Bava Metzia 55b

לרבות פחות כו' ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין:

אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה בין תובע לנתבע:

גומרין אפילו בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב"ד משם נזקקין לו:

מתני' האוכל תרומה בשוגג תרומה גדולה:

ותרומת מעשר מעשר מן המעשר:

ותרומת מעשר של דמאי שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי' בסוטה (דף מח.) לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה:

מוסיף חומש דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב (במדבר י״ח:כ״ו) והרמותם ממנו תרומת ה' בחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב (דברים י״ב:י״ז) ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים (מכות דף יז.) וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין:

נטע רבעי מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ' שני דקדושין (דף נד:): גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף:

וכי עשו דבריהם כשל תורה אע"ג דבכמה מקומות עשו אפי' יותר משל תורה היינו היכא דשייך לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא אפילו בתרומת מעשר ודאי לא הוה שייך למקנס חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא היה לקנוס בשל דמאי ומשני דה"נ עשו הולד ממזר אע"פ שאין סברא אלא משום דבאשת איש הולד ממזר:

ולא אמר בפני נכתב ונחתם נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר"מ אין צריך לומר נכתב דא"ר יהודה אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה כשר:

וחכמים אומרים אין הולד ממזר מדלא קאמרי רבנן לא תצא דעדיפא טפי מכלל דסבירא להו דתצא אע"ג דאין הולד ממזר:

כיצד יעשה פירוש לרבנן כיצד יעשה אם ניסת שלא יצטרך להוציא אי נמי לר"מ כיצד יעשה קודם שניסת ולא יצטרך גט אחר אבל אחר שניסת אין נראה לר"מ שיהיה שום תקנה:

יטלנו הימנה וא"ת ויאמר בפני נכתב ונחתם בעודנו בידה וכי תימא צריך לומר קודם נתינה האמר בפרק קמא דגיטין (דף ה. ושם) כגון שנתנו לה ולא הספיק לומר עד שנתחרש ויש לומר דצריך לומר אחר נתינה מיד שנתגרשה בעודם עסוקים באותו ענין:

ויחזור ויפדה פרש"י כן צריך לעשות דבעינן וצרת הכסף בידך וחכמים אומרים אם ירצה יעלה הפירות עצמן ופריך דבודאי אסור כסף על נחשת שלא מדוחק והכא גבי דמאי שרי וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה"מ לאתויי דמצינו דמאי קל מודאי דבמסכת דמאי (פ"א מ"ב) תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ובמתני' תנן נמי מעשר שני מוסיף חומש ולא קתני של דמאי כדקתני גבי האוכל תרומת מעשר ועל חנם הביא מתני' דדמאי ודמעשר שני ותו מדקאמר מדוחק אין שלא מדוחק לא משמע דשאר המשנה אתיא ליה שפיר והלא עדיפא ה"מ למפרך דכסף על כסף אסור בודאי אפי' מדוחק מדלא מתנה על אחד מן הסלעין ובדמאי שרי ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות אפכא משמע בכמה דוכתי בפ"ג דמעשר שני (מ"י) גבי לקוח בכסף מעשר שני שנטמא כו' אמר להם לא אם אמרתם כו' תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום אלמא לקוח צריך להעלותו וכן בכמה דוכתי לכן נראה לפרש דלר"מ אם ירצה יחזור ויפדה הפירות וחכ"א דצריך להעלותו ופריך אמאי דשני שמואל דר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים אבל הא לא קשיא ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר של דמאי כודאי ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה שעושה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי אבל בפדיון שאינו עושה עבירה לא החמירו והוצרך להביא מתניתין דמחללין כסף על נחשת מדוחק דלא תימא כמו כן מיקל ר"מ בודאי וא"כ משוה הוא דמאי לודאי כמו בתרומת מעשר לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחשת שלא מדוחק וא"כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס"ל בסמוך דשמא ר"מ מחמיר גבי מיתה בדמאי כודאי יותר מחכמים וגבי לאו לא מחמיר כמו בודאי ורבנן אע"ג דמחמרי גבי לאו גבי מיתה דתרומת מעשר של דמאי אין נראה להם לקנוס חומש כדפ"ל דאפילו בודאי לא היה לקנוס אם לא שצותה תורה ומיהו קשה דגרסינן במשנה במלתיה דר"מ ובלבד שיפדה הפירות וי"ל כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפירש כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחילה כשחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותם ונמלך לפדותן צריך להעלותן:

כסף על נחשת וא"ת כיון דתנא דמחללים כסף על כסף אע"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כ"ש כסף על נחשת דשרי דאפי' בודאי מדוחק שרי כדאמר בסמוך וי"ל איידי דתנא נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא:

כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה כבר פירשתיו בפ"ק דגיטין (ה, ב ד"ה כיצד) בס"ד.

המשנה הששית ואף גם זאת שלא מכונת הפרק אלא שבא על ידי גלגול מה שהזכיר שחמש פרוטות הן הזכיר בזו שחמשה חומשין הן חמשה חומשין הם האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים מוסיף חומש הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו מוסיף חומש הפודה את הקדשו מוסיף חומש הנהנה שוה פרוטה מן של הקדש מוסיף חומש הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע והודה מוסיף חומש אמר הר"ם כל זה מבואר תוספת חומש זה בכל מה שזכר מהם הוא מן התורה ויש מהם מה שלמדו עליהם וכבר זכרנום במסכת ערלה ומסכת ביכורים מסדר זרעים ודיני מעילה נתבארו במסכת מעילה:

אמר המאירי חמשה חומשין הם האוכל בשוגג תרומה ר"ל תרומה גדולה וכן האוכל תרומת מעשר שהיה הלוי מפריש ממעשר שלו ליתנו לכהן וכן תרומת מעשר הניטלת מן הדמאי ר"ל תבואה הנלקחת מעמי הארץ שגזרו על כל חבר הלוקח מהם שיפריש מעשרותיו והצריכו חומש בתרומת מעשר שלו אע"פ שבמעשר שני של דמאי אמרו שאין מוסיף בו חומש כדי שלא יבאו לזלזל בו ומ"מ לא מנו בזו תרומה גדולה שהרי לא חייבו בה כלל מצד שכבר מצאום שהיו מוזהרים בה וכן האוכל חלה בשוגג שהרי אף היא נקראת תרומה כדכתוב חלה תרימו תרומה וכן האוכל בכורים שהרי אף הם נקראים תרומה כדכתוב ותרומת ידיך אלו בכורים בכל אלו אם אכלן בשוגג משלם ומוסיף חומש וכל אלו נכללים בחומש אחד שכל שם תרומה אחת היא:

הפודה נטע רבעי או מעשר שני שדינן שוה ליאכל בירושלם או לפדותם ולהביא את הכסף לשם צריך להוסיף חומש בפדיונם ואף שני אלו נכללים בחומש אחד מפני ששניהם שוים לדין אחד ועוד שהרי לא נאמר חומש בנטע רבעי אלא שלמדנוהו ממעשר שני בגזרה שוה דקדש קדש ודוקא במעשר שני שלו כמו שהתבאר הפודה את ההקדשות ר"ל שהקדיש הוא בעצמו מוסיף חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו וגו':

הנהנה בשוגג מן ההקדש בשוה פרוטה מעל ומוסיף חומש כמו שביארנו הגוזל וכפר ונשבע והודה משלם ומוסיף חומש כמו שהתבאר:

ונמצאו עשרה חומשין ונכללו בחמשה ולמדת ממשנה זו שתרומת מעשר של דמאי משתלמת לכהנים ויש שואלין בה לענין הדין יאמר לו הבא ראיה שלא נתרמה וטול ואם מפני האיסור והלא כבר נתרמה ונאכלה בשוגג ואפילו היתה בעין ימכרנה לכהנים בזול ואין זו שאלה שהרי באותה תרומה בעצמה היתה התקנה שהרי לא הצריכו במעשר ראשון הואיל ומותר לזרים אלא שיאמר לו הבא ראיה וטול אבל תרומת מעשר שיש בה עון מיתה עליו היתה התקנה והרי היא מכח התקנה כאלו באה מן הטבל וזכו בה הכהנים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

בהרבה מקומות עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה ואף במקומות יותר משל תורה וברוב מקומות לא עשו דבריהם חזקים כשל תורה ואין להשיב מאלו על אלו מדת חכמים כך היא הם אמרו והם אמרו ומ"מ יראה שכל שעשו דבריהם חזקים כשל תורה דוקא במקום שהיתה פרצת הגדר מצויה בו מצד קולת הענין והיה צריך חזוק אם מצד דברים שההזק מצוי בהם וחששו שאלו היה אצלם נדון כשאר דברי סופרים לא היו חוששין בדבר והיה הגדר צריך בו כעין מטמא ומדמע ומנסך שאמרו בו שאף לדעת האומר קנסו שוגג אטו מזיד דוקא בדרבנן:

במסכת גיטין אמרו שהמביא גט ממדינת הים הואיל ואין עדים מצויין לקיימו צריך שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ויתננו בפני עדים והרי היא מגורשת ואם יבא הבעל ויערער שלא בראייה אין שומעין לו ואם לא היה השליח שם בשעת כתיבה וחתימה לא יתננו עד שיתקיים בחותמיו ואם נתנו הרי זה תלוי ועומד עד שיתקיים היה שם בשעת כתיבה וחתימה ונתנו לה בפני שנים ולא אמר לה בפני נכתב וכו' ונשאת על פי אותו הגט חוזר ונוטלו אע"פ שנשאת ונותנו לה בפני שנים ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם ואם לא עשה כן הגט תלוי ועומד עד שיתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא קיימתו שומעין לו להוציא והולד תלוי ועומד עד שיתקיים הגט בחותמיו:

תוספות בד"ה ויחזור ויפדה כו' תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דהך מתניתין אתיא דלא כר"מ אלא כחכמים דפליגי עליה וסברי דלא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ואפשר שסמכו עצמם בעיקר קושייתם אמתני' דהכא דלא קתני בה של דמאי גבי מעשר שני ועוד דסתם מתניתין בעלמא כר"מ ודו"ק:

