברים פרש"י אם משנתרמה התרומה באו לדין נשבעים לגזברים דתנן תורמין על האבוד משמע שרוצה לפרש תורמין על האבוד שאבדו שליח קודם שנתרמה אך לא באו לדין אלא אחר שתרמו וקשה לפירושו דהוה ליה זו ואין צ"ל זו דכ"ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו וגם הפשט לא מיירי בבואם לדין ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח. ושם ד"ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור ולא כפרש"י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע"פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין:

    דתנן תורמין על כו' דתניא גרסינן דאין זו משנה בשקלים ותימה אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני העיר:

    לשמור הזרעים וא"ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן (ת"כ פ' בהר) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וכי תימא אינו אסור כי אם לבצור אבל אם עבר ובצר שרי לאכול הא אפילו מן ההפקר אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כדאמרינן בריש מועד קטן (ד' ג.) וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח:

    אמר רבי יוחנן בשקנו מידו וא"ת דבפ' הפועלים (לקמן בבא מציעא ד' צד. ע"ש) תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא לא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א"כ מאי בעי קנין וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין אי נמי התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה:

    Tosafot on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Rashba

    השוכר את הפועל לשמור את הפרה פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.

    ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו. כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.

    Rashba on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Meiri

    כשהיה בית המקדש קיים היו גובים שקלים בכל מדינה ומדינה ומביאין למקדש ועושין צבורין בלשכה ואח"כ ממלאין מהם שלש קפות לשם הקרבנות והיו קורין לזו תרומת הלשכה וכשהיו תורמין שלש קפות אלו היתה כונתם לתרום על האבוד ר"ל מי שכבר הפריש שקלו ושלחו ואבד ואינו יודע שאבד שתהא חלקו עם אלו השקלים הנתרמים ויתכפר בהם עם שאר ישראל ועל הגבוי שהוא עדין ביד שליח ולא הגיע לשם ועל העתיד לגבות כגון שנתאחרו הבעלים ולא שקלו עדין שכל שלא שלח שקלו באדר שולחו כל השנה והיו תורמין גם על אלו כדי שיתכפרו כל ישראל חוץ מן המזידין ושמא תאמר אם על האבוד מפרישין מה צורך להשמיענו כן על הגבוי ומתוך כך פרשו חכמי התוספות על האבוד שהגיע ללשכה ואבד קודם התרמה ועל הגבוי שלא הגיע ללשכה עדין:

    מי שהפריש שקלו ואבד יש צדדין שהוא חייב באחריותו ויש שאינו חייב באחריותו כיצד בני העיר ששלחו שקליהם ביד שליח והוא שומר חנם ונגנבו או אבדו אע"פ ששורת הדין שלא להזקיקו שבועה כמו שביארנו במשנה שאין נשבעין על ההקדשות אף באותם שחייב באחריותן שהם נראין כנכסיו מ"מ תקנת חכמים היא שישבע השליח כדי שלא יזלזלו בהקדשות ונשבע לבני העיר במעמד הגזברים שבועת השומרין ונפטר ויתבאר במקומו שאפילו היו הבעלים רוצים לשלם ושלא להזקיק את השליח לשבועה אין רשאין תקנת חכמים היא שלא יצא הקדש בלא שבועה ובני העיר שוקלים שקלים אחרים תחתיהם ואם נמצאו הראשונים אחר שבועת השליח ושחזרו והפרישו אלו ואלו שקלים ואין עולין להם לשנה הבאה אלא שדינם כדין שקלים עתיקים של שנה שעברה:

    שלחום ביד שומר שכר ונגנבו או אבדו הואיל ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה בדין הדיוט אע"פ שלענין הקדש אינו כן מ"מ הפסידו שכרן שכל שחייב בתשלומין מן הדין וסבה אחרת פוטרתו שכרו מיהא אינו גובה ומתוך כך יראה לי ששומר שכר שהתנה ליפטר בגנבה ואבדה מתשלומין שכרו מיהא נפסד שהרי מ"מ לא נעשית מלאכתו אא"כ התנה על השכר בפירוש ואם נאנסו נשבעין לבני העיר במעמד הגזברים שנאנסו ונוטלין שכרם ולענין פטור תשלומין נשבעין שבועת השומרים מתקנת חכמים ונפטרין להם ובני העיר יש צדדין שמשלמין ויש צדדין שאין משלמין כיצד אם אחר שתרמו הגזברים נגנבו או נאנסו פטורין שהרי משתרמו תרמו לשם כל אלו ואחר שתרמו לשמם ולא נאנסו עדין נעשה משעת תרומה ברשות הגזברים והרי בני העיר לא פשעו שהרי עלו בשמירה למסרם לשומר שכר ומה להם עוד לעשות ואם נאנסו קודם התרומה עדין ברשות בני העיר הם ומשלמין כדין מה שבארנו ויש מפרשים חלוק זה אף במסרום לשומר חנם וכמו שכתבנו באשם של נושא וכן יש חולקים לומר בנגנבו שאף לאחר התרמה חייבים הבעלים הואיל ובדין הדיוט היו שלוחיהם חייבים:

    כל אלו שאמרנו ששומר שכר אינו משלם אם התנה על עצמו שכן וקנו מידו משלם מכאן אמרו שהגזבר ששכר את הפועל לשמור פרה אדמה שלא תפסל בהעלאת עול ולשמור את הספיחים בשביעית לצורך עומר ושתי הלחם ולשמור את התינוקות שהיו מגדלים אותם בחצרות הבנויות בסלע ותחתיהם חלל כמו שיתבאר במסכת סכה אינו נותן שכר שבת הואיל ושכיר יום הוא לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבוע או חדש או שנה נותן לו שכר שבת בהבלעת שכר הימים ודוקא בשהתנה על עצמו כך וקנו מידו אבל אם לא קנו מידו פטור שאין שומר שכר משלם בהקדש אף מתקנת חכמים שלא אמרו כדי שלא יזלזלו בהקדשות אלא לענין שבועה כמו שהתבאר:

    Meiri on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה נשבעין לגזברים כו' תורמין על האבוד כו' פי' אותו שנאבד משליח אחר שתרמו כו' עכ"ל ומעל הגבוי מוכיח לה וק"ל:

    בד"ה לשמור הזרעים כו' הא אפי' מן ההפקר אסור לבצור כו' עכ"ל וא"כ ע"כ הא דאתה בוצר מן המופקר היינו אם עבר ובצר דשרי לאכול ולא מהמשומר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה נשבעין לגזברים וכו' עד בפ' בתרא דכתובות וכו' פי' אותו שנאבד משליח וכו'. פי' ומתורמין על הגבוי אייתי ולא מרישא דתורמין על האבוד ומוקי האי דשוקל את שקלו מיירי בשליח ורש"י דפירש התם דמעתיד לגבות מביא ראיה גם לפירושו היה יכול לפרש דמרישא דתורמין על האבוד דמיירי לפי פירושו בשליח מיירי אלא שלא רצה לפרש האי דשוקל שקלו בשליח ואבד מידו אלא כפשוטו ששוקל שקלו בעד חבירו המודר ממנו:

    ד"ה לשמור הזרעים וכו' ודרשינן את ענבי נזידיך לא תבצור כצ"ל:

    בא"ד אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כצ"ל:

    Maharam on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    וחכמים אומרים נהי דשלומי לא בעי אגרייהו וכו' פירוש דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגנבה ואבדה וכיון דלא נטרינהו מגנבה ואבדה לית להו אגרא ואפילו קבלוהו כבר יש להם להחזירו וכל שכן שאין נותנים להם שכר עכשיו. הריטב"א.

    משנתרמה תרומה וקדשים שאין חייב באחריותן נינהו האמת מקשה אבל לא מקשה בשביל שהיה מתיישב אם היה חייב באחריותן דאז הוה מקשה אמאי נשבעין לגזברין לבני העיר מיבעי ליה ואין שייך לתרץ כאן דנשבעין לבני העיר במעמד גזברין דהא אין הקדש מפסיד כלום שהבעלים חייבים באחריות. הרא"ש.

    שבועה זו תקנת חכמים וכו' ושמעית מינה דבעבדים וקרקעות ושטרות לא תקנו בו שבועה ואפילו מדרבנן. הריטב"א ז"ל.

    ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה פירש רש"י ז"ל דכולה ברייתא בהקדש היא ולהקדשות פריך. ולא מחוור שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרים ולא גבי הקדש כלל. אלא כלהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ולקרקעות פריך כן פירש רבינו חננאל ז"ל. הר"ן ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל וליכא למימר דילמא בדלא אשרוש חדא דלשמור זרעים היינו כשצמחו ושמרם שמא ירעו בהם בהמות אחרים. ועוד דההיא נמי לא איפשיטא ודילמא כקרקע דמו. עד כאן. על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל: לשמור הזרעים תירצו בתוספות שאנץ שלא היו שומרים אלא מחיות ועופות אבל לא מאדם. ע"כ.