בא"ד לר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים כו' וא"כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס"ל בסמוך כו' עכ"ל נראה לשיטתם דאף כי ידע המקשה סברא לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון מ"מ פריך מכח דהכא מיקל טפי מחכמים ולעיל מחמיר טפי מחכמים בדמאי והוה סברא הפוכה לתירוצו של שמואל ואביי דמשני דלאו בקולא וחומרא דדמאי תלי מלתא אלא דר"מ מחמיר גבי מיתה בדמאי יותר מחכמים ורבנן אין נראה להם לקנוס חומש וכה"ג פירשו התוספות לקמן קושיא דרבינא מהלוקח מן הנחתום ותירוצא דאביי התם אבל ק"ל הכא לשיטתם דמאי משני רב יוסף אע"פ שמיקל ר"מ כו' דתניא לא התירו כו' דמ"מ קשה דהכא באכילה מחמיר ר"מ טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי מחכמים והוה סברתם הפוכה דהכא ליכא לתרוצי ולמימר אליבא דחכמים כמו שכתבו לאביי דהא לא איירי הכא בברייתא דסיטון במוסיף חומש ויש ליישב דודאי גם רב ששת ידע שום סברות בין לר"מ בין לחכמים להקל ולהחמיר ולא תלי בקולא וחומרא דדמאי אלא דרב ששת נראה להו דהנהו סברות דחוקים ופריך לתירוצא דשמואל דלית לן למימר לר"מ להחמיר באכילה ולהקל בפדיון דא"כ סברת ר"מ וחכמים הפוכים דבמתניתין ר"מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא ר"מ מיקל טפי מחכמים ורב יוסף משני ליה דע"כ אית לן למימר כשמואל דהא בהדיא תנא הכא דר"מ מחמיר טפי מחכמים בדמאי ובהך מתניתין דאייתי רב ששת מיקל טפי מחכמים אלא דע"כ דאית לן למימר כהנהו סברות והיינו לר"מ דמיקל בפדיון ומחמיר באכילה וכן לחכמים איכא שום סברא דמקילי הכא ומחמרי לעיל בפדיון אלא דלא חש תלמודא מלפרש כי היא יותר פשוטה ובהכי ניחא לשיטתי' כיון דהא דלא הוה קשה ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר כו' ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה כו' כמ"ש התוספות אלא דהוה קשה מסברת חכמים דהוה בהיפך א"כ מי הכריחו לאביי למימר דר"מ דמחמיר במיתה ולא גבי לאו הא לר"מ ניחא בלאו הכי ולא הל"ל אלא לחכמים דמקילי בתרומת מעשר היינו משום דאין נראה להם לקנוס חומש ועיקר חסר מן הספר אלא דע"כ רב ששת ידע נמי הנך סברות לר"מ להחמיר באכילה טפי מבפדיון אלא דהוה נראה לו דחוקה הך סברא כיון דחכמים ס"ל בהיפך זה ולמאי דמותיב ליה משני ליה רב יוסף שפיר דע"כ הך סברא לחלק לר"מ ולהחמיר באכילה טפי מבפדיון אינה דחוקה ומייתי ליה מהך ברייתא דסיטון ואביי קאמר דבלאו הכי לא שפיר קא מותיב רב ששת דאיכא סברא פשוטה וליכא מאן דפליג עלה למימר לר"מ להחמיר בדמאי של תרומת מעשר כודאי משום דאית ביה מיתה ולאו בקולא וחומרא דדמאי תלי טעמא ועוד אני אוסיף בזה דודאי ניחא ליה לרב ששת הך סברא לחכמים דהחמירו בפדיון ובאכילה הקילו כקושית ר"א וכי עשו חכמים חיזוק כו' דלא היה להם לקנוס בשל דמאי כמ"ש אלא לתירוצו דשמואל דר"מ מחמיר באכילה ומיקל בפדיון קשה ליה לרב ששת דדחוקה הוא דסברת חכמים הפוכה מזה ולכך לא חשו רב יוסף ואביי למנקט כדבריהם אלא סברת ר"מ דרב יוסף קאמר דע"כ אינה דחוקה כדמוכח מברייתא דהחמירו ר"מ באכילה ואביי נמי קאמר דהך סברא לחלק בין מיתה ולאו לר"מ אינה דחוקה דסברא חשובה היא זהו הנראה לי מכוונת דבריהם ליישבם על נכון ודו"ק:

גמרא מעשר שני מחוללת על מעות וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ויחזוד ויפדה וכו' עד ועל חנם הביא מתניתין דדמאי וכו' כצ"ל:

לרבות פחות משוה פרוטה לקדש פירוש לשלם את הקרן אבל חומש ואשם לא מחייב בפחות משוה פרוטה הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה וכו' גבי הנהנה וגזל תנא שיעורא טפי מאחריני גבי תרומה תנא האוכל ואין אכילה בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. ופודה נטע רבעי ומעשר והקדש כל מה שהוא פודה מוסיף חומש אבל הני פעמים שהוא נהנה ופעמים שגוזל ולא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. הרא"ש.

ואם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו בפחות משוה פרוטה פירש רש"י שאם הוזקקו לראובן שתובע לשמעון שוה פרוטה וחזר שמעון ותבעו פחות משוה פרוטה באותו מעמד נזקקים לו. ולא דייק להאי פירושא לישנא דגומרין ולישנא דגמר דין דאמרינן בסמוך. והנכון שאם הוזקקו בית דין לתביעה של פרוטה אף על פי שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הילכתא. וכתבו רבותינו ז"ל דהא דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הני מילי כשתובע דבר של תשלומין אבל כשתבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות משוה פרוטה נזקקין. והא דפסיקא דישיבת הדיינין בפרוטה משום דהא פסיקא ליה דאיתא בכל מידי ואפילו בדבר שאינו בעין. הריטב"א.

מתניתין חמשה חומשין וכו'. והא דקתני בכל חד וחד מהני מילי הרי זה מוסיף חומש ולא מסתגי ליה דלתנינהו כלהו וליתני בתר כלהו הרי אלו מוסיפין חומש איצטריך למכתב הכי לפרושי לן דבכל הני תרומות דמני לא חשיב להו אלא כחד ולהכי קתני בכל חד מאידך נמי חומש באפי נפשיה. הריטב"א.

הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מוסיף חומש הגוזל את חבירו וכו'. נקט גבי נהנה וגזלנות שיעור טפי מאחריני דגבי תרומה קתני האוכל מוסיף חומש דהיינו כל האוכל ופשוט דלא מיקרי אוכל בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. גבי פודה נטע רבעי ומעשר שני בכל מקום שפודה מוסיף חומש אבל פעמים שנהנה פעמים שגוזל דלא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. משאנץ.

גמרא וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. פירוש שתקנו חומש באכילת תרומה של דמאי כמו של תורה. ואף על גב דאיכא כמה מלים שעשו חכמים וכו' קשיא ליה הא מפני שהיו גזירות הרבה לפנים משורת הדין דהא רוב עמי הארץ מעשרין הם והיינו דמייתי לה מאידך דרבי מאיר דהמביא גט דהיא נמי גזירה קלושה ואפילו הכי עשה בה רבי מאיר חיזוק כשל תורה להיות הולד ממזר מדבריהם כאלו היה גט פסול מן התורה דאיכא ממזר מן התורה. כן נראה לי. אבל בתוספות פירשו וכי עשו חכמים חזוק לדבריהם לענין חומש כשל תורה והא אשכחן מילי אחריני דמדרבנן שלא חייבו בהם חומש כעין של תורה דהא שיירי חטאות הפנימיות והחיצוניות שמועלין בהם מדרבנן כנהנה מן ההקדש דאורייתא ואפילו הכי לא חייבו בהם חומש כעין דאורייתא. ופרקי דהא מני רבי מאיר היא שמפריז מאד בשל דבריהם לעשותו כעין של תורה. ולא נראה דאי האי קושיא בשיירי חטאות תליא הוה ליה לתלמודא לאיתויי הכא. לכן נראה כפירוש הראשון. ולפי שיטת התוספות היה ראוי לפרש דסמיך תלמודא בקושיא על מתניתין דמייתי לעיל הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ומשום דמרגלא בפומין לענין חומש לא מייתי לה. ופרקינן הא מני רבי מאיר היא כלומר ומתניתין דלעיל רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר והיינו דלא אקשינן מההיא מתניתין בכולה סוגיין משום דקושיין קמייתא עליה סמיכה. כן נראה לי. הריטב"א.

הא מני רבי מאיר היא נראה דאפילו רבי מאיר מודה בהאי דלעיל דהדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור דלא אשכחן דפליג וגם ההיא משנה דלקמן מחללין אותו כסף על כסף היא סיפא דמתניתין הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור וכולה בבא אחת היא וקתני בה דברי רבי מאיר. ועוד דמתניתין לא קתני מעשר שני ומעשר שני של דמאי כדקתני תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והיינו טעמא דלא מחמיר רבי מאיר אלא היכא דעביד איסורא כגון באוכל תרומה ובנשאת כשלא אמר בפני נכתב אבל בפדיון מעשר ליכא איסורא ולא מחמיר. הרא"ש ז"ל.