    לפיכך אחריות שבת עליו פירוש אלמא שומר שכר חייב עליהן. ומכאן מביאין ראיה דשומרים אפילו מפשיעה פטורים בקרקעות וחבריהן דאי לא מאי קושיא דמקשינן הכא לוקמא כגון שפשע דמחייב באחריות. ונראה לי שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גנבה ואבדה דאלו על הפשיעה אפילו שומר חנם חייב עליו. הריטב"א ז"ל.

    אמר רבי יוחנן בשקנו מידו ואם תאמר דבפרק הפועלים תנא וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר שאני גבי הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא כיון שמאמינו מכבדו. אבל הקדש כך יש להאמין זה כמו זה שאינו של זה ולא של זה. ועוד דבהקדש בדילי מיניה אינשי וראוי להאמינו לכל אדם. הרא"ש.

    ויש מתרצין דהכא לרווחא דמילתא משנינן בשקנו מידה ולאו דוקא דהא בדברים בעלמא סגי. והגאונים כולם פסקו דהכא בשקנו מידו דוקא. הריטב"א ז"ל. ועיין בסוף פרק הפועלים להלן בלשון תלמיד הר"פ ז"ל בדבור המתחיל: ורבי יוחנן אמר וכו'.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן ויש לעיין שבועה זו מה טיבה שאם פטרתו התורה מעיקר התשלומין והאמינתו לומר שלא פשע אם כן לענין דמי שמירתו נמי יהא נאמן בלא שבועה ואף לשיטת התוספות דלעיל דמצינו למימר דלאו מטעם נאמנות פטרתו התורה אלא משום דאף אם בודאי פשע אפ"ה פטור מתשלומין אכתי קשה שבועה זו היכא רמיזא באורייתא שישבע ויטול שכרו דהא ג' שבועות לבד מצינו בתורה וכולם נשבעים ולא משלמין אבל לענין ליטול שכרו יש לנו לומר מדין תורה או שיטול בלא שבועה או דאפי' בשבועה אינו נאמן ולענ"ד נראה דבאמת אף למאי דס"ד עכשיו סובר דשבועה זו תקנת חכמים היא דמד"ת נוטל שכרו בלא שבועה ותקנו חכמים שישבע כיון שבא ליטול כמו כמה נשבעין ונוטלים שתקנו חכמים כדמצינו בפ' כל הנשבעין ובפ' הכותב בכתובות ובדוכתי טובא אבל לא ס"ד למימר דאף לענין אחריות השמירה תקנו חכמים שישבע דמהיכי תיתי שהרי לא מצינו שום שבועת המשנה אלא בנשבע ונוטל דוקא ושבועת היסת עדיין לא נתקנה עד דורו של רב נחמן לרוב המפרשים זולת רש"י ז"ל. אבל ראיתי להראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טוען שעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ו' דפטור מכל השבועות השיג הראב"ד וכתב תימה גדול הוא זה אולי ברשותו הוא וכופר הוא בו כו' עכ"ל. וכן החזיק על ידו הר"ן ז"ל בפ' שבועת הדיינים וכתב דמשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים כדאמר רב הונא פרק המפקיד לא פטרו את כל אלו וכן הסכים הש"ך בח"מ סי' ס"ו וסיים דאל"כ לא שבקת חיי לכל המפקידים ע"ש וכתב דמאי דלא משני הש"ס בשמעתין דהא דנשבעין לגזברים היינו שבועת המשנה שאינו ברשותו משום דלשון ונגנבו או שאבדו משמע לתלמודא דאיירי שיודע שגנב או שאבד ע"ש באריכות. ולענ"ד זה דוחק גדול דהא למאי דמשני נגנבו בליסטים מזויין ע"כ לאו בידוע איירי דאם כן אמאי ישבע הא ליסטים מזויין ודאי אונס הוא אע"כ דאיירי שהוא טוען כן ואם כן מדלא משני בסתם גניבה ואבידה ונשבע שאינו ברשותו ע"כ דאפילו משבועה שאינו ברשותו פטור למאי דס"ד עכשיו דלא שייך תקנה בכה"ג עד דמסיק הש"ס דשייך תקנה משום זלזול הקדש משא"כ בשאר דוכתי לא תקנו חכמי המשנה שום שבועה ליפטר ובר מן דין תמוהים לי דברי הר"ן והש"ך שכתבו דשבועה שאינו ברשותו שתקנו חכמים שייך היכא דאינו משלם נמי והש"ך כתב דק"ו הוא מהיכא דמשלם. ולענ"ד ק"ו פריכא הוא דמאי שנא מכל כופר בכל דעלמא שלא תקנו חכמי המשנה שום שבועה אלא דוקא כשמשלם תקנו שישבע שאינו ברשותו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בזה באריכות בריש פ' המפקיד גבי תהא במאמינו ע"ש ויתר דברי הראב"ד וישוב סוגית הרמב"ם בדינים אלו ומקצת השגות על הכרעת הש"ך יבוארו במקומו בטוח"מ אי"ה:

    בפרש"י בד"ה הכא בנושא שכר כו' ושבועה זו כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש שבועה דכאן לענין שאינו ברשותו דהא לעיל בד"ה נשבעין לגזברין פרש"י לענין שלא פשע וא"כ הכא נמי הוי מצי לפרש כן שצריך לישבע שלא פשע כדי ליטול שכרו ויש ליישב משום דמשמע ליה לרש"י דלמאי דס"ד עכשיו דנגנבה איירי בגניבה ממש ואפ"ה נוטל שכרו ע"כ משום דלא סלקא אדעתא מזו הסברא שחידש המקשה דנהי דלא משלם אגרייהו מיהו לפסיד אלא שסובר שאינו מפסיד שכרו בשום ענין וא"כ ע"כ לא שייך לומר שישבע שלא פשע שאף אם פשע נוטל שכרו דפשיעה וגניבה חדא מילת' היא לגבי ש"ש לכך הוצרך לפ' שלסברת התרצן השבועה היינו לענין שאינו ברשותו ואפשר נמי שזה כוונת רש"י ז"ל בא"ד ולקמיה פריך כו' פי' דלקמן פריך המקשן מסברא זו אבל התרצן דהכא לא ס"ד מסברא זו לכך הוכרחתי לפרש לענין שאינו ברשותו כן נ"ל ודו"ק:

    בד"ה אלא א"ר אלעזר כו' ורבנן הוא דתקנו לה שלא יזלזלו בהקדישות בשמירתן עכ"ל. נראה מפירושו דעכשיו מיירי משבועה שלא פשעתי שתקנו חכמים כן כדי שלא יזלזל בפשיעה ואף על גב דלשיטת רש"י במתניתין ובשמעתין משמע דמדאורייתא נמי אם פשע משלם מ"מ כיון דלא שכיחי עדים בזה עדיין יזלזל לפשוע בשמירתן ויאמר שנגנבה לכך תקנו חכמים שישבע שלא פשע. והש"ך הקשה מזה לשיטת התוספות וסייעתם שכתבו דמדאורייתא אף אם פשע פטור מתשלומין דאם כן לא שייך כלל לתקן שישבע שלא פשע ולא מיסתבר נמי למימר שתקנת חכמים היה כמו כן שיתחייב בתשלומין דלא מצינו תקנת חכמים בכה"ג. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת התוספות שהרי כתבתי לעיל בשמם במה שכתבו בפ"ק דב"ק ובפרק השואל דאף מזיק בהקדש בידים פטור מדאורייתא וחייב מתקנת חכמים ואם כן מצינו למימר דלענין פשיעה נמי הכי מיתוקמא שתקנו חכמים שאם פשע משלם וכשאינו ידוע שפשע ישבע שלא פשע. אבל אי קשיא הא קשיא לי דאי ס"ד דתקנת חכמים שייכא אפי' בתשלומין דפשיעה בהקדש אם כן מאי מקשה הש"ס בסמוך מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים דקתני אחריות שבת עליו ומאי קושיא לוקמא שפשע ולאחר שתקנו חכמים שישלם בפשיעה קתני דאחריות שבת עליו שהרי זה עיקר הוכחת התוספות לעיל דמדאורייתא פטור מפשיעה מדלא מוקי ההיא דאחריות שבת כשפשע ואם כן ע"כ דמדרבנן נמי פטור מדלא מוקי לה בכה"ג מדרבנן לכך צ"ל דהא דאמרינן הכא שבועה זו תקנת חכמים לשיטת התוספות לא איירי משבועה שלא פשעתי אלא משבועה שאינו ברשותו ותקנו כן משום חומרא דהקדש אבל לענין פשיעה לא חשו לתקן דמילתא דלא שכיחא היא דאין אדם חוטא ולא לו. והש"ך לשיטתו דס"ל דשבועה שאינו ברשותו בלא"ה לא הוי בכלל כל הני דקתני ש"ח אינו נשבע וכתב ג"כ דע"כ ההיא דגזברין לא איירי משבועה שאינו ברשותו אבל לפמ"ש בסמוך בסתירת דבריו אם כן נתיישבו שיטת התוספ' על מכונם ודו"ק:

    בגמרא אי הכי רישא דקתני כו' ה"נ דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת. הא דלא משני דלעולם איירי להפסיד שכרו והכי קאמר שאין אחריות שבת עליו לענין שאם נגנבה בשבת אינו מפסיד שכירותו מימים הקודמים היינו משום דהכא בשכיר יום כל יומא ויומא שכירות בפני עצמו הוא ואף אם היה אחריות שבת עליו לא היה לו להפסיד שכירות של ימים הקודמים ועוד דמסתמא לא איירי בכה"ג דודאי כבר נתן לו שכירות ימים הקודמים משום בל תלין וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ונשבעין ליטול שכרן עיין בהגהות מרדכי פ' האומנין אות תנה:

    Gilyon HaShas on Bava Metzia 58a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא ר"י אמר הא מני ר"ש היא וכו' לכאורה תמוה איך לא הרגיש ר"י בפירכת הש"ס דמשנתרמה התרומה מא"ל, דאף אם לא ידע ברייתא דתורמין על האבוד מ"מ הא באמת מגופה מוכח דאחריות על ההקדש כקושית תוס', ולפמ"ש לק' ליישב קושי' תוס' ניחא, ולשיטת תוס' אפשר לומר דמה דמשני ר"א שבועה זו תק"ח היא, בא לתרץ שנוי' דר"א והיינו דעיקר תק"ח היא שלא יופסד ההקדש, וזהו רק משנתרמה התרומה אבל בלא נתרמה דההפסד לבעלים לא תקנו, ומש"ה הוצרך ר"י לתרץ דעד שלא נתרמה הטעם דאתי' כר"ש דקדשי' שחייב באחריותן, וכשנתרמה הטעם משום תק"ח שלא יזלזלו בהקדשות: אמנם לפ"ז ישאר קושייתנו הנ"ל בתוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע על הוכחתם דהא ס"ל דא"א לאוקמי כשפשע דגם ברישא מצד תק"ח היה חייב, ומה שתירצנו לעיל דקושי' תוס' לרבה לשיטת תוס' דמשני נשבעים ליטול שכרן הרי דלא ס"ל דתק"ח שלא יזלזלו, ולכאורה לפ"ז ליתא דדלמא גם רבה ס"ל לתקנה זו אלא דרבה מתרץ בעד שלא נתרמה התרומה דליכא פסידא דהקדש בזה לא תקנו חכמים וכנ"ל. אמנם י"ל דאף דלר"י מוכח החילוק, מ"מ לרבה א"א לומר כן דמדנדחק רבה לומר דנשבעים לגזברים במעמד בני העיר הא בסיפא נשבעים לגזברים בלא"ה ניחא דתק"ח הוא שלא יזלזלו בהקדשות. אע"כ דרבה לא ס"ל להך תקנה. ואף דיש לפקפק דס"ל כיון דמוקמי רישא ליטול שכרן ומוכרח דנגנבה היינו ליסטים מזוין, א"כ מדקתני נשבעים לגזברים משמע דצריכים לישבע שנאנסה, אף אם ידעי שלא פשע לא מהני דשמא נגנבה שלא באונס, ובזה ליכא תקנה דהתקנה היה רק על הזלזול דהיינו פשיעה ע"כ השבועה רק ליטול שכרן מש"ה צ"ל במעמד בני העיר, מ"מ י"ל דמדקאמר רבה דלא לקרי להו פושעים, משמע דאינו יודעים דודאי לא פשע גם כיון דעכ"פ לרבה מיירי הכל ליטול שכרן, מהיכן מצינו לחדש כל תקנה זו לחייב משום שלא יזלזלו ודיקא לר"י שפיר כתבו דמוכח כן מסיפא דנשבעים לגזברים דהוי קדשים שא"ח באחריותן, אבל אם מוקמי ליטול שכרן לא מצינו תקנה זו ושפיר הוכיחו תוס' מדלא מוקי שפשע מוכח דאפילו ש"ש פטור מפשיעה ודוק.

    תד"ה דתנן, ותימא אמאי לא מוכח וכו' ונלענ"ד ליישב, ובתחלה נאמר במה דמחולקים רש"י ותוס' בשמעתין דרש"י ס"ל דאם משנתרמה קאי על שעת תביעה לדין דאף בנאבד מקודם תורמין עליו, ותוס' ס"ל דקאי על שעת אבידה, ונראה להביא ראיה לשיטת תוס' מדפריך התינח עד שלא נתרמה משנתרמה התרומה קדשים שא"ח באחריותן הוא, ולכאורה תמוה הא בשעת שנאבד ממנו קודם שנתרמה התרומה באותו שעה היו הבעלים חייבים באחריותן ואז היה מקרי דהדיוט ותיכף נתחייב בתשלומין וכשנתרמה אח"כ דתורמים על האבוד זוכים ההקדש עבור הבעלים שישלם להם מה שנתחייבו השלוחים לשלם להם דהא כבר נתחייבו השלוחים בשעת האבידה ובמה יפטרו אח"כ, ואי דהקושי' דמ"מ לגבי שבועה דהבע"ד שלהם עתה הוא הגזברים בשביל הקדש והתורה פטרה משבועה בהקדשות, מ"מ לפ"מ שכתבנו לעיל דלהפוסקים דגם באלו חייבים לישבע שא"ב מדאורייתא או מדרבנן, ע"כ דפירכת הש"ס היא אפילו הודה שפשע פטור ואין כאן גלגול, א"כ בכה"ג דהחיוב חל כבר בשעת האבידה דאז היה מקרי דהדיוט וא"כ אלו הודה עתה שפשע אז היה חייב לשלם להקדש וממילא חייבים בשבועה מכח גלגול, אע"כ מוכח כשיטת תוס' דאם נימא משנתרמה היינו דהאבידה היה אחר שתרם ושפיר פריך הש"ס דהא בשעת האבידה הוי קדשים שא"ח באחריותן (ומסוגיא זו נ"ל ראיה למ"ש הרמב"ם וכן פסקי' בש"ע דבהקדשות ונכרי בעי' שהמסירה והאבידה היה דהדיוט, אבל חולין ואח"כ הקדישה פטורים דמדפרכי' משנתרמה הוי קדשים שא"ח באחריותן, הא מ"מ כשנמסר לידם היו הבעלים חייב באחריותן ומקרי רעהו בשעת מסירה, אע"כ דגם בכה"ג פטור] והנה בתוס' בשמעתין סתרו שיטת רש"י הנ"ל מדקתני תורמין על האבוד ועל הגבוי והוי זו ואצ"ל זו, אע"כ על האבוד היינו מיד הגזבר: ולענ"ד מיושב בזה דבלא מתניתין דתורמין על האבוד לא הו"מ לאקשויי דהא אפשר לפרש כפי' רש"י דאם משנתרמה היינו דתלי' בשעה שמעמידו לדין. וא"כ י"ל דנאבד מקודם ובשעת האבידה דהא הבעלים מחייבים באחריותן מקרי רעהו ונתחייבו השלוחים כנ"ל, ולזה מביא מתני' דקתני דתורמין על האבוד, וקשה דהוי זו ואצ"ל זו אע"כ דעל האבוד היינו מיד הגזברים אבל באבוד מקודם לא וא"כ הא דמשנתרמה התרומה היינו בשעת האבידה ושפיר פריך, והוא נכון מאד בעזה"י:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 58a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 58, Amud Aleph, about 304 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין, וְאִם לָאו – נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי…”

    2. Segment 236 words

      Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן, וְנִשְׁבָּעִין…”

    3. Segment 320 words

      Opens “וְהָא נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ קָתָנֵי, וְשׁוֹמֵר שָׂכָר…”

    4. Segment 411 words

      Opens “אָמַר רַבָּה: נִגְנְבוּ – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, אָבְדוּ…”

    5. Segment 518 words

      Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן…”

    6. Segment 621 words

      Opens “הָתִינַח עַד שֶׁלֹּא נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה,…”

    7. Segment 715 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת…”

    8. Segment 840 words

      Opens “נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רָמֵי לֵיהּ רַב…”

    9. Segment 921 words

      Opens “הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה,…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “לָא, לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ. אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי:…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן –…”

    13. Segment 1318 words

      Opens “קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, חַיָּיב, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן:…”

    14. Segment 144 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: כְּלַפֵּי לְיָיא?!…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Metzia 58a · Segment 8 — “…מְשַׁלֵּם. רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַבָּה: תְּנַן,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Metzia 58a · Segment 2 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן, וְנִשְׁבָּעִין לִיטּוֹל שְׂכָרָן.…

    Original text

    נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין, וְאִם לָאו – נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצְאוּ, אוֹ שֶׁהֶחְזִירוּם הַגַּנָּבִים – אֵלּוּ וְאֵלּוּ שְׁקָלִים הֵם, וְאֵין עוֹלִין לָהֶם לַשָּׁנָה הַבָּאָה.

    the agents must take the oath of a bailee to the treasurers that they did not misappropriate the coins. If the collection of the chamber was not yet performed, the lost or stolen shekels remain the property of the residents of the city. Therefore, the agents take an oath to the residents of the city. The residents of the city then contribute other shekels in place of the original shekels. If the original shekels were then found or the thieves returned them, both these, the original shekels, and those, the replacement shekels, assume the status of consecrated shekels and belong to the Temple. But the two half-shekels that they contributed this year do not count to absolve them from their obligation to contribute the shekels for the following year. This mishna teaches that an unpaid bailee does take an oath concerning consecrated property, contrary to the mishna here.

    אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן, וְנִשְׁבָּעִין לִיטּוֹל שְׂכָרָן. אִי הָכִי, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין? לִבְנֵי הָעִיר מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבָּה: נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד גִּזְבָּרִין, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִחְשְׁדִינְהוּ, וְאִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִקְרוֹ לְהוּ ״פּוֹשְׁעִים״.

    Shmuel said: Here we are dealing with paid bailees, and the purpose of the oath is not to exempt them from their liability to pay for the theft. Rather, they take an oath that they performed their task properly, in order to collect their wages. The Gemara asks: If so, is this phrase accurate: They take an oath to the treasurers? The tanna should have taught: They take an oath to the residents of the city, from whom they are claiming their wages. Rabba said: They take an oath to the residents of the city in the presence of the treasurers, so that the treasurers will not suspect that the residents of the city did not contribute their shekels at all. Alternatively, the agents take an oath that they executed their mission properly, so that the Temple treasurers will not call them negligent.

    וְהָא נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ קָתָנֵי, וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב! וְהָכָא נָמֵי, נְהִי דְּשַׁלּוֹמֵי לָא מְשַׁלְּמִי, אַגְרַיְיהוּ מִיהָא לַפְסֵיד.

    The Gemara asks: But isn’t it taught in the mishna: And the coins were stolen or were lost en route, and paid bailees are liable to pay in cases of theft and loss? And here too, when safeguarding consecrated property, although paid bailees do not pay for the theft, as a paid bailee is exempt, let them at least forfeit their wages, as their responsibility to safeguard the money includes preventing theft and loss.

    אָמַר רַבָּה: נִגְנְבוּ – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, אָבְדוּ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם.

    Rabba said: When the tanna says that they were stolen, the reference is to a case where the item was stolen by armed bandits. When he said that they were lost, the reference is to a case where the agent’s ship sank at sea. Since the shekels left his possession through circumstances beyond his control, this is considered an unavoidable accident, for which a paid bailee is exempt.

    רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם.

    Rabbi Yoḥanan said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: Consecrated items for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and therefore one takes an oath concerning them.

    הָתִינַח עַד שֶׁלֹּא נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה, קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן נִינְהוּ, דְּתַנְיָא: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד, וְעַל הַגָּבוּי, וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת.

    The Gemara asks: This works out well if the contribution of the chamber had not yet been collected into the baskets. At that stage, residents of the city bear responsibility to replace the shekels, and that is why Rabbi Shimon deems the agent liable to take an oath. But if the shekels were lost or stolen once the contribution of the chamber had been collected, the shekels are tantamount to sacrificial animals for which one does not bear responsibility, and the residents of the city should be exempt, as it is taught in a baraita : One collects shekels in the Temple chamber with the intention of fulfilling the obligation for those coins that are lost on the way, and for those that are collected but did not yet arrive, and for those that are destined to be collected in the future. Apparently, the residents of the city no longer bear responsibility for the shekels.

    אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בַּהֶקְדֵּשׁוֹת.

    The Gemara concludes: Rather, Rabbi Elazar said: This oath of the agents is a rabbinic ordinance, instituted so that people will not treat consecrated property with contempt. If they knew that there is no oath, they would neglect to safeguard the shekels properly.

    נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַבָּה: תְּנַן, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, וּרְמִינְהוּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק, לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים – אֵין נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו.

    § The mishna teaches: A paid bailee does not pay if these items were stolen or lost. Rav Yosef bar Ḥama raises a contradiction before Rabba. We learned in the mishna: A paid bailee does not pay. And the Gemara raises a contradiction from a baraita : One who hires a day laborer to watch the red heifer to ensure that it is not disqualified, to watch the child to ensure that he remains ritually pure from birth in order to draw the water mixed with the ashes of the heifer, or to safeguard the seeds for the barley that will be used in the omer offering, does not give him wages for Shabbat. Therefore, if the items that the day laborer was entrusted to watch were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, since he is not a paid bailee on that day.

    הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. מַאי לָאו לְשַׁלֵּם?

    The baraita continues: But if he was a laborer hired for a week, hired for a month, hired for a year, or hired for seven years, the one who hired him gives him wages for labor performed on Shabbat as well. Therefore, if the items were lost on Shabbat, financial responsibility for their loss on Shabbat is incumbent upon him. What, is it not that he is liable to pay for the loss he caused? As the list of the items being safeguarded includes consecrated items, this baraita apparently rules that a paid bailee bears responsibility for consecrated property.

    לָא, לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ. אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: ״אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו״ – הָכִי נָמֵי דִּלְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ? וּמִי אִית לֵיהּ שְׂכַר שַׁבָּת? וְהָא קָתָנֵי: ״אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת״! אִשְׁתִּיק.

    The Gemara rejects this: No, the ruling of the baraita stating that the bailee is responsible is only with regard to forfeiting his wages because he was derelict in safeguarding the items with which he was entrusted. Rav Yosef bar Ḥama asks: If so, in the first clause of the baraita , which teaches that financial responsibility for their loss on Shabbat is not incumbent upon him, is this also with regard to forfeiting his wages? But does he have wages for the work he did on Shabbat? But isn’t it taught that one does not give him wages for Shabbat? Clearly, the reference is to responsibility to pay for the safeguarded items themselves. Rabba was silent, unable to answer.

    אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.

    Rabba said to Rav Yosef bar Ḥama: Have you heard anything with regard to this? Rav Yosef bar Ḥama said to him that this is what Rav Sheshet says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with the one who hired them to reinforce that commitment. And likewise Rabbi Yoḥanan says: The ruling of the latter clause is stated with regard to a case where the laborers made a commitment to the one who hired them to take responsibility for the items, and they performed an act of acquisition with him.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא:

    § The mishna teaches that Rabbi Shimon says: Sacrificial animals for which one bears responsibility to replace them are subject to the halakhot of exploitation, and those for which one does not bear responsibility to replace them are not subject to the halakhot of exploitation. The Gemara relates that the tanna who recited mishnayot and baraitot in the study hall taught a baraita before Rabbi Yitzḥak bar Abba with regard to the source of the opinion of Rabbi Shimon. It is derived from the verse: “If anyone sins, and commits a trespass against the Lord, and deals falsely with his colleague in a matter of deposit, or of pledge, or of robbery, or has oppressed his neighbor” (Leviticus 5:21).

    קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, חַיָּיב, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, פָּטוּר, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״.

    In that baraita , it is taught: For an oath concerning sacrificial animals for which one bears responsibility, one is liable to bring an offering for taking a false oath, as I apply the phrase “against the Lord, and deals falsely.” And for an oath concerning sacrificial animals for which one does not bear responsibility, one is exempt, as I read in their regard: With his neighbor, and deals falsely. That reading indicates that even one who deals falsely in matters related to the Lord, e.g., sacrificial animals, is liable to bring an offering for a false oath.

    אֲמַר לֵיהּ: כְּלַפֵּי לְיָיא?!

    Rabbi Yitzḥak said to him: Isn’t it the opposite [ kelapei layya ]?