כיצד יעשה יטלנה ממנה וכו' אדרבנן קאי כלומר כיצד יעשה שתנשא לכתחלה בגט זה אי נמי אם נשאת לא תצא אי נמי קאי ארבי מאיר כמו שכתבו בתוספות. ואית ספרים דגרסי אלא כיצד יעשה ולפי גירסא זו קאי אדרבי מאיר אלא כיצד יעשה שלא יהא ממזר אם נשאת. אי נמי יש לומר דקאי ארבנן אבל אם לא היה עושה כן אפילו רבנן מודו דהוי כממזר והא דפריך ולרבי מאיר משום דלא אמרו וכו' דוקא לרבי מאיר מתמה דכי לא אמר מתחלתו שוב אין לו תקנה. הרא"ש.

ויחזור ויתננו לה ואם תאמר אמאי צריך ליטלו וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר כמו שתירצו בתוספות אי נמי מיירי שכבר הלכו להם עדי נתינה ואם כן צריך עדים אחרים שיאמר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואגב דצריך עדים חדשים לומר זה אמר דיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר וכו'. תוספות חיצוניות.

בגמרא וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה פי' דדמאי עיקר הפרשתו אינו אלא מדרבנן דאף על גב דהוי ספק דאורייתא דקי"ל לחומרא מ"מ שאני הכא דרוב ע"ה מעשרין הם ומדאורייתא אזלי' בתר רובא אלא דחכמים חיישי הכא למיעוטא כיון שהוא מיעוט המצוי וכ"כ התוס' בפ"ק דשבת:

בתוספות בד"ה כסף על נחשת וא"ת כיון דתנא דמחללין כסף כו' אף על גב דאסור בודאי אפילו מדוחק כ"ש כסף על נחושת כו' עכ"ל. משמע מהכא דפשיטא להו דכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחושת והיינו דמוכח כן ממתניתין דסלע של מ"ש שנתערב דמייתי בסמוך וכדפרש"י דאמאי לא התירו לו לחלל על היפה שבאותן שני סלעים מעיקרא ולהתנות אלא ע"כ דכסף על כסף אפילו מדוחק נמי לא אבל קשה לי טובא שהרי התוס' עצמם לעיל דף מ"ה בד"ה ליפלוג בסלעין על סלעין הביאו משנה דמעשר שני וז"ל אין מחללין כסף על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין א"כ משמע להדיא דכסף על כסף עדיף מכסף על נחושת דהא לחכמים כסף על כסף מותר אפילו בודאי וכן משמע נמי להדיא מסוגיא דלעיל דפריך ליפלגו בסלעין על סלעין משמע דסלעין על סלעין עדיף מסלעין על דינרין וה"ה מסלעין על נחשת דמאי שנא וזה מבואר להמעיין ואף לתירוץ הראשון שכתבו שם התוספ' דסלע שאינו חריף על החריף כ"ע מודו דמחללין ואם כן ע"כ הא דקתני הכא בדמאי מחללין כסף על כסף היינו שאינו חריף על החריף דאלת"ה למה יחלל כמו שהקשה ריב"ן לעיל ואם כן ודאי עדיף טפי מכסף על נחשת. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן בסלע של מ"ש שנתערב שצריך לחלל על נחשת ולא התירו לחלל על סלע אחר היינו כמ"ש שם רבינו שמשון והברטנורה דגזרינן שמא יקח סלע א' מאותן שני סלעים ולא יתנה כלל. מיהו כל זה לגירסת התוספות אבל כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות הנ"ל דגירסת הספרים שלנו אין מחללין כסף ופירות על כסף דברי רבי מאיר וחכמים מתירין והיינו דפליגי כשבא לחלל בחצי דינר כסף ובחצי דינר פירות וכן פירשוהו כל מפרשי המשניות והוא מבואר בירושלמי אם כן לפ"ז מצינן למימר שפיר דבכסף על כסף גרע טפי מכסף על נחשת וכ"ע מודו דאסור וכן מבואר שם בירושלמי מ"מ דברי התוספות כאן צ"ע לפי גירסתם במשנה דמ"ש שהביאו לעיל ודו"ק. אח"ז עיינתי בלשון הרמב"ם ז"ל הלכות מ"ש ויראה לי מדבריו דאף ע"ג שהוא גורס ג"כ אין מחללין כסף ופירות על כסף כגירסת הספרים שלנו אפ"ה ס"ל דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת והא דאמרינן גבי סלע שנתערב דמביא מעות של נחשת נ"ל מפירוש הרמב"ם דהיינו לרבותא וכ"ש כשמחללו על כסף שכ"נ מלשונו בפ"ו מהל' מ"ש דין א' ע"ש:

בד"ה ויחזור ויפדה פי' רש"י כו' וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה"מ לאתויי כו' ותו מדקאמר כו' ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות איפכא משמע עכ"ל. ולענ"ד דמכל זה אין סתירה לפי' רש"י דמה שהקשו דה"ל לאתויי הא דתנן דדמאי אין לו חומש י"ל דה"מ למידחי הא ר"מ והא רבנן והכי אוקמוה בהדיא בירושלמי דההיא דדמאי אין לו חומש מיתוקמא דלא כר"מ ועי"ל דכיון דההיא דדמאי אין לו חומש איירי בפודה מעשר שני של דמאי אפשר דבהא אפילו רבי מאיר מודה דבכה"ג לא שייך לעשות חיזוק כשל תורה דאין כאן לא חיזוק ולא קנס שהקרן והחומש הכל לבעלים ועוד שהרי יכול אדם להערים על החומש כדאיתא בפ"ד דמעשר שני ואם כן מה הועילו חכמים בתקנתן וממילא א"ש נמי הא דלא מייתי ממתניתין דהכא דקתני הפודה מעשר שני ולא קתני של דמאי ועוד יש טעם אחר ע"ז דאפילו לר"מ אין מוסיף חומש על מ"ש של דמאי הובא בתוי"ט במשנתנו בשם הירושלמי עיין עליו ומה שהקשה דעדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף כבר מילתי אמורה דאדרבא להרבה מהמפרשים משמע דכסף על כסף עדיף טפי מכסף על נחשת כמ"ש בסמוך ואף דרש"י ז"ל עצמו כתב בד"ה מפני שאמרו דכסף על כסף אפילו בדוחק אסור אפ"ה כיון שזה אינו מפורש במשנה דהא איכא למידחי כפי' רבינו שמשון והברטנורה מש"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות מכסף על נחשת דתנינן בהדיא ומה שהקשו על מה שפי' רש"י דלפדות הפירות עדיף מלהעלותם ובכמה דוכתי משמע להיפך דלקוח בכסף מעשר אינו נפדה. נלע"ד דלק"מ דהא דאמרינן לקוח אינו נפדה היינו בלקוח גמור שלקחו ע"מ להעלותן לירושלים שהרי חל עליו קדושת מעשר ומש"ה אינו נפדה דלא אלים קדושתיה למיתפס פדיונו דהכי אוקמוה בפ' איזהו מקומן ואפי' בכה"ג גופא כ"ע מודו דלכתחלה אין לחלל כסף על פירות כדאמרינן לעיל בריש פירקין ובדוכתי טובא במסכת מעשר שני משמע כן וע"כ הא דתנינן בלקוח בכסף מעשר בריחוק מקום היינו בדיעבד שאם עבר וקנה איזה דבר בכסף מעשר אינו נפדה עוד אבל ההיא דהכא לא איירי שקנה הפירות כדי להעלותן דל' מחללין לא משמע כן ועוד דדומיא דכסף על כסף ואינך כולהו בחד גוונא נקיט להו דאיירי דרך חילול ואפי' לכתחלה שרי שאם צריך להוציא מעות מ"ש לחולין יכול לחלל המעות לפי שעה על הפירות לא כדי להעלות הפירות אלא שיהא בדעתו לחזור ולחלל הפירות על הכסף ולהביא הכסף לירושלים והיינו דמסיק ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות פי' שבתחלה צריך שיהא בדעתו בשעת החילול לחזור ולפדותן ובכה"ג ודאי שרי לפדותן ולא שייך בכה"ג הטעם דלא אלים קדושתם לתפוס פדיונם דהא מעולם לא חל עליו קדושת מעשר גמור אלא ע"מ לתפוס פדיונם והתמיה בעיני שהתוספות עצמם כתבו כעין זה בפרק לולב הגזול דף ל"ט לענין אי שרי לחלל כסף על פירות בכה"ג שאין בדעתו להעלותם וכ"כ בשם הירושלמי ואם כן אף אני אומר שיש לחלק בזה לענין שאין זה בכלל מה שאמרו בלוקח מ"ש שאינו נפדה דבכה"ג לאו לוקח מיקרי וכמ"ש נ"ל נכון בטוב טעם ליישב פי' רש"י שיהיו שרירין וקיימין ודו"ק:

בא"ד לכן נראה לפרש כו' והוצרך להביא מתני' דמחללין כו' דלא תימא כמו כן מיקל ר"מ בודאי כו' עכ"ל. פי' דבלא"ה הייתי אומר דכל הני דנקיט ר"מ הכא לא איירי דוקא בדמאי אלא ה"ה לודאי מש"ה מייתי מההיא דכסף על נחשת דבודאי אסור וע"כ הא דתנן כסף על כסף היינו דוקא משום קולא דדמאי משא"כ בודאי וממילא סיפא נמי הא דקתני יחזור ויפדה את הפירות היינו דוקא בדמאי דהקילו משא"כ בודאי דומיא דרישא וא"כ מקשה שפיר דסברת ר"מ הפוכה מחכמים. אבל זה דוחק דכי היכי דבלא"ה הוי אתי ליה שפיר דלענין פדיית הפירות מיקל ר"מ אפי' בודאי אכתי יש לנו לומר כן דנהי דההיא דמחללין כסף על כסף היינו דוקא בדמאי דהקילו אפי' לרבנן דר"מ משא"כ ההוא דיחזור ויפדה דמחמרי חכמים ע"כ יש לנו לומר דהא דמיקל ר"מ היינו משום דבודאי נמי שרי וצ"ע. ועוד קשה לי דלכאורה אף לפי' התוספות לא תירצו כלום למה שהקשו אמאי מייתי מכסף על נחשת מדוחק ועדיפא ה"מ למיפרך מכסף על כסף דמדוחק נמי אסור בודאי מיהו י"ל כיון דלפי' זה עיקר הקושיא אינה מבבא דחילול אלא מיחזור ויפדה הפירות אלא דמייתי למתני' דמחללין לראיה בעלמא א"כ לא חש לדקדק כל כך להקשות קושיא אלימתא כיון שאין זה מעיקר הקושיא כלל כן נ"ל בכוונתה ודו"ק:

בא"ד ואביי ס"ל בסמוך כו' עי' במהרש"א באריכות ודברים פשוטים הם דלמאי דמקשה רב ששת עליה דשמואל דסברות ר"מ וחכמים הפוכים משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות עצמן חזינן דסברות ר"מ וחכמים הפוכים לענין קולא וחומרא דדמאי וכל מה שנאמר לתרץ המשניות יתורץ ג"כ אליבא דשמואל ובכלל דברי מהרש"א ז"ל דברי אלא שהאריך ומה שדקדק מהרש"א ז"ל דלאביי עיקר חסר מן הספר יבואר לקמן בעזה"י: